המערכה על האטלנטי

המערכה על האטלנטי הייתה המערכה על עורקי החיים של בריטניה. המדינה היחידה שעמדה מול גרמניה בתחילת המלחמה הייתה בריטניה, בהיותה אי הייתה תלויה לחלוטין בחומרי גלם ותספוקת אשר הגיעו אליה מעבר לים מאמריקה ומחבר העמים הבריטי. גם בהמשך המלחמה, לאחר כניסתן של ברית המועצות וארצות הברית למלחמה נגד גרמניה המשיכה בריטניה לשמש בסיס עיקרי ללחימה בצפון אפריקה, אירופה ומתן סיוע לברית המועצות. בשל מיקומה הגיאו-אסטרטגי ותפקידה המכריע בקרב בעלות הברית הפכה התחבורה הימית לבריטניה וממנה חיונית במשך המלחמה כולה להישרדותה ולפיתוח מאמץ המלחמה של בעלות הברית.
הניסיון הגרמני המוצלח של מלחמת הצוללות במלחמת העולם הראשונה אשר כמעט והכריע את בריטניה במלחמה ההיא הפכה את הצוללות לאמצעי לחימה עיקרי של הגרמנים גם במלחמת העולם השנייה מה גם שהצי העל-מימי הגרמני היה נחות לעומת יריבו הבריטי וההשקעה בבניית צי חזק מספיק מסוג זה נראתה פחות מבטיחה במונחי עלות/תועלת וזמן ומרחב לעומת ההשקעה בצוללות. ואכן הצליחה גרמניה הנאצית להעמיד במלחמת העולם השנייה אמצעי לחימה חדיש ואימתני אשר כמעט והצליח להכריע את בריטניה. בראש הזרוע התת-ימית של הצי הגרמני עמד האדמירל קארל דניץ (לימים מחליפו של היטלר כפיהרר של גרמניה לאחר שהאחרון התאבד).
הגרמנים בנו במהלך המלחמה 1,162 צוללות מהן 830 מבצעיות. באף רגע נתון במהלך המלחמה לא היו לגרמנים יותר מ 240 צוללות בפעילות מבצעית (ולרוב עשרות בודדות בלבד). זרוע זו הצליחה להטביע במהלך המלחמה 5,150 ספינות של בעלות הברית בתפוסה של 21 מליון טון.
שלושת הגורמים העיקריים שאפשרו לבעלות הברית להתמודד עם הצוללות הגרמניות ולבסוף אף לנצח היו: המודיעין - למעשה היכולת לפצח את התשדורות הגרמניות אשר הוצפנו במכונת ההצפנה "אניגמה", המכ"ם שהותקן בספינות ומטוסי בעלות הברית וגילה צוללות ממרחק ושילובה של זרוע האוויר במלחמה בים. כמובן שכושר ייצור האוניות האמריקאי הווה כל מהלך המלחמה משקל נגד מכריע לכושר ההטבעה של הצוללות הגרמניות.
המערכה על האטלנטי נחלקת ל-6 שלבים עיקריים:
שלב א': מספטמבר 1939 ועד נפילת צרפת.
שלב ב': מיוני 1940 ועד לחוזה "ההחכר והשאל".
שלב ג': מאפריל 1941 ועד פרל-הארבור.
שלב ד': מינואר 1942 ועד להטבעת השיירה PQ 17.
שלב ה': מיולי 1942 ועד לנסיגת הצוללות הגרמניות.
שלב ו': יוני 1943 עד מאי 1945.

המלחמה בצוללות
הסיבות להצלחת המלחמה בצוללות הן:
1. שיפור ניכר בארגון השיירות וליווין ע"י אוניות מלחמה אמריקניות.
2. השמוש באמצעי מכ"מ (מדידת כוון ומרחק) מתקדמים מבוססים על טכנולוגיה של גלים קצרים מאד אשר הקל על מטוסי הסיור לטווח ארוך לאתר ולתקוף צוללות גרמניות באמצעות פצצות עומק מוטלות מהאויר.
3. המודיעין הבריטי הצליח לפענח במקרים רבים את התשדורות של הצוללות הגרמניות המוצפנות במכונת "אניגמה" ששודרו ממקומן בלב ים ובכך התאפשר ביצוע מעקב על תנועותיהן ובמיוחד על מועדי חזרתן לבסיסיהם. למרות מספרן הרב של הצוללות שהושמדו לא האמין הצי הגרמני עד סוף המלחמה שהצופן שלהם פוענח.
על פי מחקרים שנעשו לאחר המלחמה הושמדו ע"י הכוחות של בעלות הברית 781 מתוך סה"כ 1,154 צוללות שפעלו בשרות הצי הגרמני במלחמה. בצי הצוללות נפלו כ-30,000 קצינים וימאים אנשי הצי הגרמני. הצוללות הטביעו כ-2,780 אניות מכל הסוגים, רובן מהצי הסוחר, במשקל כולל של כ-14 מיליון טון. ההצלחות הרבות ביותר של הצוללות היו ב-1942 כאשר הוטבעו אניות במשקל כולל של כ-6 מיליון טון.
מתקפת הצוללות נמשכה עד סוף המלחמה, אך מאז קיץ 1943 לא היוותה איום על צי בעלות הברית וכך הוכרע הקרב על האוקיאנוס האטלנטי.

שלב א': מספטמבר 1939 ועד נפילת צרפת
בשלב זה היו לגרמנים 57 צוללות בפעילות מבצעית. בוצעו ההטבעות הראשונות של ספינות נוסעים וסוחר. הבריטים הפעילו לראשונה את שיטת השיירות והוקם פיקוד המבואות המערביים לתיאום בין-זרועי של המערכה על האטלנטי בפיקודו של אדמירל מקס הורטון. בסוף התקופה הגרמנים תפסו צוללת בריטית והעתיקו את הטורפדות שלה.

שלב ב': מיוני 1940 ועד לחוזה "ההחכר והשאל"
בתקופה זו היו לגרמנים 21 צוללות בפעילות מבצעית ועברו לשיטת "להקות הזאבים". הבריטים הקצו 375 ספינות מלחמה לליווי שיירות ואבטחתן. לאחר נפילת צרפת החלו הגרמנים מפעילים צוללות מדירים מוגנים היטב בנמלים צרפתים. ב-17 לאוגוסט הכריז היטלר על מצור ימי כולל על בריטניה. ביומיים בחודש אוקטובר, 6 צוללות אשר פעלו בשיטת "להקת הזאבים" השמידו 36 ספינות מתוך 79 אשר שטו בשתי שיירות. חודש אוקטובר היה היעיל ביותר מצד הצוללות, כל צוללת הטביעה בממוצע 60,000 טון ספינות בריטיות. ב-11 למרץ 1941 אישר הקונגרס האמריקאי את הסכם ההחכר והשאל עם בריטניה ונתיבי התחבורה הימית בצפון האטלנטי הפכו לחשובים ביותר.

שלב ג': מאפריל 1941 ועד פרל-הארבור
הגרמנים בנו כבר 249 צוללות בשלב זה, מהן 35 היו בפעילות מבצעית. מבצע "אולטרה" של הבריטים הצליח בפיצוח קוד מכונת ה"אניגמה" הגרמנית וכתוצאה, המודיעין הבריטי הצליח לאתר את מיקומן ופעילותן של הצוללות הגרמניות ולהיערך בהתאם. בשלב זה החל צי ארה"ב להיות מעורב באבטחת השיירות במערב האוקיינוס האטלנטי. הבריטים תפסו את הצוללת הגרמנית U-110 עם מכונת הצפנה "אניגמה" ברשותה. הצי הקנדי החל אף הוא להשתתף בליווי השיירות ואבטחתן. באוגוסט הפליגה השיירה הראשונה מבריטניה לנמל הרוסי מורמנסק - הנתיבים האטלנטיים הפכו לחיוניים לא רק לבריטניה אלא גם לרוסיה. ספינה אמריקאית הוטבעה ע"י צוללת גרמנית. ארה"ב החלה בונה נושאות מטוסים ייעודיות לליווי שיירות, ספינות סוחר תקניות מסוג "ליברטי" ומפציצים ארוכי טווח נצ"ל מסוג B-24 חמושים ב-24 מטעני עומק כל אחד.

שלב ד': מינואר 1942 ועד להטבעת השיירה PQ 17
צי הצוללות הגרמני גדל ל 331 מהן 140 מבצעיות. 98% מליווי השיירות באטלנטי היה בריטי וקנדי. בחודשים ינואר-מרץ שוב השיגו הצוללות הגרמניות שיא חדש בהטביען 216 ספינות לחופה המזרחי של ארה"ב, מרביתן מיכליות. מבצע "הקש בתוף" היה הגל הראשון של מתקפת הצוללות על ארה"ב, בגל זה הצליחו 5 צוללות גרמניות ארוכות טווח להטביע 25 אוניות ביום אחד. הגרמנים שינו את שיטת ההצפנה של מכונת האניגמה ולא ניתן היה יותר לפענח את תשדורות האלחוט שלהם עד אוקטובר. צוללות הספקה גרמניות ראשונות מדגם "הפרה החולבת" הופעלו. הן יחד עם ספינות הספקה מברמודה האריכו את תקופת השהות בים של צוללות ארוכות טווח מדגם 9 ל-8 שבועות והקטנות יותר מדגם 7 ל-4 שבועות. במאי החליטה ארה"ב סוף-סוף לעבור לשיטת השיירות ולנקוט בהאפלה לאורך החוף המזרחי. חודש יוני היה הגרוע ביותר במלחמה בחודש זה הטביעו הצוללות הגרמניות ספן בתפוסה כוללת של 834,196 טון. יולי היה לחודש הראשון בו קצב בניית האוניות עלה על קצב ההטבעות. בחודש זה הוטבעו 23 ספינות של השיירה PQ 17 בדרכה למורמנסק (מתוך 36 ספינות השיירה).

שלב ה': מיולי 1942 ועד לנסיגת הצוללות הגרמניות
בשלב זה היו לגרמנים 393 צוללות מהן 212 בפעילות מבצעית (ב 1 לאפריל הגיעו לשיא של 240 צוללות בפעילות מבצעית). בעלות הברית ציידו מטוסי נצ"ל ארוכי טווח במכ"ם 10 ס"ם. 2 הצוללות האחרונות שפעלו בחוף המזרחי של ארה"ב נקראו לשוב על מנת לרכז כוח בצפון האטלנטי. ב 22 לאוגוסט הכריזה ברזיל מלחמה על גרמניה לאחר שספינותיה הותקפו. בעלות הברית דללו את פעילות הנצ"ל במרבית שטחו של האוקיינוס האטלנטי על מנת לרכז כוחות לאבטחת השיירות המשיטות את כוחות המשלוח לנחיתה בצפון אפריקה - מבצע "לפיד". בינואר 1943 אבדה שיירה 7 מ- 9 מיכליות עם 100,000 טון דלק המיועד לצפון אפריקה. בוועידת קזבלנקה העמידו את נושא הלחימה בצוללות בעדיפות עליונה. נשיא ארה"ב הקצה עוד 250 מטוסים ללחימה בצוללות באטלנטי תוך עקיפת מפקד צי ארה"ב. הגרמנים אבדו בחודש מאי 43 צוללות, כפליים מיכולת הבנייה מחדש והטביעו רק 34 ספינות של בעלות הברית. אדמירל דניץ הורה לכל הצוללות לסגת מצפון האוקיינוס האטלנטי. 45 חודשי לחימה הגיעו לקיצם.

שלב ו': יוני 1943 עד מאי 1945
דניץ ניסה טכנולוגיות חדשות ונכשל. בעלות הברית הפעילו גלאי מגנטי והתחילו במתקפה אווירית על מתקני הייצור של הצוללות. צוללות שנורקל ומנוע חשמלי חדישים הוכנסו לפעולה. אולם היה זה כבר מעט מדי ומאוחר מדי.