המערכה על יוון - כרוניקה של מלחמה

                                    המערכה על יוון - כרוניקה של מלחמה
                                                        אל"מ (ד.) יהודה שפר

11.4.1941
המערכה על יוון נכנסה ליומה ה-5. הכוחות הגרמניים בפיקודו של פילדמרשל וילהלם ליסט חדרו צפון יוון ב 6 באפריל . ב10 באפריל כתרו הכוחות את סלוניקי בצפון. "קו מטקסס" נפרץ. בצפון מערב נכבשה העיירה מונאסטר.
הכוחות האימפריאלים והכוחות היווניים בפיקוד גנרל הנרי מייטלנד וילסון וכוחות יוניים נערכים "בקו אליאקמון". כוחות אימפריאלים נוספים נעים צפונה במטרה לתגבר את הכוחות של הדיביזיה ה2 הניו זילנדית הערוכה במקום. הגרמנים מסתייעים בארטילריה כבדה, כוחות משוריינים (חי"ר משוריין וטנקים) וכן בסיוע אוויר המעמיק את חדירותיו לתוך יוון , בעיקר לנמלים ולבירת יוון, אתונה. בעת הזו נמצאת חלקה של פלוגת תפעול הנמלים בנמל ווילוס שמדר' מזרח ללאריסה. באזור העיירה לריסה עוסקות שתי פלוגות החפרים 604 ו -608 (יהודיות) 607 (ערבית) ב"דחיפת" תחמושת לכוחותיו הלוחמים של הגנרל וילסון. שאר פלוגות החפרים (603, 605, 606, כח חלוץ מפל' 602) עוסקות בפריקת תחמושת ,מיונה ,העמסתה ושיגורה צפונה במחנות דפני וקוקניה. במועד זה סבור עדיין וינסטון צ'רצ'יל כי הכוחות האימפריאלים והיווניים וכן השטח ההררי והעבירות הקשה לכוחות הגרמניים המשוריינים יוכלו לבלום את ההתקפה הגרמנית.

12.4.1941 הושלם כיבושה של סלוניקי.
כוחות גרמניים חוצים את משולש הגבולות יוון-בולגריה-יגוסלביה. מאמץ גרמני נוסף מסד"כ קב' הארמיות של פילד מרשל ליסט חוצה את גבול יוון בסמוך לעיירה פלורינה. כוחות איטלקיים מגבירים את לחצם על הכוחות היווניים בגבול אלבניה. 
המפקד העליון הבריטי ממשיך בהוראתו של צ'רציל לתגבר את הכוחות האימפריאליים בצפון המדינה. נמל ווילוס הופך לנמל עיקרי ואליו הגיעו 5 אניות משא שפרקו כלי רכב ומטען כללי. בנמל זה נפרקו גם פרדות כדי להתגבר על מצוקת הניוד של הכוחות. לפלוגות החפרים כמו ליחידות שרותים אחרות לא היה רכב תקני וכן רק 25% מקרב החפרים הא"י היו חמושים.
בעת הזו הוצבו 160 חיילים של פל' תפעול הנמלים בפיקודו של שמעון הכהן, יתרת הפלוגה המתינה לשיקומו של נמל פיראוס והפעלתו. פל' 604 היתה פלוגה שעסקה בהכשרת שדה נחיתה ליד לאריסה אולם משהחמיר המצב בצפון סופחה הפלוגה לדיב' הניוזילנדית (דיב' הרגלים מס' 2) ועסקה בביצוע משימות ביצורים וחבלה בכלי נשק (בריטיים) שלא ניתן היה לפנותו. פלוגה זו הייתה הפלוגה הצפונית ביותר מבין פלוגות החפרים הא"י. למעט פלוגה זו ששינתה את מקום היערכותה, נשארה היערכותן של שאר הפלוגות ללא שינוי.
הארטילריה הגרמנית המשיכה את הירי המסיבי על הכוחות האימפריאליים האזור הגבול ובמקביל קדמה כוחות ארטילריים על מנת להגדיל את טווח הסיוע לכוחותיהם הנעים דרומה.
חיל האוויר הגרמני המשיך לתקוף ללא הרף את הכוחות האימפריאליים במקום היערכותם וכן מטרות בעומק יוון.

12.4.1941
ב"תמונה הגדולה" מצטיירת מציאות קשה המבשרת על התמוטטות ההגנה היוונית והאימפריאלית. עיקר הכוחות הגרמניים ערוכים עדיין ביגוסלביה ובבולגריה. בלגרד עדיין לא נפלה בידי הגרמנים אולם העיר נחרבה עד היסוד כתוצאה מההפצצות מהאוויר.
בצפון יוון המצב בכי רע. בצפון מזרח המדינה (תרקיה ומקדוניה) נופצה הארמיה היוונית ה 1 . במרכז ערוכים הכוחות האימפריאליים בהרכב דיביזיה חי"ר אוסטרלית, דיביזית חי"ר ניו זילנדית וחטיבת שריון בריטית. כוחות אלה מנסים ללא הצלחה יתרה לבלום את הכוחות הגרמניים ארמיה "ניידת" מס, 40 בפיקודו של גנרל גאורג פון שטומה, בהרכב דיביזית חי"ר "רגילה", דיביזיית אס אס,ושתי דיביזיות משוריינות. במערב בגבול אלבניה ערוכה ארמיה יוונית מס, 2 ,מול שתי ארמיות איטלקיות 9, ו - 11. יחסי הכוחות הניכרים מחייבים את הכוחות האימפריאליים לסגת תחת הלחץ הכבד אותו מפעילים הגרמנים הן על ידי השריון והרגלים וכן ארטילריה והפצצות מאסיביות מהאוויר. עם זאת עדיין הגיעו אניות נושאות מטען כללי (ופרדות). 
שלמה סאלודש כותב בספרו ב"כבלי השבי" עמ' 42, " ...הגרמנים ידעו בדיוק את מקום חנייתנו, מקומות העבודה ושדות התעופה. בהלה השתלטה בנמלים. שעה שחלק מהצבא הלוחם כבר קיבל פקודת נסיגה הביאו עוד אניות משא נשק ליוון... (וממשיך) ימי אפריל אלה עברו עלינו במתיחות בלתי רגילה. לא היה כבר כל טעם לעבודה הואיל ולא ידענו לתכלית מה אנו עמלים..." 
כל הסבר מיותר. חובה לזכור את אבותינו שבעת הזו היו מפוזרים לכל אורכה של יוון עם פיקוד אובד עצות ויודעים כי הגרמנים קרבים והישועה רחוקה.

  

13.4.1941
היום ה-13 באפריל נכנס הצבא הגרמני לבלגרד. כוחות משוריינים גרמניים, גייסות הונגריים ואיטלקיים כבשו את הבירה. יגוסלביה עדיין לא נכנעה וכוחותיה הדלים נסוגים דרומה ומשיבים מלחמה. 
נפילת בלגרד שימשה אות למפקד העליון הגרמני על הלחימה בבלקן להניע את כוחותיו לדר' מזר' ליצור חיץ בין הכוחות היוונים והבריטים ולמנוע מהכוחות היגוסלבים לסגת לחבור אל הכוחות היווניים והבריטיים ובכך למנוע את תגבורם. 
צ'רצ'יל באמצעות הציר הבריטי בבלגרד מודיע לממשלת יגוסלביה כי לא תהיה כל אפשרות להשיט ספינות במעלה הים האדריטי וכן לא ניתן לסייע במטוסים מאחר ואלה כבר ניתנו לו בעבר. (צרצ'יל כרך ג' עמ' 194) הפור נפל גורלה של יגוסלביה הוכרע ועמו גם גורלה של יוון.
הגנרל וילסון ,המפקד העליון הבריטי לאחר התייעצות עם הגנרל פאפגוס החליט לסגת על אזור קוזאני ולהגן על המעבר ההררי שמצפון מערב להר האולימפוס ולהיערך לאורכו של נהר אליאקמון.
פלוגת החפרים 604 שצורפה לדיביזיה הניו זילנדית ה-2, החלה את נסיגתה ונערכה במדרונות המזרחיים של האולימפוס באיזור מעבר קטריני.( גלבר , כרך א' עמ' 373 ) גלבר מצטט את א' כץ וכותב"... בדרך הותקפנו כמה פעמים ומכל השיירה של 60 מכוניות הגיעו אל הצד שלנו של המעבר רק עשרים ושלוש מכוניות השאר רוסקו והוצתו על ידי האוירונים. בצהריים התחלנו להרגיש בנסיגה מהחזית... אחר הצהריים עברו על פני הכביש אלפי חיילים יגוסלבים שהצליחו להביא איתם את כל נשקם תחמושתם וציודם בשלמות..."
באותו יום כנראה 13 באפריל הועסקה הפלוגה בחפירת עמדה לתותח נ.ט.6 ליט' לאחר שהתותחים הבריטיים הושמדו בהפצצות קודמות. אנשי הפלוגה ניצלו את הנשק הלא תקני שארגנו להם עוד במדבר המערבי והציבו מקלעי "ברן" בעמדות נ.מ, (גלבר, שם.) 

 
 14-15.4.1941 
ימים אלה, ימים של מלחמה קשה. גורל יוון תלוי על בלימה וגורם לדאגה רבה במפקדה הכללית בקהיר.(The Mediterranean and the Middle East. Major-General S.O. Playfair pp 89 הכוחות הגרמניים ערוכים בקו פלורינה ואריה ומפרץ סלוניקי, האטו את קצב התקדמותם מחמת קשיי אספקה. השהייה זו מאפשרת לכוחות האימפריאליים לשפר את עמדותיהם אם כי הגנרל ווילסון מסיג את כוחותיו לנהר אליקמון ואזור קוזאני ואף מכין עמדות באזור לאריסה. הכוחות היווניים מתקשים להחזיק מעמד והגנראל פאפאגוס שוקל עם הגנרל ווילסון לסגת דרומה כדי למנוע את ניתוק כוחותיו וכיתורם על ידי הגרמנים ממזרח והאיטלקים ממערב (שם) .בתאריך זה (ה14 באפריל) נשלח כוח של 100 חיילים מפלוגות 606 ו- 603 בפיקוד קפטן מק קולוך הסקוטי מפקדה של פלוגת החפרים 603 למשימות הגנה באזור לאריסה. (מתוך יומן פלוגה 606 ומחקרו של ספי שקד.) . ב15 באפריל בשעה 1900 צורפו 90 חיילים מפלוגה 603 ואוחדו עם פלוגה 606 בפיקודו של הקצין הארץ ישראלי מרדכי לייב שיפמן. (שם).

 16 באפריל 1941.
כותב צרציל בזכרונותיו. ".. בששה עשר בחודש טילגרף ארצ'יבלד וויוול ,מפקד הכוחות הבריטיים במזרח התיכון והודיע כי לגנרל ווילסון המפקד העליון הבריטי ביוון, הייתה שיחה עם המפקד היווני העליון הגנרל אלכסנדר פאפגוס. פאפגוס עדכן כי הצבא היווני נתון תחת לחץ חמור עקב הפעילות האווירית. הוא הסכים לנסיגה לעמדת טרמופיל , וכי הצעדים הראשונים כבר נעשו. פאפגוס גם חזר על הצעתו שנעלה שוב את החיילות הבריטיים לאניות ונציל את יוון מחורבן והרס. וויוול נתן לווילסון הוראות להמשיך בלחימה בשיתוף פעולה עם היוונים כל זמן שהם מסוגלים להתנגדות.." צ'רצ'יל כרך ג' עמ' 196.בעיתוי הזה, ע"פי פרופ' גלבר החליט מייג'ור פנינגטון (לא טעות , זה לא בריגדיר פרינגטון ) לפנות את פלוגת החפרים 608 עם 3 פלוגות קפריסאיות ברכבת לאתונה. פקודת הנסיגה לא הגיעה לפלוגה 604 שנשארה במקומה. (גלבר,י. ההתנדבות ומקומה, עמ' 374.) החזית הולכת ונסדקת והגרמנים מגבירים את לחצם.

17 באפריל 1941
יום רב הישגים לגרמנים. כוחות חיל רגלים הררי של הקורפוס ההררי ה-18 הצליחו לחדור לאזור שממזרח להר אולימפוס ולאורך מפרץ קטריני ולהגיע לקניון טמפה (ראו מפה). כוחות נוספים של הקורפוס הנייד ה -40 חדרו ממערב להר אולימפוס והגיעו ללאריסה ולמישור תסליה. דיביזיית האס. אס. אדולף היטלר פועלת במרחב הרי הפינדוס ומונעת את נסיגתו של הצבא היווני דרומה. היוונים לכודים בין הכוחות הגרמניים מדרום מזרח והאיטלקיים מצפון מערב. ( מקור:המחקר הגרמני הרשמי לתולדות מלחמ"ע שנייה מתורגם מגרמנית לאנגלית מקור רב ערך ומקיף ביותר. Germany and the second ww.המחברים הם,G.Schreiben. B.Stegman. D. Vogel .1995. החל מה-13 באפריל 1941 פועלות הדיביזיה האוסטראלית והניו -זילנדית תחת פיקודו של הגנרל פרייברג ונקראים "כוחות אנז"ק" הכוחות נסוגו מעמדת אליאקמון דרומה ונערכו באיזור לאמיה ומעבר טרמופיל. כל הכוחות הלא לוחמים קיבלו פקודה להתפנות לאזור אתונה ברכבות ומשאיות ( פלייפר עמ 91.) פלוגת החפרים 604 נחלצה מהכיתור והגיעה ב21 באפריל בשלמותה לאתונה. (אצל גלבר "ההתנדבות ומקומה...." עמ 374.)

18 באפריל 1941.
הפור נפל. צ'רציל כותב לווייול ב17 באפריל. "אין אנו יכולים להישאר ביוון.." (כרך 3 עמ' 197.) ומורה על פינוי רק לאחר קבלת אישור ממשלת יוון. בצבא היווני נשמעים קולות הדורשים להיכנע ובכך להציל את יוון. ראש הממשלה אלסנדרוס קוריזיס, שנבחר בינואר 1941 ואשר החליף רק שלושה חודשים קודם לכן את יואניס מטקסס שנפטר מיזהום , התאבד, לאחר שלא יכול היה לשאת את ההשפלה שבכניעה. צ'רצ'יל כותב בספרו "בשמונה -עשר בחודש שלח יד בנפשו. זכרו ראוי לכבוד..."

בצהרי אותו יום ה- 18 נוצר מגע אש ראשון בין הכוחות הגרמנים הקדומניים לבין המשמר העורפי וכוחות המאסף של כוחות אנז"ק. סוללות ארטילריה של הדיב' הניו- זילנדית השנייה והדיב' האוסטראלית השישית הצליחו ליצור חייץ בין הכוחות הגרמניים לכוח המאסף אשר הצליח בסופו של דבר להגיע לעמדת טרמופיל. ( Playfair,pp.92,93) . מחצית מפלוגת תפעול הנמלים פועלת עתה מנמל חאלקיס,הנמל צפוני ביותר המאפשר קשר ימי עם הנמלים הקטנים שסביב פיראוס. בתאריך זה חזרה מפקדת כוח 66 - המפקדה הממונה על פלוגות החפרים הא"י והקפריסאים מוולוס לאתונה, במטרה לארגן את הפלוגות המפוזרות בדרום יוון ולהפיעלן. (גלבר , "ההתנדבות ומקומה" עמ' 376, 377)

19 באפריל 1941
הצבא היגוסלבי נכנע, מפקד הארמיה ה 12 הפילדמרשל ליסט מפנה ליוון את דיביזית שריון מס' 5 והוא מתפנה עתה לסיים את כיבוש יוון. מנגד, בצד היווני שורר קיפאון. מפקד הכוחות הבריטי במזרח התיכון מגיע לאתונה כדי לדון במצב עם הגנרל ווילסון ולתכנן את הצעדים הבאים. ווייול הביא עמו לפגישה 4 קציני מטה בכירים, קציני ים יבשה ואוויר.
חשוב מאד לזכור כי עד כה , ה19.4.41 , המלך והממשלה לא נתנו את הסכמתם לפינוי, ולאור הוראתו של צ'רצ'יל כי יש להתחיל רק לאחר מתן הסכמה יוונית נמצא וויוול במצב בו אינו יכול לפעול בו. אמנם מפקד הצבא פאפגוס הציע לווילסון ב 16באפריל להתפנות ולהציל את יוון מחורבן אולם לא היה בכך הסכמה רשמית, והיא ניתנה לא הסכמת הגורמים המוסמכים. בעוד השמועות על נסיגה ופינוי מתפשטות דן המטה הבריטי בראשות וויול בשאלה העקרונית האם להתפנות או לא. לאחר ניתוח המצב היתה התשובה כי יש להתפנות מיוון, אולם ללא הסכמת היוונים לא נותרה ברירה אחרת אלא להמשיך ולהילחם ולהחזיק בעמדת טרמופיל, במיוחד לאור הצלחת כוחות אנז"ק לבלום את התקדמותם של הגרמנים ואף הסבו להם גרמנים. התאבדותו של רוה"מ היווני קוריציס גרמה לקושי נוסף אצל היוונים והוא, לקיים בחירות ולהקים ממשלה חדשה. כל זאת כשהמדינה נמצאת במלחמה ומצבה קשה ביותר. (פלייפר, שם עמ' 94) ב19.4.1941 לאריסה נכבשה ע"י הגרמנים אולם התקדמותם הואטה בעקבות פיצוצם של גשרי רכבות לאורך מסילת הברזל אתונה - סלוניקי. בתאריך זה נכבשה לאריסה וכוחות גרמניים של דיב' שריון מס' 5 , החלו להתקדם לעבר לאמיה .(Germany and the second WW, pp.510)

20 באפריל 1941
יממה אחת לפני תחילת הדרמה הגדולה ואיש לא יודע. אירוע קשה התחולל בצבא היווני שכלל את שרידיו של הצבא המקדוני המערבי, את הצבא היווני המרכזי וכן את שרידיו של המחנה המזרח מקדוני ששרד לאחר שצפון יוון נכבש בידי הגרמנים. שארית זו של הצבא היווני נפגעה קשה לאחר שבועיים של לחימה בכוחות הגרמניים והאיטלקיים בין ה-6-20.4.1941. הגנרל היווני גיאורגיוס טסולאקוגלו (Tsolakoglou) מינה את עצמו לדובר כל הכוחות היווניים ושלח בקשה לשביתת נשק ישירות למפקדתו של פילדמרשל ליסט מפקד הארמיה ה-12 הגרמנית. השיחות שהחלו ב-20 באפריל הסתיימו ב-23.4.41. מרגע זה נחשף כל האגף המערבי של חזית יוון ,וחיל המשלוח הבריטי היה נתון בסכנה לשלמותו.( Germany and the 2nd WW.pp511-513.
בתאריך זה שלח ווייול את מסקנותיו לגבי המצב ביוון וכתב כי לא יהיה זה "הוגן" להשאיר את ההחלטה לגורלו של חיל המשלוח הבריטי בידי ממשלת יוון שעדיין לא גובשה. וכי יש להשאיר את כח אנז"ק בעמדת תרמופילי כל עוד פעולה זו איננה מסכנת אותו. (Playfair pp.95).
עד כמה ציני יכול הגורל להיות. דווקא ביום הזה שבו הכוחות היווניים הפסיקו למעשה את הלחימה, צריכה הייתה להינתן הפקודה להתפנות במהירות. תחת זאת ניתנה הפקודה להישאר בעמדת טרמופילי. יתכן כי הצלחתו של חיל האוויר הבריטי להפיל ולפגוע מספר רב של מטוסי קרב גרמניים סייע בהחלטה זו (שם).
למרות תמונת המצב הקשה שהיתה ברורה לצ'רצ'יל, הוא כותב בזכרונותיו. "...אך אני לא נואשתי מעמידה אחרונה בתרמופילי. מרחק הדורות נמוג, מדוע לא יבוא מעשה גבורה אחד בן אלמוות.." (הכוונה לקרב ההרואי במעבר תרמופילי בשנת 480 לפנה"ס בין ליאונידס מלך ספרטה לבין צבא ממלכת פרס.) צ'רצ'יל כרך 3 עמ' 199.

21.4.1941  
היום החלה דרמה גדולה בחזית יוון. החזית באגף המערבי נפרצה. היוונים הניחו את נשקם והחלו במשא ומתן על שביתת נשק. הגנרל טסולוקוגלו ,ללא סמכות ובלא רשות החל לדון עם הגרמנים אותם ייצג גנרל השריון ספ דיטריך. (Sepp Dietrich). משהועמדו מפקדי חיל המשלוח בפני עובדה זו, לא נותרה בידיהם כל ברירה אלא להתפנות במהירות מיוון. מבצע "דמון" החל.

ב 21.4 ביקר הגנרל ווייול במפקדתו של הגנרל תומאס אלברט בלאמי (Blamey), מפקד הכוחות הבריטיים בעמדת תרמופיל ושמע מפיו את הערכת המצב שלו. עמדתו הייתה כי לא יוכל יותר להחזיק מעמד למנוע את התקדמותם של הגרמנים דרומה וכי יש להורות על פינוי מידי של הכוחות. לאחר ששמע ווייול את הסקירה הוא נפגש עם המלך היווני ג'ורג' ה-2. לשאלתו של הגנרל האם כוחות צבא אפירוס (שם כולל לכוחות צבא יוון הערוכים בגבול אלבניה מול הכוחות האיטלקיים. השם ניתן ע"ש מחוז אפירוס בצפון מערב יוון) מסוגלים לסייע בצורה יעילה בהגנת האגף המערבי של קו תרמופיל? שכן ללא הגנה זו לא יוכלו הכוחות הבריטיים להחזיק מעמד. על כך ענה לו המלך כי שלח נציג מיוחד מטעמו אל המפקדה בשטח כדי שידווח למלך ממקור ראשון על המצב. שליח זה עדיין לא חזר, אולם הדיווחים השוטפים המגיעים אליו "אינם טובים" כלשונו. "אם כך, ענה וויול, תפקידי הוא לפנות את הכוחות הבריטיים לאלתר..." (Playfairׁ PP.95) . המלך היווני שמע את דבריו של וויול והסכים להם בצער רב. הוא אף הודה כי הוא זה אשר בגללו נקלעו הבריטים למצב קשה זה (שם).
צ'רצ'יל כותב ביומנו ."...21 באפריל 1941. עתה עמדנו בפני עוד אחד מן הפינויים המאורגנים של למעלה ממאה וחמישים אלף איש מיוון בתנאים הנתונים, אפשר גם אפשר שהיו נראים בבחינת משימה נטולת תקווה. (צ'רצ'יל. כרך ג' עמ' 200).
(קשה שלא להרהר במצבם של מפקדי השדה בשטח ושל שאר בעלי הדרגות, לוחמים ותומכי לחימה ברמות השונות. בריטניה היא המדינה היחידה ביבשת אירופה המערבית הנלחמת באויב הנאצי, עומדת בפעם השנייה תוך 11 חדשים בפני פינוי תחת לחץ כבד (פינוי דנקירק -התחלה 26.5.40.) מצבה של בריטניה בזירת המדבר המערבי גם הוא אינו טוב. בימים אלה, סוף חודש אפריל 1941 מתנהלת לחימה בין הכוחות הבריטיים לבין כוחותיו של "קורפוס אפריקה" הגרמני בפיקודו של הגנרל ארוין רומל שהגיע לצפון אפריקה בחודש מרץ 41, מבלי שהבריטים ידעו כלל על הגעתו. ב 24.3 חודש לפני תחילת הארועים הדרמתיים ביוון התחולל מגע אש הראשון בין כוחות סיור בריטיים לבין הכוחות הגרמניים. מכאן התהייה , כיצד מצדיק ראש ממשלת בריטניה את החלטתו, להשאיר את ההחלטה על הפינוי צבאו בידי מלך יוון ולא בידי מפקד הצבא שלו. אכן הצבא תפקידו להלחם ולבצע את החלטות הדרג המדיני ואילו תפקידם של המדינאים להתוות מדיניות, אולם מה קורה כשההחלטות הן כה שגויות.
באשר לחפרים. (הפרטים לקוחים מיומן פלוגה 606 ומחקרו של ספי שקד).
ב"יום 21.4.41 בשעה 1000 התקבלה פקודה מהמפקדה המורה לכל החיילים בבסיס הפלוגה בקוקיניה להיות מוכנים לתזוזה בהתראה של שעתיים. בשעה 2200 קיבל כח של 60 חיילים ושני קצינים מפלוגה 606 המורחבת (פל' 606 ועוד המצורפים אליה מפל' 603) תדרוך מפורט מפי מייג'ור מוריי ונצטווה לצאת למשימות בדרך המובילה לארגוס ולנמל קלמטה שבחוף הדרומי של חצי האי פלפונס. משימות הכח היו לבדוק נקודות אספקה ותדלוק לאורך הציר, לאתר צנחנים שהוצנחו לאורכו ולפוצץ גשרים לעיכוב האויב. מעט אחרי חצות (ב 22.4.41) ב 0030 עזבה את המחנה מחלקה בת 30 חיילים בפיקודו של סג"מ ברוך צאן ואחריה בשעה 0200 מחלקה בת 30 חיילים בפיקודו של סג"מ יצחק בן אהרון. סמלי המחלקות היו יהושוע לבל (אריאלי) ויוסף קרלנבוים (אלמוגי). במצבור התחמושת הראשון נורתה אש על אחת המחלקות אש מקלעים ישירה ממטוסי אויב,למזלם איש לא נפגע . המחלקות השתדלו לנוע בלילות בחסות החשיכה בדרכם לקלמטה. נהגי המשאיות נסעו ללא אורות והתקדמו בצורה איטית.
בשעה 1000 הצטרפו 100 חילים בעלי דרגות שונות בפיקודו של סרן מקקולוך (McCulloch) מצויידים ברובים ו-6 מקלעי "לואיס" והצטרף לפלוגה 606. 
בשעה 1430 פקודה שהתקבלה מהמפקדה הראשית כי כל היחידות החונות בקוקיניה לנוע לנמל פיראוס ולהצטייד במזון ליומיים.
בשעה 1515 פלוגת חפרים קפריסאית 1008ופלוגה 606 ונספחיה יצאו לדרך.
בשעה 1710 הטור נעצר בעיר (פיראוס) ,התקפה אווירית קשה על הנמל.
1930 האוניה "PANKRATION", בת 600 טון מהירות 5,5 קשר, ללא חגורות הצלה. על האוניה מייג'ור מוריי, סרן קריסטי (Cristi), סרן מק קולוך סגן שני שיפמן ו-392 בד"א מפלוגות 606 ו603 עלו לאוניה (יומן הפלוגה המלא מצוי באתר מוזיאון הלוחם היהודי).

  

מרחיב על האירועים ביום 22 באפריל 1941, פרופ' יואב גלבר בספרו "תולדות ההתנדבות" כרך א', שם, עמ' 379-378.
מתעתיק מיומן המלחמה של פלוגה 606 נכון ליום 22 באפריל 1945, רואים שסג"מ ברוך צאן וסג"מ יצחק בן-אהרון יצאו מהמחנה בקבוצות נפרדות (בשעות 00:30 ובשעה 02:00). בשעה 19:30 שאר חיילי היחידה עלו בנמל פיראוס על האוניה "פאנקרטיון" , סדר הכוחות כלל: קצין עברי (סג"מ מרדכי ליב שיפמן), 2 קצינים אנגליים, 393 חוגרים עבריים מפלוגות חפרים 606 ו- 603 ועוד 200 חיילים קפריסאיים ומפקדיהם מפלוגת חפרים 1008
מכאן שלמרות הכאוס הכללי שהיה ביוון עקב התקדמות הלחימה ונסיגת הכוחות הבריטיים והיוונים, הפינוי מיוון של החיילים מפלוגת חפרים 606 וחלק מפלוגת חפרים 603, נערך באופן מסודר ולפי פקודות מסודרות!

23.4.41
ב- 00:30 עזבה האניה "פנקרטיון" את נמל פיראוס. משעלה השחר התגלתה על ידי מטיסי חיל האוויר האיטלקי והותקפה במשך 5 שעות רצופות. החפרים הארץ ישראלים שעל סיפונה, להבדיל מן הקפריסאים שירדו לבטן האוניה, התגוננו במקלעי "לואיס" שהיו ברשותם, הפילו שני מטוסים ושבו את טייסיהם שנמשו מן הים, נמפקד הבריטי של הפלוגה הקפריסאית קפטן כריסטי ו25 מהחפרים הארץ ישראלים נפצעו. סמוך לאי מילוס ניזוקה האוניה שכמעט ונפגעה פגיעה ישירה ואנשיה עלו לחוף. (גלבר, "ההתנדבות ומקומה.." עמ' 379. מנדל חפר בפלוגה 606(.
את אשר התרחש בפלוגה בפלוגת חפרים אחרת,פל' 605 מתאר שלמה סאלודש (סלע) בספרו "בכבלי השבי". הספר נכתב ב-1946 כשנה לאחר שחרורו מהשבי. הוא נכתב זמן קצר יחסית לאחר התרחשותם של האירועים המסעירים וזכרונו לא סבל משחיקה לכן הספר נתפס (בעיני) כאמין. וכך הוא כותב: "..הגיע ה 23 לחודש אפריל. יום בו קבלנו פקודה להרוס ולהשמיד בדינמיט מפוצץ את כל כלי הנשק שברשותנו. בהיותנו עסוקים בהשמדת הנשק נתקבלה פקודה להגיע מהר באוטו צבאי למחנה "קוקובנוס" (כנראה שיבוש שמו של המחנה בקוקיניה בו התרכזו יחידות שונות לקראת פינויין.) מבלי לקחת עימנו כלום חוץ מתרמיל אחד. הגענו לתחנת הרכבת המרכזית באתונה. נתברר שקווי התחבורה אינם עוד בסדר ואין כל סיכוי להשיג רכבת. (שם עמ' 43.(
בהמשך מספר סאלודש כי בחצות ליל 23.4 (אור ליום 24.4) החל מסע הנסיגה. הפלוגה המתינה עד 0430 בבוקר ואז יצאה בדמדומי בוקר לדרכה כשעליה לחצות את תעלת קורינתוס ולהגיע לארגוס. עם בוקר התגלתה הרכבת על ידי מטוסים גרמניים והותקפה.
מעבר לאירועים הפרטניים המפורטים ביומנים, בעדויות ובמחקרים, עולה השאלה- האם הייתה תכנית אב לפינוי? לוחות הסעים, אמצעי תחבורה, אניות, קשר, מעקב אחר יחידות, שילוט וסימון, פיקוח על הצירים ועוד.. האם היה גוף ששלט פיקח וניהל את פינויים המתוכנן של מעל 50000 חיילים כמצוין אצל צ'רצ'יל. תשובה חלקית ניתן למצוא אצל פלייפר בעמ' 97. ציטוט מהספר בשפת המקור. The general method of withdrawal, behind a covering force,was tobe this. On a given night a formation would make a singel move in vehicles to its dispersal area. thre it would hide all next day, and at dusk the units would silenly destroy whatever equipment was to be abandoned, and would be called down to the beach by the embarkation staff. Ships were to arrive one hour after dark and leave not later than 3a.m., so as to reduce the chance of being observed and attacked from the air. That was the plan and its right that a plan should be simple. Many things occurred to make it less simple in practice.
מאחר ובמלחמה הבלתי צפוי הוא הצפוי ביותר, האם ה"דברים הרבים " שעשו את התכנית הפשוטה למסובכת -נחזו ושוקללו?

24.4.1941 
היום נכנעה יוון, והוכרעה תחת לחץ כוחו של הצבא הגרמני. נמל נאופיליה נבחר להיות נמל הפינוי. התואר "נמל" לא תואם את המושג המוכר לנו כיום, רציפים מחסנים ומנופים. הנמל היה לא יותר מאשר מזח עגינה קטן ושובר גלים באורך כמה עשרות מטרים בלבד.מפקדת קבוצת החפרים 66 נשלחה לנמל זה כדי להכינו לפינוי. ב-23 באפריל הגיעה אוניה ראשונה, אולם זו נפגעה עלתה באש והתפוצצה. ב24.4 משנודע על כניעת של יוון החלה תסיסה וגל של שמועות על פינוי מהפלפונס. גם חיילי פלוגות החפרים ששהו באיזור אתונה החלו ללחוץ על מפקדיהם שידאגו לפינויים. (גלבר עמ' 382) .ב22.3.בשעות הערב נקראו מפקדי פלוגות החפרים למפקדת האיזור ונמסר להם כי הפלוגות תעזובנה למחרת היום. ב 23.4 רוכזה פל' 605 במחנה דפני שבאתונה ואור ליום 24.4 ולאחר עיכובים רבים יצאה בשעה 0430 לנמל נאופליה. (ראה גם אצל סאלודש עמ' 44-45) היום (24.4.41) בשעות אחר הצהריים כונסו בנאופליה מפקדי פלוגות החפרים. מייג'ור פנינגקטון האחראי על החפרים רשם בדו"ח שלו את מצבת החיילים כפי שמסרו אותה מפקדיהן.

פל' 602 - 152.
פל' 604 - 173.
פל' 605 - עדיין לא הגיעה לנמל נאופליה
פל' 608 - 288 .
פל' 606 -פונתה אולם נתקעה במילוס.
פל' 603 - כנ"ל.
פל' 1039 - פל' תפעול הנמלים הגיעה לארגוס (גלבר,שם עמ' 376).

בליל 24-25.4 יצאה שיירת פינוי אחת, והיא כללה בעיקר את אנשי חיל האוויר המלכותי R.A.F.
בן-אהרון החל לצפות לפי עדויות אנשים, את העתיד העגום הנשקף לחפרים בנסיגה מיוון."..בן אהרון רואה שחורות. הוא מסופק אם נצא מגיא צלמוות זה. כסבור הוא שאין בידיהם (של הבריטים) להוציא את כל החייל הרב ויוטל על מי שהוא להישאר. ומי שהוא זה - אנחנו בעיקר משום שאין אנו יחידות לוחמות.." (דו"ח שיף, אצל גלבר עמ'383)
פלוגות החפרים מתוכננות לפינוי בליל 24-25.4.

  

25.4.1941
בליל 24-25.4 פלוגות החפרים היו מתוכננות להתפנות. אלא שהספינה "פרינס אלסטר" שהיתה אמורה לפנותן עלתה על שרטון ועם שחר הותקפה על ידי מטוסי חיל האויר הגרמני ועלתה באש. בידי הגרמנים (גלבר, שם עמ' 383, על פי עדות של סלודש) אמנם מפקד כח 66 שהיה גם מפקד חוף הפינוי בנאופיליה עשה ככל יכולתו לפנות בכל דרך אפשרית את אלפי החיילים שנאספו בנמל, ואף הצליח לפנות את מרביתם, ופינוי נוסף תוכנן לליל 25 -26 . (גלבר ,שם)אולם הפינוי לא יצא לפועל . 
הגנרל וויול מפרט בדין וחשבון שלו את האירועים. "..בנמל נאופליה נאלצו 1700 חיילים להיכנע כי אניית סוחר אזרחית שעמדה לאספם התפוצצה מפצצת מטוס ועלתה באש ומנעה מכלי שייט אחרים להתקרב אליה. אוניה נוספת שהייתה עמוסה בחיילים גם היא נפגעה ועלתה באש. שתי משחתות שהעמיסו ניצולים נפגעו והוטבעו. (צ'רלס קרויקשנק יוון 1940-41, עמ' 150-151).
לאור המצב שנוצר שינתה המפקדה את תוכניתה והחליטה על פינוי מקלמטה. קציני מטהו של פנינגטון ,מפקד כח 66 יצאו לפני השיירות לארגן את הפינוי מחוף קלמטה. על מידת השליטה במצב של המפקדה ניתן ללמוד מן העובדה שתוך שעות ספורות מקבלת החלטה על השינוי בתכנית הפינוי והעברת אלפי אנשים מנאופליה לקלאמטה אורגן רכב, סודרה שיירה,שיצאה למסע בציר קשה על פני הפלפונס לקלמאטה. ׁׁ(גלבר, עמ' 384, על פי יומן המלחמה של מפקדת כח 66).
פלוגת החפרים ופלוגת תפעול הנמלים נשלחו בשעות הלילה של ה25.4 מנאופליה לחוף הפינוי בקלמטה.
".. בעשר יצאנו בשיירה בת 180 מכוניות. אנו עולים במעלה הרי הפלפונס..איש אינו פוצה פה, הכל נדמו. הדרך קלוקלת סלעית וסלולה לחצאין. הסיבובים חדים עד שאין המכונית יכולה לעבור בבת אחת ועליה לשוב לאחריה ולנסות בשנית. מפעם לפעם נשמע כל זעקה רבה של אחת המכוניות שסטתה וירדה תהומה. כשש מכוניות אבדו בדרך זו. היום האיר (26.4) כשאנו במורדות ההרים. מה יפה הארץ! כל לב חצי האי פרוס לפניך מבותק על ידי נחלי מים עטורים ערבות. הדר אביב בכל. הקלה פורתא במצב הרוחות. ב 26.4 הגיעו פלוגות החפרים ופל' תפעול הנמלים לקלמטה. (שיף ואחרים ,אצל גלבר , עמ'384).
במטה הכללי הגרמני נעשות הכנות לכניעה של הכוחות הבריטיים. 
היטלר מוציא פקודה , שנכתבה ב-19.4. והופצה ב-25.4. הפקודה מורה לכל הכוחות (הבאים במגע עם יחידות המבקשות להכנע ,י.ש.) כי יש לקבל את כניעתן גם של יחידות קטנות המבקשות להכנע, כי יש בכך השפעה פסיכולוגית על הכוחות (שלא נכנעו ) וכי יש לדון בכובד ראש בתנאי הכניעה. על הפקודה חתום וילהלם קייטל רמטכ"ל המטה המשולב הגרמני והיא מופנית אל אגף המבצעים של הצבא. (להבדיל ממטה הכוחות המזויינים -אוויר ,ים, יבשה.) למרות יעילותה של מכונת המלחמה הגרמנית הפקודה הגיעה אל מטה ארמיה 12 רק ב-4.5, 10 ימים לאחר שנשלחה ו- 5 ימים לאחר הכניעה.

26.4.1941
בבוקר זה הגיעו מרבית החיילים הארצישראליים שביוון לחוף הפינוי שבקלאמאטה. מרביתם בשיירה שיצאה מנאופליה ומיעוטם בקבוצות קטנות שהגיעו בכוחות עצמם ממקומות שונים ביוון.בדו"ח פנינגטון נכתב כי חיילים שהופרדו מפלוגות האם שלהם - 602,603, 604 ו608 , נעצרו בדרכם אל חופי הפינוי ועוכבו לביצוע עבודות שונות על ידי מפקדים מקומיים (גלבר, עמ' 384). 
קלאמאטה היה נמל הפינוי המתוכנן מראש של מרבית הכוחות האוסטראליים ביוון. עתה נוספו אליהן עוד אלפי חיילים ובהם גם כ1500 חיילים יגוסלביים. שנשלחו מנאופליה בעיקבות התקלות שארעו בו. בלילה הקודם ובלילה שאחריו (גלבר, שם) . בספרו של פלייפר עמ' 105 מופיעה טבלת הפינוי ומוזכרים בה נמלי פינוי נוספים שאותרו ברגעים האחרונים ומהם פונו בהצלחה אלפי חיילים. RAPHTI, MEGARA, RPHINA, TOLON, MONEMVASIA, KITHERA.
נמלים אלה נוספו אל שני הנמלים נאופליה שיצא משימוש וקאלאמאטה שהפך לנמל הפינוי העיקרי. לראש מפקדת חוף הפינוי התמנה בריגדיר פארינגטון שהיה מפקד איזור לאריסה בעת הלחימה בצפון. פארינגטון הועמד עתה בפני בעיות קשות ובלתי צפויות. קיבולת החוף, ארגון העלייה לאוניות, סדר התנועה לנמל, פיזור הגייסות בשטחי המתנה ואבטחת האיזור. (גלבר. שם).
הכוחות הממתינים לפינוי באיזור קלאמאטה חולקו בשלב ראשון לשניים: הכוח הדרומי שכלל את אלה שהמתינו במקום לפני בואה של השיירה מנאןפליה וכלל את שתי החטיבות האוסטרליות 16,17. והכח הצפוני שכלל את הכוחות שהגיעו אחרי 26.4 . אלה פוזרו מצפון לעיירה קלאמאטה. הכוח הצפוני כלל: יחידות מנהלה בריטיות, שני גדודים ניו- זילנדים ויח' מנהלה אוסטרליות. גוף נוסף שהתמקם בצפון העיר היה "כוח ליסטר", על שמו של מפקד קב' חפרים מס' 44,ואשר היה בעבר ממונה על פלוגות החפרים הארצישראליות במדבר המערבי. כוח זה כלל שורה של יחידות בריטיות תובלה,הנדסה ומפקדת חטיבת השריון מס' 1 הבריטית, קבוצה של 100 חיילים הודים שש פלוגות חפרים ארץישראליות וחמש פלוגות קפריסאיות.(גלבר עמ' 385.
"..פלוגת הנמלים 1039 לא צורפה לאף אחד מהכוחות וככל הנראה כבלה כבר מלכתחילה את העדיפות הנמוכה ביותר לפינוי יחד עם החיילים היגוסלבים..." (גלבר,שם)
"..ביום ה-26 באפריל שהו החפרים בחורשות שסביב קאלאמטה תחת הפצצה אווירית גרמנית רצופה. המוראל היה נמוך והפיקוד הבריטי שנותר בפלוגות שקע באפטיה. אין מפלט מההפצצות. הסרג'נט מייג'ור נטול חושים לחלוטין. בזמנים כתיקונם הוא ורא וחרד מפני הפצצות ומה גם עתה. ואין מי שינהג בנו." (דו"ח שיף, אצל גלבר, עמ' 385.(

28.4.1941
בליל 26-27.4.41 הגיעו לקלאמאטה 8 כלי שייט. במשך היום הקודם נותק קשר האלחוט בין מפקדת חוף הפינוי למפקדת הצי, ואם כי בואן של האניות היה על פי תכנית הפינוי הבסיסית, לא האמינה המפקדה בחוף, לאור ניתוק הקשר האלחוטי שהן תגענה. בואן עורר הפתעה, וככל הנראה החל אירגון הגייסות לעליה על האוניות באחור וגרם לאיבוד זמן יקר. ישורון שיף מספר בדין וחשבון שלו כי מפי בן אהרון שמעו עוד אחר הצהריים כי אין סיכוי להגעת אוניות ולפיכך התארגנו אנשי פלוגה 605 ללינת לילה. אולם ב-2 לפנות בוקר הושכמו בחופזה לנמל. משהגיעו לנמל היה זה לאחר שהספינות כבר הפליגו כדי להתרחק מהחוף בחסות החשיכה וניתנה להם הוראה לשוב לשהיית יום, סמוך יותר לנמל. בתוך כך התפזרה הפלוגה במהומה ששררה בנמל וצריך היה לרכזה מחדש.(גלבר, עמ' 385)
סיפור דומה סיפר כ"ץ לבנקובר בכרתים על מאורעות אותו לילה בפלוגה 604. "בשמונה בערב היינו מוכנים וחיכינו בחוסר סבלנות לפקודה לזוז אל הנמל. ה- .C.O שלנו נסע לנמל להיוודע מה סיכויי ההפלגה, וחיכינו לשובו. פשטו שמועות שגם הלילה לא ניסע. אנשינו הגיעו לקצה גבול היאוש. ואמנם ב-10 חזר ה-.C.O והודיע לנו כי גם הלילה לא ניסע... בשתיים בלילה העירו אותנו ופקודה ניתנה ללכת לנמל.. את 7 המילין שעד הנמל עשינו בשעה אחת. ובשעה 3 כבר היינו בנמל. מצאנו שם אלפי חיילים עומדים בתור.. קשורים אל הרציף עמדו שתי משחתות אשר היו כבר עמוסות חיילים ועסקו בהכנות להפלגה... וכעבור מספר דקות ניתנה לנו פקודה: אחורה פנה.(יומן בנקובר, ארכיון הקיבוץ המאוחד. אצל גלבר עמ' 385.)
ב27.4.41 החליט האדמירל הבריטי פרידהם -וויפל (Pridham Wippel), מאחר ובמפרץ סודה התרכזו מספר רב של אניות ועליהן חיילים רבים שפונו מהנמלים השונים מאתיקה והפלפונס, הסיכון להיפגעותן הוא גדול. לכן הורה על הפלגתן של 6 אניות טעונות בחיילים מפונים ועוד שתי משחתות לליווי השיירה - לאלכסנדריה. השיירה הותקפה מהאוויר ואוניית פינוי "קוסטה ריקה" הוטבעה, אולם כל החיילים שהיו על סיפונה ואנשי צוותה ניצלו ונימשו מהמים.בכך נמנע מהמפונים בשיירה זו פינוי נוסף או נפילה בשבי. (פלייפר עמ' 103).
שלמה סלודש מתאר את אשר עבר על הפלוגה מהרגע שעזבו את ארגוס בשיירת מכוניות לקלאמאטה. "כולנו הצטופפנו במובילי-משא אלה במסענו לדרך קשה וארוכה.ניתנה פקודה לא להתעכב בדרך, לא להפריע לתנועה. כל מכונית המתקלקלת אין לה תקנה אלא שריפה. הנסיעה היתה מבוהלת ומבולבלת. לא כל הנהגים היו מנוסים תאונות רבות קרו בדרך. מצד אחג של הכביש התנשאה שרשרת הרים. מצידו השני עמק צר מעין ואדי אין סופי. לעמק זה הופלו באותו לילה עשרות אוטומובילים מקולקלים שנידונו לשריפה. לעולם לא אשכח את העובדה המחרידה שאוטו אחד מהמקולקלים אשר נזרק לתוך העמק,התגלגל אחוז להבות על אחד הבתים הכפריים הנידחים ובוודאי הרס את הבית על דייריו. חיילי האוטו המקולקל חולקו לקבוצות ונדחסו אל מכונית אחרת. במשך הזמן אי אפשר היה עוד להידחס יותר והרבה חיילים עייפים ורצוצים נאלצו לעשות את דרכם ברגל. הרובה והמקלע לא היו עוד בחזקת "נשק-חיילים",שחייבים בשמירתם עד הרגע האחרון. כל הדרך היתה סכנה רצופה אחת ומחזה אימים מטורף.
בבוקר פגשנו עוד כמה אלפי חיילים נסוגים לתוך העיר קלמטה. פקודות שונות, אחת סותרת את חברתה, נפוצו בכל שעה. הנה נקראו אנשים אל הנשק והנה אזהרה לחיילים מפני האויב הרודף אחריהם. והנה פקודה להתפזר בשדות ולחפש מקלט מאוירוני אויב, המלווים בלי הרף בהפצצותיהם את הנסוגים. שלוש פעמים הכריז רמקול: "להתאסף בשקט ובסדר צבאי ברחבת הנמל". קלמטה דומה הייתה כעיר בירה של חיילים אלפים התגלגלו ברחובותיה.
ההליכה לנמל הייתה כרוכה בסכנות רבות, במים התמוטטו כבניני קלפים, שבריהם פגעו בנסוגים,עצים נעקרו והפילו חללים. כעשרת אלפים חיילים היינו, בנים לכל אומות העולם, מה"טומי" תושב אנגליה עד לאיש הזולו או שחורים משבט חצי פראי. האוסטרלים הנסוגים, הואיל והיו האחרונים בקרבות לעצור את האויב באו על נשקם ופילסו להם דרך בין חיילים פליטים לחוף הנמל. המכוניות הוסיפו להביא פצועים שניתנה להם העדפה להבקיע דרך לעצמם. ביום הראשון הגישו היוונים תושבי קלמטה את עזרתם המלאה לצבא במזון. למחרת הושתקו העמדות הבריטיות האחרונות. אף אווירון בריטי לא נראה בשמי קלאמאטה, אניה אחת, שהספיקה לקחת חיילים אוסטרלים וכמה בני לורדים ומשפחות מיוחסות אחרות הסתלקה חיש מהר מהחוף. ציבור של עשרת אלפים איש, היה נתון במשך שתי יממות ושלושה לילות להתקפות אוויר בלתי פוסקות. המזון אזל אך איש לא נתן דעתו על כך. (שלמה סלודש, "בכבלי השבי" עמ'48-49).

   
29.4.1941
"..על החוף איש לא ידע מדוע עיקר הכוח הימי נסוג. השמועות אמרו כי יח' צי של האויב נראו בים. ללא שום קשר בריגדיר פרינגטון נמצא במצב קשה ובלתי אפשרי. לא היה בכוחו להגן על הנמל שמצוי היה תחת אש ארטילרית כבדה. כמוכן אזלה התחמושת הקלה לרובאים וכך גם המזון. במצב הזה הוא החליט כי התנגדות, הגנה ולחימה הם חסרי תועלת ויגרמו לנפגעים רבים. לכן בשעה 05:30 ב-29.4.1941 הוא נכנע.
מתוך 7000 חיילים שנשבו 2000 מהם היו פלשתינאים וקפריסאים" (פלייפר עמ'103)
בסך הכל פונו 50732 חיילים בהם מספר לא ידוע של חיילים יווניים ויגוסלבים. מספר החיילים שהועברו ליוון במבצע "Luster" עמד על 58,364 חיילים. מספר הנפגעים מכל הסיבות בהם פצועים שחזרו אחר החלמתם לשרות ,עמד על 12000. חיל האוויר איבד 163 חיילים מתוכם 33 אנשי צוות אוויר. כמו כן איבד 209 מטוסים בתוכם כאלה שהושמדו במתכוון על הקרקע או ננטשו מחוסר דלק וחלקי חילוף. כ-8000 כלי רכב שונים אבדו. 7 כלי שייט אבדו בהן שתי משחתות ו-4 אניות להובלת גייסות. שתי אניות נחיתה הותקפו מהאוויר וניזוקו.(שם)
דיביזיה משוריינת מס' 5 הגרמנית, נכנסה לקלמטה.
 

30.4.1941  
תוצאות מפקד ראשון של השבויים.
מופץ במקור. הערה - לא יתכן שעוד ביום הכניעה כבר הצליחו הגרמנים לספור פיזית את השבויים. ידיעה אחרת שברשותי מדברת על דיווח של קצין המודיעין של דיביזיה משוריינת 5 (גרמנית) כי ברשותו נמצא תיק המסמכים של בריגדיר פרינגטון. יתכן שהמספרים המופיעים במסמך הם מצבת חיילים שערך פרינגטון ושנמצאו בתיקו. המספר הרביעי ברשימה הוא מספרם של הפלשתינאים.

מיומן המלחמה של דיביזיה משוריינת 5.
היום 30.4.1941. קצין התחזוקה מתחיל לטפל בנושא השבויים.
07:35 -  שבויים בריטיים מועסקים בניקוי ופינוי הרחובות וההריסות בקלמטה.
 11:00 מפקד ארמיה 40 נשאל על ידי מפקדת דיביזית שריון מס' 5 למי עליו למסור את השבויים בקורינטוס. (כבר במהלך יום הכניעה התחילו לפנות את השבויים ברכבת מקלמטה לקורינטוס. השבויים הובלו בהשגחתם של חיילי דיביזיה 5. מפקדת הדיביזיה רצתה שחייליה יחזרו אל יחידות האם. נוצרה בעיה בקליטתם של השבויים במחנה קורינטוס שנעזב מיושביו הקודמים. עדין המחנה לא היה ערוך לקליטת השבויים ולא היה לידי מי למסור אותם. לכן מפקדת הדיביזיה מבקשת הנחיות) כמו כן שואלת המפקדה מהיכן למשוך דואר חיילים (התקדמות הצבא הגרמני היתה כה מהירה שלא ניתן היה לארגן את ה"דאר הצבאי" ולהעבירו לחיילים. הממונה על הדואר היה קצין התחזוקה שבאחריותו היה נושא זה).
10:30 מפקדת ארמיה 40 נמצאת ב Kato Peleron .
11:00 בקלמטה הוצבה פלוגת רפואה בראשות רופא ראשי לוטרקיון, (כנראה רופא מקומי) במהלך היום עסקה הדיביזיה בהתארגנות,איסוף פצועים,איסוף כלי נשק שלל וטיפול בכלים שנפגעו.
14:30 על השבויים שומר גדוד קלעים מס' 7 של דיביזיה 5. מפקדת ארמיה 40 מודיעה למפקד קלמטה מודיעה למפקדת הדיביזיה הקדמית (חפ"ק) כי העברת השבויים מנוהלת דרך מפקדה עיקרית של דיב' 5 הממוקמת בטריפוליס.
 18:35 מפקדת רגימנט הקלעים מס' 13 מתבקשת להעביר דו"ח למפקדת הדיביזיה על מצב העברת השבויים.
 18:45 מפקדה עיקרית של דיב' 5 מודיע למחנה השבויים על העברתם של 1000 שבויים ושיצאו עכשיו (18:45) מטריפוליס לקורינטוס.
18:45 מפקד רגימנט הקלעים האחראי על העברת השבויים מתבקש לארגן את הקרונות במהירות כדי שהשבויים יגיעו לקורינטוס באור יום. 18:45 מפקד תחנת הרכבת של טריפוליס מצווה לדווח על כל רכבת העוברת בתחנה.
19:30"משלוח" נוסף, (הנוסח הוא תרגום מדויק מגרמנית)של 500 איטלקים ויוונים יצא לקורינטוס. הסבר- היוונים שנעו עם הבריטים ונתפסו בקלמטה שוחררו מאוחר יותר. האיטלקים היו שבויים שנתפסו במהלך הלחימה של היוונים באיטלקים באלבניה והוחזקו במקומות שונים בפלפונס.
יומני קצין התחזוקה של הארמיה ושל הדיביזיה מראים כי היו עסוקים מאד בעניין העברת השבויים. קושי חדש נולד בעקבות הימצאותם של אלפי שבויים איטלקיים ששוחררו וכן השבויים הבריטיים והצורך להאכיל אותם.

 1.5.1941 
מתוך ספרו של ש.סלודש "בכבלי השבי" ".. בערב של היום השני הגענו למגרש גדול ולפי פקודה צרחנית "כאן - שב" השתתחו השבויים לישון תחת כיפת השמים ללא אוכל ללא שתיה. רק למחרת בבוקר ניתנה לנו האפשרות לעשות את הצרכים ולרחוץ בפלג מים מזוהם. (הכוונה כנראה לתעלת הניקוז המתעלת את מי הגשמים מההרים בצפון וחוצה את העיר לכיוון דרום ונשפכת לים).
"...ביום השלישי העניקו לנו "חופש" להסתובב במחנה, ואף להצטופף על יד השער ולהנות מקניות אצל יוונים רוכלים או יוונים ידידים שהביאו ירקות, פירות, תאנים, גבינה. חברים שוטטו במחנה ומצאו פה ושם מלפפון רקוב, תפוחי אדמה רקובים. טירוף של רעב חדר לעצמות. התכתשו בשל תפוח שנמצא. בחיפושים אלה אחרי צרכי אוכל התמוטט צריף ונפגעו כמה שבויים. הארצישראלי זילבר מת במקום והקורפורל רוס נפצע קשה והועבר לבית חולים.
על יד השער הצטופפות הרעבים גדולה ביותר. רבים שהיה בידיהם כסף יווני בקשו לקנות מזונות. הזקיף הגרמני זמם תעלול כזה: הודיע שאלה הרוצים לקנות יצאו מחוץ לשער. בו ברגע כיוון מאחוריהם את מכונת הירייה וזרע כדורים. הקציר הראשון לא היה קטן לגמרי, כמה שבויים נהרגו במקום ואחדים נפצעו. כדורים רבים חדרו לתוך הצריף ששבויים שכבו בתוכו על הרצפה וישנו. נרצחו כמה מבין שוכני הצריף, ביניהם בקרמן מ"המעביר" תל אביב. רצח מתועב זה לא עורר כל תגובה. קצין בריטי, רופא ביקש למלא את תפקידו בהגשת עזרה ראשונה, אך במחנה לא היו כל סמי-רפואה. רק לפנות ערב סודר אולם של בית אחד כבית-חולים וקצין גילה מחסן רפואות ומכשירים שהוטמן באחת מפינות קלמטה. הורשה להביאו לשם ולהשתמש בו לעזרה ראשונה. כנגד זה הוחמר המצב בתוך המחנה. אוטו משוכלל טעון ארבעה תותחים קלים הועמד במרכז המחנה להשקיט את רוחות המתמרמרים.
בצהרי אותו יום קיבל כל שבוי מנת מרק גרמני, שחולק לאלפי השבויים לא לפי תור רגיל אלה בהתאם לארצות המוצא שלהם.
אותה שעה התחילו הגרמנים להתעניין בפעם הראשונה בהרכב השבויים הבריטיים. (מכאן נין להסיק שדו"ח מצבת השבויים שנכתב על ידי קצין המודיעין של הדיביזיה ב29.4.41 היה למעשה מצבת שבויים שהיה בתיקו של פרינגטון ,שכן המפקד הראשון נערך על פי עדותו של סלודש רק "ביום השלישי לשבי" דהיינו ב-1.5.41. (שם עמ' 58,59).
בשעה 10:00 מדווחת המפקדה הקדמית של דיב' 5 בקלמטה למפקדת ארמיה 40 על מספר השבויים: 556 קצינים 7800 בד"א בריטיים וסרבים. (מספר זה עדיין לא סופי כי נמשך החיפוש אחר חיילים המתחבאים במערות ובערוצים שסביב קלמטה וכאלה שמצאו מסתור אצל מקומיים).

2.5.1941 תחילתו של המסע אל השבי.
"..למחרת העבירו את השבויים, בקרונות פתוחים המיועדים להובלת לבנים ומטען אל המחנה על יד תעלת קורינט (עדויות נוספות מתארות סבל שסבלו שבויים אחרים שהוסעו בקרונות מטען סגורים שהובילו קודם קמח או מלט, שיצרו אבק רב שבמשך כל הנסיעה צרב בעיניים והקשה על הנשימה.).
הירידה מהקרונות להליכה אל המחנה הבליטה שוב את הגסות הגרמנית, אשר ניתכה עלינו במלוא אכזריותה בימי השבי הראשונים. הרכבת לא קרבה עד למחנה, אם כי בקרבתו ישנה תחנה ליד מגרש רחב ידיים ונוח לירידה. הרכבת הגיעה בחצות ועמדה 2 ק"מ. לפני המחנה מקום שבין הקרונות לבין ואדי עמוק לא היה אלא שביל צר כשיעור אדם אחד. בצרחנות גרמנית טרטרה הפקודה - לרדת ולהסתדר שורה אחת באורך. הירידה נעשתה בבהלה והיתה צפויה סכנה של ריסוק אברים. התחילו הראשונים ללכת, אך כנגדם עמד זרקור חזק, שהכה את העיניים בסנוורים ואי אפשר היה לראות את כיוון ההליכה. במקום אחד עמד "פלדפבל" גרמני והרביץ בשבויים בקת הרובה. אמנם לא כולם הספיקו לקבל מתנת יד זו הואיל ובין הרמת הרובה והנחתת המהלומה גלש ועבר אחד. מכל מקום לכל שני ושלישי נתגלגלה הזכות הגדולה ליתן סיפוק לסדיזם הגרמני.
את מנוחת הלילה מצאנו במגרש ליד בית אחד. קפאנו מקור..." (שמואל סלודש, "בכבלי השבי" עמ' 61.
אלכסנדר גלנץ מתאר את המחנה בספרו "המאבק בכבלי השבי". 
".. מחנה זה ששימש קודם מחנה שבויים לאיטלקים שנפלו בשבי היוונים הפך, לאחר ששוחררו האיטלקים לאחר כיבוש יוון על ידי הגרמנים, מחנה שבויים בשבילנו. למחנה זה שלא היה בו מקום ליותר מ 3000 איש, דחסו הגרמנים את כל חמישה עשר האלף שלנו. המבנים היו הרוסים ברובם מהתפוצצות בקרבות, היו מלאים אשפה וסירחון שהשאירו שם השבויים האיטלקים. גם אלה מביננו שתפסו מקודם מקום במבנים הרוסים, לא יכלו להחזיק שם מעמד, מחמת המחנק והסרחון והעדיפו להסתובב ולישון בחוץ. אמנם גם בחוץ סבלנו קשות מהחום הלוהט ביום,לפיכך תפשנו בורות עמוקים שהתהוו מפצצות,שיפרנו אותם והתקנו להם גג משמיכה, מעיל או שקי חול. למעשה לא היו אלה שקים אלא סמרטוטים קרועים. היו שהתקינו על הקרקע אוהלים משמיכות ובגדים אחרים. העצלנים ביננו שלא התקינו לעצמם מקום בבור שהוא, סבלו קשות מהחום הלוהט ביום ורטיבות הטל בלילה והיו מקנאים בחבריהם. וגם כאשר סדרו לעצמם בור שכזה, לא היו מתקינים אותו כהלכה ולא היה זה אלא שוחה, כמו קבר. היו כאלה שנרתעו להכנס למקום הדומה לקבר ונדמה היה להם, כי אם יכנסו אל הבור לא יצאו משם בחיים..." (שם, עמ' 63)
גלנץ מתאר במילים פשוטות את השעורים הבסיסיים שקבלו השבויים במאבק ההישרדות בשבי. ללא כל "אביזרי נוחות" וללא תנאי קיום בסיסיים.
ארוע חשוב מאד מציין גלנץ בספרו, והקשור למעמד הכניעה שהתרחש ב 29 באפריל. הגעתם של נציגי הצלב האדום. ארוע זה היה דרמטי מבחינתם של השבויים אם כי רבים לא ידעו על התרחשותו.
"..הגיעו מכוניות הצלב האדום: ארבע מכוניות צבועות לבן ומסומנים בצלב אדום על הקירות [דפנות] ועל הגג ואחריהן עוד שתי מכוניות, מתוכן יצאו ארבעה קצינים גרמנים ושמונה אזרחים, ששרווליהם וצווארוניהם מסומנים בצלב אדום..... בהמשך ".. התקיימה ישיבה בה מסר המפקד שלנו את העתקי הרשימות לאנשי הצלב האדום. אחר כך הגישו למפקד הגרמני טפסים שונים, בהם יתחייב ליחס הוגן כלפי השבויים לפי חוק אמנת ג'נבה. (שם, עמ' 59-60). 
על פי גלנץ, הצלב האדום היה נוכח והיה עד לטבח שערכו החיילים הגרמנים בשבויים שהתקהלו בהמוניהם סביב נציגי הצלב האדום בכניסתם ל"מחנה". (גלנץ משתמש במושג "מחנה" לחלק בעיירה קלמטה שנסגר בגדות תיל ושערים שמורים). "אנחנו לא התקהלנו אלא מתוך סקרנות, לשמוע מה בפיהם של אנשי הצלב האדום, רצינו לדעת אם ידוע כבר בבריטניה, כי נשבינו? מה הם חוקי ג'נבה ואם הצלב האדום יפעל באם ינהגו בנו שובינו בחומרה? האם מותר לשבוי לכתוב מכתב ואם יגיע לתעודתו!.. ולא עלה כלל בדעתנו לעורר מרי שהוא. אך בראותנו את ההתעללות עוררנו מהומה וצעקנו בקולי קולות: הבוז לגרמנים!!. התחלנו לזרוק אבנים וכל אשר תפסנו בידיים. זה נראה בעיניהם כמרד ופתחו עלינו באש שוטפת מרובים, סטנים ומקלעים ולא עוד אלא הוזעקה תגבורת והג'יפים חדרו לתוך הקהל ורמסו על ימין ועל שמאל ועד שנתנה הפקודה להפסיק את ההשתוללות התגוללו על הקרקע עשרות הרוגים ומאות פצועים. לשאלתו מי נתן את הפקודה?! - העמידו כולם פני תמימים ולא ענו, אז נתן פקד לחקור..." (אלכסנדר גלנץ "המאבק בכבלי השבי" עמ' 59) רישום השמות הוא תעודת ביטוח זוטא, השבוי רשום אצל הצלב האדום ומובטח לו (בערבון מאד מוגבל) כי ינהגו בו ע"פ אמנת ג'נבה. בהמשך -צילום ההודעה מתאריך 23 יוני 1941 שקבלה משפחתו של גלנץ ונשלחה על ידי מנהל התשלומים של המפקדה (הבריטית) ומאשרת כי אלכסנדר גלנץ נפל בשבי. גורמי האדמיניסטרציה (שלישות) היו מדויקים וניהלו את רשומותיהם בקפדנות. תוך פחות מחודשים, מתאריך הנפילה בשבי ועד קבלת ההודעה עברו חודשיים. יחסית למספר השבויים, הפצועים והנעדרים של הצבא הבריטי באותה עת שבהם עסקו גורמים אלה דיווח חשוב זה הגיע די מהר.