התנגדות יהודי צנסטוכובה

התנגדות יהודי צ'נסטוכובה*

בצ'נסטוחובה(Czestochowa) , שלא כברוב ערי פולין האחרות, נשארו רבים מעסקני הציבור היהודים במקומם גם בתקופת המלחמה. למרות האיסור שהטילו הגרמנים על פעילות המוסדות היהודיים, נהגו חברי המפלגות ותנועות הנוער להיפגש בקבוצות קטנות להרצאות, ויכוחים או ערבי תרבות, ועם הזמן עלה בידיהם לפתח פעילות לא מבוטלת. כבר בשלהי 1939 התכנסו עסקני רשת החינוך של "תרבות" בצ'נסטוחובה והחליטו להמשיך ולקיים חינוך יהודי. בצ'נסטוחובה  עדיין נותרו 208 מורים יהודים, וכבר בינואר 1940 הם החלו לארגן קבוצות ילדים ברמות שונות, שלמדו במחתרת. הפעילות הלימודית הזאת נמשכה עד לחיסול הגטו.כדי לאפשר למורים ולאנשי מקצועות חופשיים לעסוק בתחומי התעניינותם, ארגן היודנראט כמה קבוצות מקרב האינטליגנציה, שבבקרים הועסקו כעובדי כפייה בניקוי העיר ובערב התפנו לנושאים שבתחום עיסוקם. ספריית ה"בונד" הוסיפה להתקיים גם בגטו, בניהולה של רייזלה ברקנשטאט, ומאות קוראים פקדו אותה דרך קבע. התקיימו גם חוגי דרמה, מקהלה, קונצרטים וערבי ספרות ויצא עיתון סטירי, "ראסטה" (קיצור בפולנית של "יודנראט"), בעריכתו של ד"ר אדם וולברג. בפעילות התרבותית והחינוכית נטלו חלק מפלגות ותנועות נוער ציוניות כמו גם ה"בונד" והקומוניסטים. פעמיים, בנובמבר 1939 ובאפריל 1940, הצליחו אנשי ה"בונד" לכנס אספות כלליות של חבריהם בבית-הקברות היהודי, בעת שנערכו שם הלוויות של שניים מחברי התנועה. המרכז בוורשה הבריח לצ'נסטוחובה דברי דפוס ואנשי ה"בונד", הפיצו אותם בגטו. הפעילות הזאת באה לקצה בקיץ 1941, לאחר שהגרמנים גילו את בית-הדפוס בפיוטרקוב והרסו אותו. בצ'נסטוחובה נעצרו משה ורייזלה ברקנשטאט, משה קושניר וכמה אחרים ועונו קשה בידי הגסטאפו. לאחר מאמצים גדולים הצליחו חבריהם לשחרר את רייזלה ברקנשטאט ואת משה קושניר, ואילו האחרים שולחו לאושוויץ ונספו שם. באפריל 1942 נעצרו בגטו עשרות קומוניסטים ובני משפחותיהם, וגם הם גורשו כולם לאושוויץ ונספו
הודות למאמציו של יוסף קפלן, חבר ההנהגה הראשית של "השומר הצעיר" בפולין, נוסד בצ'נסטוחובה בסתיו 1941 קיבוץ של "השומר הצעיר", שמשכנו היה ברחוב ברק יוסלביץ. שם התרכזו רוב חברי קיבוץ "המעפילים" מוורשה, ששהו בקיץ 1941 בחווה החקלאית בז'רקי. באותו הזמן לערך נוסד גם קיבוץ "דרור", ברחוב פשמיסלובה 2, ובפברואר 1942 עברה לצ'נסטוחובה קבוצה של "גורדוניה" מוורשה, "אופקים" שמה, וגם הם השתכנו ברחוב פשמיסלובה 2. במרוצת הזמן הצטרפו אליהם חברי התנועה מסניפים אחרים. נעשו כמה ניסיונות לאחד את פעולות המחתרת בגטו. הפגישה המכרעת בין חברי המפלגות השונות, בנוכחותו של שליח אי"ל (ארגון יהודי לוחם) מוורשה, נועדה ל-21 בספטמבר 1942. ואולם דווקא באותו יום, לקראת הגירוש לטרבלינקה, הגבירו הגרמנים את השמירה בתוך הגטו וסביבו והנציגים לא הצליחו להגיע למקום המפגש.
 עוד בימי האקציות של אוקטובר 1942 קמו בגטו מספר קבוצות מחתרת. ביזמתם של הקומוניסטים היהודים הנייק טנצר, סומק אברמוביץ', ויליק צלניק וורשבסקי התארגנה קבוצה מחתרתית במחסן לרהיטים, בהנהגתו של טנצר, ש"בגטו הגדול" עמד בראש קבוצת מחתרת שאספה כסף לרכישת נשק. השתייכו אליה גם חברים מתנועות לא-קומוניסטיות ובלתי-מפלגתיים. טנצר, שנשאר חבר הנהגת PPR  - המפלגה הקומוניסטית הפולנית, גם בתקופת הכיבוש הנאצי, עבר כעבור זמן מה עם אשתו לצד הארי ושם פעלו שניהם במחתרת הפולנית. באביב 1943 נפלו שניהם בידי הגרמנים ונרצחו. עוד לפני הקמת "הגטו הקטן" היו כמה מאנשי מחנה העבודה "הסאג-אפראטנבאו" מעורבים בפעילות מחתרתית, ביניהם מויטק זילברברג. בתחילת נובמבר 1942 העבירו הפולנים לגטו שני מכתבים מטרבלינקה. הכותבים, משה ליבלינג והרש-מנדל ויליגר, תיארו במכתביהם את השמדת יהודי צ'נסטוחובה בטרבלינקה. באמצע נובמבר ברח אהרן גלבארד מטרבלינקה והגיע לצ'נסטוחובה וסיפר את שראו עיניו שם. מלבדו באו לצ'נסטוחובה כמה ניצולים נוספים מטרבלינקה. רוב היהודים מיאנו להאמין להם, אבל מקצתם היטו אוזן לסיפורי הזוועה וחיפשו דרכים לארגן התנגדות. בנובמבר-דצמבר 1942 קמו בגטו לפחות ארבע קבוצות מחתרת. 6 צעירות שהועברו ל"גטו הקטן" מן ה"פלאצובקות" - ריסיה גוטגולד, סאבה ריפשטיין, האחיות פולה ודאשיה שצ'קאץ' והאחיות שרה ולושיה גוטגולד - התמקמו ברחוב נדז'צ'נה 66 וייסדו קבוצת נוער שמאלני ("קבוצת 66", על שם מקום משכנה). הצטרפו אליהן גם כמה בחורים - קובה ריפשטיין, מייטק פרלגר, מנדל פישלביץ' ויצחק וינדמן, שהיו קשורים למפלגה הקומוניסטית הפולנית עוד לפני שהגיעו ל"גטו הגטן". רוב חברי הקבוצה הזאת היו תלמידי תיכון לשעבר, שהכירו זה את זה ב"גטו הגדול" בעת שלמדו שם בהסתר או במהלך עבודתם המשותפת בטא"ז, בוועדי הבתים, במעונות ילדים ועוד. בהתחלה מנתה הקבוצה 23 חברים. המנהיג היה מייטק פרלגר, עד שנפל חלל בשלהי 1942. אחריו הנהיג את הקבוצה קובה ריפשטיין. בין חברי הקבוצה בלט גם מנדל פישלביץ', צעיר בן 22 שברח מטרבלינקה. הצעירים מכרו את מנות הלחם שלהם ובכסף שחסכו קנו נשק. 
מייטק פרלגר הצליח לרכוש 2 אקדחים. בתחילת 1943 עבר גרעין הקבוצה לבית אחר, ברחוב קוו'יה מס' 3, אך השם "קבוצת 66" נשאר.  ברחוב נדז'צ'נה 71 התקבצו יחד שרידי הקיבוצים של "השומר הצעיר" ו"דרור", והצטרפו אליהם כמה חברים חדשים, בעיקר מקרב הנוער הציוני (חברי "גורדוניה" הועברו לבנדז'ין). חברי הקבוצה הזאת, 60 במספר, הקימו קיבוץ חדש (הם נודעו בכינוי "חלוצים"). במזכירות הקיבוץ היו רבקה גלנץ וחיים רוזנטל מ"דרור", יהודה גליקשטיין וברוך גבירצמן מ"השומר הצעיר"ונטע סלומינצקי מ"פועלי ציון". קבוצה אחרת התכנסה בסוף נובמבר במכבסה שב"גטו הקטן". עם חבריה נמנו פעילי טא"זלשעבר - ד"ר אדם וולברג, קצין לשעבר בצבא הפולני, ליבר ברנר, ממנהיגי ה"בונד" בצ'נסטוחובה, יעקב רוז'ינה, ויליק צלניק(קומוניסט) וישראל שמעונוביץ'. הם ניסו להשיג כלים לחיתוך חוטי התיל, נפט להצתת הגטו וכו'. קבוצה מחתרתית נוספת, של קומוניסטים, התארגנה אף היא באותו זמן. עם חבריה נמנו אדם שטיינברכר, שוויירצ'בסקי, רייך ואחרים. בפגישה של נציגי כל הקבוצות הללו בסוף דצמבר 1942, הוחלט להתאחד ולייסד סניף של אי"ל (ארגון יהודי לוחם) בצ'נסטוחובה. בעקבות האיחוד גדל מספרם של חברי המחתרת בצ'נסטוחובה מ-70 ל-300 בקירוב. בין המנהיגים הראשונים של הארגון היו ד"ר אדם וולברג, מנדל פישלביץ', סומק אברמוביץ', רבקה גלנץ, יהודה גליקשטיין, ליבר ברנר, מנשה קנטור ומשה (מויטק) זילברברג. אנשי המחתרת בצ'נסטוחובה קיימו קשרים הדוקים עם מרכז אי"ל - בוורשה. במהלך 1941-1942 ביקרו בצ'נסטוחובה כמה מראשי המחתרת בוורשה וביניהם טוסיה אלטמן, יוסף קפלן, אריה וילנר, פרומקה פלוטניצקה ומרדכי אנילביץ', גם אנשי צ'נסטוחובה מצדם התאמצו לשמור על הקשר עם ורשה. אפשר שעל חידוש הקשר במחצית השנייה של דצמבר 1942 השפיע תאריך הקמתו של הארגון בצ'נסטוחובה.
חברי הארגון היהודי הלוחם בצ'נסטוחובה התארגנו בחמישיות, עליהן פיקד משה (מויטק) זילברברג, איש "השומר הצעיר" (נולד בקליש ב-1914). בשנים 1935-1936 שירת בצבא הפולני. בעת הכיבוש הגרמני התגלגל לוורשה ובמשך זמן מה שירת במשטרת הגטו היהודית. כנראה שנשלח לשרת במשטרה מטעם חבריו ב"השומר הצעיר", וכשנודע הדבר לאנשי הגסטאפו באו לעצרו, אך מויטק הצליח לחמוק מוורשה והגיע לצ'נסטוחובה. סגנו בצ'נסטוחובה היה סומק אברמוביץ', שהופקד גם על הקשר עם המחתרת הפולנית. הנייק פייסאק קישר בין החמישיות, רבקה גלנץ היתה אחראית לקשרים עם המרכז בוורשה, ויהודה גליקשטיין היה ממונה על הכספים, שהלוחמים השיגו באמצעות מגביות בקרב האוכלוסייה היהודית ותרומות של בעלי אמצעים. לעתים הושגו התרומות בכפייה - כלאו אחד מבני המשפחה וגבו "כופר" תמורת שחרורו.
ב-4 בינואר 1943 לפני הצהריים, בעת שרוב היהודים עבדו מחוץ לגטו, כיתרו אותו ז'נדרמים גרמנים ועוזריהם, שוטרים אוקראינים ופולנים. חלקם נכנסו לגטו בפיקודו של ראהן, סגנו של דגנהארט, ובליווי שוטרים יהודים ערכו סריקות קפדניות. זקנים, נשים וטף הוצאו מדירותיהם וממקומות מסתור. במהלך הסריקות נתגלה אחד הבונקרים שבנו בזמנו עובדי מחסן הרהיטים ברחוב נדז'צ'נה 88. כל המסתתרים יועדו לגירוש ונשלחו מיד למפקדת הז'נדרמים ליד שער הגטו ברחוב יסקרובסקה. שאר היהודים שנמצאו בבוקר ההוא בגטו רוכזו ב"רינק ורשווסקי" ושם ערך בהם ראהן סלקציה. באותו זמן היו בגטו שני בחורים מאנשי הארגון היהודי הלוחם - מנדל פישלביץ' ויצחק פיינר (שכונה בפי חבריו "פאיה"), 8 בנות מקבוצת "66" וגם חלק מחברי הקיבוץ (בנים ובנות). לאחר התייעצות משותפת יצאה קבוצת הצעירים ל"רינצ'ק". כיוון שאיחרו לבוא לסלקציה התכוון ראהן לצרפם אל קבוצת המיועדים לגירוש. פישלביץ' שלף את אקדחו (היחיד שהיה ברשותם) וירה בראהן, אבל כבר לאחר הירייה הראשונה נדם האקדח. פיינר תקף ז'נדרם אחר בסכין ופצעו קל. כעבור כמה דקות התעשתו הגרמנים המופתעים ופתחו בירי. פישלביץ' נהרג במקום, פיינר נפצע אנושות ומת אחרי כמה שעות של ייסורים, ובינתיים הפרידו הגרמנים 25 גברים מבין הנאספים בכיכר והרגו אותם במקום. ב-4 וב-5 בינואר שולחו לרדומסקו ומשם לטרבלינקה כ-300 יהודים מצ'נסטוחובה, ביניהם 5 צעירות מ"קבוצת 66" ואחדים מחברי הקיבוץ (בעיקר בנות). בעת הנסיעה לטרבלינקה התאבדה ידז'יה מאס. כמה בנות קפצו מן הרכבת. רק שתיים מהן הצליחו לחזור לצ'נסטוחובה. בעקבות ניסיון המרי הכושל של 4 בינואר הגבירו הגרמנים את נוכחותם בגטו. למפקדי הגטו מינה דגנהארט שני ז'נדרמים גרמנים יודעי פולנית, היינריך קסטר והיינץ לשינסקי, והעניק להם סמכויות מיוחדות. המפקדים החדשים החמירו את הרדיפות וגייסו סוכנים יהודים כדי לעקוב אחר פעולות המחתרת. באותו זמן התכוננו כמה מתושבי הגטו לברוח, ולצורך זה צבעו את שערם ושינו את מראיתם; הגברים עברו ניתוחים "פלסטיים" (של אברי המין). לאחדים מהם שיחק המזל והם הצליחו לשרוד בצד הארי עד לשחרור, אבל רובם נספו בנסיבות שונות.

הכישלונות הללו עוררו בקרב חברי המחתרת מחלוקת באשר לדרך הלחימה והמחתרת התפלגה לשתי קבוצות - האחת בראשותו של ד"ר וולנברג, ובה חברי ה"בונד" ו"פועלי ציון שמאל", והשנייה בהנהגת מויטק זילברברג, ובה צעירים חברי תנועות נוער ציוניות, קומוניסטים, סוציאליסטים ובלתי מפלגתיים. ד"ר -וולנברג וחבריו התנגדו להתגוננות אינדיווידואלית בנשק, לשליחת לוחמים מן הגטו ליערות ולהחרמת כספים ורכוש בכוח, וטענו שהשיטות הללו יגבירו את הסיכון שהמחתרת תתגלה. ואולם גם אחרי הפילוג ופרישתה של הקבוצה הראשונה מן הוועד המשותף של ארגון אי"ל המשיכו שתי הקבוצות לקיים ביניהן קשר מתמיד. למרות הסכנות הגבירו חברי המחתרת את המאמצים להשיג נשק בצד הארי, לקשור קשר עם המחתרת הפולנית ולהקים בסיסי-חוץ בשביל הלוחמים היהודים ביערות. במקביל החלו בפעולות חבלה במקומות עבודתם במפעלים הגרמניים. בגטו הם החלו לייצר רימוני-יד, בקבוקי תבערה ונשק קר, וחפרו בונקרים ומנהרות תת-קרקעיות שהוליכו אל הצד הארי של צ'נסטוחובה . בייצור רימונים ובקבוקי תבערה עסקו שלאמק קויפמן (שכונה "מיקורוס"), אהרן פריד ("באסטק") ואחרים. את חומרי הגלם הנחוצים להם גנבו במפעלי "הסאג", החרימו מבית-המרקחת שבגטו, או השיגו בדרכים שונות ומשונות. העבודה נעשתה בלילות בחורבות נטושות ואפילו בבתי-המלאכה עצמם, תחת פיקוחו של הנייק-צבי ויירניק ("יאצק"). בסך הכל ייצרו לוחמי הארגון בצ'נסטוחובה 150  רימונים ובקבוקי תבערה, שהועברו בחלקם למחתרת היהודית בוורשה. הרימונים הראשונים היו מוכנים כבר בפברואר 1943. כמה מאנשי המחתרת עסקו יומם ולילה בחפירת בונקרים ומנהרות שהובילו לצד הארי. אלה מבין הלוחמים שנשארו בגטו כדי לחפור בשעות היום קיבלו אישורים של עובדי לילה מידי משה קראוזה ("מרזאי"), איש מחתרת שהושתל במשרד העבודה הגרמני. את העבודות ניהל יוסף קנטור. נחפרו שתי מנהרות, האחת הובילה מרחוב נדז'צ'נה 80-82 לחנות מי סודה עזובה ברחוב יסקרובסקה שבצד הארי, ולה כניסות אחדות דרך בתים ברחוב נדז'צ'נה מצד הגטו; מוצא המנהרה השנייה היה מרחוב גרנצרסקה והיא הסתיימה מחוץ לגטו ברחוב מוסטובה, או ב"סטארי רינק" 17. 
 בינואר 1943 יצר מויטק זילברברג קשר עם רומן פינדלאק, איכר פולני מן הכפר מיכלוב בסביבת קונייצפול. בפברואר באו אל פינדלאק שני אנשי מחתרת, ברוך גבירצמן ("בולק") וחיים רוזנטל, שהוטל עליהם להכין בסיס ללוחמים היהודים ביערות.
בסוף פברואר ובתחילת מרס יצאו מן הגטו שתי חוליות סיור לכיוון אולשטין וזלוטי פוטוק. אחד מחברי הסיור הראשון נעצר בידי הגרמנים ונשלח לסקרז'יסקו-קמיינה, ואילו שני חבריו נמלטו והצליחו לחזור אל הגטו.חמישה מאנשי הקבוצה השנייה נתקלו באנשי המחתרת הפולנית של "ארמייה קריובה" העוינת ליהודים, אך הצליחו לחמוק מידיהם. עם שובם אל הגטו הם הסתתרו בבונקר ברחוב וילסון 34, שם נמצאו חלק ממחסני הרהיטים של הגרמנים. ב-17 במרס 1943 תפסו הגרמנים ילד יהודי שברח ממחבוא של אנשי המחתרת ברחוב וילסון 34. הם הפתיעו את משפחת הילד ואת הלוחמים ותפסו אותם על נשקם. ב-19 במרס הוצאו כולם להורג בירי בבית-העלמין היהודי של צ'נסטוחובה.
יום המחרת, שבת 20 במרס 1943, היה ערב פורים. הילדים ה"לגליים" חגגו. לפני הצהריים, בשעות העבודה, הכריז דגנהארט שכל הרופאים, המהנדסים, עורכי-הדין, בוגרי המוסדות להשכלה גבוהה וכל חברי היודנראט נדרשים להתייצב יחד עם משפחותיהם ולהתכונן לנסיעה ל"פלשתינה" (בחודש פברואר נערכה בגטו הרשמת אנשים שלהם קרובי-משפחה בארץ-ישראל). ואולם להפתעת הכל ריכזו השוטרים היהודים במקום האיסוף גם את האנשים שלא נרשמו בפברואר. הכל נמלאו תקווה שהשחרור קרוב. עם בואם למקום האיסוף קיבל אותם דגנהארט בסבר פנים יפות, אבל כשהבחינו שברחוב ורשבסקה עומדות משאיות ניסו כמה מן הנאספים להימלט. הז'נדרמים דחסו את כולם לתוך המשאיות והסיעו אותם אל בית-הקברות היהודי. בדרך קפצו כמה אנשים מן המשאיות; שישה מהם, וביניהם ברנארד קורלנד, מנהל משרד העבודה בגטו, ד"ר אנה ברסלר ולודק קופינסקי, בנו של יושב-ראש היודנראט וחבר "קבוצת 66", הצליחו לחזור אל הגטו. בבית-העלמין רצחו הגרמנים באותו יום 127 בני אדם - גברים, נשים וטף.
בעקבות המהלומה הזאת הגבירו הלוחמים את פעילותם. רבקה גלנץ, יצחק וינדמן ("לאלה") והיפק היימן נסעו לוורשה כדי לבקש ממרכזי הארגון היהודי הלוחם והמחתרת הפולנית עזרה בנשק ובכסף. הם חזרו לצ'נסטוחובה בתחילת אפריל. בכניסה לגטו נעצר היימן ובידיו תעודת זהות פולנית ודברי דפוס מחתרתיים. את הלילה הוא עשה בתחנת המשטרה היהודית בגטו, ומשם שחררו אותו חברים מ"קבוצת 66". אחרי המקרה הזה שינו תושבי הגטו את יחסם למחתרת ולאנשיה לטובה, ואילו הגרמנים הגבירו את ערנותם. ב-22 או ב-23 באפריל הם עקבו אחרי חוליה של צעירים שאנשיה יצאו את הגטו יחד עם קבוצת יהודים עובדי חברת הרכבת, במטרה לחבל במסילת-הברזל. הגרמנים ירו בצעירים וכמה מהם השיבו אש. במהלך הקרב ההוא נפלו חלל הרי גרשונוביץ' ואביב רויזנר, צבי לוסטיגרנפצע ונעצר, ושני לוחמים נמלטו. כפעולת תגמול רצחו הגרמנים 25 יהודים עובדי חברת הרכבת.
בימים 1-3 במאי נסגר הגטו ואיש לא יצא לעבודה. היהודים חששו מאקציה ואילו המחתרת הכריזה על מצב הכן. לוחמים חמושים ירדו למנהרות. אך הפעם היה זה רק עוצר מונע. הגרמנים חששו מפעולות מרי ביום הפועלים הבינלאומי (1 במאי) וביום החוקה הפולנית (3 במאי). ב-4 במאי 1943 הוסר העוצר והחיים בגטו חזרו לשגרה. חודש מאי עבר ללא אירועים מיוחדים, אבל המתח בגטו גבר. הממונים הגרמנים קסטר ולושינסקי, שנעזרו במלשינים יהודים, לא חדלו מחיפושים אחרי אנשי המחתרת. הלוחמים, מצדם, החלו להוציא להורג בוגדים. הגרמנים גילו שבמחסן הרהיטים פועלת קבוצת מחתרת, בחסותו של המנהל היהודי מאכלבירנצווייג. כנראה שידעו גם ששם מוסתר מקלט רדיו המשמש מקור מידע ליהודים.
ב-8 ביוני 1943 נכנס דגנהארט בראש קבוצת אנשי "שופו" למחסן הרהיטים וערך חיפוש קפדני אצל העובדים ובשטח. הגרמנים לא מצאו דבר. הם חיפשו את מאכל בירנצווייג, אבל הוא נמלט, והגרמנים הסתפקו ברצח אמו ושני יהודים נוספים. כמו-כן עצרו את אשתו ויהודייה נוספת, ורצחו אותן כעבור יומיים. בסוף יוני 1943 מצאו הגרמנים את מאכל בירנצווייג ורצחו גם אותו. ב-16 ביוני נתפס אחד מחברי המחתרת, גודל שמו, וברשותו דברי דפוס אסורים. בו ביום עצרו הגרמנים כ-20 יהודים שעבדו במחסני ה"שופו" ברחוב גריבלדי. אנשי המחתרת תכננו לשחרר את כולם מכלא המשטרה הפולנית ברחוב פילסודסקי, אך הדבר נודע לגרמנים וב-23 ביוני הוציאו את הכלואים להורג בבית-העלמין היהודי. באותו יום הוצא להורג גם ד"ר וולנברג, קצין לשעבר בצבא הפולני, מראשוני המחתרת היהודית ומפעילי תנועת המרי הפולנית בצ'נסטוחובה.
למחרת, ב-24 ביוני, יצאו מן הגטו במשאית גרמנית הרי פוטשביץ', פינק סמסונוביץ' ולולק בלנק לכיוון יער זלוטי פוטוק ועמם כלי נשק. ואולם הנהג הגרמני בגד בהם והסגירם, ובדרך עצרו אותם אנשי הגסטאפו. התפתח קרב ופינק סמסונוביץ' נהרג מיד; לולק בלנק הצליח לברוח, והרי פוטשביץ' נפצע ונתפס. הגרמנים עינו אותו קשה, ואחר-כך הביאוהו לגטו, הושיבוהו ליד חלון בבניין המשטרה היהודית, הריצו לפניו את כל יושבי הגטו ודרשו ממנו לזהות את חבריו. במשך כל ה"מסדר" היכו אותו שלושה אנשי גסטאפו, אך הרי פוטשביץ' לא הסגיר איש מחבריו. לבסוף התייאשו הגרמנים והובילו אותו לבית-הקברות היהודי. בדרך הוא נפטר. בעקבות האירוע הזה נאסרו ונרצחו עוד שלושה יהודים וביניהם טננבאום, ששיחד את הנהג הבוגד.
 למחרת האירועים האלה, ב-25 ביוני 1943, הכריזו מפקדי המחתרת על כוננות. תושבי "הגטו הקטן", ובהם גם לוחמי מחתרת רבים שעוד נותרו שם, יצאו למקומות עבודתם שמחוץ לגטו, כהרגלם. בבונקר המרכזי שברחוב נדז'צ'נה 88 נערך מפקד ונפקדו 40-50 לוחמים. היו שם גם מרק פולמן, נציג ארגון אי"ל מוורשה, ועמו נציג של הלוחמים משלזיה עילית ונציג לוחמי צ' שיצאו ליערות. בערך ב-3 אחרי הצהריים החלו עובדי ה"פלאצובקות" לשוב אל הגטו. כולם חזרו, מלבד עובדי "הסאג-אפראטנבאו" ו"הסאג-אייזנהוטה". בגטו שרר שקט ומויטק זילברברג שחרר את הלוחמים למקומות מגוריהם. במנהרה נשארו מויטק, שנהג ללון בבונקר המרכזי, לוטק גליקשטיין ששמר על מאגר הנשק (30 רימונים, 18 אקרחים, שני רובים ותחמושת), ואברהם זילברשטיין, שעזב את הבונקר בשעות אחרי הצהריים. עוד בטרם הספיק להתרחק משם הבחין זילברשטיין ברכב משוריין ובו כ-30 שוטרים, שעצר מול הבית שבו שכן הבונקר המרכזי. השוטרים ירו בתת-מקלעים ובאקדחים לעבר השער וסביבו, הרגו כמה עוברי אורח, השתלטו על חצר הבית ועל חדר המדרגות המוליך אל הבונקר וכנראה הרגו גם את דיירי הבית שנמצאו בדירותיהם. אחר-כך נכנסו לבונקר דרך חור שפרצו בקיר חדר המדרגות. את המידע על מקומו של הבונקר מסר לגרמנים, ככל הידוע, מלשין יהודי שעבד במשטרת ה"שופו", אך זהותו לא נודעה. מויטק ולוטק שמעו את קולות הירי בחוץ ונמלטו מן הבונקר דרך המנהרה למרתף שפתחו נחסם בקרשים. ואולם הגרמנים באו מן העבר השני ופתחו באש לעבר הקרשים שבלטו לעין. מויטק נהרג מיד, ואילו לוטק השיב אש וכנראה פצע שוטר, שכן השוטרים נסוגו. אחר-כך חזר לוטק אל הבונקר המרכזי, שנהרס בינתיים והנשק הוצא ממנו. בלילה הצליח לוטק לצאת מן הבניין, ובצאתו ראה את גופתו של מויטק מוטלת על סדין בפתח חדר המדרגות
ביום ההוא, 25 ביוני 1943, הצליחו עשרות לוחמים לעבור במנהרה השנייה שברחוב גרנצרסקה 40 והגיעו אל מחוץ לגטו. הם התאספו בבית אחד ב"סטארי רינק" ולפנות בוקר הצליחו רובם להימלט אל היער. הדבר נודע לגרמנים ובבוקר המחרת, 26 ביוני, הם כיתרו את הבית, שנותרו בו 6 לוחמים בפיקודה של רבקה גלנץ, וברשותם שני אקדחים ורימון. התפתח קרב קצר ובמהלכו נהרג גרמני אחד ושניים נפצעו. כל הלוחמים נהרגו מלבד רבקה גלנץ -שקיבלה אחרי המלחמה עיטור גבורה מידי ממשלת פולין.
באותו הבוקר ריכזו הגרמנים את כל הגברים היהודים ב"רינצ'ק" והפרידו מתוכם את החלשים והקשישים, וגם את כל דיירי הבתים שהתגלו בהם פתחים לבונקר או למנהרה שחפרו אנשי המחתרת. אחדים מהם הרגו השוטרים במקום, ואת השאר הובילו אל בית-הקברות היהודי ורצחו אותם שם. שישה גברים קפצו מן המשאית שעשתה את דרכה אל אתר הטבח וחזרו אל הגטו, אבל שם נתפסו גם הם בידי הגרמנים ונרצחו. גם בקרב הנשים נערכה סלקציה ביום ההוא ומקצתן הוצאו להורג. מספר הנרצחים ביום ההוא מגיע למאות אחדות. קבוצה של נערים בני 12-15 ניצלה כעזרתו של מנהל מפעלי "הסאג-אפראטנבאו", גרמני ושמו לידס, שנעתר לבקשתו של ברנרד קורלנד, חבר היודנרט לשעבר, ונתן להם מסתור במפעל. מספרים על ילד בן 8, רפאל שמולביץ', שבמהלך הסלקציה התחנן בפני אביו שסירב להיפרד ממנו - "אל תלך אתי אבא, למה לך למות גם כן" ? בשעת הסלקציה של הנשים התרוצץ ילד קטן וחיפש בבכי את אמו. רופאה צעירה, ד"ר הורוביץ שמה, נטלה את הילד בזרועותיה, הרגיעה אותו וצעדה אתו ועם בנה הקטן לעבר המשאיות. בדרך עצר אותה דגנהארט והציע לה להינצל בתנאי שתנטוש את הילדים, ואולם ר"ר הורוביץ לא השיבה ועלתה יחד עם הילדים למשאית. בתום האקציה ב"רינצ'ק" רצחו השוטרים הגרמנים את החולים בשני בתי-החולים שבגטו, ועמם גם קבוצת ילדים שהוסתרו שם בידי ד"ר וייסברג ורופאים אחרים. אחדים מן החולים ניצלו בעזרתו של גרמני ושמו מילוף, מפקד משטרת המפעלים ב"הסאג-אייזנהוטה". כעונש על מעשהו נשלח מילוף לחזית ונהרג.
יום לאחר האקציה, ב-27 ביוני 1943, יצאו השוטרים היהודים לרחובות הגטו השוממים, הודיעו בקול שדגנהארט הכריז על חנינהלמסתתרים וקראו להם לצאת ממחבואיהם ולהשתכן בבניין בית-החולים. רבים האמינו לדבריהם ו-84 נשים, 60 גברים וכ-100 ילדים יצאו ממחבואיהם. כולם נרצחו כעבור יומיים. הגרמנים פוצצו את כל הבתים שעוד נותרו לפליטה בשטח הגטו ואחרוני המסתתרים נספו בתוך הבתים או נשרפו חיים.
אחרי חיסול ה"גטו הקטן" עוד נותרו בצ'נסטוחובה  כ-4,000 יהודים, שהועברו למחנות העבודה של "הסאג". ב-30 ביוני 1943 עבדו 3,340 יהודים במחנה העבודה שליד מפעל "הסאג-אפראטנבאו", 521 יהודים נותרו מבין עובדי בית היציקה ברקוב הסמוכה לצ'נסטוחובה ("הסאג-אייזנהוטה"), ועוד 230 יהודים נשארו במחנה קטן שהוקם במחסני משטרת ה"שופו" ברחוב גריבלדי.ב"הסאג-אפראטנבאו" שוכנו היהודים תחילה באולמות המפעל וישנו על הרצפה. מזונם הובא ממחסני הגטו שכבר חוסל. בערב, בתום יום העבודה, בישלו היהודים על-גבי כירת לבנים בחצר המפעל את ארוחתם - תפוחי אדמה וקפה. ואולם עד מהרה אסרו עליהם הגרמנים להתאסף יחדיו ופתחו למענם מטבח, שבו חולק להם מזונם היומי - חצי ליטר תחליף קפה, 200 גרם לחם וחצי ליטר מרק מסלק מיובש (שזכה לכינוי "סוליות"). כדי להקל על היהידים שהגיעו למחנה חסרי כל הקים ברנרד קורלנד, הממונה היהודי על המחנה, בתי-מלאכה לחייטות ולסנדלרות ששירתו את העובדים במפעל. כעבור ימים מעטים פרצה במחנה מגפה של טיפוס הבטן. הרופאים והאחיות שביץ שוכני המחנה, ובראשם ד"ר וייסברג, הצליחו להתגבר על המחלה עוד בטרם הפילה חללים, ודבר המגפה לא הגיע לידיעת הגרמנים. ב-19 ביולי 1943 הגיעו לפתע אנשי משטרת המפעלים (ה"ורקשוץ") בשעה 11 בלילה, הוציאו את כל היהודים מאולם השינה שלהם, הריצו אותם דרך סמטה קטנה בין שני בניינים וערכו בקרבם סלקציה. מנהליהמפעל ועובדיו הבכירים ועמם שוטרי "ורקשוץ" הפרידו מתוכם יותר מ-200 איש - מבוגרים וחולים אך גם צעירים, משכילים וכל מי שמסיבה זו או אחרת לא מצא חן בעיניהם. בקבוצת ה"לא כשירים לעבודה" היו גם ראש המחנה ברנרד קורלנד וד"ר וייסברג. במשך הלילה הם הוחזקו במושבת המגורים של הנהלת המפעל. הגרמנים צירפו אליהם יותר מ-100 יהודים מעובדי מחנה ה"שופו" ואת אחרוני השוטרים היהודים עם בני משפחותיהם. למחרת נלקחו כולם, כ-400 גברים, נשים וילדים, אל בית-הקברות היהודי ושם נורו למוות ונקברו. הנותרים אחרי האקציה הזאת, כ-3,000 במספר, הועברו למחנה צריפים מוקף גדר תיל שהוקם למענם בשטח מפעלי "הסאג-אפראטנבאו". הגברים לנו על דרגשי עץ בנויים זה מעל זה. יומם ולילה שמרו עליהם שוטרי "ורקשוץ" מתוך מגדלי השמירה שלהם. בכל בוקר בשעה 5 היו העצירים חייבים להתייצב למפקד, וכל המאחר נענש ב-25 מלקות. יום העבודה נמשך 12 שעות אבל לא פעם אולצו היהודים לעבוד שתיים-שלוש משמרות רצופות. במהלך עבודתם הם הוכו באכזריות בידי הממונים הגרמנים ושוטרי ה"ורקשוץ". העצירים היו רעבים תמיד, לבושם היה דל, ורבים חלו בשחפת. במחנה היו כמה מרפאות - פנימית, כירורגית ומרפאת שיניים - וגם בית-חולים למחלות מדבקות. חולים אף זכו לפעמים לפטור מן העבודה. אבל גם הבריאים כביכול הלכו ונחלשו מיום ליום. במרוצת הזמן היו כמה ניסיונות בריחה מן המחנה, וחלקם הצליחו. אחרי כל ניסיון כזה הענישו הגרמנים את הנשארים במחנה, לרוב את ראשי קבוצות העבודה. במחצית השנייה של 1943 הורעו תנאי החיים של המסתתרים בקרב האוכלוסייה הפולנית בצ' והסכנה לחייהם גברה, וחלק מן המסתתרים בעיר ניסו להסתנן למחנות העבודה. אלה מביניהם שהתגנבו ל"הסאג-אפראטנבאו" ונתפסו הועברו ללא היסוס לידי הגסטאפו,ואילו במפעל השני, "הסאג-אייזנהוטה" שברקוב, דאג ראש ה"ורקשוץ" מילוף להכניס גם את היהודים שהסתננו למפעל לרשימת העובדים. בדרך כלל היה מצבם של היהודים במחנה הזה טוב מזה של אחיהם במחנות האחרים. הם התגוררו ב-4 צריפים שהוקמו למענם בחצר המפעל. אמנם גם המחנה הזה היה מוקף גדר תיל אבל היה בו רק שומר אחד, ובתוך המחנה נהנו היהודים מחופש רב יותר. בחורף חיממו את הצריפים והיו בהם אפילו מים חמים. "זקן המחנה" היה יהודי ושמו גליקסמן. ואף שהמזון היה דל ומועט, יכלו היהודים לפעמים להשיג תוספת מזון הודות ליחסיהם הטובים יותר עם אנשי הסגל הגרמנים והפולנים. כמה מן העובדים היהודים שנותרו עדיין במחנה העבודה שברחוב גריבלדי מכרו רכוש יהודי שאוחסן במחסני ה"שופו" שבהם עבדו, ואת הכסף העבירו לאחיהם ב"הסאג-אפראטנבאו", בניסיון להקל מעט על מצוקתם. בכסף הזה וגם מתרומות של עצירים במחנה, יכלו לרכוש מצרכי מזון, וקבוצת נשים ניהלה מטבח שסיפק תוספת מזון לחולים ולקומץ הילדים שחיו במחנה. גם ארגון אי"לבוורשה, שהקשר עמו חודש, שלח כסף ליהודים ב"הסאג-אפראטנבאו". המחתרת רכשה לחם לחלוקה בין היהודים וקיבלה על עצמה את מימון המטבח, וגם בני נוער ועצירים אחרים, לאו דווקא מן המחתרת, קיבלו תוספות מזון מן המטבח הזה. עובדים פולנים הבריחו אל המחנה תרופות, ומידי פעם הוברחו פנימה גם עיתונים גרמניים ודברי דפוס של המחתרת הפולנית.
בני הנוער והצעירים התארגנו בקבוצות שיתופיות - האחת של חברי אי"ל בצ'נסטוחובה והשנייה של חברי ה"בונד" לשעבר, ואילו הדתיים הקימו לעצמם קבוצת עזרה הדדית משלהם, שמנהיגיה היו נח אדליסט ויחיאל לנדוי. בסתיו 1943 התארגנו בשני מחנות העבודה כמה קבוצות מחתרתיות. הגדולה ביניהן, של קומוניסטים ממחנה "הסאג-אפראטנבאו", מנתה יותר מ-30 חברים שנחלקו לחמש חוליות. בראשם עמד אדם שטיינברכר, והם עסקו בעיקר בפעולות הסברה ובהפצת מידע על האירועים הפוליטיים וחדשות מן החזית. חברי הקבוצה הזאת עודדו את שאר העצירים במחנה וקראו להם לחבל בעבודתם. חברי המחתרת הכינו כלים שונים - לחיתוך גדרות תיל, להתגוננות, להצתת המפעלים ולפעולות חבלה אחרות. נשק חם לא הצליחו להשיג. בבית היציקה ברקוב חיבלו חברי מחתרת מ"הסאג-אייזנהוטה" ברשת החשמל ושיתקו את העבודה, ובפעולה אחרת חיבלו בכורי ההיתוך וחוללו התפוצצויות.
כדי לתאם את הפעילות המחתרתית בשני המחנות הוקם ב"הסאג-אפראטנבאו" ועד מרכזי של נציגי כל המפלגות (ויינריב ושטיינברכר מ-PPR אייזיק דיאמנט מ"השומר הצעיר", ישראל שמעונוביץ מ"פועלי ציון שמאל", ליבר ברנר מה"בונד" ברקוב). לצד הוועד הוקמה גם ועדה מצומצמת.
בסתיו 1943 חודש הקשר בין הנהגת אי"ל בוורשה ובין אנשי המחתרת במחמת "הסאג" בצ'נסטוחובה. בין הקשרים היו פייגה פלטל ("ולארקה"), אירנה שווייגר ("אירקה") וקשרית פולנייה, מריה סביצקה שמה. הקשרים והקשריות העבירו מכתבים, כסף ודברי דפוס באמצעות מריאן ברוסט, פולני איש PPS  לשעבר, אל צבי ויירניק מ"הסאג-אייזנהוטה", והוא מסר את הדואר לאשתו נטקה קרטוז שעבדה ב"הסאג-אפראטנבאו", באמצעות שני פולנים מעובדי המפעלים הללו, וויצ'ך ואחיינו אוגניוש נבילאק. היו גם קשרים בין המחתרות בצ'נסטוחובה לבין לוחמים מצ'נסטוחובה שפעלו ביערות קונייצפול. ראשון נתפס מריאן ברוסט. בבוקר אחד עם בואו לעבודה הבחין בגרמנים שבדקו בדקדקנות את העובדים בכניסתם בשער המפעל, ניסה לברוח אך נורה ונפצע קשה. הוא עוד הצליח לקרוע את המכתבים שנשא עמו ולפזרם ברוח. כעבור ימים מעטים מת בבית-החולים, מבלי שהסגיר איש מחבריו. את מקומו מילאו מנדז'ץ, מנהל עבודה פולני ב"הסאג-אפראטנבאו", ובתו. באמצעות מריה בורקובסקה מוורשה הם קיימו את הקשר עם מרכז אי"ל בוורשה. בנובמבר 1944 נתפסו גם וויצ'ך, אוגניוש נבילאק ובני הזוג ויירניק, וגורשו למחנה ריכוז. וויצ'ך נספה שם ושלושת האחרים ניצלו. למרות המאמצים הרבים לא אפשרו התנאים במחנות "הסאג" בצ'נסטוחובה לפתח פעילות מחתרתית נרחבת. במחצית השנייה של 1943 הוקמו בצ'נסטוחובה עוד שני מפעלים של "הסאג" - "וארטה" ו"צ'נסטוחוביאנקה", ולידם הוקמו מחנות עבודה ליהודים שהובאו מלודז' ומפלשוב. עבדו שם כ-2,500-3,000 יהודים. ביולי 1944, כשחוסלו מפעלי "הסאג,' בסקרז'יסקו-קמיינה, הובאו משם למפעלים בצ'נסטוחובה עוד 2,500-3,000 יהודים. בדצמבר 1944 הועברו מחנות "הסאג" לידי הס"ס, והגנרל בכטר, מפקד הס"ס והמשטרה במחוז רדום, הרבה לבקר שם. תנאי החיים במחנות הורעו מאוד, מנות האוכל צומצמו ואף ההפסקה הקצרה שניתנה עד אז לארוחות בוטלה. הקשר עם העולם החיצון נותק כליל. ב-15-16 בינואר 1945, עם התקרב הצבא האדום, פינו הגרמנים את עובדי הכפייה מרוב המחנות בצ'נסטוחובה והעבירו אותם למחנות ריכוז בגרמניה.
 כזכור, עוד בינואר 1943 יצר מויטק זילברברג קשר עם רומן פינדלאק, איש "פלוגות האיכרים" בכפר מיכלוב, בסביבות קונייצפול. אחריו הגיעו אל פינדלאק ברוך גבירצמן ("בולק") וחיים רוזנטל ("מאצ'ייק"), המייסדים של "קבוצת קונייצפול". הם שהו רוב הזמן אצל פינדלאק ועסקו בהכנות לקליטת קבוצות לוחמים מגטו צ'נסטוחובה. במרס 1943 נקבעה להם פגישה עם אנשי המחתרת הפולנית, בתיווכם של שני יהודים מסצמין, חיים דיטמן ושמואל. ואולם כש"בולק" ושמואל קרבו למקום המפגש נפתחה עליהם אש ושמואל נהרג במקום. "בולק" הצליח להימלט. התברר שבאזור הזה שלטו קבוצות מחתרת אנטישמיות של "ארמייה קריובה" ושל NSZ - המחתרת הלאומנית הפולנית מטעם האנדציה.
אחדים מאנשי המחתרת בצ'נסטוחובה ששרדו אחרי חיסול "הגטו הקטן" הגיעו לקונייצפול והתארגנו לקבוצה בפיקודם של "בולק" גבירצמן ויהודה גליקשטיין. חברי הקבוצה הזאת, 23 במספר, הסתתרו בשעות היום אצל פינדלאק וכמה משפחות פולניות אחרות (וביניהן משפחת היידאס), ובלילות יצאו למשימות - פיגועים נגד משתפי פעולה פולנים, תקיפת תחנות משטרה קטנות וכו'.יצחק וינדמן ("לאלה") הביא עמו ליער סכום כסף מקופת ארגון אי"ל בוורשה ויצא יחד עם איש קשר פולני מוורשה, שאותו הכיר בגטו אצל מויטק, לרכוש נשק. בדרך רצח הפולני את וינדמן ונמלט עם הכסף.
ביולי או באוגוסט 1943 יצרו אנשי הקבוצה מצ'נסטוחובה קשר עם מטניסלב הניז', שהקים באזור ההוא קבוצת פרטיזנים של "ארמייה לודובה" (הזרוע הלוחמת של PPR) עם כ-30 חברים - יהודים, פולנים וגם שבויי מלחמה רוסים. הם הקימו לעצמם מחנה ובנו בונקר ליד הכפר סטז'יני, בנפת ולושצ'ובה. ב-10 בספטמבר 1943 יצאו כמה מאנשי הקבוצה ההיא לסטז'יני כדי להצטייד במזון, החרימו ושחטו פר, אבל כשהעמיסו אותו על עגלה תקפו אותם אנשי "ארמייה קריובה" בפיקודו של ליאון שטקובסקי ("אוז'ל"). חמישה מלוחמי "ארמייה לודובה" נרצחו ושניים אחרים נלקחו בשבי ועונו. לאחר שמסרו את מקומו של הבונקר נרצחו גם הם. ב-12 בספטמבר 1943 הרסו אנשיו של "אוז'ל" את הבונקר, היכו מכות קשות את הוריו של הניז' והרסו את ביתו. כעבור זמן מה לכדו "אוז'ל" ואנשיו גם כמה מחברי הקבוצה של צ'נסטוחובה  ורצחו 4 מהם - את יהודה גליקשטיין, פלה זבורובסקה, בלה בראם ודורה רוזנברג, שהיתה בת 17 בלבד. "אוז'ל", שרצח הן יהודים והן אנשי שמאל פולנים רבים, נידון ב-1944 למוות בבית-הדין של מפקדת "ארמייה קריובה" והוצא להורג.
במצב הייאוש שבו היו שרויים הלוחמים לאחר האירועים האלה, הם קיבלו עידוד ועזרה יוצאת-דופן מ"אמא", היא ברברה היידאס, ומבתה "טולקה" (אוטיליה היידאס-גלקה), שהתנדבו לחדש את הקשר עם מחנות "הסאג" בצ'נסטוחובה ועם המחתרת היהודית בוורשה. הבת נסעה פעמים רבות עם תינוקה והעבירה בחיתוליו כסף, מסמכים ואפילו נשק. לקבוצת קונייצפול הגיעו גם קשרים של ארגון אי"ל בוורשה. ב-1944 נוצר קשר עם סטניסלב אולצ'יק ("גרבטי"), שהקים קבוצת פרטיזנים של "ארמייה לודובה" בנפת ולושצ'ובה. היהודים קיוו להצטרף גם הם לקבוצה הזאת, אבל בשל יחסם העוין של תושבי הסביבה לתנועות השמאל בכלל וליהודים בפרט היסס אולצ'יק לקבלם, ובסופו של דבר צירף ליחידתו רק שניים - את פנחס בנצלוביץ' ("יאשק") ואת לייזר שידלובסקי ("ליאון"). שניהם סבלו רבות מיחסם האנטישמי של חבריהם לנשק. במחצית השנייה של 1944 נפל שידלובסקי בקרב, ואילו בנצלוביץ' ניצל וחזר לקבוצתו ביערות קונייצפול. ב-15 בינואר שוחרר הכפר סצמין ו-14 לוחמים יהודים ששרדו יצאו ממחבואם לאוויר העולם.
 באביב 1943 נוצר ב"גטו הקטן" של צ' קשר עם קצין פולני מ"ארמייה קריובה", סגן לנגייביץ', שהציע לעזור בהוצאת יהודים ליערות זלוטי פוטוק שמדרום-מזרח לצ'נסטוחובה. לרוע המזל נתפס לנגייביץ' בידי הגסטאפו בסוף מאי או בתחילת יוני 1943 בפרבר של צ'נסטוחובה, קמיונקה, באותו יום שבו נועדה להתקיים הפגישה עם הלוחמים היהודים. מויטק זילברברג נפצע מירי הגרמנים אך הוא וחברו יחזקאל קנטור הצליחו להימלט ושבו אל הגטו. רניה לנצ'נר שהיתה עמם לחמה עד הכדור האחרון, נפצעה קשה, נפלה בידי הגרמנים ונרצחה בעינויים.
למרות הכישלון הראשון יצאו מצ'נסטוחובה שלוש חוליות של לוחמים (בנות 5 אנשים כל אחת) ליערות זלוטי פוטוק, על סמך הבטחתו של לנגייביץ' ששם ימתינו להם קשרים של המחתרת הפולנית. רוב הלוחמים היהודים הספיקו לשרת בצבא הפולני בעת המלחמה נגד הגרמנים ב-1939. היו ברשותם כמה רובים ורימונים תוצרת בית, והם הגיעו למקום המפגש המוסכם עם הנשק. ואולם הקשרים הפולנים לא היו שם. תושבי האזור היו עוינים, למשטרה המקומית היתה מסורת של רדיפת יהודים והלוחמים לא הכירו את השטח. הם שלחו שליחים לצ'נסטוחובה  ואז התברר להם שלנגייביץ' נאסר בידי הגסטאפו, ועד מהרה נודע גם דבר חיסולו של "הגטו הקטן". בסופו של דבר הצליחו אנשי המחתרת היהודים בזלוטי פוטוק ליצור קשר עם פולני שכינויו היה "גרום" ושהציג את עצמו כנציג "ארמייה קריובה". הוא שלח את היהודים להצטייד במזון במקום אחר, אך בבואם לשם כיתרו אותם שוטרים גרמנים. התפתח קרב ובמהלכו נפלו רוב הלוחמים. רק מעטים שרדו והצליחו להימלט ולהסתנן לאחד ממחנות "הסאג" בצ'נסטוחוב. 
עם חיסולו של "הגטו הגדול" בצ'נסטוחובה, בספטמבר-אוקטובר 1942, שולחו רוב תושביו לטרבלינקה ונרצחו שם, למעט קבוצות קטנות של "כשירים לעבודה" מצ' וממקומות אחרים שהגרמנים השאירו ככוח עבודה. כשהגיעו משלוחים נוספים מצ'נסטוחובה השתדלו הוותיקים יותר בטרבלינקה להחביא כמה מידידיהם ומכריהם בתוך ערימות חפצים, ולצרפם לקבוצות העובדים. כזכור, כבר בסתיו 1942 נמלטו אחדים מן המגורשים לטרבלינקה ושבו לצ'נסטוחובה. ביניהם היו גם מנדל פישלביץ', גיבור ההתנגשות המזוינת ב-4 בינואר 1943, ואהרן גלבארד.
רבים מיהודי צ'נסטוחובה  היו פעילים בתנועת ההתנגדות ובמרד העצירים שפרץ בטרבלינקה ב-2 באוגוסט 1943. הראשון שקרא למרד היה צעיר מצ'נסטוחובה, לנגר שמו. לנגר נתפס בידי איש הס"ס מיטה, שהעצירים כינוהו "מלאך המוות", בעת שדיבר בשעת העבודה. איש הס"ס היכה את לנגר באכזריות ודרש ממנו למסור את שמות חבריו שעמם שוחח ושנמלטו מן המקום, אבל לנגר שתק. מיטה פקד לתלות אותו ברגליו כשראשו כלפי מטה, ואז איים עליו באקדחו וחזר על דרישתו. לנגר הפסיק את שתיקתו וקרא : "חברים, תנקמו, תמרדו ותהרגו אותם. צריך לשרוף את הגיהינום הזה, הם רוצחים". בעקבות הדברים האלה ירה איש הס"ס בראשו של לנגר והרגו.
אחדים מיוצאי צ'נסטוחובה, וביניהם משה ליבלינג (מראשי ועד הפועלים בגטו), אלפרד בהם, שמואל וילנברג ואחרים, בלטו בפעילותם במחתרת מחנה טרבלינקה. רוב המורדים נהרגו בידי הגרמנים, אבל כמה מאות מביניהם הצליחו להימלט. רובם נתפסו אחר-כך בירי הגרמנים אבל מקצתם שפר עליהם מזלם, הם קיבלו עזרה מפולנים וניצלו. אחר הניצולים, אריה קודליק מצ'נסטוחובה, הסתתר יחד עם 10 יהודים נוספים ביער וניצל הודות לעזרתו המסורה של פולני ושמו גולוס. גם שמואל וילנברג, פנחס אפשטיין, א"ל בומבה וי' אייזנר מצ'נסטוחובה הצליחו לברוח מטרבלינקה וניצלו.

מתוך חברי קבוצה 66  

 שרה גוטגולד אדליסט   הרי גרשונוביץ יצחק לאלה וינדמן       ריסיה גוטגולד            
לולק פרנקנברג             פינק סמסונוביץ  דאשיה שצ'קאץ   ידז'יה מאס  

 

 

 

 *  מתוך אתר מרכז מורשת יהדות פולין  http://moreshet.pl/he/node/585