השתתפות היהודים במרד הלאומי הסלובקי

השתתפות היהודים במרד הלאומי הסלובקי
מאת: ד"ר לדיסלב ליפשר
 
כבר מלכתחילה השתלבו יהודי סלובקיה במאבק ההתנגדות שהלך ונוצר. פרק זה ניתן לחלקו עקרונית לשתי קבוצות. הרוב נשאר בתוך סלובקיה. במסגרתו נוצרו שני זרמים. הבחנה זו לא נתבססה כלל על תפיסות מנוגדות בשאלה היסודית – האם שילובם של היהודים בהכנות לקראת המרד של העם כולו הוא נחוץ, אלא על הערכות שונות לגבי עמדתם הסוציאלית העתידה של היהודים והתוצאות הכרוכות בעמדה זו.
אחדים מיהודי סלובקיה הצטרפו אל תנועת ההתנגדות הסלובקית שאורגנה על ידי המפלגה הקומוניסטית. הקומוניסטים הסלובקים ממוצא יהודי, הזדהו לחלוטין עם הדעה הרשמית של התנועה הקומוניסטית דאז, לגבי שאלת היהודים ופתרונה. לפי דעה זו, היתה שאלת היהודים חלק מהמאבק הכללי נגד הסדר הקפיטליסטי בכלל ונגד הפאשיזם בפרט, כלומר מאבק למען הגשמת השיטה הסוציאליסטית.
הקומוניסטים היהודים לא לקחו בחשבון את מקומה הייחודי של שאלת היהודים במשטר הקיים.
הזרם השני, שראה את האפשרות היחידה לפתרון ממשי של שאלת היהודים ביצירתו של בית לאומי בפלסטינה דאז, התכונן בכל זאת באופן שיטותי וברצינות לקראת השתתפותם של יהודים סלובקיים במרד המזויין הממשמש ובא.
נתברר, במהלך מלחמת העולם השניה, שמלחמת הפרטיזנים תאמה את מאבק ההתנגדות בארצות שנכבשו על ידי הרייך השלישי, בצורה הטובה ביותר. אם רצו ליישם הכרה זו בהצלחה הלכה למעשה, צריכות היו להתקיים מספר הנחות-יסוד אובייקטיביות וסובייקטיביות.
במגמה זו כיוונה הנהגת המפלגה הקומוניסטית בסלובקיה את חברי המפלגה, ליצירת הנחות היסוד והתנאים המוקדמים הנחוצים לתנועה פרטיזנית בסלובקיה. לשם כך נוסדו קבוצות המאבק על-שם ינושיק. קבוצת פרטישנים אחת הקימה באביב 1942 מחנה בתוך היערות ליד ויניה בסלובקיה המזרחית. הקבוצה מנתה עשרים וחמישה חברים, ביניהם שמונה עשר יהודים. קבוצת פרטיזנים אחרת, על-שם "ינקו קרל", מיקמה עצמה בתוך "הקרפטים הקטנים". מנהיג קבוצה זו היה מורה בבית ספר תיכון, יהודי בשם אלכסנדר מרכוס.
במרץ 1942 ברחה הקומוניסטית היהודיה הצעירה אדית ארנסט מסכנת הגירוש לתוך ההרים. היא התקשרה עם יחידת פרטיזנים קטנה שמצאה מקומה בהרי סיטנו. לקבוצה זו הצטרפו גם האחים אלכסנדר ויוסף ביכלר, גם הם פרטיזנים יהודים. אדית ארנסט, שכונתה בשם "קטקה", השתתפה בפעולות היחידה השונות.
נסיונות שונים להקים בסיסי פרטיזנים, אשר בעזרתם ניתן היה כבר אז להכין ולממש את מאבק ההתנגדות המזויינת, נכשלו. כשלונם של נסיונות אלה עורר הרהורים לגבי האפשרות של פעולות המוניות מצד היהודים, נגד הגירושים. נושא זה שנוי עד היום במחלוקת עזה לגבי השאלה – האם היהודים עצמם, המועמדים לגירוש, החמיצו הזדמנות להינצל ובכך לתרום להפחתת מספר הקורבנות.
מבלי להיכנס לעומקם של הנימוקים, יש לקבוע שפעולות המוניות נגד הגירושים בסלובקיה, כמו גם ביתר הארצות הנוגעות בדבר, כלל לא היו אפשריות.
מבלי לשים לב לגורמים האובייקטיביים והסובייקטיביים, הרי שכבר לאחר המשלוחים הראשונים, נוצרו שינויים איכותיים בהתנהגותם וביחסם של הקורבנות בינם לבין עצמם. מובן, שתמורות אלה בלטו במיוחד באותם המקומות בהם חיו היהודים בצוותא ובבידוד מן העולם החיצון. זה נכון במיוחד לגבי מחנות הריכוז היהודיים בנובאקי וסרד, שהיו גם הגדולים ביותר.
במחנה נובאקי התפתחה פעילות יהודית בתנאים טובים יותר, יחסית, מאשר במתקנים דומים אחרים.
היה זה השומר הצעיר אשר השתתף בצורה יוצאת מהכלל בהכנות לקראת המאבק הממשמ ובא. השומר הצעיר היה, בשורה של נקודות רעיוניות, קרוב לקומוניסטים. מקום חשוב מילא, ליד שתי תנועות אלה, גם המינהל העצמי בתוך המחנה. בניגוד ליתר מחנות העבודה, תפס בנובאקי הנוער מקום רב יותר. התייחסותם והשקפתם מאופיינות על ידי ההיסטוריות במילים כדלקמן: "...הקבוצה של הנוער בעלת ההכרה והיעוד... במחנה זה לא חיכתה כלל בשפלות רוח פסיבית לגורלה. אדרבא, היא התנגדה לדעה שהכוחות הפאשיסטיים הם כה חזקים לעומת חוסר האונים שלהם".
גם תנועת המחתרת במחנה הריכוז בסרד ריכזה את כוחותיה להכנת המרד המזויין, אם כי היקפן ואינטנסיביותם של הכנות אלה לא הגיעו כאן לאותם מימדים כמו בנובאקי. מלבד התא הקומוניסטי הזה היתה במחנה גם קבוצה של השומר הצעיר. במחנה סרד פעלה בנוסף לכך גם תנועת נוער ציונית שהשתייכה למכבי הצעיר.
כמו בנובאקי, כך גם פעלו במחנה העבודה בסרד חברי השומר הצעיר, בבעיות ההשתתפות במאבק ההתנגדות, יחד עם הקומוניסטים. לעומת זאת, נחלקו הדעות בין השומר הצער למכבי הצעיר בשאלה מה לעשות בשעת פרוץ המרד. השומר הצעיר היה בדעה שהמאבק חייב להתבצע במסגרת חזית אנטי-פאשיסטית שהלכה ונוצרה בסלובקיה. במלים אחרות – שצריך היה להצטרף באופן ממשי אל תנועת הפרטיזנים. הנהגתה של מכבי הצעיר, לעומת זאת, ראתה את תפקידה הראשון בהצלת חיים יהודיים למען פלסטינה (במקום לבזבזם במאבק התנגדות חסר סיכוי). כשמזכירים אנו את אותם המקומות בהם רוכזו יהודים במספר גדול יותר, אין לשכוח את אותם הצעירים שהיו במחנות עבודה צבאיים. הללו, שמנו כאלף איש, השתייכו לגדוד השישי. גם ביניהם נמצאו חברים רבים של תנועות הנוער היהודיות. כמו כן, חברים לשעבר במפלגה הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה. הללו היו כבר מנוסים בעבודה אירגונית ופוליטית. היתה להם גישה אל העתונות הבלתי-ליגלית, לכרוזים ולחדשות על חיי החברה היהודית בארצות אחרות, בראש וראשונה בפלסטינה דאז. הצלת צעירים יהודים היתה בדרגת חשיבות עליונה לגבי מספר המשתתפים היהודים במאבק ההתנגדות.
בתחילת 1944 חלו תמורות משמעותיות בתהליך ההכנה של המרד המזויין... הלה אורגן מעתה על בסיס רחב. בין מאי ויולי 1944 התרחבה תנועת הפרטיזנים בסלובקיה המזרחית והתיכונה, במיוחד בתחום "הטאטרה הגדולה" ובעמק ניטרה. בסלובקיה המזרחית התארגנו קבוצות פרטיזנים אשר התאחדו מאוחר יותר לבריגדת הפרטיזנים "צ'אפאייב", אליה הצטרפו גם לוחמי התנגדות יהודיים.
ב-28 באוגוסט שנה זו, כלומר יום אחד לפני ההתחלה הרשמית של המרד, החליטה הנהגת תנועת המחתרת במחנה הריכוז נובאקי על פירוקו של המחנה ושיחרור כל אסיריו. כמו כן, על הצטרפותם של כל הגברים בעלי כושר קרבי למרד. ב-30 באוגוסט החליטה גם תנועת המחתרת במחנה סרד להצטרף למרד. לבסוף שיחררו הפרטיזנים את מחנה הריכוז ויהניה ב-1 בספטמבר 1944, אשר גם שם הצטרפו האסירים בעלי הכושר הקרבי למרד.
יהודים לחמו כחיילים וכקצינים בצבא הצ'כוסלובקי המורד וכחברים ביחידות הפרטיזנים, בכל החזיתות. היתה גם יחידה המורכבת כולה מיהודים שהשתתפה בקרבות. יחידה זו באה כולה מאסירי מחנה העבודה נובאקי ומנתה כמאתיים וחמישה לוחמים. ליחידת פרטיזנים זו, שתכונה מעתה "קבוצת נובאקי", היתה מעתה חלק מן הקבוצה הטקטית הרביעית של הצבא הצ'כוסלובקי המורד. על פי פקודה של הנהגת הצבא, תפסה "קבוצת נובאקי" יחד עם בריגדת הפרטיזנים מעמק הניטרה העליון, ב-30 באוגוסט את הנדלובה, עיר שרוב אוכלוסיתה השתייך אל המיעוט הגרמני. לאחר שיחרורה של הנדלובה, סגרת "קבוצת נובאקי" ב-2 בספטמבר על הכפר סקלנה ונכנסה שם לחילופי יריות עזים עם הנאצים הגרמנים המזויינים. לאחר פעולות אלה הוטלה "קבוצת נובאקי" ב-3 בספטמבר בקטע החזית החשוב והמסוכן מלה אוהרצה-בטיובני (היום פרטיזנסקה) סקצ'אני. קטע זה היה חלק מקו ההגנה של עמק הניטרה שהיה בעל חשיבות אסטרטגית וכלכלית גדולה ביותר, למען המשך המרד. הצבתה של "קבוצת נובאקי" בקטע זה לא היתה כלל מקרית, אלא נבעה מן ההכרה של הקומנדנט האחראי לגבי אמינותה ונכונותה של קבוצה זו. יחידת המחץ השלישית, כפי שכונתה "קבוצת נובאקי" במהלך הקרבות, נחלקה עתה לשני חלקים. החלק השני, שהגן על בטיובני, זכה לציון לשבח בפקודת-יום של מפקדת החזית הצבאית, בשל הרוח הקרבית ואומץ הלב שגילה בשעת בלימת ההתקפה על יחידות גרמניות סדירות בעלות עליונות טכנית מוחצת.
הרוח הקרבית של "קבוצת נובאקי" ליד בטיובני הרשימה את מפקד קטע חזית זו. הוא הביע זאת במילות הכרה ותודה כלפי מפקדה של "קבוצת נובאקי" בשני משפטים קצרים: "אני – לא, אני הייתי אנטישמי. אני מודה לך על כל החללים והן על הלוחמים החיים ביחידתך". היתה זו התודה הכנה של אדם אשר השתחרר, בעזרתם של לוחמים יהודיים פשוטים, מן הדעות הקדומות שלו.
בדו"ח על פעולות הקרב של המוסד הצבאי הטכני והכימי בזמיינסקה קוסטולני, אפיינו את "קבוצת נובאקי" בצורה צבאית תמציתית: "כך נשארה במקומה היחידה ממחנה היהודים... הראויה לשבח"... והלאה: "לאחר מכן החלו הקרבות בין בטיובני ומלה-אוהרצה... שוב הצטיינה כאן היחידה היהודית". ראש המטה של בריגדת הפרטיזנים בניטרה העליונה, בשם נמק, כתב ליום השנה השני של המרד הלאומי הסלובקי הערכה, שהוקדשה כולה ל"קבוצת נובאקי": "כבר פעמיים חגגנו את יום השנה של המרד, אך עד כה פסחנו על המתנדבים ממחנה נובאקי. היה זה עוול שהשכחנו את חלקם ממחנה השחרור הצ'כוסלובקי". והוא ממשיך: "תשומת לבנו הופנתה עד כה בראש וראשונה ל'יחידת מילר'. מן הרגע הראשון בו נוצר מגע עם האויב, החזיקה זו בעמדותיה מבלי שיחליפוה עד להבקעת החזית ב-6 בספטמבר 1944".
לאחר נפילתה של בנסקה ביסטריצה, שנתפסה בידי יחידות צבא גרמניות, הועברו יחידות פרטיזנים חזקות וביניהן גם חלק מ"קבוצת נובאקי", למקומות אחרים. הדרך הובילה לעמק טורייץ הכבוש. בקרבות שפרצו נפלו מן היחידה מספר חללים ופצועים רבים נאלצו לפרוש מן הקרבות. שאריתה של "קבוצת נובאקי" התחלקה מחדש, חלק אחד הבקיע דרכו להרי וטצ'ניק, החלק השני התייצב תחת פיקודו של סרן מילר-מילן מחדש והצטרף לבריגדת הפרטיזנים על שם ינצ'צקה.
הדו"חות שנשתמרו על "קבוצת נובאקי" איפשרו לימוד מדוייק של פעילותה הקרבית, יותר מאשר לגבי יתר הפרטיזנים היהודים שלחמו במפוזר ביחידות הפרטיזנים השונות. מכאן, שההיסטוריון החוקר את חלקם של היהודים במרד הלאומי הסלובקי, חייב להקדיש את תשומת לבו ליחידת פרטיזנים זו. "קבוצת נובאקי" נשארה, למרות התחלקותה והתפצלותה המתמדת, יחידת הפרטיזנים הקומפקטית היחידה שהיתה מורכבת מלוחמים יהודיים.
החלק השני, הגדול יותר, של פרטיזנים יהודים, לחם ביחידות קטנות או גדולות, במסגרת יחידות הפרטיזנים השונות. בתחומה של סלובקיה נוצרו ולחמו כארבעים ושש יחידות פרטיזנים גדולות, ב-שלושים ושתיים מהן מוצאים אנו שמות יהודיים. עד כמה שניתן לקבוע היה מספרם הכולל כאלף חמש מאות חמישים ושישה. לא היה זה צודק לו התעלמנו מפעילותם של יתר הפרטיזנים היהודיים. אני מודע לקושי שבמשימה זו. למרות הכל, ברצוני להזכיר לפחות אחדים מן הלוחמים שמעשיהם נשתמרו. תחילה יש להזכיר קבוצה של שבעה טכנאים, שאמנם לא השתתפו באופן ישיר בקרבות, אך היו לעזר רב והצטיינו בעבודתם המסורה וכישוריהם האירגוניים.
המהנדסים: גוטליבר, פרדינר, בוק, קרל וויטק קירטי, הצליחו בזמן קצר ביותר ובתנאים הקשים מאד להקים את הביצורים הנחוצים, לבצע עבודות הכנה לגשרים בעלי חשיבות אסטרטגית, לתקן שדות תעופה צבאיים או לפחות מסלולי המראה ארעיים. הטכנאים ויינברגר וזילבר השתתפו בבנין של יחידות שריון. גם הם זכו לאותות הצטיינות גבוהים ממפקדם, תוך ציון אומץ לב, רגש אחריות ורוח הקרבה.
באחת מיחידות הפרטיזנים הגדולות יותר, "בריגדת צ'אפייב", שפעלה ביערות סלובקיה המזרחית, בלטו מספר פרטיזנים יהודים וביניהם ברנט פרידמן (כעת סטפן קוליק), אחד היועצים הקרובים של ראש המטה של הבריגדה, המיור הסלובקי קוקורלי.
ממש לפני פרוץ המרד הלאומי עצר פרידמן, ביחד עם קוקורלי, שירה בה נסעו עשרים ושבעה קצינים וחיילים גרמניים, פרק את נשקם, עצרם והביאם למטה הפרטיזנים. אלמנתו של מיור קוקורלי נזכרת גם בפעולה של פרידמן, כאשר יחד עם שני פרטיזנים סובייטים פוצץ משא גרמני טעון נשק ותחמושת, שנועד לצבא הגרמני.
בין הפרטיזנים היהודים שלחמו ביחידה של בריגדת צ'פאייב, יש להזכיר עוד את השמות:
פאבל – בלומבורסקי, סטפן ושרסטרום ואת מאיר שיין הבלתי נשכח. בנוסף לפעולת ההסברה הפוליטית הערה שלו, הוכיח את עצמו מאיר שיין גם כלוחם העשוי ללא-חת. הוא נפצע ומת תוך הגנה על קטע קרבי חשוב וזכה לאחר מותו באות הצטיינות צבאי גבוה. ברשימה של יחידת הפרטיזנים "למען שחרור הסלבים", אשר נמצאת בארכיון המטה הראשי של הפרטיזנים הסובייטים בקייב, מופיע גם השם אוסקר זלטנר. על יסוד תיקים סובייטיים רשמיים ודינים וחשבונות של חבריו לקרב, נרשם המעשה הבא: בספטמבר 1944 חתר הורטי, על ידי תיווך של פרטיזנים סלובקים, למגע עם הרשויות הסובייטיות האחראיות, כדי לתהות על התנאים של שביתת נשק אפשרית. המשא ומתן החל ליד הגבול הסלובקי-הונגרי, בו פעלה יחידת הפרטיזנים בה שירת זלטנר. באיזור זה נמצאה טירה ובה ניהל זלטנר את המשא ומתן עם קצינים הונגריים בכירים. במהלך המשא ומתן טס זלטנר לקייב לשם קבלת סמכויות. לאחר מילוי שליחות זו, הושב מחדש לאיזור הקרבות ופקד על הגנת האיזור מפני השריון הגרמני החזק. הוא נפל בשבי כשהוא פצוע קשה, עונה קשות ונורה במקום.
כן ברצוני להזכיר אפיזודה אחרת: מוסר הדו"ח הצבאי הסובייטי שבעצמו השתתף בקרבות, רשם את המעשה הבא: רב הסרן הגרמני ברונו רוזה, שהיה אחראי על האספקה לאוגדת השריון הגרמנית "טטרא", נסע במכוניתו הפרטית מטורצ'יאנסקי סבטי מרטין בכיוון דרומה. הרחוב היה סואן למדי במכוניות פרטיות אחרות בהן נסעו קצינים וחיילים גרמנים. מכוניתו של הרב סרן נמצאה לפתע מחוץ לטווח הראייה של יתר המכוניות. משקיפי הפרטיזנים השגילו לנצל את המצב שנוצר במהירות הבזק, תחת הנהגתו של אמית פירסט-קנייצ'ה, יחד עם הפרטיזן היהודי אוטו ווגנר שיצאו ממחבואם, עצרו את מכונית הגרמני (הרב סרן), כשהלה רואה לנגד עיניו את קני הרובים המופנים אליו. הם לקחו אותו בשבי ומסרוהו לקומנדו הפרטיזנים בבנסקה ביסטריצה. המפקד הסובייטי ברך את שניהם על הצלחתם הגדולה. אך ההענקה של אות הצטיינות סובייטי גבוה לא אושרה עד היום הזה.
תיאור קצר זה הייתי רוצה לסיים באירוע שיש בו כדי להוכיח את עמידת הגבורה של פרטיזנים יהודיים רבים.
טיבור ציפר, שהשתייך לגדוד העבודה השישי, לחם במרד העממי ונפל בשבי הגרמני. בפרוטוקול התחקיר, שנשתמר בארכיון הברית בקובלס, נשתמרו דבריו: "מראש היתה זו כוונתי להתנדב כחייל לצבא הסלובקי ולהילחם בגרמנים. בתור יהודי היה זה בשבילי מובן מאליו".
ניתן היה להמשיך עוד ברשימת השמות של לוחמים יהודיים בסלובקיה. ברצון הייתי מוכן להזכיר דוגמאות נוספות של אומץ לב אצל פרטיזנים יהודיים. לצערי, אין היקף הרצאתי מרשה לי להגשים משימה זו. בהקשר לפעילותם של פרטיזנים יהודים יש להזכיר גם את יחסם ואת עמדתם של הלוחמים הלא-יהודים כלפיהם. שילובם מחדש של היהודים בחברה כאזרחים שווי-זכויות, לא יכלה להתבצע בזמנים סוערים אלה ללא בעיות. הפרטיזנים היהודים חיו בזמן המדינה הסלובקית בתנאים שנבדלו לחלוטין מן התנאים בהם חיו היתר. מצב זה היה בו כדי להשפיע על האווירה ששררה באיזור המרד בכלל וביחידות הקרביות בפרט. בידודם הממושך של היהודים מיתר האוכלוסיה והתעמולה האנטי-יהודית התוקפנית היתה מוכרחה להטביע את חותמה גם על דרך חשיבתם של הפרטיזנים. לכן נותר לא פעם עימות בין ההכרה הפוליטית והאידיאולוגית לבין הרגשות התת-הכרתיים שנוצרו כמשקע של תעמולה זו. קשיים נוספים נגרמו גם על ידי עובדה נוספת: פרטיזנים יהודים רבים שהתנדבו לקרב היו חסרי אימון צבאי, שהרי על פי חוקי המדינה הסלובקית לא יכלו טירונים יהודים להתאמן בנשק. חוק זה נגע לכל הטירונים היהודים שגוייסו לשירות צבאי מ-1939. מתוך תאריכי החיים של משתתפי המרד ניתן לקבוע בערך כמה פרטיזנים יהודים לא זכו לקבל אימון צבאי ראוי. מתוך אלף חמש מאות חמישים ושישה המשתתפים היהודים היו אלף שלוש מאות תשעים ושבעה גברים ומאה שישים ותשע נשים. ממספר זה לא יכלו שש מאות תשעים ושמונה אנשים להיות בעלי אימון צבאי, ולו בגלל גילם הצעיר. לזה יש להוסיף את השנתונים הקשישים יותר, אשר אף הם לא זכו מסיבות שונות באימון צבאי. מצב זה גרם לסיבוכים מסויימים שסולקו במשך הזמן. לבסוף, יש לקבוע את אחוזם של הפרטיזנים היהודים בתנועת הפרטיזנים הכללית. לפי הערכה, לחמו בתחילת ספטמבר 1944 שישה עשר אלף פרטיזנים. פירוש הדבר שכעשרה אחוזים מהם היו יהודים.
את הנתונים הסטטיסטיים האלה יש להשלים בכך שמאתיים שישים ותשעה פרטיזנים, גברים ונשים, נפלו בקרב או מתו לאחר פציעתם, כלומר כשבעה-עשר אחוזים מכלל היהודים הלוחמים. לבסוף, עלינו להוסיף שמאה שישים ושישה יהודים שהשתתפו במרד זכו באותות הצטיינות בדרגה ראשונה ושניה של המרד הסלובקי העממי.
השתתפותם של היהודים במאבק האנטי-פאשיסטי בסלובקיה עומד במקום הראשון בהשתתפותם של יהודים בכלל תנועת ההתנגדות האירופית. זאת, לא רק בגלל מספרם, אלא גם בגלל אינטנסיביות של השתתפותם. המרד הלאומי הסלובקי היה קצר מדי מכדי שניתן היה להגיע לפעולות קרב נרחבות אשר במסגרתן יכלה פעילותו של היחיד להגיע לידי ביטוי, אך המאבק נמשך בכל זאת די זמן, כדי להכיר את רוח הקרב של יחידים או של קבוצות. מנקודת מבט זו ניתן לפסוק בבירור: היהודים הסלובקים עמדו בכבוד בקרב למען החירות, וחלקם למען תקומתה של צ'כוסלובקיה חופשית אינו מבוטל כלל ועיקר.