2019-1921 "הגוי האנגלי" שערק לצה"ל כדי להגן על היהודים
דרק בודן שירת תחת וינגייט בדיכוי המרד הערבי ופיקד על דיין בפעולה בה איבד את עינו. אחרי השואה הקים את בית הספר לצנחנים, כדי ש"לא יהיה עוד ברגן בלזן".
עופר אדרת // הארץ
מבין כ–5,000 לוחמי מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ), שהגיעו לישראל בשנת 1948 מ–60 מדינות כדי לסייע לצה"ל במלחמת העצמאות, בולט במיוחד סיפורו של טום דֶרֶק בּוֹדן. בעבור רוב הישראלים הוא נותר אלמוני, אך אלה שהכירו אותו זכרו אותו כל חייו בכינוי שדבק בו, "קפטן אפל". החודש הוא מת בגיל 98 בלונדון.
"התאהבתי בנערה יהודייה ובמדינה היהודית", סיפר פעם, כשנדרש להסביר איך מצא את עצמו בן למשפחה אמידה מאנגליה נלחם את מלחמות היהודים הרחק מהבית ומסכן את חייו בשביל עם אחר, שאין לו כל קשר אליו. אבל האמת היא, שהיתה סיבה נוספת להתגייסותו למען היהודים. אחד הפרקים בקורות חייו הסוערים עבר במחנה ההשמדה ברגן בלזן, לשם נשלח כחייל בריטי, שנפל בשבי הגרמני. כשראה מה עוללו הגרמנים ליהודים, גמלה בלבו ההחלטה לעזור להם. לימים הסביר, שחשש שהערבים ישחטו את היהודים בפלשתינה והחליט להיחלץ לעזרתם כי ראה יותר מדי כיצד משמידים את בני העם הזה.
בודן נולד בסארי, ליד לונדון, ב–1921, בן שביעי של משפחה מרובת ילדים, שבין היתר ייצרה את המשקה הקל הבריטי "ריבנה". בגיל 15 נשר מבית הספר. ב–1938, כשהיה בן 17, התגייס לצבא הבריטי ושירת בשורות "רויאל סקוט גרייס". אז גם החל הרומן שלו עם היהודים. הוא נשלח לארץ כדי להשתתף בדיכוי המרד הערבי, שפרץ ב-1936. את זאת עשה, בין היתר, תחת אורד וינגייט, שהקים כאן את פלוגות הלילה המיוחדות של "ההגנה". באנו "לרדוף ערבים", אמר. את היהודים שפגש כאן העריץ, ולדבריו, "הם היו כמו המתיישבים במערב הפרוע. אהבתי את ההיסטוריה שלהם ושל המקום".
ב–1941 זכה בודן להכיר דמות מיתולוגית נוספת. הוא השתתף במבצע בסוריה נגד כוחות צבא וישי הצרפתי, מבצע שמשה דיין איבד בו את עינו מפגיעת צלף. "אהבתי אותו, הוא היה בחור מצוין", סיפר. גם הוא עצמו נפצע בפעולה הזאת ונזקק לכמה חודשי החלמה.
בהמשך התנדב לרגימנט המוצנח והשתתף בפלישה לנורמנדי ביוני 1944. בספטמבר באותה שנה השתתף בקרב על ארנהם בהולנד. שם שוב נפצע, ונלקח למאסר בבית חולים גרמני. הוא הצליח להימלט משם, אך נתפס בשנית. בחיפוש בכליו נמצאו מכתבים שקיבל מארוסתו הקיבוצניקית, שהכיר בארץ, חנה אפל.
"אני אראה לך מה אנחנו עושים ליהודים", אמר אחד הגרמנים ושלח אותו לחודש לעבודות במחנה ההשמדה ברגן בלזן. "אני זוכר את הריח ואת הריקנות", העיד. "לא נשאר דבר מבני האדם".
לאחר המלחמה חזר לארץ - הפעם כדי להילחם במלחמת העצמאות. "חשבתי לעצמי, כדאי שאהיה שם. אנחנו לא רוצים עוד ברגן בלזן", אמר. לדבריו, ביקש לעזור ליהודים כדי "להיות חלק ממה שאלוהים התחיל" ולהשתתף ב"תחייתה של המדינה היהודית, לראשונה זה אלפיים שנה".
בודן שובץ בחטיבה 7 ולחם בלטרון ובגליל. בין פקודיו היו יהודים מפולין, דוברי יידיש. "הייתי צריך ללמוד כמה מלים כדי לפקד עליהם", סיפר. אחרי המלחמה ביקש ממנו חיים לסקוב, לימים הרמטכ"ל, להקים את בית הספר לצניחה , וכך עשה במחנה תל נוף. בבית הספר מונה למדריך הראשי, ומאוגוסט 1949 הכשיר שם את אבות הצנחנים בארץ. בספר הצנחנים כתב עליו מיכאל בר זוהר: "גוי אנגלי, שערק מצבא הוד מלכותה, והחליט להישאר בארץ. אדמוני היה, עם שפם מסורתי".
לימים נזכר אחד מפקודיו : "קפטן אפל הוביל אותנו למטוס הדאקוטה והסביר לנו שהטייס קיבל הוראות להטיס אותנו בתנאי קרב, כאשר מטוס 'מותקף' באש מהקרקע. ומי היה הטייס? אייבי נתן. ואמנם הוא גרם לכך, שבפעם הראשונה קיבלו המדריכים המנוסים הרגשה של תנאי קרב".
עם ארוסתו מהקיבוץ לא התחתן לבסוף; הוא נישא לחוה היילברונר, שעלתה לארץ מגרמניה אחרי ליל הבדולח ושירתה כמזכירתו בבסיס תל נוף. ב–1952 חזר עמה לאנגליה, שם הקימו חוות חזירים. חוה נפטרה ב–2003. הוא השאיר אחריו ארבעה ילדים, נכדים ונינים.
https://www.haaretz.co.il/magazine/obit/1.7416824