הפרחים נובלים באביב - סיפורו של לוחם הבריגדה היהודית - אברהם גרוסמן
ביום סיום מלחמת העולם השנייה, 7 במאי 1945, בעיירה הקטנה טרוויזיו (TARVISIO), הייתה ממוקמת הבריגדה היהודית אליה התנדבתי. בתאריך זה נחתם בעיר הצרפתית ריימס, בבית בן 2 קומות שהיה בעבר בית ספר וכעת שימש הכוחות המאוחדות כמטה, ההסכם: "הכניעה ללא תנאים" בין גרמניה לבין אנשי כוחות בנות הברית !
גנרל אלפרד יודל, פלד מרשל וילהלם קייטל והגנרל אדמירל הנס גיארג פון פרידברג, שישבו מול גנרל בידל סמית' הבריטי, גנרל איוון סוזלופורוב הרוסי וגנרל פרנסואס סבץ שיציג את הרפובליקה הצרפתית.
כל אחד מהגנרלים הגרמנים חתמו על המסמך שסיים את המלחמה בת 6 השנים.
טרוויזיו שבצפון איטליה, עיירה הממוקמת בין הגבול האוסטרי והגבול הסלובני, נמצאת הבריגדה היהודית שכללה כ- 5000 חיילים, שרוב רובם היו מארץ ישראל ( PALESTINA). הם התאכסנו בצריפים שבעבר שרתו את חיילי הוירמכט ( WEHRMACHT ) הגרמני.
חיילי הבריגדה לחמו על גדות הנהר סניו ( SENYO) שבקרבת העיר פיאנצה (FIENZA) ועכשיו, בסוף המלחמה, הם נמצאו בעיר זו.
2000 שנה אחרי שהמפקד בר-כוכבא פקד על צבא יהודי, שוב קם צבא של חיילים יהודים, שנוסד על ידי השלטונות הבריטיים, והיה חלק מכוחותיהם, ככוח לחימה עצמאית.
על שרווליהם היה הסמל של הדגל היהודי בצבעים כחול ולבן ובאמצע מגן דוד רקום בחוטי זהב, דומה לדגל בימי בר-כוכבא ! על כתפי המדים היה סמל בעברית: "חי"ל" (חטיבה יהודית לוחמת) ובאנגלית: "JEWISH BRIGADE GROUP" אותו סמל היה צבוע על התותחים, הזחלנים, המרגמות ועל כנפי הגלגלים של כל כלי הרכב.
מפקד הבריגדה היה בריגדיר לוי בנימין, יהודי קנדי ועם מונוקל על העין השמאלית, פיקד על חייליו עם משמעת חמורה ובלתי מתפשרת.
כל הקצינים ובעלי הדרגות היו יהודים מארץ ישראל וביניהם היו גם כ- 500 חיילים שבאו מאנגליה, כדי לשרת יחד איתם. רובם נולדו באנגליה אבל היו גם ביניהם חיילים שבאו מגרמניה לאנגליה והתגייסו יחד עם החיילים מארץ ישראל.
לכל עלה, היו הרצון והשאיפה לשרת בצבא עברי, תחת דגל יהודי.
במלחמה זו שרתו כ- 36,000 חיילים מארץ ישראל, הם שרתו בכל היחידות הבריטיות, בכל העולם, כולל המזרח הרחוק. הם לחמו ביחידות עלה נגד האויב הגרמני, האיטלקי וגם נגד האויב היפני.
בזמן שירותי בטרויזיאו, הייתי נוסע לעיתים קרובות לעיירה האוסטרית קלגנפורט (KLAGENFURT ) כדי לשחות באגם ויירטר ( WHERTER-SEE ).
באותו זמן חייל גרמני פצוע בשם הנס פטרס, היה מאושפז בבית החולים בקלגנפורט. הנס היה בנעוריו חבר לספסל הלימודים, אך לצערי לא ידעתי על כך אז.
אחרי שבועות מספר התקבלה פקודה שעל הבריגדה לעבור עם כל ציודה, הנשק וכלי הרכב לבלגיה.
הבריגדה יצאה לדרך והחלה לנוע לעבר הרי האלפים דרך הברנר-פס, כמו חניבל עם חייליו ופיליו בימי קדם לכיוון גנט ותורנאיי שבבלגיה !
בלילות היינו ישנים באוהלי סיירים או מתחת לכלי הרכב. היו לנו מטבחים ניידים שספקו אוכל לכולם, היו שימורים שהכילו תה וקקאו, שהיה אפשר לחמם אותם תוך שניות מספר עם פתיל שעבר בתוך הקופסאות.
לפתע העיר אותנו רעש גדול וקולני משנתנו העמוקה. יצאתי בזחילה מחוץ לאוהל ולעיני נתגלתה שריפה גדולה. הבחנתי שמתבן בוער ושלהבות וניצוצות יצאו ממנו לכל עבר.
כל החיילים עמדו והסתכלו על הבעירה.
התברר שאחד החיילים הצית את המתבן, כנקמה על מעשיהם של הגרמנים ושל האוסטרים כלפי העם היהודי.
מחלון הבית הסמוך הופיעו האיכר ואשתו ונופפו באגרופיהם כלפינו וקיללו אותנו בגרמנית. כמה יריות נשמעו והאיכר ואשתו נעלמו מהחלון וסגרו בחיפזון מאחוריהם את התריסים.
סרן ( CAPTAIN) הרב ברנרד מוזס קספר יליד אנגליה, מיהר לאסוף את כל החיילים וגינה את המעשה במלוא החריפות. "זה לא ראוי ליהודים לעשות מעשים כאלה ולא על פי המוסר והמסורת של הדת היהודית".
היה לי קשה להבין את תגובתו החריפה של הרב ובראשי חלפה המחשבה, לבקר מעשה שריפת מתבן פשוט לעומת הזוועות שביצעו הגרמנים – זה מגוחך !
אני לא יכולתי להסכים עם דעותיו של הרב האהוב והפופולרי.
למחרת המשיכה הבריגדה בדרך לקראת יעדה.
הם הגיעו למבצר לנדסברג ( LANDSBERG) שבאותה התקופה שימש כמחנה עקורים לניצולי השואה !
בשנת 1922, אדולף היטלר היה כלוא במבצר זה, שהיה אז בית מעצר לאסירים פוליטיים ושם הוא כתב את ספרו המגלומני מיין קמפ ( MEIN KAMPF).
כל השיירה של הבריגדה הגדולה והענקית נכנסה דרך השער הגדול לתוך החצר רחב הידיים. כולנו שרנו בקולות רועמים: "הביאנו שלום עליכם, הביאנו שלום עליכם !!"
החצר הייתה הומה במאות ואלפים בני אדם, גברים, נשים וגם ילדים, כולם שאירית הפליטה, מספרים מקועקעים על זרועותיהם ושערותיהם קצוצות !
הצעקות והבכי נשמעו כמו רעם המהדהד למרחקים. האנשים טיפסו על כלי הרכב סחבו את הנשק מהחיילים הצמידו אותם לחזם וכיסו אותם בנשיקות !
הם נשקו את סמלי המגן-דוד שהיו מצוירים על כל כלי הרכב. הם חיבקו את החיילים ונשקו גם אותם והרטיבו בדמעותיהם את המדים שלהם.
הם התלהבו ממראה החיילים היהודים, צעירים, יפים וחזקים המצוידים בנשק. בחלומותיהם הפרועים ביותר לא יכלו להאמין שקיימים חיילים יהודים עם סמלים ודגל יהודי, הלוחמים נגד האויב הגרמני הארור כדי לנקום את הזוועות שבצעו בהם.
אני ישבתי על המשאית חיוור ובדמעות בעיניי למראה אנשים אלה, שהרגשתי שהם חלק ממשפחת העם היהודי.
אנחנו הצלחנו להחזיר להם את הביטחון והגאווה שנלקחה מהם. איך אפשר היה לרצוח אנשים כמותם, שלא עשו רע לאיש בדם קר ללא שום סיבה !
כל השיירה עברה את החצר הגדולה מלווה בצעקות והבכי של ההמון האומלל, כשיצאנו מהשער האחורי.
האנשים רצו בהמוניהם אחרי השיירה עד שנעלמו מעיניי החיילים – במרחקים !
הבריגדה המשיכה בדרכה לעבר המחנה הצבאי תורניי שבבלגיה.
סוף סוף אחרי כשבוע ימים הגענו למחוז חפצינו.
בחופשה הראשונה שקבלתי, נסעתי לעיר הבירה של בלגיה ברויסל כדי לחפש ולדעת מה עלה בגורל אמי, אחותי ובעלה של אימה שלי ובתו הקטנה, שהגיעו לברויסל לפני פרוץ המלחמה ואחרי ליל הבדולח, כדי להימלט מהנאצים.
הם גרו ברחוב רואי ד' פירון 11 ואת זאת ידעתי, כי קבלתי מהם גלויה אחת בלבד בזמן המלחמה בחסות הצלב האדום השוויצרי, בזמן שגרתי באנגליה.
הלכנו, אני בליווי חייל אחר, שידע את השפה הצרפתית, לכתובת שבו גרה משפחתי.
בלב פועם עמדתי לפני דלת הכניסה של הבית. אני דפקתי על הדלת ואיש צנום ונמוך קומה יצא ממנה.
כשראה שני אנשים במדים החווירו פניו. בקול רועד וזיעה על מצחו שאל אותנו מה ברצוננו ?
כששאלתי " האם מכיר אתה את בני משפחתי " ונקטתי בשמותיהם, ענה הוא בשלילה.
אני בקשתי רשות להיכנס לדירה שבעבר גרה משפחתי, והוא הודיע לי שגרה בדירה זו משפחה ולא בסמכותו לתת לי אישור להיכנס לשם.
כל העת הוא ניגב את הזיעה עם מטפחת ממצחו וגם את ידיו שרעדו !
לפתע יצא מהדלת אדם מבוגר, לבוש בחלוק מרושל וזקן שיבה בן מספר ימים, הוא נראה חלש וחולני, כשראה את המגן דוד על שרווליי, שאל אותי באידיש: "מה ברצוני ?"
עניתי לו באותה שפה והצגתי את עצמי, אמרתי לו שאני הבן של המשפחה שגרה בבית הזה בשנת 1942.
הוא השתומם לשמע מה בפי ואני הופתעתי כשאמר שהוא הכיר אותם היטב וגר בו- זמנית באותו הבית באחד הדירות הסמוכות.
הוא הכיר את משפחתי היטב ונשלח יחד איתם למחנה האיסוף מלינס ( MALINES ) ומאחר שהוא אזרח ארגנטיני שוחרר ונשלח חזרה לביתו.
הוא סיפר לי שמאוד חיבב את אחותי צילי ותיאר איך שהיא רקדה ושרה בקול מתוק בצרפתית וגם בגרמנית.
עמדתי המום לנוכח האדם שהכיר את משפחתי מקרוב וליבי נצבט.
הוא סיפר לי שהאדם שפתח לנו את הדלת הוא הבעל בית והשכיר בזמנו אחד הדירות בבנין למשפחתי.
הוא חשד בו כמשתף פעולה עם הגרמנים וזו הסיבה לפחדים ולעצבנות שלו. כן המשיך וסיפר לי שקיים משרד, מטה לשעבר של הגסטאפו וכעת משמש כארכיון ליהדות בלגיה !
כל המסמכים והרשומים של היהודים שנשלחו למחנות ההשמדה נמצאים באותו ארכיון.
חיבקתי אותו, הודיתי לו על כל האינפורמציה שמסר לי והלכתי לדרכי.
אני פניתי לכתובת שקבלתי מהיהודי. המשרדים היו במבנה גדול ואפור. נכנסתי לאולם גדול ובו ספסלים רבים. ניגשתי לדלפק ושאלתי את אחד הפקידים האם יש אפשרות לאתר אנשים שנשלחו מהעיר ברויסל למחנות ההשמדה.
הוא ענה בחיוב. אני דברתי איתו באנגלית שפה שהוא הבין. הוא ביקש ממני לחכות ותוך זמן קצר חזר עם תיק בידו.
בדף הראשון התגלו לי 2 תמונות, אחת של אמי והשנייה של אחותי צילי על פניהם היה חיוך ביישני ונבוך.
חיוכים אלה היו כמו דקירות סכין בליבי. בעומק נשמתי הרגשתי חמלה וכאב עמוק, חוסר אונים וייאוש עמוק.
על אחד הדפים היה מודפס האות V באדום. שאלתי את הפקיד לפשר אות זו, ובאותו זמן ידעתי שהאות V מסמלת את המילה הגרמנית VERNICHTUNG השמדה, מהרכבות ישר לתאי הגזים.
אני הלכתי לקיר ממול והשענתי עליו את ראשי וכיסיתי בידיי את שתי עיניי ובכיתי.
זה היה בכי של עפר ואדמה חרוכה !
אני איחרתי ב- 3 שנים להציל את אמי ואת אחותי.
אי אפשר להבין – אי אפשר לסלוח – ואי אפשר לשכוח !
והרי כתוב בתלמוד שהחיים של כל אדם כמו עולם שלם.
6 מליון עולמות יהודיות נכבו.
במלחמת העולם השנייה נהרגו כ- 52 מיליון בני אדם. 52 מיליון עולמות נכחדו !
היהודים נתנו לעמים את עשר הדיברות. הם נתנו אותן גם לנצרות שזה היה צריך להיות דרך חייהם.
הגרמנים שהם חלק מהנצרות הפנו את גבם לדברה החשובה ביותר "לא תרצח".
על מצחם חרוט אות קין ושום דבר, ושום פסק זמן לא יוריד אות זה לדורות !!! – לנצח !!!
אי אפשר להאשים את בני הדור הגרמני שהיו צעירים בתקופת המלחמה או שנולדו לאחר המלחמה, במה שעשו הוריהם וסביהם.
אבל הם חייבים לנקוט עמדה ולדאוג לכך שדבר כזה לא יקרה שוב לעולם.
עליהם לקחת את האחריות וחובתם לחנך ולספר לילדיהם מה עשה העם הגרמני ! לעולם ולעצמם.
רק כך יכולה אומתם להיות שוב חלק מהחברה האנושית ולהשתלב בעולם התרבותי.
רק כך יהיה אפשרי לקשור יחסים עם עם שנושא עול כבד על כתפיו.
אני העזתי ורקמתי יחסים עם כמה מבני העם הגרמני, שמעריך אותנו ומוכיח אהבה ואהדה כלפינו.
לפי המסורת היהודית, תשובה, מעשים טובים והאמונה באלוקים ובחוקותיו מביאה מחילה, התחדשות וגם ברכה