הפלישה לאיטליה

ב-9 ליולי 1943 פלשו בעלות הברית לסיציליה. יציאת הכוחות הפולשים היתה מטוניס, שם היו מרוכזים המחנה השמיני והמחנה החמישי עם סיום הקרבות בצפון אפריקה.
הפלישה בוצעה על ידי כוחות בריטיים בפיקוד מונטגומרי וכוחות אמריקניים בפיקוד הגנרל האמריקאי ג'ורג' פטון (Patton). כיבוש האי התנהל בשני ראשים - אחד בריטי והאחר אמריקני. משם המשיכו בעלות הברית ב-3 לספטמבר 1943 לאיטליה. הקרבות באיטליה היו קשים במיוחד עקב המבנה ההררי של הארץ והעמידה העיקשת של הגרמנים. הודות להפצצות מסיביות ונחיתות מן הים לחוף איטליה הובקעה חומת ההתנגדות ובעלותהברית התקדמו צפונה.

מטרות הפלישה

מספר מטרות היו לפלישה:
1. מסיציליה ניתן יהיה לעבור לאיטליה, וכך לפתוח חזית שנייה באירופה.
2. חיזוק השליטה של בעלות הברית בים התיכון ובמדינות הבלקן.
3. פתיחת חזית שנייה תקל על בריה"מ ובכך יתגבר שיתוף הפעולה בין המערב למזרח.
4. לנצל את הכוחות שהתפנו בטוניס לאחר הנצחון בצפון אפריקה.
ההצלחה של בעלות הברית נבעה מכמה סיבות:
1. הגרמנים סברו כי הפלישה תהיה ביוון.
2. הפלישה בוצעה בכוחות אמפיביים גדולים וצי בן 2,700 ספינות.
3. שני המפקדים העליונים המעולים - מונטגומרי ופטון.

תוצאות הפלישה

מעמדו של מוסוליני התדרדר במהירות עקב רצף התבוסות של איטליה (אתיופיה, צפון-אפריקה, סיציליה, הפצצות על רומא) ואי-קבלת עזרה מהיטלר. ב-24 ביולי 1943 דרשה המועצה הפשיסטית העליונה את הדחתו, ולמחרת המלך פיטרו והוא נעצר. מרשל באדוגליו (Badoglio), כובש אתיופיה, החליפו כראש ממשלה. הוא פירק את המפלגה הפשיסטית, אך בלחץ הגרמנים הכריז שאיטליה תמשיך להלחם. יחד עם זה נציגיו חתמו על הסכם כניעה סודי בליסבון עם הנציגים של בעלות הברית ב-3 לספטמבר 1943, יום בו הם פלשו לאיטליה לאחר כיבוש סיציליה. משמעות הסכם זה היתה בכך שהצבא האיטלקי הפסיק להלחם.
הצבא הגרמני הגן על איטליה במקומו.