דרום אפריקה

מספר החיילים:    10,000                                                                                  לרשימת המאמרים של דרום אפריקה- לחצו כאן
מספר הנופלים:    357                                                                                       לרשימת הלוחמים
מספר בעלי העיטורים:     100

בספטמבר 1939 מנה צבאה הסדיר של דר' אפריקה 5,385 איש בשלושת הזרועות. הגיבוי לכוח זה היו המילואים-המתנדבים (ACF) אשר מנו 14,631 חיילים, כוח זה אמור היה להתאמן בימי שלום ולהוות הגוף העיקרי של הצבא בעת מלחמה. 
לפני המלחמה לא היו קיימות בדרום-אפריקה כל תוכניות אופרטיביות ללחימה מחוץ לגבולות המדינה. 
צבאה הקטן אומן וצויד ללחימה בערבות האפריקאיות - כחי"ר קל. 
באותה עת כללה הגנת הנ"מ של המדינה 8 תותחי 3" ו- 6 זרקורים בלבד. 
חיל האוויר מנה 104 מטוסים בסה"כ, רובם מיושנים. 
חיל הים מנה 3 קצינים ו- 3 חיילים ללא כלי שייט, וכלל לא היה קיים. 
לאחר שאיטליה כבשה את אתיופיה ב- 1936 עבר הצבא מספר שינויים ארגוניים ומ- 27 גדודי המילואים נבנו 9 צוותי-קרב חטיבתיים (צח"ם). 
הצח"ם הפך לעוצבת היסוד של צבא דרום-אפריקה על פי דגם הצח"ם הבריטי. 
כל צח"ם כלל, מלבד גדודי החי"ר, חת"ם, הנדסה וגורמים מקצועיים אחרים.
לאחר פרוץ המלחמה, הגיש הרמטכ"ל, מייג'ור גנרל פייר ון-ריינפלד לממשלה, תוכנית שאפתנית להקמת כוח-שדה נייד בסד"כ של 2 דיביזיות ועוד חטיבה ממונעת וחטיבת שריון ויחד עם הגורמים המקצועיים, חיל התותחנים וארטילריית החופים, הייתה דרישה להגדיל את הסד"כ לכדי 140,000 חייל. 
על אף שתוכנית זו לא אושרה מעולם באופן רשמי, היא שימשה כתוכנית אב לארגון ובניין הכוח בשנים הבאות.
תוכנית זו הציפה באחת את הבעיה העיקרית, איתה נאלצה דרום-אפריקה להתמודד במהלך המלחמה כולה והיא – המחסור בכוח אדם. 
מכלל האוכלוסייה הלבנה של המדינה אשר מנתה 2,400,000 נפש, מספר המיועדים לגיוס בגילאים 20 – 40 היה 320,000 איש בלבד. 
הכרזת המלחמה על גרמניה עברה רק ברוב זעום בפרלמנט הדרום-אפריקאי והייתה רחוקה מאד מלזכות באהדת הציבור הרחב במדינה. למעשה התקיים מיעוט משמעותי פעיל ביותר, אשר אהד את גרמניה הנאצית והתנגד למעורבות במלחמה לצידה של בריטניה השנואה. בנסיבות אלה לא ניתן היה להעלות על הדעת גיוס חובה ועל כן בניין הכוח ואחזקתו במרחקים חייב היה להיות על בסיס התנדבותי בלבד.
בשל משטר האפרטהייד בקושי אפשר היה לחשוב על גיוס מתוך האוכלוסייה השחורה, אשר הייתה גדולה בהרבה מהלבנה. עם זאת, במגמה לשחרר מספר רב ככל האפשר של לבנים לשרות ביחידות הקרביות ובחיילות המקצועיים, הוקמו מספר חיילות ייעודיים של חפרים ונהגים, אשר גויסו מבין התושבים האסיאתים והצבעוניים של מחוז הכף. כמו כן הוקם חיל מיוחד לגיוס חיילים שחורים לתפקידי בינוי ועבודות-עזר. חלקם הועסק בתפקידי שמירה ואבטחה מסוימים ואף קיבל נשק, אולם הם לא הורשו מעולם להשתתף בלחימה פעילה כנגד אירופאים.
על רקע זה בלט הציבור היהודי במדינה, אשר היה הגורם המאורגן היחיד, שתמך במדיניותו של ראש הממשלה, סמאטס, ובמלחמה כנגד גרמניה. 
המתנדבים היהודים נענו בהמוניהם והתנדבו לכל היחידות ושיעורם בצבא היה גבוה יותר משיעורם באוכלוסייה. 
בתחילה התקדם אימון הצבא באיטיות ללא כל תחזית של פעילות מלחמתית אולם במרץ 1940, על פי בקשה בריטית, הבטיח ראש ממשלת דרום-אפריקה, יאן כריסטיאן סמאטס, לשלוח חטיבה לקניה להלחם כנגד האיטלקים במזרח-אפריקה, היערכות זו, הראשונה מחוץ לגבולות המדינה, אמורה הייתה להתבצע עד יולי אולם היא לא נכללה בשבועת החייל הדרום-אפריקאי והיה צריך לשנותה בהתאם ואכן מה- 29 למרץ התבקשו הקצינים והחיילים להישבע שבועה אמונים חדשה, המאפשרת להם לשרת בכל מקום ביבשת אפריקה.

ב- 11 למאי 1940 גויסה חטיבת החי"ר מס' 1 ובעקבותיה , במהלך הקיץ, 8 חטיבות נוספות. 
ב- 11 ליוני הכריזה דרום-אפריקה מלחמה על איטליה ובמהלך חודש יולי נערכה חטיבת החי"ר מס. 1 בקניה. 
ב- 13 לאוגוסט הוקמה הדיביזיה הראשונה, שהצטרפה לחטיבה 1 במהלך החודשים אוקטובר ונובמבר, יחד עם חטיבות 2 ו- 5. 
הכוחות הדרום-אפריקאים הצטיינו במערכה במזרח-אפריקה כנגד האיטלקים בחודשים הבאים. 
צבא דרום אפריקה סיפק את מרבית יחידות ההנדסה והיחידות הטכניות האחרות במערכה זו ובאפריל 1941 כבר מנו כוחותיו בזירת הלחימה 31,560 חיילים. 

במאי 1941 נשלחה הדיביזיה הדרום-אפריקאית הראשונה למצרים, שם הצטרפה אליה במהרה דיביזיה 2. 
הדיביזיות 2 ו- 3 הוקמו בדרום-אפריקה במהלך החודשים אוקטובר ונובמבר 1940 אולם דיביזיה 3 נשארה בבית, על מנת לשמש עוצבת אימונים של הצבא שתפקידה לספק כ"א מאומן לשתי הדיביזיות האחרות. 
בספטמבר 41 היו במצרים כ-60 אלף חיילים דר' אפריקאים (מהם כ-15 אלף שחורים), מספר השיא של כוחות צבא זה, שהשתתפו במלחמה. 
השנתיים הראשונות למלחמה ראו שינויים רבים בכוחות המזוינים של דרום-אפריקה אולם עד למתקפה הבריטית על האי מדגסקר, שנשלט עי ממשלת וישי הצרפתית, במאי 1942, בעקבות הערכת הבריטים, כי יש איום ממשי לפלישה יפנית אליו, עדיין לא הפך מאמץ המלחמה הדרום-אפריקאי למאמץ לאומי כולל. 
המערכה בצפון אפריקה לא האירה פנים במיוחד לכוחות הדרום-אפריקאים. במבצע "צלבן", הראשון בו הם השתתפו בזירה, ב- 23 לנובמבר 1941 הושמדה חטיבה 5 בסידי-רזג ע"י קורפוס אפריקה הגרמני, בעוד חטיבה 1 בפיקודו של דן פינאר, אשר ספגה אף היא אבדות כבדות, המשיכה בלחימה עד סיום המבצע, עם כי בזהירות רבה.
חטיבה 2 הוכפפה ישירות למפקדת הארמיה ה- 8 כחיל-מצב של מתחם מרסה-מטרוח.
דיביזיה 2 אשר חסרה יכולת ניידות לא השתתפה במבצע כלל. עם זאת במבצע כיבוש ברדיה, בו השתתפה, איבדה 353 איש. 
הדרום-אפריקאים עמדו על כך שחטיבותיהם תפעלנה תחת פיקוד הדיביזיות שלהן ואכן לקראת מערכת גזאלה, הבריטים נענו לדרישה זו והדיביזיות עברו לפעול כעוצבות אורגניות. 
אולם האסונות המשיכו להתרחש וב- 21 ליוני, במערכת גזאלה, נכנעה דיביזיה 2 לגרמנים יחד עם חטיבות 4 ו- 6 עם נפילתו של מבצר טוברוק (סה"כ נפלו בשבי 10772 איש).
דיביזיה 1 אשר כללה כעת את החטיבות 1, 2 ו- 3 הצליחה להיחלץ מהמערכה בשלמות יחסית ולחמה היטב בקרבות ההגנה במהלך הנסיגה הבריטית למצרים. 
פינאר הזהיר, אשר פקד עתה על דיביזיה 1, היה נחוש לשמר את אנשיו הנותרים (לאחר שמחצית מהיחידות הדרום-אפריקאיות אבדו) ולא לסכנם מעבר לנחוץ.
התנהגות זו גרמה לבריטים לאבד את אמונם בדרום-אפריקאים ודן פינאר הואשם, כי הדיביזיה שלו חסרה רוח התקפית ובוחרת במבצעי הגנה בלבד. 
חילוקי דעות אלו לא מנעו מהדיביזיה ליטול חלק חשוב במערכת אל-עלמיין ובניצחון שהושג בה. 
מאז התייצבותו בזירה הצפון-אפריקאית, שאף צבא דרום-אפריקה להסב את שתי הדיביזיות הלוחמות שלו לדיביזיות שריון. אולם היה חסר את הציוד הדרוש ובעיקר טנקים. 
הניצחון בצפון-אפריקה היווה הזדמנות להוציא אל הפועל תוכנית הסבה זו, אולם צצו שתי בעיות עיקריות שהיה צורך להתגבר עליהן: 
הראשונה, כתמיד, הייתה בעיית כוח-האדם. כיוון שדיביזיה 3 הקצתה את חטיבה ממונעת 7 לפלישה למדגסקר בין יוני לדצמבר 1942 לא ניתן היה להסב את הדיביזיה כמו שהיא לדיביזית שריון ועל כן הוחלט להסיג את דיביזיה 1 מזירת צפון-אפריקה בסוף שנת 1942 ולהחליפה בדיביזית שריון חדשה. אולם עדיין נשארה הבעיה השנייה והיא היכן תלחם דיביזיה זו.
דיביזיה שריון 6 הוקמה בדרום-אפריקה בפברואר 1943 ונשלחה למצרים באפריל, שם היא אורגנה, צוידה ואומנה ע"י הצבא הבריטי במשך שנה שלמה כמעט.

בראשית שנת 1943 שונתה בשנית שבועת האמונים של החייל הדרום-אפריקאי ועתה הוא נקרא להסכים להלחם גם מחוץ ליבשת אפריקה. ממשלת דרום-אפריקה הציעה לבריטניה להשתמש בדיביזיה שריון 6 ובמספר יחידות הנדסה במערכה באיטליה.
הבריטים קיבלו בשמחה את יחידות ההנדסה אולם בתחילה גילו ספקנות לגבי דיביזיית השריון, כיון שהמחסור העיקרי שלהם היה ביחידות חי"ר. לבסוף צרפו לחטיבת שריון 11 והחטיבה הממונעת 12 של הדיביזיה את חטיבת החי"ר הבריטית המשמר ה- 24 ובהרכב זה נכנסה הדיביזיה ללחימה באיטליה באפריל 44 ועד סיום המלחמה. 
מבנה זה התאים יותר לשטח ההררי של איטליה בו הלחימה התבצעה באמצעות צוותי-קרב מעורבים משולבים עם טנקים. העוצבה לחמה באיטליה רוב הזמן עם גדוד חי"ר הודי, שהוכפף לה ע"י הבריטים. 
חיל האויר הדרום אפריקאי גדל במהלך המלחמה וכלל 4 כנפות ובהן 28 טייסות.
הוא פעל תחת פיקוד ח"א הבריטי ה-RAF, במז' אפריקה, מדגסקר ובמדבר המערבי, שם היווה שליש מכוחו של "ח"א של המדבר המערבי". כן פעל במסגרת "חיל האויר של הבלקן", שפעל מבסיסים בדרום איטליה ותרם תרומה חשובה לקרב על הים התיכון. כן תרם תרומה חשובה להכשרת טייסים עבור בעלות הברית. 
הצי הדרום אפריקאי, שהוקם באוגוסט 42 התפתח וגדל במהלך המלחמה. בסוף שנת 1943 כבר שרתו בו 4,000 איש והיו ברשותו כבר 18 ספינות נגד צוללות ו- 40 שולות מוקשים. בסוף המלחמה כבר שרתו בצי מעל 10,000 איש וצי המלחמה כלל 89 ספינות. במהלך המלחמה כולה שרתו 4,000 מלחים דרום-אפריקאים בצי הבריטי, מהם נהרגו 191. 
דרום-אפריקה תרמה תרומה משמעותית למאמץ הלחימה של חבר העמים הבריטי, במיוחד בימים הראשונים של המלחמה. 
בצבא דרום-אפריקה שרתו במהלך המלחמה סה"כ 334,224 מתנדבים, מהם 123,131 היו שחורים, שמרביתם שירתו בכוחות היבשה, ו-132,194 לבנים, מהם 44,569 שרתו בחיל האויר ו-9,455 בצי.
21,265 נשים לבנות שירתו בחיל העזר לנשים ו-3,710 בשירות הסיעוד.
אבידות הצבא הגיעו לכ-9 אלפים הרוגים, יותר מ-8 אלפים פצועים ויותר מ-14 אלף שבויים. 
בינואר 1943, בעת נאום בפרלמנט, ציין ראש הממשלה, יאן כריסטיאן סמאטס, כי " 8,366 גברים יהודים ועוד 542 נשים התגייסו לשירות צבאי.
2,200 מהם שרתו מחוץ לגבולות המדינה ביחידות לוחמות". 
עד לסיום המלחמה התגייסו לשרות מעל 10,000 יהודים, כ-4.8% מכלל הצבא.
הם לחמו במזרח אפריקה ובמדבר המערבי.
750 חיילים יהודים שירתו בדיביזיה שנפלה בשבי בקרב על טוברוק. 
קבוצות קטנות מהם הצליחו לברוח חזרה לקוים הבריטים. 
שבויים יהודים שנכלאו במחנות שבויים באיטליה ברחו והצטרפו לפרטיזנים האיטלקים.
357 חיילים יהודים נפלו במלחמה ועוד 327 נפצעו.
עשרות רבות עוטרו באותות שונים, מהם 2 באות מסדר השירות המצויין ו-7 בעיטור קצין האימפריה הבריטית.