ברית המועצות

זמן קצר לאחר הפלישה הגרמנית לבריה"מ הורה הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית לחבריה, לארגן מחתרת מזויינת בשטחים הכבושים, שתפעל כנגד הכוחות הגרמנים הפועלים בשטחים אלה. 
תכניות למבצעים כאלה הוכנו עוד לפני המלחמה. 
למרות שההוראה יצאה ב-1941 החלו תאי מחתרת להופיע בשטח רק ב-43-42. 
עיקרם באיזורי אוקראינה, בילורוסיה ומערב רוסיה. 
הפרטיזנים החלו לנהל מלחמת גרילה כנגד הפולשים, כשהם זוכים לאהדה ותמיכה הולכים וגוברים מן האוכלוסיה המקומית, שכבר סבלה מהאכזריות הגרמנית כלפיה.
הפרטיזנים כללו חיילי וקציני"הצבא האדום", שנשארו מאחור בשטחים שנכבשו במהירות ע"י הגרמנים בשלביה הראשונים של מתקפתם, פליטים, שברחו ממקומות אחרים והצטרפו לפעילות זו ואף תושבים מקומיים. 
לא היו תהליכי גיוס מסודרים לפרטיזנים. 
יהודים פעלו ביחידות הפרטיזנים בכל איזורי הכיבוש ובכלל זה בגיטאות. 
יהודים הצטרפו ליחידות הפרטיזנים הסובייטיות ואף הקימו יחידות משל עצמם, שפעלו במסגרתן. הלוחמים היהודים כללו בד"כ צעירים, שברחו מהגיטאות וממקומות מגוריהם וכן חיילים, ששירתו בצבא ונשארו מאחור בשטחים שנכבשו ע"י הגרמנים.
בפרטיזנים לחמו גם יהודים שהגיעו לשטחים הכבושים כעובדי כפיה מארצות אחרות, כהונגריה לדוגמא וברחו והצטרפו ללחימה בגרמנים. 
בבילורוסיה, התרכזו עיקר כוחות הפרטיזנים הסובייטים, ומנו למעלה מ-300 אלף לוחמים. החל מאביב 1942, גרמו כוחות אלו להטרדות משמעותיות לכוחות הגרמנים והשפיעו על פעילותם המבצעית באיזור. פעילות הפרטיזנים כוונה בעיקר לשיבוש מערך הרכבות, איסוף מודיעין ופגיעה בעורף הצבא הגרמני כמות הנפגעים כולל פצועים ושבויים הוערכה כ-1.5 מיליון חיילים גרמנים. 
במחצית השניה של המלחמה, התנהלו המבצעים העיקריים של הפרטיזנים, בתאום עם המתקפות הסובייטיות. הצבא הסובייטי סייע רבות לכוחות הפרטיזנים ע"י העברת ציוד ואספקה לכוחות בדרך האויר. פרטיזנים שפעלו בשטחים ששוחררו ע"י הכוחות הסובייטים, הצטרפו ל"צבא האדום" והמשיכו להלחם במסגרתו נגד האויב. 
בבילורוסיה בלטה פעילות היהודים בגטו מינסק וביערות שבסביבת העיר.
באוקראינה, התארגנו יחידות פרטיזנים, אך הפכו לכח משמעותי רק ב-1943 עת מנו כ-150 אלף איש. באיזור בריאנסק שלטו הפרטיזנים על שטחים נרחבים בעורף הכוחות הגרמנים. בקיץ 1942 שלטו כ-60 אלף פרטיזנים על שטח בן 14 אלף קמ"ר, בו גרה אוכלוסיה של יותר מ-200 אלף נפש. גם באיזורים אחרים, כבלגורוד, קורסק, נובגורוד, פסקוב וסמולנסק פעלו כוחות פרטיזנים, באופן משמעותי כנגד הגרמנים, בעת תקופת כיבושם. היהודים פעלו בכל יחידות הפרטיזנים באוקראינה, ביערות ובערים. 
במדינות הבלטיות, פעלו כוחות פרטיזנים תחת הכוונה מרכזית ממוסקבה ועסקו בעיקר בפגיעה במערכת הרכבות. 
בלטה פעילות ארגון המחתרת בגטו קובנה ווילנה, שהוקם ע"י פעילים קומוניסטים ויהודים ציונים, בראשם של יצחק ויטנברג והסופר אבא קובנר (ר' לוחמים). 
הפרטיזנים בשטחי בריה"מ גרמו למאות אלפי אבידות לצבאות הציר ותרמו תרומה חשובה ביותר לנצחון הסובייטי על האויב הגרמני-נאצי.
סה"כ מוערך מספרם של היהודים בקבוצות הפרטיזנים השונות בכ-50 אלף איש ואישה. רבים מהם הגיעו לעמדות פיקוד על יחידות שונות.
במערך המודיעיני של התנועה הפרטיזנית הסובייטית בעת מלחמת העולם השנייה פעלו אנשי מודיעין רבים ממוצא יהודי. פעילותם בשטח הכיבוש הגרמני, בתנאי סכנת חיים מתמדת, הניבה פירות מודיעיניים שתרמו במידה כזו ואחרת למאמץ המודיעיני והצבאי הכולל של ברית-המועצות. המפורסם שבפרטיזנים היהודיים היה גיבור ברית-המועצות דמיטרי מדבדב.
ראשיתו של מערך המודיעין הפרטיזני הסובייטי היה עוד בחודשים הראשונים לפלישת הצבא הגרמני לברית-המועצות. למרות ההלם הראשוני מהתבוסה הצבאית התארגנו בעורף הכובש, בצורה ספונטנית, קבוצות פרטיזניות רבות. 
גורמי המפלגה הקומוניסטית, שירות הביטחון והמודיעין האזרחי (NKVD) והמודיעין הצבאי (GRU), הצליחו להשתלט על מרבית קבוצות אלה ולהקים על בסיסן תשתית מבצעית רחבה, שעליה צמחה כבר בשלהי 1941 תנועה פרטיזנית סובייטית.
במאי 1942, הוקם במוסקבה המטה המרכזי של התנועה עם שלוחות הממונות על פעילות ברפובליקות ברית-המועצות הכבושות (המטה האוקראיני, הבלורוסי ואחרים). גם המטה המרכזי וגם המטות הכפופים לו כללו מחלקות מודיעיניות גדולות, שהיוו יחדיו את מה שכונה המערך המודיעיני של התנועה הפרטיזנית הסובייטית.
פעילותם המודיעינית של הפרטיזנים ממוצא יהודי, החלה טרם הקמת המטה המרכזי של התנועה הפרטיזנית הסובייטית. בשלהי 1941, לאחר שנבלמה המתקפה הגרמנית ליד מוסקבה, החל המודיעין הסובייטי למצוא עניין אופרטיבי הולך וגובר בתשתית הפרטיזנית שכבר התקיימה בשטח הכיבוש, וכך נרתמו היהודים, שנקלטו בשורותיה, לפעילות מודיעינית מגוונת ביותר. 
מהמפקדים הפרטיזניים ממוצא יהודי שפעלו מאחורי קווי החזית כבר בחודשים הראשונים של הכיבוש הגרמני בלט איסי קזינץ(Isay Kazinets) מהמחתרת שפעלה במינסק, בירת בלורוסיה. 
הישגם המודיעיני המשמעותי ביותר של קזינץ ואנשיו היה קבלת שרטוט מלא של מוסדות גרמניים, אזרחיים וביטחוניים כאחד, שנפרסו בעיר מינסק לאחר כיבושה.
המבצע, שהתקבל בו השרטוט, בוצע באמצעות עובד האדמיניסטרציה הגרמנית, יהודי למחצה, שגויס על ידי המודיעין הפרטיזני. על-פי מקורות רוסיים, המחתרת של איסי קזינץ נחשפה וחוסלה בידי המודיעין המסכל של הגרמנים במרס 1942. 
קזינץ עצמו ועוד כמה מאנשיו עונו קשות ונתלו במרכז מינסק ב-7 במאי 1942.
במקביל לפעילות הקבוצות הפרטיזניות, שהתהוו באופן ספונטני בשטח הכיבוש הגרמני, פעלו שירותי המודיעין של ברית-המועצות עוד במחצית השנייה של 1941 להניח תשתית פרטיזנית מאורגנת תחת פיקוד פרטיזני מרכזי. 
במפקדה זאת בלטו במיוחד שני יהודים - נחום איטינגון (Naum Eitingon) ויעקב סרבריאנסקי (Serebryansky Yakov) ותיקי שירות מודיעין החוץ הסובייטי, שהשתתפו במבצעי מודיעין גדולים של ארגון NKVD בשנות ה-30. איטינגון מונה על ניהול הפעילות החבלנית והמודיעינית מאחורי קוו החזית, ואילו סרבריאנסקי הופקד על "הקבוצה המיוחדת" שבתוך הארגון, שעסקה בהכשרתן ובהחדרתן של קבוצות חבלה ומודיעין לשטח הכיבוש. 
בקבוצות המודיעיניות הרבות שהחדירו מעבר לחזית, היו קבוצות שבהן היו המפקדים וגם הלוחמים ממוצא יהודי. 
לאחר שהוקם המטה המרכזי של התנועה הפרטיזנית במוסקבה באמצע 1942 ולו מערך מודיעיני, חל מפנה מהותי בפעילות, כשמחלקות מודיעיניות החלו לפעול בכל הפיקוד הפרטיזני - החל ברמת המטה המרכזי וכלה ברמת הקבוצות היחידות בשטח.
יהודים רבים שמשו קציני מנגנון וסוכנים של המערך החדש. רבים מהם היו בעלי ניסיון קודם בעבודה מודיעינית. 
הבכיר שבהם גנרל-לוטננט רפאיל חמלניצקי(Rafail Khmelnitsky) היה מפקדה הראשון של מחלקת המודיעין במטה התנועה הפרטיזנית במוסקבה. 
בשטח בלטו אנשי מודיעין יהודיים כמו מיכאיל כץ אימאס (Mikhail Imas Kats) יליד קישינב שבמולדובה, שהתפרסם בזכות מבצעי מודיעין נועזים שביצע בקרב קציני האויב בעודו מחופש לרב-סרן גרמני. 
וכן אי' דרכלר (I.Drakhler) שדיווח על מיקומה המדויק של מפקדת השדה של היטלר במחוז ויניצה שבאוקראינה.
המפורסם שבפרטיזנים היהודיים היה דמיטרי מדבדב (Dmitry Medvedev) גיבור ברית-המועצות, שדיווח על כוונת הגרמנים להתנקש בחיי המנהיגים צ'רצ'יל, סטלין ורוזוולט, במהלך ועידת טהרן (1943).