אייבן גולדשטיין, היה טנקיסט יהודי בצבא האמריקאי אשר לחם ב"קרב על הבליטה" בארדנים, להלן חלק מחוויותיו בקרב*:
"לא היה זמן לפחד. פנינו מועדות למלחמה, מתח בריא היה בתוך טנק שרמן M4 שלנו. היינו חמישה בצוות. בחלק התחתון ישבו הנהג, אנדרו אורדה ממישיגן, אדם חביב, עליז, ואני עם מקלע 0.3. בצריח היה התותחן, רב"ט ססיל פיטרמן מאוקלהומה, עם תותח 75 מ"מ. אדם שקט ומסוגר, תמיד מסודר ללא רבב. הטען קשר טוראי דאג הברט, היה אדם מועיל וידידותי. מפקד הטנק היה סמ"ר אלכסנדר וואלאס צעיר ומרשים בהופעתו. הרושם שלנו היה כי הוא היה מפקד הטנק הטוב ביותר בפלוגה, כולל הקצינים, והתמזל מזלנו להיות חלק מהצוות שלו. קבוצה מגוונת מכל חלקי הארץ, מאוחדת במטרה אחת: להצטרף לקרב כחיילים אמריקנים אמיצים, ובתקווה, לצאת מזה בחיים.
שם הטנק שלנו היה "ברקודה" ואני הטבעתי אותו על הטנק.
היינו חלק מהארמיה השלישית של גנרל פטון. גנרל נועז ולוחם קשוח, שדגל לתקוף את האויב הכי מהר שאתה יכול ולא משנה מה המחיר. העיקר היה לנצח.
למרות הדעות שלא להכניס את הדיוויזיה המשוריינת ה -11 לפעולה באותו יום, 30 בדצמבר, כי רבים מאיתנו היו מותשים מן המסע הבין יבשתי המקפיא והארוך שעברנו, וללא סיוע ארטילרי וחיל רגלים שטרם הגיע, לפאטון לא היה איכפת. הוא שלח אותנו לקרב, למרות התחזיות העגומות.
אנו לא ידענו על הסיכויים הקלושים שלנו. שמחנו לצאת לקרב.
פנינו צפונה על הכביש לכיוון מורהט. עברנו את הקצה הצפוני של הכפר, וכשיצאנו לכיוון אל השדות, שמענו את הקולות הראשונים של ירי הגרמני. ההתלהבות הרקיעה, הגענו לקרב. מכשיר הקשר קרא: "מגע!, 7:30 בבוקר, הקראוטים במנוסה".
כשעלינו אל פסגת הגבעה, ראיתי חייל בודד הגרמני רוכב על אופניים במהירות במורד אל העמק. התבוננתי דרך הפריסקופ שלי. אש מקלעים מן הטנקים לשמאלי, קרעה את השטח, סוף סוף מגיע חייל על אופניו, חלל האויב הראשון. פשוט כך. שנייה אחת - בחיים; בשניה הבאה -מת.
גל בחילה גאה בתוכי. זה היה האויב, אמרתי לעצמי ברצינות. גרמני, נאצי, ברברי. ספרו לנו דברים איומים על הדרך בה התייחסו הקראוטים לאסירים האמריקני, אנו צריכים לחוש מאושרים כשאנו הורגים אותם... אך למרות זאת, אני פשוט חש בחילה.
ירדנו אל העמק. אסם לפנינו היה המטרה הבאה, ואני דמיינתי אותו מלא לוחמי אויב. הטנקים שלנו פגעו ברפת והעלו אותה באש. דלתות האסם נפתחו לרווחה, אבל במקום חיילים גרמנים, פרצו מהאסם סוסים ופרות מתבוססים בדמם, זועקים ומתפתלים בשלג. נדהמתי, לא ציפיתי לזה... שוב, בחילות...
אבל התחושה הגוברת והולכת של הניצחון עודדה אותי.
במשך השעות הבאות, ההתקפה הוליכה אותנו במהירות קדימה. מאוחר יותר בבוקר, טייסת של חיל האוויר שלנו P-47s, סייעה לנו בהשמדת האויב שלפנינו. בשעות אחר הצהריים המוקדמות, שחררנו מספר כפרים ויישובים חקלאיים.
עזבנו את הכפר ונענו בעקבות מפקד הפלוגה על הכביש, לכיוון לאוול (Lavaselle). בסביבות השעה 3:00 צעקה נשמעה ברשת הקשר "נפגענו!". אורדה צעק "הם פגעו בטנק המ"פ!".
היינו לבד מאחורי אסם, לפתע הרגשתי טלטלה בחלקו האחורי של הטנק, נשמע פיצוץ עז. הטנק נפגע פגיעה קשה, אך יכול היה להמשיך ולתמרן. אורדה נסע סביב האסם, מטה, לכיוון העמק מכוסה השלג. היינו מוקפים. פגזים התפוצצו סביבנו. אורדה נע לעבר מה שהוא חשב כשטח פתוח, אך התברר כי היתה זאת בריכת מים קפואה, המכוסה שלג... "הברקודה" נעצרה. הנהג ניסה לתמרן את הכלי – אך לשווא... הטנק שקע עמוק אל תוך הבוץ והמים.
היינו כברווזים במטווח. נפגענו בצדו השמאלי בעצמה, מפגז תותח נ"ט 88 מ"מ גרמני.
הטנק עלה באש.
מאחורי המושב שלי, היה פתח מילוט המוביל החוצה דרך החלק התחתון של הטנק. תיבת התחמושת המלאה בממתקים ומסטיקים נשענה על גבי הפתח. אלה היו מנות שחסכנו, לאחר ששמענו כי לא יהיו ממתקים במנות הקרב... האש בטנק גברה, החלטתי שעדיף לקחת סיכון ולצאת מהטנק מאשר להיות בתוך בעת שהתחמושת מתפוצצת. קופסת הממתקים חסמה את הפתח. הבנתי כי בכל מקרה, המים הגיעו והציפו את החלק התחתון של הטנק, כך שלהימלט מתחת הטנק, היה בלתי אפשרי. עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי: הרמתי את הצוהר מעל ראשי וקפצתי החוצה דרך הצריח, אל חלקו האחורי של הטנק. רעש אש המקלעים סבבה אותי.
קפצתי מהטנק לתוך המים הקפואים... קיוויתי כי הגרמנים יסתפקו בטנק הבוער ויעזבו את המקום.
אחרי מה שנראה כמו הרבה זמן, ואולי היו אלו רק כמה דקות, הרמתי את הראש כדי לנשום אוויר. לבי נפל כשראיתי כחצי תריסר חיילים גרמנים חמושים מגחכים ומצביעים עלי.
יצאתי מהמים עם הידיים מורמות.
רובה הוצמד לגבי, מרחיק אותי מה"ברקודה", שהפך למדורה משתוללת".
המשך הסיפור :
הצוות נפל בשבי, התותחן - ססיל פיטרמן, הטען - הברט דאג והמט"ק - אלכסנדר וואלאס, נפצעו קשה. אלכסנדר וואלאס מת בשבי. הנהג אנדרו אורדה והמקלען - אייבן גולדשטיין נשלחו לסטאלאג XIIA (לימבורג, ליד ויסבאדן). הוא הוחזק במחנה שבויים "סטאלג 7A" - בלימברג גרמניה, מינואר 1945 עד מרץ 1945, עת שוחרר על-ידי כוחות הדיביזיה ה-9 האמריקאית.
הטנק שלו, המכונה "ברקודה", מוצב בלב באסטון, כאנדרטה לקרב סביב העיר.
אייבן נפטר בירושלים בשנת 2015
* מתוך ספרו - "לשרוד את הרייך" Surviving the Reich: The World War II Saga of a Jewish-American GI