הקרב באוקינאווה

המערכה על אוקינאווה הייתה המתקפה האמריקאית האחרונה במלחמה. היה זה המבצע המשולב הגדול ביותר של בעלות-הברית (גדול מנורמנדי 1944) וסיכם את כלל הלקחים שנלמדו ע"י שני הצדדים במבצעים משולבים קודמים בשלוש שנות המלחמה שעברו. במערכה זו הביאו הן בעלות-הברית והן היפנים לשדה הקרב את המיטב שבאמתחתם. ליפנים, מערכה זו הייתה חשובה במיוחד כיוון שהמגננה הפעם נוהלה על מה שנחשב בעיניהם איי הבית - המולדת עצמה. לראשונה תקפו בעלות-הברית את רצועת ההגנה הפנימית של יפן על מנת להשתמש בשטח שייכבש כמקפצה למתקפה סופית על מרחב העורף האסטרטגי של מדינה זו. במערכה זו נהנו בעלות הברית מעליונות ימית ואווירית מלכתחילה ועמדו להביא לחוף גם כוח יבשתי עדיף בהרבה הן בכמות והן באיכות על זה היפני.
הרקע האסטרטגי
שני הצדדים העתידים להלחם במערכה זו החלו את הכנותיהם ותכנוניהם כבר בשנת 1944. הפיקוד העליון הקיסרי היפני, בהבינו את החיוניות שבהגנה על אוקינאווה, הקים במרץ 1944 את הארמיה ה- 32 אשר יעודה נקבע להגן על האי.
ראשי המטות המשולבים של בעלות-הברית הכינו תוכנית בסיסית להמשך המתקפה לעבר יפן כאשר פיקוד דרום-מערב האוקיינוס השקט בפיקודו של הגנרל דגלס מקארתור יתקוף את הפיליפינים בעוד פיקוד האוקיינוס השקט בפיקוד האדמירל צ'סטר נימיץ יועד לתקוף את פורמוזה במבצע אשר כונה "הדרך למטרה". לצורך זה הוקמה הארמיה ה- 10 של הצבא בפיקודו של לט. גנרל סימון בוליבר בקנר הבן. ככל שהתפתח התכנון המבצעי הסתבר לבעלות הברית כי ייתכן וחסרים הם אמצעי-לחימה למתקפה על פורמוזה לפני סיום המערכה בפיליפינים - למעשה - היכולת לנהל במקביל שתי מערכות עיקריות כנגד יפן בזירת האוקיינוס השקט, זאת ועוד, פורמוזה הייתה בגבולות הגזרה של פיקודו של מקארתור, והאחרון טען כי עליו לפקד גם על מבצע זה במקביל או לאחר סיום כיבוש הפיליפינים. משמעות דרישותיו של מקארתור היו כי כל משאבי בעלות-הברית באוקיינוס השקט ישועבדו לו בשתי המערכות (למעשה העמדת צי האוקיינוס השקט של נימיץ כולו ת"פ מקארתור). ראשי המטות המשולבים הבינו שלא הזמן ולא מוטת השליטה מאפשרים להיענות לדרישות מקארתור אולם מאידך לא רצו להתעמת אתו ואז הוחלט להסב את התוכנית מפורמוזה לאוקינאווה, אי קטן בהרבה, אשר נראה כי הוא בהחלט במסגרת המשאבים הזמינים בפיקודו של נימיץ ובגבולות הגזרה שלו. ומאוקטובר 1944 החלו ההכנות והתכנון של מבצע "קרחון" - כיבוש אוקינאווה והפיכתה לבסיס למפציצי בעלות-הברית כנגד ליבה התעשייתי של יפן. יתר על כן המתקפה על אוקינאוואה אמורה הייתה לשמש כדגם (אבטיפוס) של המתקפה על איי המולדת של יפן ואדמתה - כבסיס שיוכשר כשטח כינוס לפלישה המתוכננת העיקרית הממשמשת ובאה.
ארכיפלג איי ריוקיו.
קבוצת איים המשתרעת בין יפן לפורמוזה על פני כ- 1,000 ק"מ. אוקינאווה הינו האי הגדול ביותר והעיקרי בקבוצה זו ובירתו נהה. הוא מצוי במרחק 1,500 ק"מ דרומית-מערבית לטוקיו ו- 575 ק"מ מקצהו של האי הדרומי ביותר של יפן - קיושו. האיים ברובם גבעים עם רכסים ופסגות נמוכות המגיעות עד כ- 200 - 250 מ' גובה. המצוקים המשתפלים במקומות רבים אל חופי הים הנם תלולים ומגיעים עד 90 מ' ויותר. מרבית האיים מכוסים צמחייה סובטרופית וטרופית. אורכו של האי המרכזי - אוקינאווה הוא 135 ק"מ ורוחבו נע בין 3 ל 28 ק"מ. מרבית הלחימה התרחשה בשליש הדרומי של האי, בשטח שלא עלה על 50X25 ק"מ. האיים מאוכלסים היו בעם הריוקיו אשר סופח ליפן במהלך המאה ה- 19 ונחשבו יפנים לכל דבר. בעת המערכה ב 1945 מנו תושבי אוקינאווה - 435,000.
הרקע המערכתי.
החלטת המטכ"ל הקיסרי היפני להגן על האי לוותה בהערכת מצב מעמיקה אשר תוצריה היו תוכנית מגננה מפורטת. מיקומו המרכזי של האי בין יפן לפורמוזה הפכה אותו לבסיס אווירי פוטנציאלי לשליטה באמצעות כוחות אוויר על ים סין והאוקיינוס השקט בין יפן לפורמוזה. על כן הרעיון המרכזי של תוכנית המגננה "טאי-גו" התבסס על ריכוז של כ 1,500 מטוסים באי כאשר משימת כוחות הצבא הינה לאבטח את בסיסי האוויר בלבד. אולם אובדן האי גואם הביא להערכת-מצב מחודשת אשר תוצריה היו תוכנית חדשה, "שו-גו-2", על פי תוכנית זו הלחימה תבוצע במרחב ההגנה של אוקינאווה והפולשים יובסו על החופים. המשמעות הייתה הגנה על האי כולו והסד"כ המזערי הנחוץ לכך היה בן 3 דיביזיות ואכן הוקצו הדיביזיות ה- 9, ה- 24, ה- 62 ועוד חטיבה מעורבת מוגברת, ה- 44. באוגוסט מונה לוט' גנרל מיטסורו אושיג'ימה למפקד הארמייה ה- 32 ולוט' גנרל איסומו צ'ו לראש המטה. אולם ככל שחלף הזמן הסתבר שריכוז המטוסים באי אינו ניתן לביצוע בשל מחסור במטוסים, העסוקים בכל הזירות מעבר ליכולתם, והעליונות האווירית של בעלות הברית המקשה לבצע ריכוז כזה ללא אבדות מרובות. זאת ועוד בחודש נובמבר החליט המטכ"ל הקיסרי להעביר את דיב' 9 (הטובה ביותר באי) למערכה בפיליפינים. כך נותרו באוקינאווה 2 דיביזיות ועוד חטיבה מעורבת בלבד - כוח אשר לא הספיק להגנת האי כולו. שתי הדיביזיות שנשארו היו שונות לחלוטין האחת מהשנייה, בעוד ה- 24 הייתה דיב' כבדה אשר הגיעה מצבא קואנטונג (מנצ'וריה) ונבנתה ללחום בהתקפה ממוכנת ומשוריינת בנוסח סובייטי (כלקח מאירועי חלקין-גול ב 1939) הרי ה- 62 הייתה כוח של חי"ר-קל שהגיעה מהמלחמה בשנחאי/סין, ויועדה ללחום בטרור, חתרנות וגרילה ולא כנגד התקפה של צבא סדור הנהנה מעוצמת אש עדיפה. בנסיבות אלו כאשר משימת המטכ"ל לא תואמת את התנאים בשטח והכוחות לא מתאימים למערכה הממשמשת ובאה היה על הפיקוד היפני באי להיערך ללחימה. כאן יש לציין כי על אף שגנרל אושיג'ימה היה המפקד העליון באי הרי על פי הנוהג בצבא הקיסרי היפני עיקר הפיקוד על הכוחות וניהול המערכה נתון היה בידי ראש המטה הגנרל צ'ו וקצין האג"מ הארמיוני, קולונל יהרה (היחידי מחבורת הפיקוד ששרד לספר על שהתרחש). על רקע זה החליט הפיקוד היפני באי להתרכז בהגנת השטח החיוני של האי - חלקו הדרומי, להתבצר באינטנסיביות ולנצל ככל האפשר את תושבי האי למאמץ ההגנתי.בשיתוף עם מושל המחוז, כ 80,000 מ- 435,000 תושבי האי הועברו עד פרוץ הקרבות לאי קיושו ועוד כ 60,000 (זקנים, נשים וטף) לצפון האי שנחשב למקום בטוח יותר. בינואר הוכרז על גיוס כללי של תושבי האי והתפקדו כ 39,000 איש. כ 15,000 הועסקו בעבודות שונות (ביצורים בעיקר) ו 24,000 הנותרים חוילו והפכו לכוח עורפי-מרחבי ("בויטאי") על מנת לשחרר יחידות צבא סדירות לתפקידים חיוניים יותר. כמו כן גויסו כ 1,500 נערים-תלמידי תיכון (בתפקידי גדנ"עים), לתפקידי קישור במסגרת חיל הקשר ועוד 600 תלמידות תיכון לתפקידי עזר רפואיים.
סך כוחות הצבא היפני באי כללו 67,000 ועוד 9,000 חיילי צי. סדר כוחות זה היה מאורגן ב- מפקדת הארמייה ה- 32, 2 דיביזיות חי"ר, ה- 62 וה- 24, ועוד חטיבה מוגברת 44 (סה"כ: 31,638 חייל), פיקוד החת"ם מס. 5 (3,237 חייל) אשר לראשונה בקרבות האוקיינוס השקט ריכז תחת פיקודו האחוד של לוטננט גנרל וואדה קוסוקה את הפעלת כל הארטילריה באי אשר כללה 3 אגדים ארטילריים ועוד גדוד וכן אגד מרגמות ועוד 2 גדודים ובסה"כ 287 קני חת"ם 75 מ"מ ו- 150 מ"מ ועוד 30 מרגמות מעל 70 מ"מ (בהן 24 מרגמות כבדות 320 מ"מ). בנוסף היה גדוד טנקים מס. 27 (750 חיילים), יחידות חת"ם נוספות (עוד כ- 150 קנים של נ"מ, נ"ט ומרגמות (מתחת ל- 70 מ"מ) וכן גדודי מק"כים עצמאיים - 8,239 חייל), השאר היו גייסות תחזוקה, בינוי, חיילי חיל הים וחיל האוויר אשר נטלו חלק שולי בלחימה.
פיקוד האוקיינוס השקט של אדמירל נימיץ ביצע את ריכוז הכוחות המרבי לנחיתה באי. לצורך זה נבנה כוח-משימה אדיר סביב הצי ה- 5 האמריקאי בפיקודו של אדמירל ספרואנס אשר קיבל את הכינוי כוח-משימה מרכז האוקיינוס השקט. אולם למעשה כל כוחותיו של נימיץ - למעלה מחצי מליון חיילים שועבדו למבצע. אדמירל ספרואנס עצמו פיקד על שני כוחות משימה של נושאות מטוסים, ה- 57(בריטי) וה- 58 (אמריקאי) אשר יועדו להוות סיוע ישיר לכיבוש אוקינאווה. כוח-המשימה מס. 51 בפיקוד תת-אדמירל טרנר נועד למתקפה עצמה כאשר בפיקודו הארמייה ה- 10 (כוח משימה 56) של גנרל בקנר בסד"כ של שני קורפוסים (7 דיביזיות) ועוצמה של 183,000 חייל אשר משימתה הישירה הייתה הנחיתה וכיבוש אוקינאווה.

התוכניות המבצעיות

התוכניות המבצעיות. הארמייה ה- 10 של צבא ארה"ב התכוונה לנחות ב- 1 לאפריל 1945 לאחר ריכוך אווירי וארטילרי של כחודש ימים והשתלטות על האיים קראמה וקייסה הסמוכים לאוקינאווה והפיכתם לבסיסים לוגיסטיים לתמיכה בנחיתה העיקרית ולעמדות תותחים אשר יתנו סיוע ישיר במהלך הנחיתה. 6 דיביזיות עמדו להשתתף בשלב הראשון של הפלישה. לאחר הנחיתה אשר תבוצע ע"י שני הקורפוסים (של הצבא ושל הנחתים) כתף לכתף, נועדו הכוחות לחתוך את האי ולהגיע לחוף הנגדי בתוך 10 ימים, לכבוש את שדות התעופה קאדנה ויומיתן במרכז האי ולהרחיב את ראש הגשר דרומה וצפונה לרוחב כולל של 10 ק"מ עד יום ה"ע"+ 10. לאחר מכן תוכנן לבצע שורת תמרונים מהירה אשר במשך שבוע נוסף תכריע את המגינים היפנים שנותרו עדיין באי. במקביל לנחיתה במערב האי נועדה הדיביזיה ה- 2 של המרינס לבצע פעולת הטעיה בדרום-מזרח האי אשר תשכנע את היפנים כי היא עומדת לנחות שם.
במגמה לתמוך בכוח פלישה עצום זה היה צורך לתכנן את התוכנית התחזוקתית המורכבת והגדולה ביותר במלחמת העולם השנייה. היה צורך בארגון והחזקת ציר תחזוקה ימי בן למעלה מ- 10,000 ק"מ מעבר לאוקיינוס השקט. 434 ספינות תובלה של בעלות הברית הוטענו ב 746,850 טון הספקה וציוד לצורך הנחיתה.
לאחר כיבוש האי התכוננו האמריקאים להטיל ממשל צבאי על האוכלוסייה ובנו ארגון ומפקדה מיוחדים לצורך זה.
הנחת היסוד בתוכנית האמריקאית הייתה כי המערכה תוכרע בלחימה על שדות התעופה במרכז האי וסביבותיהם בהוותם את המתקנים החיוניים ביותר באי לשני הצדדים ועיקר ההתנגדות היפנית תהיה (כמו בנחיתות קודמות) בחופים בניסיון למנוע ביסוס ראש גשר והשלכת הפולשים לים.
הארמייה ה- 32 היפנית אשר עמדה בפני משימה בלתי אפשרית כמעט החליטה סופית במהלך חודש ינואר 1945 להתרכז בהגנת חלקו הדרומי של האי בלבד תוך הפקרת שדות התעופה יומיתן וקאדנה במרכז האי. שתי הדיביזיות והחטיבה המוגברת של הארמייה נערכו היקפית אל מול אפשרויות נחיתה הן ממערב והן ממזרח כאשר הדיביזיה ה- 62 ערוכה בצפון הגזרה, ה- 24 בדרום וחט' 44 במזרח. הרעיון המרכזי בתוכנית ההגנה היפנית היה להחזיק באי זמן רב ככל האפשר תוך גביית מקסימום מחיר מהתוקפים ועל כן לרכז הכוחות בדרום הגבעי והמבוצר של האי בו גם מרבית האוכלוסייה שיש להגן עליה, העיר נהה - בירת החבל וכן שורי בירתו העתיקה של עם הריוקיו. ולזנוח את המישורים סביב שדות התעופה במרכז האי. בעת ביצוע קרב המגננה יתקפו הצי וחילות האוויר של יפן את ריכוז ספינות בעלות-הברית המצוי סמוך לחופים לצורך סיוע ארטילרי, אווירי ותחזוקתי לארמיה ה- 10 הלוחמת באי, ויסבו לו אבדות כבדות ככל האפשר עד לאילוצו לסגת ולהשאיר את כוחות היבשה הלוחמים באי ללא סיוע מהים ואז הם יהפכו ל"טרף קל" לארמייה ה- 32. באם צי בעלות-הברית לא ייסוג יאלץ להמשיך ולספוג אבדות כבדות ביותר.

הקרבות המוקדמים
המערכה על אוקינאוואה החלה למעשה ב- 26 למרץ 1945 (יום ה"ע" - 4) עם הנחיתות בקבוצת האיים קראמה, קבוצת איים הררית המצויה רק 25 ק"מ מערבית לנהה, בירת אוקינאווה. היה זה הפתיח לאחת מהמערכות עקובות הדם ביותר באוקיינוס השקט אשר נמשכה 95 יום.
הנחיתות בקראמה בוצעו תחת-פיקודו הישיר של תת-אדמירל איגנוף נ. קילנד, מפקד קבוצת-התקיפה של האיים המערביים. הצבא הקצה למשימה את דיביזיית החי"ר ה- 77 בפיקודו של מיג'ר-גנרל אנדריו ד. ברוס. מרבית חיילי הדיביזיה היו בעלי ניסיון קרבי מגואם והפיליפינים.
ההסתערות על החופים החלה בשעות הבוקר המוקדמות של ה- 26 למרץ כאשר 4 צוותי-קרב גדודיים מהדיביזיה ה- 77 נחתו במקביל בארבעה איים בקבוצה - אקא, גרומה, הוקאז'י וזאממי - בחיפוי הפגזה ימית והפצצה אווירית אינטנסיבית. התקדמות הכוחות ביבשה הייתה כה מהירה שצוות קרב חמישי מהדיביזיה הונחת על אי נוסף - יאקאבי - מאוחר יותר עוד באותו יום.
ביום המחרת, ה- 27, נחתו האמריקאים באיים קובא ואמורו ולבסוף בטוקשיקי, הגדול בקבוצת האיים והקרוב ביותר לאוקינאווה.
הכוחות הנוחתים נתקלו בהתנגדות משמעותית רק באיים אקא וזאממי אולם רק בהתנגדות אקראית באיים האחרים וכך בערבו של ה- 29 למרץ יכלו האמריקאים להכריז על שליטה מלאה בקבוצת-איי קראמה. על אף שהדיביזיה הוציאה אל הפועל 15 מבצעי נחיתה נפרדים במיני-מערכה זו, אבידותיה היו קלות להפתיע, רק 31 הרוגים ו- 81 פצועים בין הימים 26 - 31 למרץ. יותר מ- 530 חיילים יפנים נהרגו ו- 121 נוספים נשבו באותו פרק זמן.
כ- 1,195 אזרחים אשר התגוררו באיים הושמו תחת ממשל צבאי אמריקאי.
המודיעין האמריקאי העריך לפני הנחיתות כי באיי קראמה מצויים בין 1000 ל- 1,500 חיילים יפנים אולם למעשה היו למעלה מ- 2,300 אשר הובאו לבניית בסיסים (מעגנים) לסירות-נפץ למתאבדים עבור כוח הפשיטה הימי של הצי אולם כבר ב- 25 למרץ הם סיימו את מרבית עבודתם ולמעלה ממחציתם הוחזרו לאוקינאווה במגמה לארגנם ביחידות הגנה קרקעיות.
לאחר כיבוש איי קראמה נערכו כוחות אגד ארטילרי 420 של צבא ארה"ב באי קייסה, אי חולי קטן המצוי במרחק כ 15 ק"מ מנהה ו 18 ק"מ מחופי האגושי שנועדו לנחיתה העיקרית ביום ה"ע". האי בוצר מיידית ונבנו עמדות ל 24 תותחי 155 מ"מ אשר נתנו סיוע ישיר לנחיתה העיקרית וכן מסלול נחיתה למטוסים קלים.
תת-אדמירל טרנר אימץ את הכיבוש המוקדם של איי קראמה בשל מיקומם הגיאוגרפי המאפשר שימוש בהם כבסיס תחזוקה עיקרי לקראת הלחימה באוקינאווה ויכולת המעגנים בהם לאפשר העמסה ופריקה של אסדות-נחיתה מ 44 חופי הטענה בני 500 - 1,000 מ' במקביל וכן כבסיסי פעולה למטוסי-ים.
היפנים נתפסו בהפתעה באשר הם חשבו כי הנחיתה תבוצע ישירות באוקינאווה ותכננו להשתמש באיים כבסיסי יציאה לסירות-נפץ של מתאבדים אשר יתקפו את צי הנחיתה האמריקאי באגפיו ותפיסתם המוקדמת של האיים מנעה שימוש זה.
עם כיבוש האיים, גילו האמריקאים לראשונה את תופעת ההתאבדויות ההמוניות של האזרחים. במערות באיים נמצאו מאות רבות של גופות אזרחים, זקנים, נשים וילדים אשר התאבדו על מנת להימנע מהבושה של שבי בידי האמריקאים אשר "יחסלו את הגברים ויאנסו את הנשים" כדברי התעמולה של הצבא היפני. ההתאבדויות בוצעו בצורות שונות ומשונות כאשר פעמים רבות גברים חונקים את משפחותיהם ואחר-כך שמים קץ לחייהם, המראות שנתגלו בפני חיילי צבא ארה"ב היו טראגיים ומזוויעים ביותר.

הנחיתה והקרבות

בשחר ה-1 לאפריל החלה נחיתת הכוח האמריקאי העיקרי בחופי האגושי. הייתה זו נחיתה על חוף עוין בחיפוי עוצמת אש ימית אדירה שכללה 10 ספינות-מערכה, 9 סיירות, 23 משחתות ו 177 ספינות-תותחים. באותו בוקר שייטו במימי האי היפני 1,457 ספינות אמריקאיות אשר על סיפונן 182,821 חיילים (ביום ה"ע" בנורמנדי נחתו 75,000 חיילים בלבד). לפני סיום המערכה על אוקינאווה נטלו בה חלק 548,000 אנשי צבא וצי של בעלות הברית.
האש המכינה שקדמה לנחיתה כללה 44,825 פגזים של 155 מ"מ ומעלה, 33,000 רקטות ו- 22,500 פגזי מרגמה. היה זה מסך האש הכבד ביותר שהונחת אי פעם לצורך תמיכה בנחיתה אמריקאית.
ממרומי חומות טירת שורי צפו הגנרלים אושיג'ימה וצ'ו במפגן האש האמריקאי שנחת על-ריק ובנחיתה המתנהלת בדמיון מושלם להערכת המצב שלהם. בשעה 0830 החל נוחת הגל האמריקאי הראשון בחופי האגושי אשר ההגנה היחידה עליהם הייתה של כוח ההטעיה וההתראה היפני בדמות גדוד חי"ר מס. 12 בלבד כך שכוחות הנחיתה האמריקאים כמעט ולא נתקלו בהתנגדות של ממש.
גלים נוספים של חיילים אמריקאים המשיכו לנחות ברצף. בתוך מעט יותר משעה הצליח קורפוס המרינס ה- 3 בפיקודו של מיג'ור גנרל גייגר, להנחית את יחידות הסער של דיביזיות המרינס ה- 1 וה- 6 צפונית לנהר בישי כאשר מדרומו במקביל נוחתות דיביזיות החי"ר ה- 7 וה- 96 של הקורפוס ה- 24 של הצבא בפיקודו של מיג'ור גנרל הודג', כתף-לכתף. הנה כך, תוך כשעה הצליחו האמריקאים להנחית למעלה מ- 16,000 חיילים.
בשעה 1000 הצליחה דיביזיית המרינס ה- 6 לכבוש את שדה התעופה יומיתן ואילו דיביזיה 7 להגיע לשדה התעופה קדאנה. להפתעתם המושלמת של הפולשים שני שדות התעופה לא היו מוגנים, וכך, היעדים המידיים של הפלישה אשר על פי התוכנית הוערך שייכבשו לא לפני יום ה"ע"+ 3 נפלו כמעט ללא קרב. שרידי גד' חי"ר מס. 1 היפני נסוג צפונה והצטרף לכוח קוניגמי בחצי האי מוטובו.
גרוטאות של מטוסי-קרב יפנים וכמויות גדולות של הספקת מטוסים נתפסו בשדות התעופה; ש"ת קדאנה הוכן לנחיתות חירום כבר בערב יום ה"ע". עם רדת הליל כבר נמצאו בחוף 60,000 חיילים אמריקאים כולל חטיבות העתודה של הדיביזיות הנוחתות. בשעות אחר-הצהריים של ה- 2 לאפריל, 32 שעות לאחר הנחיתה הצליחו כוחות ארה"ב לחתוך את האי לשניים בקו שנמשך מנקאדומרי במערב ועל-ידי התייצבות בחופו המזרחי באישיקאווה, פעולה אשר הצריכה על פי התכנון 15 יום. כך נותקו כוחות המגן היפנים לצפוניים ודרומיים באי כאשר בצפון כוח קוניגמי, בעוצמה חטיבתית-מוקטנת, בת שני גדודים בלבד בחצי-האי מוטובו ואילו שאר הכוחות בדרום.
ההיתקלות במערך ההגנה היפני
כל ההכנות המודיעיניות האמריקאיות שנשענו על עליונות ימית ואווירית לא הספיקו על מנת לחשוף את ההיערכות היפנית באי ולהבין שריכוז המאמץ במגננה הינו בדרום האי. כך שהיעדר כמעט מוחלט של ההתנגדות בשלושת הימים הראשונים גרמו להקלה ניכרת בפיקוד האמריקאי אשר נבטו במוחו ניצני המחשבה שאולי מערכה זו תתנהל בקלות רבה מהמצופה ומהניסיונות הקודמים. ביום השני עם ההצלחה בהתייצבות על חופו הנגדי של האי החליט גנרל בקנר לפצל את כוחו ולשלוח את קורפוס המרינס לכיבוש צפון האי (מבלי לדעת כי סד"כ האויב בחלק זה מונה 2 גדודים בלבד) ואת קורפוס הצבא לכיבוש הדרום - שבו (הוא לא ידע) נערכה הארמייה ה- 32 כולה. קורפוס המרינס ה- 3 (הדיביזיות 1 ו- 6) החל בכיבוש חלקו הצפוני של האי. כוח קוניגמי אשר סדר הכוחות שלו היה כשל צוות-קרב-חטיבתי מוקטן ובעוצמה של כ 1,700 חייל הצליח לבצע קרב נסיגה והשהיה מוצלחים ביותר במשך 20 יום עד לעמידתו האחרונה ב- 20 לאפריל בחצי-האי מוטובו אל מול קורפוס המרינס. לאחר קרב אחרון זה למעשה טוהרו שני השלישים הצפוניים של אוקינאווה מהתנגדות יפנית (מלבד קבוצות קטנות של לוחמים שהמשיכו בפעילות גרילה ממקומות מסתור בגבעות עד לסוף המערכה). דיביזיית החי"ר האמריקאית ה- 77 אף היא הוסתה למשימה צדדית כאשר לחמה לכיבוש האי יא-שימה שבוע ימים בין ה- 16 ל- 22 לאפריל אל מול גדוד מוקטן יפני מכוח קנוגמי. וכך מצא עצמו, לפתע, מפקד הארמיה ה- 10, הגנרל בקנר ב- 8 לאפריל, כאשר נתקל לראשונה במערך העיקרי היפני שמונה ימים לאחר נחיתה מוצלחת נלחם עם מחצית מכוחו בלבד כאשר השאר מפוזרים על פני כל קבוצת האיים. היה צורך בשבועיים נוספים להחזיר את כוחות הנחתים מצפון האי על מנת שיוכלו להשתתף בקרבות על המערך העיקרי.
הקרבתה של ספינת המערכה הגדולה ביותר בעולם
בימים 6 - 7 לאפריל החליטה הארמיה המרחבית ה- 10 (הדרג הממונה - שמפקדתה בפורמוזה) לבצע מתקפת-נגד מיידית על הכוח שנחת. לצורך זה יצאו פקודות לארמיה ה- 32 ולצי אשר החליט להשתתף בפעולה זו ע"י מבצע מיוחד. היה זה מבצע משולב ים-אוויר שכונה "טנ-גו". במסגרת מבצע זה קיבלה ספינת המערכה היפנית יאמאטו, הגדולה ביותר בעולם בת 72,800 טון פקודה לצאת מקיושו לאי המותקף ובפעולת התאבדות להשמיד בתותחיה העצומים (480 מ"מ) כמה שיותר מספינות בעלות הברית הפועלות במרחב ולבסוף לעלות על החוף ולהמשיך לירות כסוללת ארטילריה עצומה בסיוע לכוחות הלוחמים על הקרקע. היא יצאה יחד עם ליווי שכלל את הסיירת הקלה יהגי ו- 8 משחתות. אולם האמריקאים הצליחו לפצח את הצופן של הצי היפני וידעו על המבצע. צוללות ומטוסי סיור מנושאות המטוסים של כוח המשימה 58 בפיקוד אדמירל מיצ'ר גילו את הספינה ו 400 מטוסי תקיפה של הכוח יצאו להטביע אותה. בלא חיפוי אווירי השייטת היפנית הייתה חסרת ישע, יאמאטו, יהגי ועוד 4 משחתות הוטבעו בקלות יחסית הרבה לפני שהצליחו להתקרב לאוקינאוואה. במקביל תקף חיל האוויר של הצי באמצעות 400 מטוסי קרב, הפצצה ו"קמיקזה" את צי בעלות הברית, הטביע לו 2 משחתות, שולת-מוקשים אחת, 2 ספינות תחמושת, ספינת נחיתה, ספינת תובלה וכן נגרם נזק רב לנושאת מטוסים, ולשדה התעופה קדנה. במבצע זה איבדו היפנים, בנוסף לספינות כ- 300 מטוסים וכ- 3,800 איש. אולם הארמייה ה- 32 החליטה שאין המצב בשל להנחתת מתקפת-נגד במקביל ביבשה.
הלחימה על מרחב האבטחה
לאחר 8 ימי לחימה "קלים" יחסית, בהם התקדם הקורפוס ה- 24 של הצבא דרומה אל מול כוח גאיה (כוח בהרכב חטיבתי מוקטן דומה לזה של קנוגמי) אשר הווה כוח מיסוך לצורך התראה והשהיה, נתקלו לראשונה חיילי צבא ארה"ב בביצורי המערך העיקרי היפני אולם קרב התקדמות זה בלבד אשר נוהל במיומנות רבה ע"י כוח ההשהיה היפני, כבר גבה כ 1,500 קורבנות על פני התקדמות של 3-5 ק"מ בלבד. ביצורי המערך העיקרי היפני אוישו בשלב זה ע"י הדיביזיה ה- 62 בלבד, בעוד הכוחות האחרים ערוכים בדרום-מזרח ובדרום-מערב האי אל מול נחיתות צפויות נוספות של האמריקאים וע"י כך יוצרים עומק למערך ההגנה הארמיוני. הקורפוס ה- 24 המשיך בלחץ על המערך היפני בימים 9 - 12 לחודש בקשיים גוברים והולכים תוך הכנת מתקפה כוללת ל- 19 באפריל.
מתקפת הנגד הראשונה
הפיקוד היפני באי שקל להטיל התקפת-נגד כבר מהיום הראשון לנחיתה, יתרה מזו, תורת הלחימה של הצבא היפני הייתה מאז ומתמיד התקפית והיה לחץ מתמיד מהמפקדה הממונה (הארמיה המרחבית ה- 10) לתקוף-נגד ביבשה במקביל למבצעים באוויר ובים. אולם היה חשש שהיציאה מהביצורים תחשוף את הכוחות לעוצמת האש העדיפה של האמריקאים והם יספגו אבדות כבדות בלא שיצליחו לבצע את המשימה. לבסוף הוחלט לנצל את ההצלחה במגננה ולצאת למתקפת נגד אולם באמצעות כוחות מהדרג השני של הדיביזייה ה- 62 בלבד (היחידה שהיתה במגע עם האויב עד עתה) ב- 12 לאפריל. העיתוי היפני היה טוב, ההכנה הארטילרית הייתה יעילה ביותר, אולם מתוך 4 הגדודים שהוקצו לפעולה, 2 גדודים הלכו לאיבוד ורק 2 גדודים הצליחו להסתנן מעבר לקווי האמריקאים בגזרת הדיביזייה ה- 96. הלחימה ערכה 3 לילות ב-12-13 ו-14 לאפריל עד אשר לאחר אבדות כבדות קיבלו הוראה לסגת חזרה למערך העיקרי. התקפה זו הוכיחה שהאמריקאים פגיעים להסתננויות ליליות אולם עוצמת האש שלהם הופכת מהלך כזה למסוכן ויקר ביותר.
מתקפת הקורפוס ה- 24 על רצועת ההגנה העיקרית.
על אף הלחימה במרחב האבטחה ומתקפת-הנגד היפנית, היה בטוח מפקד הקורפוס, הגנרל הודג' כי בכוחו להכריע את מערכי שורי. לצורך כך קיבל הקורפוס תגבורת בדמות הדיביזיה ה- 27 מעתודת הארמיה אשר בבואה נכנסה למערך התוקף של הקורפוס כאשר במתקפה הצפויה ב- 19 לחודש תוכנן לתקוף עם 3 הדיביזיות, ה- 96, ה- 7 וה- 27 במקביל כתף-לכתף, כל דיביזיה קיבלה בהתקפה רוחב חזית של כ 2.5 ק"מ.
בבוקרו של ה- 19 לאפריל פתחו באש 27 גדודי חת"ם (324 קנים) של הקורפוס והדיביזיות בהכנה ארטילרית אליה הצטרפו תותחי 6 ספינות מערכה, 6 סיירות ו- 6 משחתות בריכוז הארטילרי הגדול ביותר שהופעל אי פעם בזירת האוקיינוס השקט. לכך התווספה עוצמתה של תקיפת הסיוע האוויר ההתקפי הגדולה ביותר שנערכה אי-פעם בזירה וכללה 650 מטוסי קרב והפצצה של הצי והמרינס אשר הורידו טונות של נאפאלם, פצצות, רקטות ואש תותחים ומקלעים. אולם השפעתה של כל עוצמת האש הזו על המגינים הייתה זניחה. הניסיון להבקיע באמצעות שריון את רצועת ההגנה היפנית מייד אחר-כך הסתיים בכישלון ובאובדן 22 טנקים ו- 750 הרוגים. אולם מגיני הדיביזיה ה- 62 היפנית סיימו את יום ה- 19 לאפריל באובדן 35% מכוח האדם ו- 39% מהארטילריה שלה, חטיבה 63 מהדיביזיה היא שעמדה אל מול חמת זעמו של הקורפוס ה- 24 כמעט חודש ימים. 4 ימים ברציפות המשיכו כוחות הקורפוס ה- 24 במתקפה אשר דעכה והלכה לאחר התקדמות של 800 מ' בלבד ומבלי שהצליחו לכבוש אפילו את מערכי הדרג הראשון היפני על רכס קקדזו. בשלב זה כבר השתמשה הדיב' היפנית ה- 62 בכל עתודותיה, אם בהתקפת הנגד ואם למילוי פרצות אל מול המתקפה האמריקאית העקשנית. ב- 22 לאפריל כבר איבדה הדיביזיה היפנית מחצית מכוחה הלוחם ועמדה בפני שבירה באגפה הימני. בנסיבות אלו החליט הפיקוד היפני לקדם את עוצבותיו הדרומיות, הדיביזיה ה- 24 וחטיבה 44 לחזית הצפונית ביוצרם עומק של שני מערכי הגנה, על רכס קקדזו ובעורפו על רכס מאדה, תוך התחשבות משנעת באיום הנחיתה האמריקאי הקיים בדרום-מזרח לפחות. תמרון זה התבצע ב- 24 לאפריל מבלי שהאמריקאים היו מודעים לכך. לראשונה במערכה ניצבו האמריקאים בחזית אל מול 2 דיביזיות יפניות ולא אחת בלבד. ה- 24 נערכה בין שורי לחוף המזרחי וה- 62 משורי מערבה.
למפקד הארמיה ה- 10, גנרל בקנר, היו שני שיקולים מרכזיים בשלם דחה את המלצות מפקדי הקורפוסים והדיביזיות שלו לנצל את יכולתו האמפיבית לתמרון נחיתה בחוף הדרום-מזרחי, האחת צוקים תלולים בקרבת חוף הנחיתה אולם השיקול העיקרי היה אבדות הקורפוס ה- 24 עד אותה עת והצורך הדחוף לרענונו ותגבורו על מנת לשמר את הלחץ על היפנים בחזית.
לתקוף ולמות בכבוד
הדיביזיה האמריקאית הראשונה שהוצאה מהלחימה הייתה ה- 96 אשר הוחלפה בהדרגה ע"י דיביזיה 77 בשלהי חודש אפריל. אולם חילופין אלו לא הספיקו לחידוש ההתקדמות בעיקר בשל הריכוז המגננתי היפני. וכך כשכוחות הקורפוס ה- 24 באפיסת כוחות לאחר כחודש לחימה באי וקורפוס הנחתים ה- 3 עדיין לא הוטל לקרב על המערך העיקרי החלו היפנים שוקלים ברצינות יציאה למתקפת נגד כוללת. המערכה התנהלה כבר כחודש ימים (פי שניים מהתכנון האמריקאי) ועל אף שהאמריקאים לא הצליחו עדיין להבקיע את מערכי שורי ברצועת ההגנה העיקרית והיא הפכה לסדרת קרבות-שחיקה עקובים מדם כאשר ההתקדמות האמריקאית מתנהלת בקצב של 100 מ' ליום, היה ברור לגנרל אושיג'ימה כי העוצמה העדיפה האמריקאית סופה לגבור במערכת השחיקה באשר משאבי היפנים הלכו והצטמצמו ללא יכולת חידוש או רענון בעוד האמריקאים מתגברים ומתחזקים כל העת את כוחותיהם. רבים מקציני המטה של הארמיה ה- 32 ובמיוחד ראש המטה הלוחמני - צ'ו, לחצו כל העת לצאת למתקפת-נגד כוללת אולם עד עתה נמנע המפקד לאשר זאת בשל המחיר שעלול להגבות כפי שנלמד מהלקח של מתקפת ה- 12 לאפריל. אולם עתה החל להבשיל במוחו של מפקד הארמייה הרעיון "לתקוף ולמות בכבוד". רעיון זה נעוץ היה עמוק בתרבות הבושידו היפנית אשר דגלה כי בעתות של אין-בררה יחידת הסמוראים מבצעת התקפה אחרונה על האויב עד האיש האחרון (והכדור האחרון) המכונה "גיוקסאי" והנשארים בחיים מתאבדים אחר-כך. כמו כן היה עדיין שביב-תקווה כי המצב הטקטי מספק הזדמנות חלקית לתקוף בעיתוי זה. לאחר קבוצת תכנון מעמיקה ב- 29 לאפריל הוחלט על תוכנית שאפתנית על פיה, דיביזיה 62 תעמוד איתן בעוד דיביזיה 24 מבקיעה את קווי האמריקאים באגף הימני. לאחר ההבקעה, חט' 44 תצא ממערכיה ותעבור דרך ה- 24 לעומק האמריקאי במגמה לבתר את מערכיהם. לתמרון זה תצטרף אז גם הדיביזיה ה- 62. באגפים יונחתו מהים 2 גדודי הנדסה אמפיביים בעומק, לאורך החופים המערבי והמזרחי במגמה לבודד את גזרת הפעולה. מתקפת הנגד תוכננה ל- 4 למאי. לפיקוד היפני באי היה ברור כי זוהי להם ההזדמנות האחרונה לתקוף ואחר כך המשאבים שיישארו ברשות הארמייה ה- 32 יספיקו בקושי רב לנסיגה והשהיה עד לתבוסה הסופית.
בינתיים המגננה המוצלחת של הצבא היפני אפשרה לחיל האוויר של הצי שלהם להפליא את מכותיו בצי האמריקאי החיוני לסיוע האש ותחזוקת הלוחמים באוקינאוואה. במהלך חודש אפריל בלבד, 20 ספינות הוטבעו ו- 157 ניזוקו בתוך כך 4 נושאות מטוסים, הנקוק, אנטרפרייז, סן-יאחינטו והבריטית אינטרפיד ניזוקו קשה ויצאו מהלחימה. סירות-נפץ הטביעו ספינה 1 וגרמו נזק ל- 6 נוספות. צי ארה"ב איבד רק במהלך חודש זה 4,703 מלחים בהם 956 הרוגים ו- 897 נעדרים. ואילו היפנים איבדו 1,100 מטוסים.
מתקפת הנגד היפנית אשר נפתחה עם שחר ה- 4 למאי לאחר הכנה ארטילרית קצרה אך אינטנסיבית, הצליחה בתחילה לחדור לחלק ממערכי האמריקאים אולם עד צהרי היום נבלמו הכוחות התוקפים בכל הגזרות. גדודי ההנדסה האמפיביים הושמדו ברובם בים. רק גד' 1 מחט' 32 הצליח להסתנן מעבר לקווים ולהיערך להגנה על מתלול טנברו בעורף חט' חי"ר 17 האמריקאית אשר נותקה למעשה. שני לילות החזיק הגדוד מעמד בעורף האמריקאי אל מול כל התקפות הנגד ועוצמת האש שהונחתה עליו ובלילה השלישי קיבל פקודה לסגת חזרה למערכי היפנים לאחר שהשאיר בשטח 467 הרוגים. ב- 5 למאי בלילה כבר ברור היה לגנרל אושיג'ימה כי מתקפת הנגד כשלה ואבדו בה כ- 7,000 מטובי לוחמיו והוא הורה להפסיקה. עם זאת היא הרימה את המוראל באופן זמני והייתה לה תרומה משמעותית לערעור עצבי האמריקאים. תוצאות מתקפת הנגד של ה- 4 למאי הכריחו את היפנים לבצע הערכת מצב מחודשת; הדיביזיה ה- 62 נשארה רק עם כרבע מעוצמתה, הדיביזיה ה- 24 עם 60% וחטיבה 44 עם 80%. קני ארטילריה רבים אבדו בשל קידומם מתוך עמדותיהם המבוצרות לתמיכה בהתקפה ולנותרים מנת התחמושת היומית ירדה מ- 50 פגז לתותח ליום ל- 15 ובסה"כ עוצמת הפיקוד הארטילרי ה- 5 קטנה למחצית. מצב זה הכריח את היפנים לעבור להגנה סטטית בלבד ולהתחפר עוד יותר. קצין השיתוף האווירי של הארמיה, רס"ן ג'ין נאומיצ'י נשלח לטוקיו עם מסר להגביר ככל האפשר את תקיפות האוויר על מנת לנתק את נתיבי התחזוקה של האמריקאים.
ב- 11 לחודש מאי, כמה ימים לאחר המתקפה היפנית חידשה הארמיה ה- 10 את המתקפה, למעלה מ 45 יום לאחר הנחיתה המוצלחת באי, עדיין מצאו עצמם חיילי ארה"ב בלחימה עקובה מדם צעד-אחר-צעד כנגד הגנה יפנית עקשנית בחלקו הדרומי, המבוצר של האי. הפעם לחמו שני הקורפוסים של הנחתים ה- 3 וה- 24 של הצבא, יחד כנגד היפנים. כמה מהקרבות המרים ביותר במערכה התרחשו בתקופה זו, על מנת לכבוש את מערכי הדרג השני היפני סביב רכס מאדה. במקומות רבים הצליחו האמריקאים לכבוש במחיר יקר ביותר כמה מאות מטרים ביום אחד רק על מנת למצוא עצמם נהדפים ממנו ע"י התקפת-נגד יפנית נחרצת למחרת. היה צורך בסדר גודל של 10 ימי לחימה קשה ופראית על מנת לכבוש יעדים כמו "גבעת ראש הסוכר" במערב האי או "גבעת החרוט" במזרחו לפני הגעה למרחב שורי.
להיכן נעלמה הארמיה היפנית ? ב- 21 למאי המשיכו חיילי הארמייה ה- 10 בלחצם דרומה תוך שימוש נרחב בטנקי-להביור אל מול ביצורי המערות והמחילות היפנים אשר מוקמו לרוב במדרון אחורי. דיביזיית המרינס ה- 6 החלה נכנסת לפרברי נהה - בירת החבל, ואילו במרכז המשיכו דיביזיית המרינס ה- 1 והדיביזייה ה- 77 ללחוץ לעבר מתחם מפקדת הארמייה ה- 32 היפנית בשורי. במזרח האי הצליחה סוף-סוף הדיביזיה ה- 96 לכבוש את "גבעת החרוט" להסתער על הכפר יונברו ולכבוש את שדה התעופה שם. שוב ושוב נאלצו חיילי ארה"ב לעמוד מול התקפות-נגד יפניות אשר יצאו מתוך מערכות תת-קרקעיות של מנהרות,מערות ומחילות ואשר בוצעו בנחישות רבה ביותר ע"י הכוחות המגינים.
ההסתערות על שורי.
ב 13 למאי, 50 חיילי מרינס נערכו על פסגת "גבעת ראש הסוכר", הם קבלו פקודה להגן על המקום למשך הלילה בכל מחיר. בבוקר 46 מהם היו הרוגים או פצועים מרימוני-יד יפנים. ארבעת האחרונים אשר תפסו מחסה בשוחת-שועל נפגעו מרימון זרחן יפני והאחרון הגיע בשארית כוחותיו לתחנת איסוף הפצועים הקרובה ביותר.
לחימה אכזרית מסוג זה נמשכה כשבוע ימים. באחת מהתקפות הנגד היפניות, פלוגה אמריקאית ירדה ממצבה של 240 ל- 2 ו- 3 מפקדי-פלוגות נהרגו באש ארטילרית מדויקת. בהסתערות יפנית אחרת אשר נמשכה כמה שעות נאלצו האמריקאים להשתמש בטבחים ובפקידים על מנת להחזיק מעמד.
מרכז המערך היפני נסב סביב לטירת שורי - בירתם העתיקה של עם הריוקיו.
במשך שבוע, ספינת מערכה אמריקאית פגעה 25 פגיעות ישירות של פגזי 360 מ"מ בטירה אולם לא הצליחה להזיק לבונקר התת-קרקעי של מפקדת הארמיה ה- 32 שבנוי היה תחתיה.
שטח המפתח להתקפה על שורי הייתה "גבעת ראש הסוכר" אשר התנשאה לגובה כ- 100 מ' מעל הגישה המערבית לטירה ושלטה גם על הדרך המזרחית לנהה. דיביזיית המרינס ה- 6 של מיג'ור גנרל שפרד כבשה 9 פעמים את "גבעת ראש הסוכר". מאות יפנים אשר יצאו ללחום ממערות וקברים בגבעה נטבחו ע"י הטנקים האמריקאיים.
שטח שולט אחר ממזרח לשורי הייתה "גבעת טיפת השוקולד" שהתנשאה לגובה של 60 מ'. 6 ימים לחמה הדיביזייה ה- 77 על מנת לכבוש גבעה זו. היפנים תקפו נגד בגזרת "גבעת החרוט" ונאחזו במדרון הדרומי המאפשר גישה לנמל יוניברו בחוף הדרומי.
האמריקאים החלו מנצחים באיטיות בקרבות התשה אכזריים אלו, בפשטות, ע"י הרג יפנים ותגבור כוחותיהם הם. עד לסוך חודש מאי איבדו כבר האמריקאים כ 30,000 חיילים מהם כ- 8,000 הרוגים או נעדרים.
כביש הבטון אשר הוביל לשורי ממערב נהרס בהפגזות הכבדות ו- 11 ימי גשם טרופי בימים האחרונים של חודש מאי ותחילת יוני, הפכו את הקרקע לעיסת בוץ קשת עבירות ביותר. כאשר האמריקאים הצליחו לפרוץ בשני האגפים שליד החופים ועמדו בפני הבקעה כוללת.
הפיקוד היפני קרא לקבוצת תכנון נוספת ב- 22 לחודש מאי אשר תוצאותיה היו החלטה לבצע נסיגה מסודרת לקצהו הדרומי של האי, לחצי-האי קיאן, שטח שהוכן ובוצר מראש למצב כזה של עמידה אחרונה. השלב הראשון של הנסיגה בוצע ב- 24/25 למאי כאשר כוחות הדיביזיה ה- 62 יצאו בחשאי ממערכיהם במערב האי ותקפו-נגד את כוחות הדיביזיה ה- 77 האמריקאית במזרח החזית על מנת למנוע את המבקע שלהם הממשמש ובא. במקביל התבצעה מתקפת האוויר היפנית הגדולה ביותר במערכה (ראה להלן). לאחר שהצליחו לייצב את החזית במזרח (פחות או יותר) נסוגה הדיביזיה ה- 24 ב- 29 למאי ממערכיה במזרח החזית והחטיבה ה- 44 ב- 31 למאי ממערכיה בצפון-מערב. ב- 4 ליוני השלימה גם דיביזיה 62 את נסיגתה ועברה למרחב העורפי של המערך החדש כעתודה ארמיונית.

הלחימה באויר ובים

הלחימה בממדים אלו התרחשה בלא פחות נחישות והקרבה במרחב סביב לאוקינאוואה. בהתאם לתוכניתם המערכתית הטילו היפנים גל אחר גל של טייסי קמיקזה ותקיפות רבות מהאוויר והים על שדות התעופה הפעילים באי וספינות הצי האמריקאיות שרוכזו בקרבתו על מנת לסייע לכוחות הקרקע הלוחמים ביבשה. מטרת תקיפות אלו הייתה לגרום למקסימום האבידות לאמריקאים על מנת לשחוק את עוצמתם ורצונם להמשיך להלחם.
תקיפות האוויר היפניות הגיעו לשיאן במחצית השנייה של חודש מאי. המאמץ האווירי היפני שכוון כנגד אוקינאווה היה גדול בהרבה מכל הקודמים לו במלחמה באוקיינוס השקט. במהלך המערכה כולה הנחיתו היפנים 896 תקיפות אוויר כנגד הכוחות הפולשים לאוקינאווה ובסביבתה. תקיפות אלו כללו כל סוגי המטוסים שהיו בשימוש כולל מטוסי-אימון דו-כנפיים איטיים. מתוך כ- 4,000 מטוסים שהופלו במערכה כ- 1,900 היו מטוסי מתאבדים - "קמיקזה". ביומים של ה 24 - 25 למאי הגיעו תקיפות האוויר היפניות לשיאן (במקביל וכחיפוי לנסיגת הארמיה ה- 32 משורי), רק ביומיים אלו תקפו 165 מטוסי-מתאבדים יפנים. במשך 4 שעות הערב של ה- 24 לחודש תקפו היפנים 7 פעמים את שדות התעופה יא-שימא, יומיתן וקאדנה.
בתקיפה השביעית, בחצות אותו לילה נחתו 5 מפציצים דו-מנועיים, נחיתת גחון בש"ת יומיתן. לפחות 8 חיילי כוחות מיוחדים יפנים יצאו מהמטוסים והחלו משליכים רימונים ומטענים לעבר המטוסים האמריקאים שחנו בשדה. בפעולתם הם השמידו 7 מטוסים וגרמו נזק רב ל- 26 נוספים. בנוסף חיבלו התוקפים בשני מיכלי דלק-מטוסים והשמידו 70,000 גלון. בקאדנה נהרגו 2 אמריקאים ו- 18 נפצעו וביא-שימה הוסבו לאמריקאים 60 אבידות.
התקיפות האוויריות בים ביומיים אלו היו לא פחות אינטנסיביות. לפחות 200 מטוסים יפנים תקפו בגורמם ל- 13 פגיעות ב- 12 ספינות. ההערכה היא כי ביומיים אלו בלבד אבדו ליפנים כ 170 מטוסים. אולם הצי האמריקאי נשבר ואדמירל מיטצ'ר, מפקד כוח-משימה 58, כוח נושאות המטוסים העיקרי במערכה, ביקש לסגת לאחר שספג במשך 59 ימי המערכה אבדות שלא יכול היה לסבול יותר. בתוך כך נפגעה באופן חמור ספינת הדגל של אדמירל מיטצ'ר, נושאת המטוסים בנקר-היל, על סיפונה נהרגו 350 מלחים והוא נאלץ לעבור לנושאת המטוסים אנטרפרייז אשר נפגעה אף היא. מנקודת ראותו של צבא ארה"ב, הסגת כוחו העיקרי של הצי בעת הזו, כאשר המערכה ביבשה מתקרבת להכרעה, הייתה בלתי מתקבלת על הדעת והתפתח עימות חריף בין מפקדות הצבא והצי בנושא. משקעי העבר של המערכות בפיליפינים וגואדלקנל בהם הואשם הצי בהפקרת הצבא צצו ועלו מחדש. למזלם של האמריקאים התקפות האוויר היפניות שוב לא חודשו בעוצמה כזו ולא היה צורך להכריע לבסוף בעניין.
שורי נכבשת
תוך ניצול מכשולי הקרקע שנוצרו מהגשם וההפגזות האמריקאיות, ביצע גנרל אושיג'ימה את נסיגת כוחות הארמייה היפנית דרומה כמתואר לעיל מבלי שהאמריקאים הבחינו בכך. רק צלפים ספורים הושארו מאחור לעמוד מול ההתקפה האמריקאית. התקפה זו שכבשה לבסוף את הערים שורי ונהה מצאה לא יותר מגלי חורבות בשני המקומות. כך כבשו לבסוף האמריקאים את רצועת ההגנה היפנית העיקרית באי שמרכזה היה בשורי לאחר שני חודשי לחימה. אולם ההתקפה שהביאה את הצבא והנחתים למערכי היפנים - שהיו ריקים - העמידה בפעם השנייה במערכה זו את השאלה הקרדינלית: היכן הארמייה היפנית ?
כיבוש בסיס הצי באוקינאווה
סימל את מה שיקרה אחר כך לארמיה ה- 32 כולה. כוחות הצי באי בפיקודו של תת-אדמירל אוטה מינורו מנו 9,525 איש. אולם רק מעטים מהם מאומנים היו ללחימה קרקעית. מרביתם היו גייסות אחזקה ונמל אשר הוסבו על פי ההכרח לחיילי רגלים אולם חסרו אימון, ארגון ואמצעים לפעולה רגלית. משימתם מתחילת המערכה הייתה להגן על חצי-האי אורוקו במערב חלקו הדרומי של האי. כאשר קיבל אדמירל אוטה את פקודת הנסיגה ממפקדת הארמייה ה- 32 ב- 26 למאי, נאמר בה כי עליו לסגת ב- 2 ליוני אולם עקב אי-הבנה הוא פקד על כוחותיו לסגת כבר ב- 28 למאי לחצי האי קיאן אולם הביצורים שם לא מצאו חן בעיני חיילי הצי והם (בניגוד לפקודה) חזרו למתחם שלהם בחצי האי אורוקו. ההתקפה עליהם בוצעה ע"י דיביזיית הנחתים ה- 6 אשר ביצעה התקפת לפיתה ע"י נחיתה מהים בצפון חצי האי ותקיפה קרקעית ממזרח. בבוקר ה- 4 ליוני החלה ההתקפה והיפנים הלא כשירים ללוחמת יבשה, על אף גבורתם והקרבתם הרבה הצליחו להחזיק מעמד עד ה- 13 ליוני, 9 ימים בלבד. ביממה האחרונה התאבד אדמירל אוטה יחד עם 5 מקציני מטהו. 159 מלחים יפנים התמסרו לשבי האמריקאי - לראשונה במערכה זו, השאר נהרגו כולם.
חצי האי קיאן - המערכה האחרונה.
הנסיגה של הארמייה ה- 32 לדרום המרוחק של אוקינאווה הייתה סגה מעצבת במיוחד. על אף שהתמרון נוהל בהצלחה, מתחת לאפם של האמריקאים ומבלי שהאחרונים ירגישו בכך, הייתה זו סדרת מסעות ליליים בגשם ובקור, לרוב רגלית ועם משא כבד על הגב או בעגלות נגררות. יתר על כן לנסיגת הצבא התלוותה נסיגת עשרות אלפי אזרחים מהמרכזים העירוניים של נהה ושורי אשר חששו ליפול חיים לידי צבא ארה"ב. התנועה ככלל התבצעה תחת הפצצות והפגזות מתמשכות של האמריקאים אשר גבו חיי אדם רבים מקרב החיילים והאזרחים הנסוגים כיון שבניגוד לשלבים הקודמים הם לא שכנו במחסה המערות והביצורים אלא נתפסו לרוב בתנועה ובשטח פתוח. כאשר הושלמה הנסיגה ב- 4 ליוני, התייצבו במפקדת הארמייה ה- 32 60% בלבד מכוח האדם שנוכח אך שבועיים קודם לכן במערכי שורי; נותרו 30,000 חיילים מתוך ה- 50,000 שהיו. במהלך נסיגה זו גם נהרגו עשרות אלפי אזרחים, הם לא נעו רק בלילה ולא היו מאורגנים או מוכוונים כמו יחידות הצבא, על כן מצאו עצמם תכופות בשטחי השמדה של עוצמת האש האמריקאית. בחצי האי קיאן נערכו שרידי הארמייה ה- 32 במתחם ארמיוני אחד אשר חזיתו הייתה 9 ק"מ ועומקו 7. המערכים הקדמיים על רכס יאזו, נתפסו ע"י הדיביזיה ה- 24 והחטיבה ה- 44 בעוד מערכי העומק ע"י דיביזיה 62. גם מערכים אלו כללו בעיקר מערות ומחילות מבוצרות אשר הוכנו מראש על המתלול האחרון, הדרומי ביותר באי, עם הגב לים.
למתחם הדרומי הגיעו אמנם כ- 30,000 חיילים אולם הם הגיעו בעיקר עם נשקם האישי. הנשק המסייע אבד ברובו והארטילריה על אף שהצליחה לסגת עם תותחיה, תחמושתה הייתה מועטה ביותר. הודות להסבת גייסות שירותים לחיילים קרביים, נראו היחידות "על הנייר" במצבה מתקבלת על הדעת כאשר במערב הגזרה, דיביזיה 24 עם 12,000 חייל (85% מהתקן), חטיבה 44 במזרח הגזרה עם 3,000 חייל (67% מהתקן) ואילו לדיביזיה 62 הדרג השני הארמיוני, במערכים העורפיים, 7,000 חייל (60% מהתקן). אולם מרבית החיילים היו תחלופות שהוצבו מיחידות מקצועיות ושירותים ורמתם הייתה נמוכה ביותר.
הצבא האמריקאי אשר הופתע לחלוטין במוצאו את מערכי שורי ריקים, לא הצליח לשמור על המגע עם הארמיה היפנית הנסוגה ורק כעבור 3 ימים, ב- 6 ליוני ולאחר שפסקה סופת הגשמים שנמשכה מסוף מאי, הצליח ליצור מגע מחדש עם מערכי היפנים בחצי-האי קיאן בדרום אוקינאוואה. בניגוד להערכות מפקד הארמיה, הגנרל בקנר, הצבא היפני לא התפורר אלא נסוג בצורה מסודרת ובפני האמריקאים עמדו מערכי הגנה מבוצרים אשר צריך היה לכבשם. מפקד הארמיה ה- 10 חילק את המשימה בין שני הקורפוסים כאשר הנחתים מקבלים את מערב האי (הפעם בהרכב של 3 דיביזיות כאשר גם ה- 2 הצטרפה ל- 1 ול- 6) ואילו הקורפוס ה- 24 תוקף דרומה במרכז ובמזרח. לאחר 4 ימי הכנות, הנחיתו האמריקאים מתקפה כאשר המאמץ העיקרי מבוצע ע"י הדיביזיות ה- 96 וה- 7 ב- 10 ליוני. בו ביום הציע גנרל בקנר לגנרל אושיג'ימה להיכנע, אולם ההודעה אשר הגיעה למפקד היפני רק שבוע אחר כך הייתה נענית בשלילה במילא כיוון שכלל לא עלה בדעת האחרון לשקול כניעה. ב- 12 ליוני התנהל הקרב המכריע על רכס יאזו-דקה, המתלול הדרומי ביותר באי. אולם רק ב- 21 ליוני, למעלה משבועיים לאחר יצירת המגע עם המתחם הארמיוני היפני בדרום האי, עלה בידי צבא ארה"ב למוטטו. זאת באמצעות התקפה חזיתית אשר נעשה בה שימוש רב בעוצמת האש האמריקאית אשר הפעם הייתה כמעט ללא מענה ובסיוע כמויות גדולות של נפאלם וטנקי להביור כאשר היפנים חסרו כל נשק נ"ט שהוא בשלב זה.

סיכום ותוצאות

מאז נפילת מערכי שורי, אבדו האמריקאים 1,555 הרוגים ו- 6,602 פצועים. בין ההרוגים היה גם מפקד הארמיה ה- 10 (מפקד הארמיה האמריקאי היחיד שנהרג בקרב במלחמת העולם השנייה), לוטננט-גנרל סימון בוליבר בקנר הבן אשר נהרג ב- 18 ליוני בעמדו בתוך עמדת תצפית, מרסיס אלמוג שניתז לחזהו מהפגזה יפנית במערב האי בפקחו על מבצעי הנחתים שם. במקומו מונה לפקד על הארמיה ה- 10 (למעשה עד סוף המערכה) המפקד הבכיר ביותר באי, מ. גנרל גייגר מפקד קורפוס הנחתים אשר הוחלף ב- 23 ליוני ע"י גנרל ג'וזף "ג'ו החמוץ" סטילוול.יום אחריו נהרג גם סגן מפקד הדיביזיה ה- 96, בריגדיר גנרל קלאודיוס מ. איסלי מכדורי מקלע יפני. בקרב החיילים והקצינים היפנים שררה התפישה שלא נופלים חיים בידי האויב. ככל שהתקדמו האמריקאים יותר וכבשו עוד ועוד עמדות יפניות, חיילים וקצינים שנשארו בחיים התאבדו בצעדם אל תוך שטחי השמדה של הארטילריה האמריקאית או בהצמידם רימון לגופם. ב- 22 ליוני, לאחר שהיה ברור סופית כי לא נותרו עוד חיילים יפנים בין האמריקאים המתקדמים למפקדת הארמיה ה- 32, התאבדו מפקד הארמיה ה- 32 הגנרל מיטסורו אושיג'ימה וראש מטהו הגנרל איסאמו צ'ו באופן מסורתי לאחר סעודה חגיגית, ביצעו ספוקו וראשיהם הותזו בחרבות ע"י עוזריהם. מרבית המפקדים הבכירים היפנים התאבדו אולם חלק נבחר מהקצינים ובהם קולונל יהרה - קצין האג"ם של הארמיה נבחרו ע"י מפקדיהם להישאר בחיים וליפול בשבי האמריקאי (גורל חסר כבוד ו"מר ממוות") על מנת לדווח על המערכה לדורות הבאים. לאחר מותם של מפקד הארמיה ומטהו עדיין נמשכה התנגדות של חיילים יפנים בכיסים מבודדים בכל רחבי האי. מבצעי הטיהור לחיסול לחימה זו ערכו עוד 10 ימים וב- 2 ליולי 1945 הודיעו האמריקאים כי המערכה על אוקינאווה הסתיימה.
מערכה על אוקינאווה נהרגו 188,000 יפנים, למעלה ממחציתם אזרחים. מלבד 7,500 לובשי מדים שנכנעו, מרביתם מקרב ה"בויטאי", כל השאר נהרגו. 60,000 חיילים, 9,000 חיילי הצי ועוד 19,000 "בויטאי" (אזרחים שגויסו בראשית השנה לתפקידים עורפיים). כמות ההרוגים הגדולה נבעה בעיקר מהמסורת של הצבא הקיסרי היפני שחיילים אינם נופלים בשבי. אולם בנוסף על כך נהרגו עוד למעלה מ- 100,000 אזרחים, למעלה משליש מהאוכלוסייה הבלתי לוחמת באזורי הלחימה. מרביתם נהרגו כתוצאה מהפצצות והפגזות ללא הבחנה של האמריקאים על מרחב של 20*40 ק"מ, ובעיקר בראשית חודש יוני בעת הנסיגה הגדולה משורי לדרום האי. אולם חלק נכבד שם קץ לחייו ע"י התאבדות של יחידים, של משפחות ולעיתים של קבוצות שלמות. מפחד לא ליפול חי לידי האמריקאים. ההתאבדויות נעשו באופנים שונים ומשונים בהתאם לאמצעים שעמדו לרשותם. ההתאבדות הקבוצתית המפורסמת ביותר הייתה של 219 תלמידות הסמינר למורים של אוקינאווה אשר גויסו בראשית השנה יחד עם 18 ממורותיהן, ככוח עזר רפואי לבית חולים השדה של הארמיה ה- 32. הן שרתו בנאמנות בתפקיד קשה זה ובתנאים הנוראים ביותר עד לסוף המערכה. לקראת הסוף, מושפעות עמוקות מהתעמולה היפנית שייתפסו ויאנסו (רובן ככולן היו בתולות) ע"י כושים-אמריקאים שיחסלו אותן אחר-כך, התאבדו באופן קבוצתי במערה ששימשה את בית חולים השדה במיקומו האחרון באי (וכיום הפכה למוזיאון). 3 בחורות מתוך קבוצת ה- 222 המקורית נותרו בחיים וסיפרו את הסיפור.
אבדות האמריקאים במערכה היו אף הן עצומות בהתייחס לגודל השטח והעליונות ממנה נהנו בים, באוויר וביבשה. באם אבדות היפנים נמדדות כמעט אך ורק בקטגורית ההרוגים, הרי אצל האמריקאים המורכבות גדולה יותר:
הרוגים: 6,319 (12,520).
פצועים: 32,943.
נפגעים אחרים: 33,096 (מתוכם עוד 6,201 הרוגים - חלקם מתו מפצעיהם).
סה"כ אבדות: 72,358.
בנוסף לאבדות אלו של הלוחמים ביבשה אבדו לצי ארה"ב עוד 4,907 הרוגים ו- 4,824 פצועים ואלפים רבים אשר נפגעו מתשישות קרב, הלם ומחלות. 36 ספינות הוטבעו ו- 368 ניזוקו עד שיצאו מכלל פעולה - האבידות הגדולות ביותר בתולדותיו. האמריקאים איבדו במערכה גם 763 מטוסים.
כמות אבדות גדולה זו בשני הצדדים, נבעה מעוצמת האש המודרנית אשר הופעלה בשטח קטן יחסית. הייתה זו מערכת שחיקה עם מאפיינים כמו במלחמת החפירות של מלחמת העולם הראשונה אולם עם הקטלניות של נשק חדיש בהרבה. באם נתייחס למספרי האבדות של הצבאות הרי הם היו כמעט זהים בסה"כ. ההישג היפני במערכת אוקינאוואה היה מדהים. ביחסי כוחות לרעתם של למעלה מ 2:1 בכוח אדם ו 10:1 בעוצמת אש ואמצעי לחימה ביבשה בלבד החזיקו מעמד 3 חודשים, למעלה מפי 5 הזמן שהעריכו האמריקאים שהמבצע יארך בגורמם לתוקפים אבדות כמספר האבדות שנגרמו להם. הישג מדהים זה הושג ע"י מגיני האי היפנים לבדם, בהיותם מנותקים למעשה משאר כוחות ומשאבי הצבא היפני, ללא אפשרות תגבור או נסיגה. בתנאים אלו נאלצה מפקדת הארמיה ה- 32 לקבל את ההחלטות לגבי המקום בו יתרחש קרב ההגנה העיקרי, החלטה אשר הובילה לבניין מערכת ביצורים ייחודית בדרום האי בהתבסס על מערות ומחילות מבוצרות המשמשות עמדות לנשק המסייע, תותחים ומרגמות והמוגנות ומאובטחות ע"י חי"ר נחוש המאומן ללחימה ממגע קרוב. מרבית מערכי הביצורים מוקמו במדרון אחורי כך שהאמריקאים נאלצו תדיר להגיע לקרבות פנים-אל-פנים. החלטות אלו אשר התקבלו הרבה לפני תחילת המערכה והיו מקוריות וייחודיות ואף פיתחו הלכה למעשה תורת-לחימה חדשה המתאימה לנסיבות, אפשרו לחיילים היפנים גם בתנאים הגרועים בהם נכנסו למערכה להוות יריב שקול עם לא למעלה מכך לשפעה ולעוצמת האש האמריקאית. אולם השיקולים של הפיקוד היפני לצאת לשתי מתקפות הנגד ב- 12 לאפריל וב- 4 למאי נבעו יותר מהמסורת, המנטליות והרגש מאשר מניתוח אובייקטיבי של התנאים בשטח ושתיהן הובילו לתבוסות צורבות ואבדות כבדות ועל כן ניתן להקשות מדוע הן היו נחוצות ?
המחיר אשר נאלצו האמריקאים לשלם בעבור כיבוש אי קטן זה היה מעל ומעבר לכל הערכה מקדימה. עד היום מתקשים היסטוריונים וקצינים אמריקאים להסביר את שיקוליו של גנרל בקנר לא לנצל את עליונותו בים וכאשר כמעט כל חיל הנחתים לרשותו ודיביזיות של הצבא המנוסות בנחיתות מהים כמו ה- 77 ולא לבצע נחיתות בעורף היפני, תמרון מתבקש ואשר הומלץ ע"י מרבית מפקדי היחידות. התעקשותו להטיל עוד ועוד כוחות להתקפות חזיתיות בלבד אל מול ביצורי היפנים עלו ביוקר רב.
התוצאות השוחקות של מערכת אוקינאוואה היוו אחר-כך שיקול מרכזי בתכנון הפלישה לאיי הבית המרכזיים של יפן ולהחלטה בדבר הטלת פצצות האטום.