יהודי נורבגיה במאבק נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה

יהודי נורבגיה במאבק נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה
אל"מ (מיל) בני מיכלסון

המקורות של יהדות נורבגיה
ההגירה היהודית לנורבגיה החלה רק בשנת 1851, לאחר שהאסיפה הלאומית הנורבגית (STORTING) הצביעה בעד הסרת הסעיף בפרק השני של החוקה בו נאסר על יהודים להיכנס למדינה.
בין השנים 1880 – 1920 גדל מספר היהודים בנורבגיה מ- 50 ל- 1,300 והמוסד הקהילתי הראשון נוסד ב- 1890 (על פי מפקד התושבים של 1930 – היו בנורבגיה 1,359 יהודים בעת ההיא). לאחר מכן הוקמו בקרב הקהילה היהודית מספר אגודות. הראשונה בהן הייתה אגודת העזרה ההדדית ולאחריה אגודת הנשים היהודיות, אגודת הנוער היהודי וכן קבוצות קטנות שהתאגדו לצורך פעילויות מגוונות. אולם החיים הדתיים התחלקו לשני פלגים. בשנת 1920, הקימה הקהילה היהודית הדתית (THE MOSAIC RELIGIOUS COMMUNITY) את בית הכנסת הראשון במדינה. ושנה אחר כך נפתח בית הכנסת השני ע"י האגודה הישראליתית (THE ISRAELITE CONGREGATION). בשנת 1939, התמזגו שתי האגודות ובית הכנסת המרכזי בקלמיירס (CALMEYERS) המשיך לשרת את הקהילה עד לסגירתו בשנת 1942 ע"י ממשלתו של קוויזלינג הפרו-נאצית. מתוך 28 היהודים שחיו בבניין בית הכנסת בעת ההיא, שהיה גם מרכז קהילתי, 19 נתפסו, גורשו למחנות בגרמניה ונרצחו. במהלך שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים ובמיוחד לאחר עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933 בגרמניה וסיפוח אוסטריה וכיבוש צ'כוסלובקיה בשנת 1938, גבר זרם הגירת היהודים לנורבגיה ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה מספרם הגיע ל- 2,100, מרביתם לא זכו באזרחות נורבגית לפני פרוץ המלחמה. במהלך המלחמה גורשו בסה"כ 772 יהודים מנורבגיה, מהם רק 21 שרדו – השאר נרצחו במחנות השונים על אדמת אירופה.(1)
הקריאה לדגל
ב- 9 לאפריל 1940, פלש הצבא הגרמני לנורבגיה. לאחר שני חודשי קרבות, נכנע הצבא הנורבגי על אדמת המדינה – אולם המשיך להלחם מחוץ לגבולותיה. במהלך מערכת 1940 לחמו יהודי נורבגיה, שכם-אל-שכם עם אזרחיה האחרים כנגד התוקפנות הנאצית. כמה מהם אף נטלו חלק בתנועת המחתרת בראשיתה לפני המאסר והגירוש הכולל שהונחת על הקהילה כולה בסתיו 1942.
במגוון תפקידים
לאחר הגירוש, מטבע הדברים, כמעט ולא השתתפו יהודים במאבק המחתרת בנורבגיה, גופא, אם כי היו מספר חריגים. משמעות המשך המאבק כנגד האויב הנאצי הייתה לעזוב את נורבגיה ולהצטרף למאמץ המלחמתי במקום אחר. יחידות הצבא, הצי וחיל האוויר הנורבגי, הוקמו מחדש בבריטניה ובקנדה וכן אישרה, שבדיה הניטרלית, לנורבגיה להציב בשטחה מספר יחידות חי"ר קל במחציתה השנייה של המלחמה. חיילים וחיילות יהודים שרתו בכל חיילות וזרועות הצבא הנורבגי בכל מקום בו לחמו יחידותיו של צבא זה. קומץ מהם אף מצא דרכו לכוחות הצבאיים של מדינות אחרות בקרב בעלות הברית. וניתן למצוא נוכחות של יהודים נורבגים בשדות הקרב של מלחמת העולם השנייה באל-עלמיין, בחופי נורמנדי, במערכת הבליטה, באיוו-ג'ימה במימי האטלנטי ובשמי ברלין.
שחרור ושברון לב
מרבית החיילים הנורבגים אשר חזרו למולדתם לאחר השחרור בשנת 1945, התאחדו עם משפחותיהם אשר אמנם סבלו במהלך המלחמה מחרדה, קושי בחיי היום-יום ומנות קצובות אולם באופן כללי לא נפגעו. מצבם של לובשי המדים היהודים, החיילים והחיילות, היה שונה בתכלית. לרבים מהם, אביב וקיץ 1945 הייתה התקופה בה אפסה לחלוטין תקוותם למצוא מי מבני משפחותיהם או חבריהם אשר גורשו במהלך המלחמה.
סיפורם כמעט ולא ידוע
יותר מ- 140 יהודים, בעלי אזרחות נורבגית, המייצגים כמעט 10% מכלל האוכלוסייה היהודית, שרתו בכוחות המזוינים הנורבגיים(2). אחוז גבוה בהרבה מזה של כלל האוכלוסייה (בלא להזכיר את אותם נורבגים ששיתפו פעולה עם הנאצים, התגייסו לצבא הגרמני ול- S.S.). למעשה, אוכלוסיית הגיוס הזמינה הייתה בעיקר מאותם 1,100 יהודים שהוברחו באמצעות "יצואני" המחתרת הנורבגית לפני המעצר והגרוש של שלהי שנת 1942 (3). השתתפותם של יהודי נורבגיה בלחימה כנגד הנאצים לא פורסם כמעט בשל תשומת הלב שניתנה בראש ובראשונה לסיפורי המעצר, הגירוש והרצח של קרוב ל- 800 איש מבני הקהילה היהודית. ההתייחסות אל המיעוט היהודי בנורבגיה במהלך מלחמת העולם השנייה התחלק לשניים, אלו שנרצחו באושויץ ואלו שברחו כפליטים לשבדיה. אולם גישה זו אינה מוצדקת כלפי אותם אמיצים אשר לחמו שכם אל שכם לצד בני עמם למען השגת חירותה של נורבגיה וכנגד הצורר הנאצי. להלן כמה מקרים מאפיינים:

קצין הקומנדו סלו גולדפרב (פדרו גרנינג) 
סלו נולד בשנת 1918. את ילדותו הוא העביר בעיר ברגן יחד עם הוריו היהודים (שהיגרו מרוסיה מספר שנים קודם) ושתי אחיותיו. סלו היה אמן מחונן. הוא למד בביה"ס לאמנות אשר בבלפסט אירלנד וכן במכללות לעיצוב ותכנון אמנותי בברגן ובאוסלו. ב- 9 לפברואר 1941 חמק סלו ממעגן טורוי (TUROY), השוכן צפונית-מערבית לברגן, על סיפון ספינת הדייג "מוטיג 1" שהבריחה מספר נוסעים לאיי שטלנד. 12 איש היו על סיפון הספינה. הקברניט ומארגן המסע היה לייף לארסן (LARSEN) שנודע בכינויו שטלנד-לארסן (על המסעות הרבים שעשה להברחת אנשים במהלך המלחמה לנורבגיה וממנה). סלו היה בן 22 כאשר ברח מנורבגיה. כל הנוסעים על הספינה השתמשו בשמות בדויים וסלו בחר לעצמו את השם "פדרו".
בהגיעו לסקוטלנד, הצטרף סלו לחטיבה הנורבגית שהוקמה על אדמתה והיה למפקד מחלקת רובאים בחטיבה זו. מיומנותו וכישוריו הקנו לו מעמד של מפקד צוות-קרב בכוחות למבצעים מיוחדים של הצבא הנורבגי בגולה. הבריטים הקימו במהלך המלחמה, במסגרת כוחות הקומנדו שלהם את גדוד מס. 10 אשר הורכב מ- 10 צוותי קרב פלוגתיים של הצבאות של בעלות הברית בגולה (צרפת, הולנד בלגיה...ונורבגיה) וכונה 10 INTERALLIED COMMANDO בפיקודו של סא"ל לייקוק (מקודם מפקד "כוח ליי" במזה"ת).  כוחות אלו אומנו בסקוטלנד ע"י הקומנדו הבריטי והפכו, למעשה, למסופחים אליהם.
שלוש שנים אחר כך, לאחר הכשרה יסודית ואימונים מגוונים, יצא צוות הקרב הפלוגתי הנורבגי מס. 5 בפיקודו של רולף הוג (HAUGE), שסלו היה מפקד מחלקה בו, ואשר סופח לגדוד הקומנדו מס. 41 (של חטיבת השירות המיוחד מס. 4 הבריטית בפיקוד בריגדיר ליצ'סטר) להסתערות על פי נהר השלדט בהולנד במבצע  INFATUATE (4).
במלחמת העולם השנייה היה נמל אנטוורפן יעד אסטרטגי ממדרגה ראשונה עבור בעלות הברית. העיר שוחררה בספטמבר 1944 על ידי הבריטים, הנמל לא ניזוק הודות לפעולה אמיצה של המחתרת הבלגית. לרוע המזל, ומשום רשלנות המפקדים הבריטים, לא שוחרר אזור שפך נהר השלדט (Scheldt), האי ואלכרן (Walcheren) בדרום הולנד, והנמל נשאר סגור. כוחות קנדים ויחידות קומנדו נשלחו בנובמבר 1944 במבצע "פיתוי" לשחרר במבצע משולב אמפיבי ארוך ועקוב מדם את שפך הנהר שנפתח רק בדצמבר אותה שנה.
בתחילת חודש נובמבר 1944, במסגרת מבצע "מוקסם" (Infatuate) גרם סלו לכניעת חיל המצב הגרמני של העיר מידלבורג, בירת האי ואלכרן, על 2,000 חייליו ומפקדו לוטננט גנרל וויליאם דאיסר (DASER), מפקד דיביזיית הרגלים מס. 70 הגרמנית, כאשר הוא מוביל 11 חיילים וטנק אחד. למבצעו זה של סלו הייתה חשיבות מיוחדת באשר כניעת הגרמנים באי אפשרה לבעלות הברית שימוש בנמל החשוב של אנטוורפן, אשר שכן 80 ק"מ מזרחה במעלה נהר השלדט. האי ואלכרן שולט על פתחו של הנהר בהישפכו לים הצפוני והשימוש בשלדט אפשר לבעלות הברית סוף-סוף לעשות שימוש בנמל בקרבת החזית המתקדמת צפונה בלא צורך להישען בלעדית על חופי נורמנדי  למעלה מ- 1,500 ק"מ בעורף. על מבצעו זה עוטר סלו בעיטורים נורבגים, בריטים והולנדים ואף זכה לאזרחות כבוד של העיר מידלבורג.
את המלחמה סיים סלו כמ"פ בדרגת סרן ושינה את שמו לפדרו (על שם שמו המלחמתי) גרינינג (GRENNING) והיה לכתב בכיר וקריקטוריסט באחד העיתונים החשובים ביותר בנורבגיה. סלו גולדפרב נפטר בשנת 1986(5).

נווט-האוויר הרמן, הירש ביקר (Becker)       
הרמן ביקר נולד בסטוונגר אשר בנורבגיה בשנת 1916 להורים יהודים אשר היגרו למדינה שנתיים קודם מסמולנסק ברוסיה. לאחר כיבוש נורבגיה ע"י הגרמנים הצליח הרמן לברוח לאנגליה באוגוסט 1941. עם הגיעו, התגייס מייד לחיל האוויר הנורבגי בגולה ונשלח למחנה האימונים "נורבגיה הקטנה" אשר בטורונטו קנדה. לאחר האימון הבסיסי נשלח הרמן לקורס טיס אולם הוא לא סיימו כטייס בשל בעיות שהיו לו בתרגילי הנחיתה. במקום טייס הוא בחר להיות נווט ונשלח לקורס השני לנווטי-אוויר נורבגים וסיים בהצטיינות את הקורס המשותף הבריטי-קנדי לתצפיתנים מוטסים בפברואר 1943. בתחילה הוצב ביקר לטייסת מטוסי הים הנורבגית מס. 333 בחיל האוויר הבריטי, הוא הוצב אליה כנווט. הטייסת שצוידה במטוסי-ים מסוג "קטלינה" עסקה בעיקר במשימות נגד צוללות, פעילותו במסגרת זו הייתה מתישה וכללה סיורים ארוכים וממושכים בני 20 שעות מעל האוקיינוס האטלנטי. ביקר טס 18 גיחות כאלה במסגרת הטייסת וקודם למעמד של נווט-ראשי. אחר כך הוצב בטייסת האוסטרלית 464 אתה המשיך לטוס בהמשך המלחמה. כאשר הסתבר לביקר, בהיותו באנגליה, שמשפחתו גורשה לגרמניה החליט להתנדב למשימות מיוחדות וקשות במיוחד (6). במחצית שנת 1944 עבר הרמן ביקר הסבה למטוסי קרב-הפצצה דו-מושביים מדגם מוסקיטו. משימתו האחרונה של ביקר הייתה ב- 21 למרץ 1945. בעת ההיא הגיעה לבריטניה בקשה של המחתרת הדנית להפציץ את מפקדת הגסטאפו בקופנהגן, בירת דניה, בה היו כלואים רבים ממנהיגיה, במגמה לאפשר את בריחתם מהשבי. לביצוע משימה זו נתבקשו מתנדבים והרמן ביקר היה ביניהם. אורגנה כנף האוויר למבצעים מיוחדים מס. 34 שכללה 20 מטוסי מוסקיטו. לביצוע המשימה הם יצאו ממזרח אנגליה, מלווים ב- 31 מטוסי-קרב מסוג מוסטנג. המטוסים טסו בגובה 15 מ' בלבד מעל פני הים על מנת להתחמק מהמכ"ם הגרמני. בשעה 1130 הם הגיעו ליעדם ונכנסו למבנה. מזג האוויר היה גרוע והראות בעייתית. התקיפה בוצעה בשלושה גלים: הגל הראשון הטיל את הפצצות על המטרה. אחד ממטוסי גל זה נפגע והתרסק אל תוך מוסך סמוך כאשר ענן עשן שחור מתרומם ומכסה את הגישה למטרה. הגל השני, בהובלת ביקר, הטיל גם הוא את פצצותיו על המטרה אולם אחד המטוסים החטיא ופצצה שלו פגעה בבית ספר סמוך. הגל השלישי זיהה את המטרה כאש והעשן שעלו מהתרסקות המטוס של הגל הראשון והטיל את כל פצצותיו על בית הספר ושכונת המגורים שבסמיכות. 86 ילדים ו- 17 מבוגרים נהרגו בתקיפה. 5 מטוסים הופלו ו- 9 אנשי צוות-אוויר נהרגו במבצע. יחד עם זאת, נחשב מבצע זה כהצלחה באשר 26 אנשי מחתרת נורבגים הצליחו לברוח ממפקדת הגסטאפו שהותקפה ועוד 8 נהרגו בניסיון. לגרמנים נהרגו 151 איש בהם 23 אזרחים דנים שעבדו במפקדה הגרמנית(7). 
מטוסו של הרמן הופל ע"י אש נ"מ גרמנית בדרכו חזרה לבסיס ומטוסו התרסק בים. גופתו נסחפה לחוף של אי בלתי מיושב והוא נקבר בחצר הכנסייה של טרנאיברג (TRANEJBERG) באי הדני סמסו (SAMSO). על קברו נכתב "כאן קבור טייס בריטי אלמוני אשר נפל לים ב- 26 למרץ 1945". רק בשנת 2000, שירות ההנצחה של נורבגיה הצליח לזהות את הגופה כזו של הרמן ביקר והכיתוב על מצבתו שונה ובשנת 2009 אף נוסף מגן דוד על מצבה זו. הרמן ביקר עוטר ב"צלב הטיסה המצוינת" (DFC) העיטור הגבוה ביותר הניתן לאנשי צוות-אוויר על ביצועים יוצאי דופן בעת טיסה. גופתו של הטייס האוסטרלי, בן זוגו של ביקר במטוס המוסקיטו לא נמצאה מעולם.
ב- 29 למאי 1945, שלושה שבועות לאחר תום מלחמת העולם השנייה, שלח חיל האוויר הנורבגי מכתב למשפחתו של הרמן ביקר בסטוואנגר בו הוא מודיע להם שבנם נעדר לאחר תקיפת מפקדת הגסטאפו בקופנהגן. אולם לא נשאר מי שיקבל מכתב זה כיוון שכל משפחתו של ביקר הייתה בין המגורשים מנורבגיה ונספתה באושוויץ (8).

ארנולד זליקוביץ – רופא שיניים בחוג הקוטב  
ארנולד נולד בעיר ברגן בשנת 1912. בשנת 1933, כאשר היטלר עלה לשלטון בגרמניה, הוא היה סטודנט לרפואת שיניים בעיר לייפציג, ויכול היה לחזות בנצי פיקציה של גרמניה מכלי ראשון. 12 שנים אחר כך, בנובמבר 1944, הצטרף רופא השיניים סגן זליקוביץ לאחת המשימות התובעניות ביותר הקיימות והתנדב לשרת בקצה הצפוני ביותר של אירופה. בדצמבר 1944, הפליג זליקוביץ על סיפונה של נושאת המטוסים הבריטית, וינדקס (VINDEX) יחד עם כוח צבאי נורבגי. תוך כדי הפלגה, מונה זליקוביץ לרופא השיניים של האוניה (שחסרה בעל מקצוע כזה) וטיפל בכלל הצוות והנוסעים כל זמן ההפלגה במשך למעלה משבוע ימים. שרות זה נחשב ע"י הבריטים כלא יסולא בפז והם העניקו לו תעודת הוקרה מיוחדת בעקבות טיפולו המסור. ב- 7 לינואר 1945 הגיעה השיירה בה הפליג זליקוביץ (JW-63 בת 38 האוניות) לנמל הרוסי מורמנסק. במשך החודשים הבאים היה זליקוביץ לרופא השיניים היחידי בקצה זה של העולם וביצע טיפולים רבים בתנאים בלתי יאומנו ולא פעם באזורי קרבות, תוך סיכון חייו (באזור זה עדיין נלחמו הרוסים וצבאות נורבגיה ופינלנד כנגד הגרמנים). לאחר שחרור הקצה המזרחי-צפוני ביותר של נורבגיה קיבל זליקוביץ צו הצבה בעיר הצפונית קירקנס והמשיך לשרת שם בהצטינות. זליקוביץ קיבל עיטורים ומכתבי הערכה משלוש מדינות: נורבגיה, ברה"מ ובריטניה.

ביבליוגרפיה

1.  Bjarte Bruland, The Restitution of Jewish property in Norway, YadVashem, 2003.
2.   Oslo Jewish Museum – Exhibition 2008/2009

3.   Tore Gjelsvic, Norwegian Resistance, 1940-1945, Hurst & Company, London, 1979, p. 70.

4.      "Walcheren - Operation Infatuate - 1 to 8 NOV 1944" The battle for Walcheren, http://www.combinedops.com/Walcheren.htm.

5.      http://www.snl.no/.nbl_biografi/Salo_Grenning_Pedro/utdypning.

6.      http://www.ww2talk.com/forum/, Sub/Lt. Herman Hirsch Becker DFC.

7.      Bomber Command 60th Anniversary.mht, Attack on Gestapo Headquaters, Copenhagen, 21 March 1945.

 
[1][1] 1. Bjarte Bruland, The Restitution of Jewish property in Norway, YadVashem, 2003.
[1][2]  2Oslo Jewish Museum – Exhibition 2008   /  2009
[1][3] Tore Gjelsvic, Norwegian Resistance, 1940-1945, Hurst & Company, London, 1979, p. 70.
[1][4] "Walcheren - Operation Infatuate - 1 to 8 NOV 1944" The battle for Walcheren, http://www.combinedops.com/Walcheren.htm
[1][5] http://www.snl.no/.nbl_biografi/Salo_Grenning_Pedro/utdypning.
[1][6] http://www.ww2talk.com/forum/, Sub/Lt. Herman Hirsch Becker DFC.
[1][7] Bomber Command 60th Anniversary.mht, Attack on Gestapo Headquaters, Copenhagen, 21 March 1945.
[1][8]Oslo Jewish Museum, Ibid.