לטביה

התנועה הפרטיזנית הלאטבית לא הייתה ערוכה להוות מסגרת קליטה ליהודים הנרדפים, ואף לא הייתה מסוגלת לכך, בעיקר בגלל הסיבות הבאות: 

א. תנועת הפרטיזנים החלה להתבסס בלאטביה ב-1942, כשרובם של היהודים כבר לא היו בחיים. 

ב. רובם של הבסיסים הפרטיזניים נמצאו גם ב-1943-1942 על הטריטוריה הביילורוסית, הרחק מהגטאות וממחנות-העבודה, שבהם נמצאו שרידי היהודים.

ג. אף אותן יחידות פרטיזניות מעטות שפעלו על אדמת לאטביה ובקרבתה, לא הצטיינו ביציבותן מבחינה ארגונית וסטרוקטורלית; הן גם הוכו תכופות על-ידי כוחות הביטחון שעקבו אחריהן בצורה תקיפה ויעילה.

ד. לפי הכללים של לחימה פרטיזנית בארץ בעלת אופי חקלאי כמו לאטביה, שומה היה על הלוחמים להיטמע ארעית באוכלוסייה הכפרית ולהישען על תמיכתם המוסרית והמעשית, ואילו רוב היהודים בלאטביה היו, מבחינת מראיתם החיצונית, מנטליותם ותרבותם, נטע זר בין האיכרים ואפילו בין תושבי הערים.

ה. כיוון שהיהודים היו שונים ויוצאי דופן משאר אנשי האוכלוסייה וכן בגלל סיבות אחרות, כגון חוסר ניסיון צבאי וחוסר נשק לא החשיבו מפקדי הפרטיזנים, בדרך-כלל, את היעילות בהצטרפותם של נרדפים יהודים ליחידותיהם. זאת ועוד, במקרים לא מעטים הכריעו בשיקולים אלה דעות קדומות מצד המפקדים והלוחמים, שחלק ניכר מהם היו שבויי מלחמה בעבר ודבקו בשנאת ישראל יתירה, בהשפעת הגרמנים.
בהביאנו בחשבון סיבות אלה, וכן את חוסר ההכרעה לגבי היציאה ליער, שהיה קיים גם במספר גטאות ומחנות-עבודה, אין פלא, שמספר הפרטיזנים בין יהודי לאטביה היה זעום ביותר, הן מבחינה מוחלטת והן מבחינה יחסית.
מסיבות מובנות אין להגיע למספרים מדויקים, ואף לא סבירים, לגבי מספר הפרטיזנים היהודים מלאטביה במלחמת העולם השנייה, עם זאת אין להניח שמספרם עלה על 100.

יהודי לאטביה בלחימה הפרטיזנית 1941-1945
מאת דב לוין

היחידה הפרטיזנית הייתה המסגרת היעילה הבלעדית לשם לחימה אנטי-נאצית בלאטביה. רובם של היהודים שנבחרו לפעילות פרטיזנית בעורף היו חברי המפלגה הקומוניסטית או חברי הקומסומול. עם זאת נדרשו מראה חיצוני נאות, מצב פיסי תקין ונכונות נפשית. במקרים רבים לא הצליחו יהודים למצוא קשר עם פרטיזנים, והיו מקרים שהצטרפותם לקבוצה הפרטיזנית לא נתאפשרה, אם מתוך קשיים אובייקטיביים ואם מתוך הסתייגותם של הפרטיזנים. הפרטיזנים היהודים היו מעטים ומפוזרים. הם עשו מאמצים להיות לפחות עם יהודי אחד נוסף, או להסתפק במפגשים חטופים עם פרטיזנים יהודים מיחידות אחרות. הפרטיזנים היהודים נאלצו לא אחת להסתיר את יהדותם.

פעילות פרטיזנית בלאטביה, היקפה ועוצמתה
עם כיבוש לאטביה על-ידי הגרמנים ביולי 1941 נותרו בתוכה כ- 500 מחברי המפלגה הקומוניסטית, שהיוו כ-10% מכלל הקומוניסטים בארץ זו בתקופת השלטון הסובייטי 1941-1940. לפי ההיסטוריוגרפיה הסובייטית לא הושארו בה אותם עשרת אחוזים מתוך כוונה לארגן פעילות מרי או כל פעילות אחרת. 'הוועדים הקומוניסטים המקומיים - נאמר בספר היסטוריה סובייטי לא היו מוכנים לפעילות מחתרתית'. על כל פנים, קומץ השרידים הקומוניסטיים לא היה מסוגל להניח את היסודות לפעילות פרטיזנית עממית, בעיקר מחמת שלילתם הקיצונית של המוני העם הלאטבי את המשטר הסובייטי ואת שלטונו. אם כי שטחי מזרח-לאטביה, ובעיקר לאטגאליה, שהיוו זירה של פעילות פרטיזנית, הרי כוח-האדם שביצע פעילות זו לא היה מקומי כמעט, אלא הגיע בעיקרו מעבר לגבול המזרחי (ביילורוסיה) ואפילו מעבר לקו החזית.
בעיקר היו אלו יחידות מאומנות היטב, שהוטל עליהן 'לחצות את קווי החזית ולחדור ללאטביה כחלק מהרחבת המלחמה בארץ האויב', בהתאם להחלטת המוסדות הממלכתיים והמפלגתיים של ברית-המועצות. רובם ככולם נבחרו מקרב חיילי הדיביזיה הלאטבית ה201- שבצבא האדום ויחידות הנקוו"ד הלאטבי ושפונו ביולי 1941 לעומק ברית-המועצות. ב1942- נבחרו 330 איש מהם והועברו דרך החזית, בסיוע הפיקודים הצבאיים הצפון-מערבי והקאלינינאי. משלוח נוסף, שכלל שלוש פלוגות, חצה את קו החזית ליד סטאראיה-רוס (Staraja Russ) במאי אותה שנה, יחד עם כוחות פרטיזניים מאזור קאלינין Kalinin ולנינגראד. הקבוצות הללו, כולן כמעט, פעלו בעיקר בביילורוסיה, אולם כל פעם שהן חדרו ללאטביה היו נאלצות לסגת מחמת כוחות הביטחון הנאציים שהצליחו בדרך-כלל להכות בהן נמרצות.
גורל דומה פקד גם את היחידה הגדולה שכונתה 'בעד לאטביה הסובייטית' (Za Sovyetskuyu Latviyu), ובה 200 לוחמים שבראשם עמדו המפקד ו. לאיווינס (Laivins. ע ), הקומיסאר (לשעבר ציר הסובייט העליון) א. אושקאלן (Oshkaln. O) ואחרים." תוך כדי מסע ארוך בחודש יוני-יולי 1942, התנגשו לוחמיה של היחידה בכוחות אויב משני עברי הגבול הלאטבי ונסוגו שוב מזרחה.

מטה התנועה הפרטיזנית הלאטבית
בתחילת 1943 הוקם בברית-המועצות, ליד הוועד המרכזי של המפלגה הקומניסטית הלאטבית, המטה של התנועה הפרטיזנית הלאטבית, בראשותו של א. ספורגיס (Sprogis.A). מפקדה קדמית של מטה זה התבססה ביערות אוסבייסק (Osveysk), בגבול בין ביילורוסיה ולאטביה, וניהלה משם את הפעולות הפרטיזניות בטריטוריה הלאטבית.
על-אף הסיוע הבלתי פוסק ב- 1944 1943, מטעם מטה התנועה הפרטיזנית הלאטבית בכוח-אדם מקצועי, סגל פיקודי, נשק, תחמושת ואמצעי לחימה, היה מספר הפרטיזנים אוחזי-הנשק, שהשתייכו ליחידות פרטיזניות לאטביות ב1- בינואר 1944, היה 856 איש בלבד. ב- 8 החודשים הבאים גדל אמנם מספר זה פי שלושה, אולם אז כבר התנהלה המתקפה הגדולה של הצבא הסובייטי בכיוון לאטביה ובתוך לאטביה גופה.
המניעים להצטרפות אל שורות הפרטיזנים הסובייטיים בשלב זה באו מן הסתם יותר מטעמים של נוחות אישית לקראת הצפוי בעתיד, מאשר מטעמים של מפנה פוליטי.
חרף הסיוע הרב והאינטנסיבי שהושיטו המוסדות המרכזיים של ברית-המועצות, כדי לחזק את התנועה הפרטיזנית הלאטבית, נותרה תנועה זו חלשה יחסית מבחינת ממדיה ויעילות פעילותה. בעובדה זו השתקף גם הלוך-הרוח של תושבי לאטביה לגבי שיתוף-פעולה צבאי ופוליטי עם ברית-המועצות. לטיבה של תנועה זו נודעה גם חשיבות רבה לגבי כל מה שנוגע לקליטתם של אותם יהודים ששרדו מן הטבח ההמוני אשר בוצע במחצית השנייה של 1941. כ- 100.000 יהודים חיו בלאטביה ב1940. מהם נותרו אחרי ההשמדה ההמונית בסתיו 1941,
כ-3.500בלבד, רובם בגטאות ריגה, דווינסק, ליבאו ובכמה מחנות-עבודה קטנים.
בשל כל מיני מניעים אישיים וערכיים, שאפו שרידים אלה להילחם בכל האמצעים נגד הכובשים הגרמניים, והיחידה הפרטיזנית הייתה המסגרת היעילה הבלעדית לשם לחימה אנטי-נאצית בלאטביה. להלן ידובר בזהותם ומהותם של יהודים אלה, שהיו פזורים בכמה יחידות פרטיזניות, למען דעת מאין הגיעו אליהן וכיצד השתלבו בתוכן מבחינה תפקודית וחברתית.

הפרטיזנים היהודים מלאטביה
הפרטיזנים היהודים מלאטביה היוו חלק זעיר בתוך כלל הפרטיזנים בארץ זו, ומעולם לא גדל שיעורם מעבר לאחוזים אחדים בלבד. חלק ניכר מן הלוחמים בתנועה הפרטיזנית הלאטבית (שמנתה בשעתו מאות אחדות בלבד) הובאו לכאן עד 1944 מהאזורים הבלתי - כבושים של ברית-המועצות, אם ברגל דרך החזית ואם בהצנחה, והוא הדין בלוחמים היהודיים. חלק לא-קטן מהם הועבר לזירת הלחימה הפרטיזנית מתוך שורות הדיביזיה הלאטבית ה201- (43) שבצבא האדום, מתוך שירותים ביטחוניים שונים וכן מציבור הפונקציונרים המפלגתיים שפונו בקיץ 1941 אל פנים ברית-המועצות והיו פעילים שם בתחומים שונים.
רובם של היהודים שנבחרו לפעילות פרטיזנית בעורף היו חברי המפלגה הקומוניסטית או חברי הקומסומול. עם זאת נדרשו, כמובן, תכונות נוספות, כגון מראה חיצוני נאות, מצב פיסי תקין ונכונות נפשית. צעיר יהודי, חבר הקומסומול, שהיה לו ניסיון צבאי מתקופת שירותו בצבא הלאטבי והקורפוס הטריטוריאלי הלאטבי-סובייטי בשנת 1940--1941, ואשר נקלע כפליט באוגוסט 1941 לעיר קירוב, (Kirov) הוזמן על-ידי מזכיר המפלגה ונשאל אם הוא מוכן לצנוח ביערות לאטביה. והאיש מספר בעדותו: "אמרתי לו, שאני חושב כי אין הוא מספיק מעודכן בבעיה זאת; לא מתוך פחד אני לא הולך לצנוח, אלא משום שאני יודע שהלאטבי הראשון, גם אם הוא קומוניסט, ירצח אותי, כיוון שאני יהודי".
בין אלה שניאותו לקבל ללא סייג הצעה דומה באותו זמן היה איש-העט איציק לאזיק, הידוע בפעילותו מתקופת המחתרת הקומוניסטית, ובעיקר מתקופת 1940-1941. כמו רבים מסוגו נשלח גם הוא 'לפעול בעורף האוייב' בלאטביה הכבושה ושם נספה.

לייב קאסל
לייב קאסל, לשעבר פועל בבית-חרושת לטכסטיל בריגה, חבר הקומסומול שהגיע לברית-המועצות דרך אסטוניה ולנינגראד, התנדב לדיביזיה הלאטבית ונפצע שם פעמיים - הועבר ללאטביה במטוס. לאחר כמה ניסיונות כושלים הוצנח באיזור ז'יגורי (Zhagory) שבלאטביה, שם פעל במסגרת הבריגדה 'למען לאטביה סובייטית/ על עצמו הוא מספר:
כל חיי שהיתי בעיר, ולא ידעתי להבדיל בין אורן לבין ליבנה. עם היותי פרטיזן למדתי כמו חיה להבחין בעקבות על פני ביצות, על פני דשא, להבחין בטיב קולות ממרחקים, להתפתל כמו נחש ולרוץ כצבי.
קאסל נתמנה ראש המטה של הפלוגה השלישית בחטיבה 'למען לאטביה הסובייטית', ולימים נודע כ'בעל-בית של ז'יגורי'. תואר זה הודבק לו בשל פעילותו האינטנסיבית באזור של תחנת ז'יגורי, שהתבטאה בהורדת רכבות מהפסים, הפצצת גשרים ושימת מארבים מתמידים לכוחות הכיבוש. כמו-כן היה יוצא תכופות בראש אנשיו לכפרי הסביבה כדי לערוך משפטים נגד משתפי-פעולה עם הגרמנים. בזכות רשת המודיעין היעילה שארגן, זרם אל מטהו מידע חשוב באורח מתמיד. מידע זה היה משדר מדי יום אל המטה הפרטיזני הראשי במוסקבה ותכופות 'שלש-ארבע שעות אחרי הודעותיו היו באים אווירונים לפוצץ את המקומות והמפעלים שסומנו על ידו'.
אחר הקרבות שהנחיל לקאסל תהילה רבה, ופרטיו הובאו בכמה פרסומי ההיסטוריוגרפיה הסובייטית-לאטבית של המלחמה בנאצים, נערך באחד במאי 1944, ליד הכפר קאצ'אנובי.
בעוד יחידתו של קאסל חונה, אותו לילה, בכפר זה, אשר קושט לכבוד החג בדגלים אדומים, עלו עליו כוחות עצומים של הגרמנים, בשיעור של דיביזיה שלמה. את עמידתו של קאסל בקרב זה מתאר בזיכרונותיו הקומיסר של הבריגדה 'בעד לאטביה הסובייטית' כדלקמן:
לוחמי קאסל הפילו את החיילים הגרמנים אחד אחר השני, ועם זאת ניתן להם, לפרטיזנים, לחמוק ולהופיע בעורפו של האויב. בקרב זה נפלו גרמנים רבים, אך מהפרטיזנים לא נפל איש. הגרמנים שעלו בכמותם על הפרטיזנים המעטים, ברחו בריחה מחפירה. המבצע הוצא אל הפועל במומחיות, וסיפורו ייכנס לדברי ימיו של המאבק הפרטיזני שלנו כדוגמה לאומץ-לב בלתי-רגיל ולתמרון טכסיסי מצוין.
בזכות פעילותו הוענק לקאסל אות-ההצטיינות 'הדגל האדום', העיטור הפרטיזני, וכן העיטור 'בעד הניצחון על גרמניה'.

רפאל בלום
כדוגמה נוספת ישמש חבר הקומסומול רפאל בלום (בנו של מנהל בית-הספר 'גורדון' בדווינסק), שנקרא מתוך שורות הדיביזיה הלאטבית על-ידי מרכז הקומסומול כדי לשרת בלאטביה הכבושה. תוך כדי מסע ללאטביה, שארך 11 ימים, נפצע. בלאטביה פעל בתפקידים פוליטיים בכירים במסגרת הבריגדה 'למען לאטביה הסובייטית' וב'בריגדה הלאטבית השנייה'.
מספר עליו קומיסאר הבריגדה, אושקאלן (Ushkaln):
כשהסתכלת בהליכותיו בשעת קרב יכולת לדמות כי לוחם מבטן ומלידה לפניך, חייל מחושל ומחוסן, אשר כל חייו עברו בהתנגשויות דמים... בשעת מבצעים מסוכנים ביותר אפשר היה לראות את גופו הרם, אשר התבלט גם בינינו הלאטישים, הנודעים בקומתם הגבוהה. הוא היה תמיד בשורות הראשונות. מעולם לא נרתע מפני כדורים, דבר שהקנה לו פופולאריות ואהבה מצד הפרטיזנים. הודות לקולו הערב ועליזותו עלה בידו גם ליצור יחסים טובים עם צעירי הכפריים, שהפכו לספקי ידיעות לפרטיזנים. עד סוף המלחמה הוענקו לבלום 'אות מסדר מלחמת המולדת' (דרגה א'), 'עיטור הפרטיזנים' (דרגה א) ועיטור בעד ניצחון על גרמניה'.

גריגורי גרצ'יק
בין הפרטיזנים היהודיים שפעלו בלאטביה היו גם חיילי הצבא האדום שברחו מהשבי הנאצי. אחד מהם, גריגורי גרצ'יק, לשעבר מפקד יחידת גלשים במלחמה הסובייטית-פינית, הגיע לאחר הרפתקאות רבות לטריטוריה הלאטבית והצטרף לבריגדה 'בעד לאטביה הסובייטית'.
בהיותו מומחה להתקפות-בזק בשיטת 'פגע וברח', השכיל מדי פעם להופיע בראש אנשיו בעורפם של הגרמנים, לבצע פעולות חבלה, להתקיף את המשמרות שלהם ולהיעלם כלעומת שבא, לא בכדי הכריזו הגרמנים בעד תפיסתו - לפי דברי אושקאלן - פרס של ארבעים ליטר וודקה - תגמול גדול מאוד באותם ימים. אלא ש'הבאנדיט השחור עם שיני הזהב' - כפי שנתכנה בפי הגרמנים - לא נתפס. לדברי מקור זה הספיק גרצ'יק תוך עשרת החודשים, שבהם נלחם בשורות הבריגדה 'בעד לאטביה הסובייטית', להרוג כשישים גרמנים במו ידיו, להרוס כשתי עשרות טנקים וארבע מאות משאיות ולקחת כמאתיים שבויים. בין שאר אותות ההצטיינות שהוענקו לו - אות מסדר 'הדגל האדום'.

האחות הרפואית גוּסטה יעקובסון
האחות הרפואית גוּסטה יעקובסון, שנתקראה 'האחות זינה', בהיותה פעילה בקומסומול (מדריכת פיונרים), פונתה עם פרוץ המלחמה לברית-המועצות ומשם הועברה ללאטביה הכבושה.
את הניסיון המעשי של מקצוע האחות רכשה בעיקר אגב פעילותה ביער. מקור סובייטי מעלה על נס את העובדה שבזכות טיפולה המסור חזרו לאיתנם ולתפקידם 60 פרטיזנים פצועים שהוסתרו לאחר מצוד בבתי איכרים שבאזור קראסלאבה (Kraslava). בשעת הצורך הייתה גוסטה נלחמת ממש עם נשק ביד. וכך מתאר את פועלה קומיסאר הבריגדה:
צעירונת שברירית זו הייתה מסתגלת בעקשנות בלתי-רגילה לתנאים הקשים של הפרטיזנים ולמאבקיהם. ראיתיה תכופות בעת קרב. זו הייתה נערה אמיצת-לב. קרת מזג וקשת עורף. הין הייתה מוציאה את הפצועים מתוך האש ממש, והרבה פרטיזנים אסירי-תודה לה כי נשארו בחיים.
נזכר אני כי בעיצומו של קרב אחד נשתתקה מכונת-הירייה שלנו, בה תלינו תקוות רבות. זינה הביעה את נכונותה לבחון את סיבת הדבר. בקושי רב הגיעה אל מכונת-הירייה. נתברר שהמקלען נפצע קשה. היא חבשה את הפצוע, שכבה ליד מכונת-הירייה וחידשה את האש אל עבר האויב, עד שהגיעה משמרת חדשה. כזאת הייתה 'האחות זינה' בקרב. בשעות רגיעה הייתה יוזמת כל מיני פעולות בידור.

סאשה גורארי
באורח דומה הגיעה ליחידה זו גם פעילה ותיקה בתנועה הקומוניסטית הלאטבית, סימה
פרידלאנד, שלימים נפלה לידי הגיסטפו ונתלתה לאחר עינויים קשים בעיירה רזקנה (Rezekne
נער יהודי מלנינגראד בשם סאשה גורארי (או גור-אריה), שבזמן הפינוי מן העיר בדרך הים טובעה ספינתו, נקלע למחנה שבויים, שם הציג את עצמו כאוקראיני באוגוסט 1943 נמלט מהמחנה ונאסף על-ידי הסיירים של הבריגדה 'בעד לאטביה הסובייטית' ומאז לחם במסגרתה כשכינויו 'נאי-דיוניש' (אסוּפי), הוא אהב להתגנדר בלבושו, מגפיו הבריקו תמיד. מתרחץ היה בסבון ריחני, שידע להשיגו בכל התנאים, אהב מאד שירים אוקראיניים עממיים והיה איש-ספורט והתגוששות. ידיעותיו בשטח זה סייעו בקרבות פנים-אל-פנים עם האויב.
באורח מפתיע, בדומה לפנתר, היה מסתער על קרבנו שלא יצא חי מידיו. באחד הקרבות עם פלוגת עונשין של הגרמנים, חיסל גור-ארי במו ידיו אחד-עשר חיילים והוציא את פלוגתו ממצב של כיתור. בשל סגולותיו אלו, וכן בשל כושר מנהיגותו, נתמנה כמפקד כיתה. בימי פעילותו בשורות הפרטיזנים נפצע שלוש פעמים. בעד הישגיו הקרביים הוענק לו אות מסדר 'מלחמת המולדת' (דרגה ב').

א. אושקאלן, קומיסאר הבריגאדה 'בעד לאטביה הסובייטית' וגיבור ברית-המועצות מספר בזיכרונותיו על דמויות פקודיו, וביניהם מוזכרים פרטיזנים יהודים נוספים אשר הצטיינו, בהם 'כהן השנון', שנפל בקרב לאחר 'שהמית במו ידיו ארבעה גרמנים' אהרן חייט ואלכסנדר היידוסה, אשר פוצצו את עצמם במוקשים שלא לפול חיים ביד האויב, סימה פרידלנד, אלכסנדר גלפרין, גלפנד, ברכה קרייצייר והרבה הרבה אחרים, אשר מתו מות-גיבורים בקרבות'... 'בכל מקום' - מציין הקומיסר - 'הוכיחו הפרטיזנים היהודיים את עצמם כאנשים בעלי-הכרה וכלוחמים אמיצים'.

לאחר הכיבוש הגרמני
מבין היהודים שנותרו לאחר הכיבוש הגרמני בלאטביה, הגיעו מעטים בלבד לשורות הפרטיזנים כבר ב-1941. בגלל התנאים הקשים ששררו בלאטביה, במיוחד בשנים הראשונות לכיבוש הנאצי, עברו לפעול כשאר הקבוצות הפרטיזניות, מעבר לגבול המזרחי של הארץ. אחת מהם הייתה זלמה פישמן מריגה, שבדצמבר 1941, יחד עם כמה פרטיזנים לאטביים 'עברו זמנית ליערות ביילורוסיה והפדרציה הרוסית, שם הצטרפו לפלוגות פרטיזניות מקומיות. היא לא הייתה היחידה בכך: בקיץ ובעיקר בסתיו של 1941, ניסו עדיין יהודים, בודדים או בקבוצות, להגיע למזרח-לאטביה ומשם לנוע (בייחוד עם קבוצות חיילי הצבא האדום (שנותרו ביערות) לכיוון מזרח, כדי לחצות את קו החזית ולהגיע לשטחים הבלתי-כבושים 'של ברית-המועצות, רבים מהם נספו בדרך ורק מעטים זכו להגיע ליעדם. כמה מהם הצטרפו בדרך לקבוצות חיילים לשעבר וקומוניסטים לאטביים, שלימים הפכו ללוחמים פרטיזניים לכל דבר.
היו גם יהודים שכבר בסתיו של 1941, שמעו על הקבוצות האלו ועשו מאמצים מיוחדים להגיע אליהן.
בסתיו 1941 התארגנו קרוב לשלושים יהודים מגטו ריגה והחלו בהכנות ליציאה. לשם יעילות התחלקו לתת-קבוצות, שבכל אחת 6 אנשים. את יציאתם מהגטו והמגע שלהם עם הפרטיזנים מתאר אחד המעטים ששרדו מהקבוצה:
היינו בחורים צעירים... אף אחד מאתנו לא ידע מה זה רובה, ומה זה להיות פרטיזן. מפונקים היינו, ובכל זאת החלטנו לברוח. השגנו קצת אקדחים (פאראבֶּלים). את הנשק קיבלנו מן ה'רוּסים הלבנים', אתם סחרנו דרך גדרות-התיל. היה עמנו קצת זהב וכסף, שהגרמנים לא הספיקו להוציא מאתנו, וזה עזר לנו כדי להשיג מצרכי מזון וגם אקדחים ורובים מועטים... באחד הלילות הצלחנו לחתוך את גדרי- התיל ואז, בפעם הראשונה בחיי, השתתפתי בהריגת גרמני... נכנסנו ליערות בדאוגאבפילס (Daugavpils), דווינסק (Dvinsk) ורזקנה... ידענו שביערות אלה מתארגנות קבוצות של פרטיזנים רוסיים, אשר נשארו כאן לאחר שהרוסים נסוגו. הקבוצה שלנו מנתה כ- 30 איש, 27 מהם יהודים. האוכלוסייה מסביב הייתה עוינת והגרמנים שלטו בכל הדרכים. לא היה לנו עם מי להדק קשרים ולקבל ידיעה כלשהי. בעצם לא ידענו אפילו מה עלינו לעשות. באחד הלילות שמענו פתאום קריאה ברוסית: 'ידיים למעלה'! מתוך היער יצאה קבוצת אנשים כולם מגודלי-זקן. הבינונו כי אלה הם רוסים, מיד שאלו אותנו - מי מאתנו המפקד. יצא לאטבי אחד והסביר להם שזו כל הקבוצה. רובם יהודים שהצליחו לברוח מהגטו ומוכנים להתחבר עם פרטיזנים ולמלא כל תפקיד שיוטל עליהם. הם אמרו לנו להוריד את המכנסיים כדי לבדוק אם אמנם יהודים אנחנו, ואחר-כך הכניסו אותנו למחלקה לשירותים משקיים.
בורחי גטו ריגה שהגיעו ליחידה הפרטיזנית של בוהם (Bohem) ביערות לאטגליה בסתיו 1941, תפקידם בשבועות הראשונים היה 'לנקות את הנשק, להכין אוכל, לקלף תפוחי-אדמה, להביא עצים להסקה, לנקות את הסוסים'. וכך מתאר אחד מהם את פרשת הסתגלותם:
קיבלנו 'שפשוף' והתארגנו לתנאים, כיהודים הייתה לנו תפיסה מהירה ואינטליגנציה טבעית. התחילו להתייחס אלינו באהדה מסוימת ולהכניס אותנו למחלקות קרביות - מבצעיות. ולא רק שהוכחנו את עצמנו; הדברים הגיעו לכך, שלמשימות הכי מסוכנות, בהן היו צריכים להיות בטוחים שאדם זה לא יערוק - לקחו דווקא יהודים.
אלה היו לשעבר 'בני טובים' וחובשי ספסלי לימודים, כאותו בחור שנתקרא בפיהם אקולה ותיאורו ניתן דלקמן: אקולה - תלמיד ישיבה לשעבר, גבה קומה, רזה, עורו לבן ועדין. בהיותו סטודנט למשפטים וחבר הקורפורציה 'חשמוניאה' היה צנוע ונחבא אל הכלים. מעודו לא לקח חלק בהופעות ציבוריות וספורטיביות ונחשב כלא-יוצלח. אך כבר בימים הראשונים ביערות לאטגליה, הפתיע את כולנו בחוש התמצאות מפותח, רצון ברזל, פיקחות וזריזות בלתי משוערת וחיש-מהר תפס מקום מכובד בין חבריו לנשק.
צעיר יהודי אחר מריגה נתמנה ביחידה זו, שלושה שבועות לאחר הגיעו לכאן, כמקשר בין מפקד היחידה לבין הפיקוד הבכיר, כיוון שנתגלה במקרה כי הוא יודע היטב גרמנית ועוד 4-5 שפות.
לימים נטלו הלוחמים היהודיים ביחידה זו חלק פעיל מאד בפיצוץ גשר רכבת שחשיבותו האסטרטגית הייתה רבה. בסיום מבצע זה נסוגו שרידים מעטים מיחידה זו מזרחה, לכיוון סאבאז' (Scbezh) ושם הועברו על-ידי יחידות פרטיזניות ביילורוסיות דרך קו החזית לשטח הסובייטי הבלתי כבוש. להערכת מבצעם הוענק לכל אחד מהם עיטור 'הכוכב האדום'.
גם בשנת 1942 ואילך נמשכו מאמציהם של יהודים בודדים ושל קבוצות מגטאות לאטביה וממחנות-העבודה שם לחפש קשר לפרטיזנים. בין אלה הייתה רחל פרידמן, צעירה יהודיה מגטו דווינסק, שהגיעה בנדודיה לגטו בראסלאב Braslav)) שבמערב ביילורוסיה, שוטטה לבדה כשלושה וחצי חודשים ביערות, עד שהצליחה בסתיו 1942 לגלות בעזרת מורה ביילורוסית עקבות פרטיזנים.
באתי לפרטיזנים. היו מאה אנשים. היינו באוהלים. הם לא קיבלו אותי בסבר פנים יפות. הם לא האמינו לי, ואילו המפקד היה מחוץ למחנה... אני בכיתי. בא אלי ראש המטה ואמר לי: 'מה את בוכה? אני לא אומר לך שאת רעה או טובה. את לא עשית לנו טוב או רע, לכי לאכול ולישון'.,. אני הייתי כל-כך עייפה מהצרות של שלושה וחצי חודשים שהייתי פוחדת מהנאצים שימצאו אותי. שכבתי וישנתי 24 שעות. אחר-כך סיפרו לי כי בלילה, באשר שכבתי לישון, העמידו ליד האוהל שני שומרים. ניתנה להם פקודה, כי אם אצא בלילה (כל איש יכול לצאת...) עליהם לירות בי ולא לשאול אפילו 'לאן'. אבל היה לי מזל שלא רציתי שום דבר, רק לישון.
רחל פרידמן (שביער כונתה בשם רעיה) נתקבלה ליחידה זו ופעלה בה כחצי שנה. בתפקידים שונים. בפברואר 1943 חצתה את קו החזית (בתפקיד) ורגליה קפאו. היא נותרה לטיפול רפואי ממושך ביארוסלאבל, (Yaroslavl). שם שהתה כמעט עד סוף המלחמה.
באמצע ספטמבר 1943, לאחר מסע מפרך ברגל, הגיעו לכפר הפרטיזני באבילי (Babili) שבמערב ביילורוסיה, דב קפלן, ישעיה איוואנסקי ומרדכי קוריצקי מקבוצת הפעילים הצעירים בגטו דווינסק. 'אף שהתרחקנו מדווינסק כ- 100קילומטרים בלבד, נראה לנו המקום כעין יבשת אחרת' - מספר איוואנסקי בזכרונותיו. האזור שהשתרע על קילומטרים רבים, והידוע בשם 'היער הלבן', היה כולו בפיקוח הפרטיזנים.

דב קפלן מאותה קבוצה מתאר את הרגשתו הראשונית:
כאשר נכנסנו לאזור זה לא האמנתי פשוט למראה עיני. נסעו שם בכרכרות עם נשק, כאילו זו מדינה פרטיזנית. צירפו אותנו לגדוד פרטיזני של אנטונוב (Antonov) בבריגדה של שירוקי (Shiroky).
זמן קצר לאחר מכן נתקבל ליחידה זו צעיר נוסף מגטו דווינסק, חיים גורדון, שהגיע לכאן יחד עם שני שבויים רוסיים. על קורותיו בדרך וכיצד נתקבל ביחידה הוא מספר:
המשכנו לחפש פרטיזנים. ידענו שהם נמצאים אי-שם בביילורוסיה. הלכנו מכפר לכפר. נכנסנו לצועני. הוא שאל אותנו מי אנחנו, ועניתי לו שאנו יהודים ורוסים המחופשים פרטיזנים. הוא החל לצחוק, שכן לדבריו חונים גרמנים סמוך לכאן ואין לעבור. כנער חסר ניסיון, שאלתי: 'שמא אוכל להילחם בהם? ' מאחר והיו בידי רימונים ונאגאן (אקדח תופי) ראיתי את עצמי גיבור. ההוא הצטחק: 'מוטב תלונו אצלי הלילה ואני אוביל אתכם', וכך היה. הוא העביר אותנו לכפר אחר. באותו כפר שמעו על הצתה והבינו שזה מעשי ידיהם של פרטיזנים. אך מי הם והיכן הם נמצאים - לא ידעו. נכנסנו לכפר זה ואמרנו שאני יהודי והם שני שבויי מלחמה ואנו מחופשים פרטיזנים. אותו זמן אבד אחד מאתנו ונותרנו שניים בלבד. ראינו שהנה הגיעו באמת פרטיזנים. דבר ראשון ששאלו - אם יש בידי נשק. הראיתי להם את הנאגאן. מכיוון שכך ניתן יהיה לקבלנו לפלוגה. מכפר זה הגענו ליערות קאזיאן (Kazyan) לבריגדה של אנטונוב.
דב קפלן והשבויים שהגיעו יחד לא יצאו תחילה לפעולות, אלא הוצבו רק 'לשמירה בלילות'. במשך הזמן השתתף בפועל בקרבות עם הגרמנים, בהצבת מארבים והורדת רכבות. לימים רכש את אמונם של אנשי הפיקוד במידה כזו, שהוטלו עליו משימות מיוחדות וסודיות ממדרגה ראשונה, כגון: הטמנת המסמכים של מפקדת הגדוד ערב הסריקה שערכו הכוחות הגרמניים באזור; הכנת 'מנות ברזל' וכו'.

רחל פרידמן, שהגיעה מגטו דווינסק ליחידת גריביונקין (Gribyonkin) שפעלה בביילורוסיה, הוצבה בתחילה לעבוד במטבח. לימים נשלחה למטרות מודיעין לטריטוריה הלאטבית. לאחר שנתגלתה שם כיהודיה הוחזרה לעבוד במטבח. במרוצת הזמן, משנתפס שבוי גרמני, נתבקשה לשמש כמתורגמנית, כשהיא מסתייעת בלשון יידיש למונחים צבאיים. בתפקיד זה המשיכה כל זמן היותה ביחידה זו. בפברואר 1943 התנדבה לחצות את קו החזית כדי להביא תחמושת ליחידתה. במשימה זו השתתפו פרטיזנים רבים. את דרכם עשו בין ביצות קפואות ומושלגות. בעדותה היא מספרת:
התחילו להאיר אותנו ברקטות, הייתה פקודה להתפזר כל אחד למקום שהוא יכול... אני נשארתי. לאחר רגע לא ראיתי אף פרטיזן. כולם מיהרו להסתלק... הלכתי עוד מעט, זה היה ביער והיה שלג ונפלתי לבור עד הצוואר. התחלתי לצעוק: 'חברים חברים'... אבל איש לא שמע את קולי. חשבתי שאמות כאן מוות לא יפה. משנחלצה מהבור נותרו בו מגפיה והיא המשיכה לבוסס יחפה בשלג הכבד. משמר צבאי סובייטי שגילה אותה, הביאה על כפיים למטה ומשם הועברה לבית- חולים צבאי ביארוסלאבל.

שמרקה נאמיוט, צעיר יהודי מהעיר יונאבה בליטא, שנקלע בתחילת המלחמה, יחד עם אביו ואחיו, לגיטו דווינסק ושהה שם בתקופת האקציות, ברח מהגטו ושוטט ביערות ביילורוסיה. לימים התקבל כפרטיזן בחטיבה הליטאית. שם נודע בכינוי 'ואלונאס' כאחד הפרטיזנים האמיצים והמצטיינים ביותר, עד שנרצח על-ידי חברים לנשק, כביכול.

וולף זלמנסון, בוריס שיינקמן ומוניק (מניסי) גלאזר - שלושה צעירים מגיטו ריגה שהובאו באפריל 1943 לעבודה לכפר הרוסי פורחוב (Porchov) על-יד לנינגראד, הצליחו במשך הזמן למצוא קשר לפרטיזנים הסובייטיים שפעלו באזור לנינגראד. מצוידים בתעודות מזויפות של מתנדבים לאטביים 'בשירות הביטחון של אוסטלאנד', חמקו בסתיו 1943 מהמחנה, ועל-פי ההנחיות שקיבלו הגיעו לכפר איוואנובצי (Ivanovtzi) ושם נפגשו עם משמר פרטיזני. שלושתם נתקבלו כלוחמים בפלוגה מס' 31 של הבריגדה הפרטיזנית השלישית על שם גרמן (German) ושהו בה עד מארס 1944. מעתה צורפו ליחידות הצבא הסובייטי ולחמו עד סוף המלחמה.

ניסיונות כושלים להצטרף לפרטיזנים
במקרים רבים לא הצליחו יהודים מגטאות וממחנות-עבודה, חרף מאמציהם, למצוא קשר עם פרטיזנים, והיו מקרים שהקשר נמצא, אך הצטרפותם לקבוצה הפרטיזנית לא נתאפשרה, אם מתוך קשיים אובייקטיביים ואם מתוך הסתייגותם של הפרטיזנים והתניית תנאים קשים.
על ניסיון כושל מעין זה להתקשר ולהצטרף לפרטיזנים, מספר אחד מיוצאי גטו ריגה:
הייתי בא לאשה רוסיה, אשר עזרה לי הרבה מאוד. נתנה לי אוכל וכל שהייתי צריך. שאלתי אותה פעם, אם היא יכולה לעזור לי לעבור את הקווים או להתחבר לפרטיזנים.
הפרטיזנים פעלו אז בחלק המזרחי של לאטביה בלטגאליה והיא אמרה, שהיא בין כך וכך צריכה להיות שם לבקר קרובים. ואם תהיה שם תגיד לי מה לעשות. ואומנם, כעבור חודש חזרה האשה ולפי דבריה אין הפרטיזנים מוציאים יהודים מהגטו. אם ימצאו אותי, או כל יהודי אחר שיש לו נשק, יקבלו אותנו, אבל להוציא אותנו משם או לעזור לנו להימלט - אין זה בא בחשבון.
תשובה זו, שהייתה אופיינית לעמדת הפרטיזנים כלפי יהודים שרצו להצטרף לשורותיהם, נראתה בעיניו כשלילית לגמרי ומשמעה, כביכול, 'אנחנו לא רוצים שום קשר עם היהודים'. לדבריו, ציפה צעיר זה אותה שעה שיאמרו לו: 'מי שרוצה להצטרף אלינו - בבקשה! עם נשק, או בלי נשק'. או שיאמרו לו: 'אנחנו נבוא לקחת אתכם, או נקבע מקום מפגש אתכם', או 'תבואו אלינו ותשמיעו סיסמה איזו שהיא'. לדעתו, שהיו לה בלי ספק שותפים רבים, 'סתם לברוח בסביבה עוינת - זה אבסורד'. צעיר זה נותר, אפוא, בגטו ולאחר החיסול התגלגל ממחנה עבודה אחד למשנהו.

צעיר יהודי - אליהו גֶבֶר מקבוצת הפעילים שרכשו נשק בגטו דווינסק, ואשר ברח משם, לדבריו 'ברגע האחרון כשבאו לגמור אותנו', הוא חיפש דרך להגיע לפרטיזנים. בדרכו נקלע אל בין שבויי מלחמה רוסיים ממוצא סיבירי. מפיהם שמע שהפרטיזנים חושדים בבאים ממחנות וממקומות דומים ו'לא אוהבים בייחוד יהודים'. אי-לכך המשיך לשוטט עד שהצליח לחצות את החזית אי-שם ליד אסטוניה, לא הרחק מלנינגרד. הוא נחקר ארוכות על-ידי אנשי ביון וביטחון אודות עברו, וכן על מידע בעל חשיבות צבאית שרכש תוך עבודתו אצל הגרמנים ושיטוטיו לאחר מכן. הוא נתקבל לשירות צבאי בארמייה ה-61. במסגרתה נלחם בלאטביה ובפולין ונפצע ליד לובלין.

ניסיונותיהם של יהודים ממחנות-העבודה בלאטביה להצטרף לפרטיזנים נעשו אף בקיץ ובסתיו 1944, כשחלק מארץ זו שוחרר על-ידי הצבא הסובייטי, ולאחר שהגרמנים כבר חיסלו את רוב מחנות העבודה.

אחת הבריחות המוצלחות באותו זמן בוצעה בידי קבוצה של 5 אסירים יהודים. ממחנה העבודה שבפופרוואלן (Popcrivalen), באזור ביצות שבחבל קורלאנדיה. על רקע הבריחה ומניעיה מספר יעקב ראסען היחידי מהם שנותר בחיים:
ביוני או בתחילת יולי (1944) הובלו כל היהודים מהחוף הקורלאנדי בשורה ארוכה לאחד הנמלים בים הבלטי. השמועות אמרו שיושיבו אותנו על גבי ספינות-משא ויטביעו את כולנו... החלטנו: אנו נברח. פעמיים נתפסנו והוכינו מכות רצח... דובר אז שביערות נמצאים פרטיזנים, אך מי הם לא ידענו דבר. קורלאנדיה הייתה אז פינה מבודדת - מצד אחד הים הבלטי ומצד שני מאוגפת על-ידי צבא סובייטי.
לפני בריחתם לבשו החמישה בגדים אזרחיים על בגדי האסירים וכן קברו כתבי-יד ביידיש, שירים, יומנים וכדומה שאחד מהם חיבר. ההזדמנות לברוח באה להם, כשנדרשו כמה אנשים לצאת מחוץ למחנה לשאוב מים מהנהר. החמישה התנדבו ויצאו בלוויית אנשי ס"ס מזוינים. ברגע מסוים התנפלו על מלוויהם. תיאור המאבק של החמישה וקורותיהם בדרך לחיפוש פרטיזנים, מובאים להלן בקטעים מספרו של ראסען הנ"ל:
מתחילה ההתמודדות לחיים ולמוות. אנו פועלים באגרופים, באבנים בדליים. הם - בקתות הרובים, עד שאחד מהם מקבל מכת אבן בראשו והוא צונח. לייבל יעקבסון חוטף מידיו את הרובה ובאותו רגע מצליח הגרמני השני לברוח. הוא מתרחק כמה מאות צעדים ומתחיל לירות. יעקבסון עונה לו ברובה 'שלנו' עד שכל הכדורים אוזלים. ההוא נמלט. יעקבסון ממהר להנחית מכות אחרונות בקת הרובה באיש הס"ס. מבלי לשכוח את חבילותינו אנו דוהרים עתה ליער הקרוב...
כך החלו חיי היער בפעם השנייה. אוכל יש לנו כדי שבועיים - חמש ככרות לחם, קצת חמאה ובשר מעושן... תחילה מחליטים אנו להישאר בעבי היער ולהמתין עד שהסכנה תחלוף - עד שהגרמנים ייסוגו והרוסים ייכנסו... אנו כבר אוכלים רק פעמיים ביום, מנות-לחם מוקטנות ובכלל - כמה זמן אפשר לשכב ביער, לא לעשות כלום ולא לתכנן משהו?
לאחר שבועות מספר של נדודים, נלכדה כל הקבוצה. איכרים לאטביים הלשינו עליהם וכך נתפסו והובאו לתחנת-משטרה מקומית. פרט לראסען שנמלט ברגע האחרון הוצאו כולם להורג בירייה. בעד ראשו של ראסען הוכרז פרס: 10 ליטראות סוכר וליטרה אחת של טבק. בדרך-כלל מסתתר היה בכפרים וביערות. 29 יממות היה חבוי בגורן.
מדי לילה הייתי יוצא אל בור המים מול הגורן להתרחץ ולשתות לרוויה. כל לילה שלישי הייתי מתגנב אל גינת הירק ונוטל עמי פולים, מלפפונים ועגבניות... גרעיני חיטה.
משעזב מקום זה ובשוטטו לילה-לילה כחיה נרדפת ממקום למקום נקרו לו בדרכו שבויים רוסיים שברהו משביים. את פגישותיו עמם הוא מתאר בדברים אלה:
כזאבים שוחרי טרף ללא אמון אחד בשני היינו תחילה מתקרבים איש אל רעהו לרחרח מי הם הנקרים לך בדרך ומה טיבם. אחר-כך, משעמדו איש על טיב רעהו, היו הופכים להיות לידידים טובים. היו מתחלקים באוכל ובחומרי העישון. גם מפיהם שמעתי רבות על פרטיזנים שפועלים כפי הנראה אי-שם ביערות ז'ורי (Zhuri) העבותים, וכי אפשר למצוא אותם אם רק רוצים.
חקירותיו ודרישותיו העלו פרי, מפי עריק לאטבי קיבל הנחיות כיצד להגיע לאותם יערות וכיצד למצוא שם פרטיזנים:
לך ישר עם השביל, ישר-ישר! אל חיטה שמאלה וימינה, שכן בצד שמאל נמצא בית אחוזה גדול, בו מתאכסנים גרמנים ואילו מצד ימין תסתבך בביצה... לך, אפוא, ישר כ-10 קילומטרים. שם מתחילים היערות העבותים של ז'ורי. עשרות קילומטרים תעבור ולא תמצא שם בית. באזור זה נמצאים כנראה הפרטיזנים; כבר תמצאם, תרחרח אותם... כעת מסתובבים אנשים רבים ביער... אך היה זהיר, כי לחיי אדם אין ערך כעת... חת שתיים הורגים בירייה וחסל... אל תיכנס בשיחות מיותרות. לבסוף מצוא תמצא את מי שאתה מחפש - שכן ביער נפגשים.
ואכן, על-פי הנחיות אלה הגיע יעקב ראסען ליערות. שם ראה חמישה גברים 'מזויינים מכף-רגל ועד ראש', מדברים רוסית ביניהם. היו אלה צנחנים סובייטיים, שהגיעו לכאן להקים יחידה פרטיזנית ולהם נשק וציוד רב, לרבות שני מכשירי-קשר. לאחר הפצרות מרובות התקבל יעקב לניסיון בקבוצת צנחנים-פרטיזנים. בזמן הראשון שימש כסייר ומורה-דרך, שכן הכיר אזור זה לפרטיו מתקופת שיטוטיו. כמו-כן שימש כמתורגמן בין הצנחנים לבין האיכרים הלאטביים. לימים ניתן לו גם רובה צרפתי מצוין, בו היה מיטיב לקלוע למטרה.
עם בוא הצבא הסובייטי לאזור התגייס פרטיזן זה, כפי שעשו כל הפרטיזנים האחרים, שהוזכרו לעיל. רובם שירתו בצבא הפעיל עד סוף המלחמה ואף לאחר מכן. חלקם נפצע בקרבות.

הייחוד של הפרטיזנים היהודיים
ההיסטוריוגרפיה הסובייטית מנסה בדרך-כלל להבליט את אחוות הנשק בין כל הפרטיזנים ואת הסולידריות המלאה בין כל בני הלאומים שנטלו חלק בלחימה האנטי-נאצית. לא כן חומר הראיונות והזיכרונות של שרידי הפרטיזנים היהודיים, בו תבואנה לביטוי כמה מן הבעיות המיוחדות של הלוחם היהודי: מקומו ויחסיו עם כלל הלוחמים ועם אחיו היהודים. על אף מיעוט החומר בדבר הפרטיזנים היהודיים מלאטביה, ניתן בכל-זאת לעמוד על כמה מהתופעות העיקריות שציינו אותם. אשר לעמדתו של הלוחם היהודי בתוך המסגרת הכללית, מסתבר מתוך כמה דוגמאות שאף ההישגים הקרביים וההשתלבות הנאותה בכלל ציבור הלוחמים, לא מנעו תמיד מהדגשת מוצאם הלאומי של הלוחמים היהודים תוך ייחוס משמעות מיוחדת לכך.
'בכל כוחותיי השתדלתי להוכיח שאינני פחדן', מספר פרטיזן יהודי מגיטו דווינסק, שלחם ביחידות אנטונוב באיזור הגבול הביילורוסי-לאטבי.
זה לא נבע מגבורתי האישית, אלא מתוך מניע להראות להם שיהודי אינו מפגר אחריהם. דבר זה לא מצא חן בעיניהם של כמה מה'שקצים', וכל פעם שיכלו לגלות בי איזה פגם וללעוג לי, עשו זאת. אמנם לא התייצבתי מולם, אך גם לא נכנעתי להם.
מאחר ופרטיזן זה היה בלונדיני, ומראהו כשל גוי היה, חשבוהו בתחילה כלא-יהודי, אך מבטאו לא תאם את מראהו. 'כשדברתי רוסית - הוא מספר - חשבו שאני לועג ליהודים. הייתי מדבר והם צוחקים ולא הבנתי מדוע. לאחר מכן הסבירו לי, כי סבורים היו שאני מחקה יהודים'.

לוחם יהודי אחר, גם הוא מגטו דווינסק, ששירת באותה יחידה ומילא תפקידים אחראיים מטעם המטה, ושלדבריו ראה עצמו בין חבריו לנשק כ'שווה בין שווים', מספר עם זאת בעדותו ש'הם היו ממש אנטישמיים' כמה מהשבויים האוקראיניים, ביניהם אלה שהגיעו יחד עמו ליער, היו משמיעים גם בדיחות אנטישמיות בנוכחותו, אך היו מרגיעים אותו: 'אתה הן לא יהודי, מה אתה מתרגז?' בתופעות אלו, ואף חמורות יותר, נתקל גם לוחם יהודי, בוגר בית-ספר תיכון רוסי, שהצטרף מהראשונים ליחידה פרטיזנית בקורלאנדיה.
בעדותו הוא מספר:
בלילות היו מתיישבים תנופות באיזה גורן, ובמה מעבירים את הזמן? בסיפורי בדיחה על יהודים: שהז'ידים הם פחדנים, ושהז'ידים פה ושהז'ידים שם; שהנה באו לקאזאחסטן והחלו לסחור ולקנות ומשום כך הכל התייקר שם, הכל נעלם. מלה טובה על יהודים לא שמעו!
יתר על כן, משנתקלו הפרטיזנים של יחידה זו בקבוצת יהודים מסתתרים הובילו אותם תחילה עימהם, אך משלא היו מסוגלים לעמוד במסע - ירו בהם.
באווירה כזו נאלץ היה אותו לוחם יהודי להסתיר ככל האפשר את יהדותו (שהייתה ידועה, כאמור, לחמשת הצנחנים, מקימי היחידה ומפקדיה). 'נאלצתי לחרוק שיניים ולאטום אוזניים ולהחריש' - מספר הוא בעדותו 'אחרת יהיה לי סוף מר'. זאת ועוד. על-אף כינויו שהמשיך לדבוק בו, 'יאשקה ליטובטץ' (יאשקה הליטאי), נתעוררו מפעם לפעם חשדות בקרב חבריו לנשק שהוא יהודי. חשד זה התעורר פעמים מספר בעת שיחה או ויכוח בענייני ספרות, היסטוריה ונושאים אחרים, כשהוא הוכיח ידענות מסוימת. 'הרי הוא יודע הרבה - שמע אותם מתלחשים - אולי הוא יהודי'! אפילו חברו הקרוב ביותר, בן איכרים מלאטגליה, הפטיר פעם בהיותו שיכור: 'אתה ז'יד, אתה יודע הכול... איזה ליטאי אתה? הרי אתה ז'יד'. לא זו בלבד ש'יאשקה הליטאי' הוסיף להסתיר את יהדותו, הוא גם השתדל לצמצם את הופעותיו בציבור, וכן חשש לרשום שירים ביידיש, כפי שנהג לעשות בכל תקופת המלחמה.
כנגד זה היו יחידות פרטיזניות (בדרך-כלל מאורגנות יותר וקשורות יותר למוסדות הפרטיזניים המרכזיים) שהפיקוד שלהן לא התעלם מגילויים כאלה ואפילו הגיב עליהן בחומרה. על מקרה אופייני מסוג זה, שאירע ביחידתו של המפקד גריביונקין בצפון ביילורוסיה, מספרת פרטיזנית שהגיעה לשם מגיטו דווינסק: "...צועני צעיר אחד קרא לי פעם בשם ז'ידובקה'! ואני התחלתי לבכות. נתנסיתי בכך רק פעם אחת... סיפרו למפקד שאני בוכה והוא ערך לצועני משפט. ואמר לו: 'איך אתה לא מתבייש? הלוא היא אחת שנשארה מכל המשפחה ומכל היהודים. אנחנו צריכים לעזור לה, להתייחס אליה באהדה ולא לגרום לה שהיא תבכה'. הוא דן אותו למאסר (המאסר היה בבית-מרחץ - 'באניה'. נוהג היה כי על שלוש עבירות דנים למאסר ועל העבירה הרביעית מוציאים להורג). היה לי חבל עליו, היה לי לב טוב. כשהשופטים אמרו לו שהוא מקבל 'באניה', קמתי מהמקום ואמרתי שאני סולחת לו: 'אני לא רוצה שתתנו לו בגללי עונש'. המפקד צעק עלי: 'איך את לא מתביישת? קודם את הולכת ובוכה ועכשיו כשאנו עומדים לתת לו עונש את סולחת לו".
לימים כשפרטיזנית זו חצתה את קו החזית וחזרה לאיתנה, לאחר התלאות שבדרך, שוב לא נשלחה לעורף האויב, כפי שמקובל היה אותי זמן, אלא הושארה במקום. דבר זה נסתייע הודות לחבר המטה הפרטיזני הלאטבי מוזיקאנציק (Muzikancik) שנימק את החלטתו בכך, שצעירה יהודית זו כבר היו לה די צרות בגטאות וביער.

פיזורם של הפרטיזנים היהודיים
מה שאפיין את השתתפותם של פרטיזנים יהודים מלאטביה היה מיעוט מספרם וכן פיזורם במספרים זעירים ביחידות-המשנה השונות. כדי להתגבר' על הבדידות עשו מאמצים נמרצים לחיות ביחד, לפחות עם יהודי אחד נוסף. במקרים של חוסר ברירה נאלצו להסתפק במפגשים חטופים עם פרטיזנים יהודים מיחידות אחרות. הלוחם היהודי היחידי מיחידת הפרטיזנים מקורלאנדיה, שהוזכר לעיל, היה מקיים בצורה זו מגע עם לוחמים יהודים מיחידות אחרות באותו אזור בתחילת 1945. פעמים בלילות, כשלבו היה מר עליו, היה קורא בפניהם את שיריו ביידיש, שחיבר בהיותו ביער ואף לפני כן. נוהגים היו להתאים ניגון רוסי ידוע או ניגון יהודי לשירים אלה והאנשים היו מתיישבים ושרים. אחד משירים אלה 'שיר הנקמה" זכה, לדבריו, לפופולריות רבה ונדד מפה לפה ומיחידה ליחידה. מספר על כך המחבר:
לילה אחד נתכנסו כמה יחידות פרטיזניות - יחידתי, בה פעלתי ויחידות אחרות שלא הכרתי ולא ידעתי אותן. כל יהודי השתדל לפגוש עוד יהודי. אף מבלי לדעת אל נכון היו משמיעים את המלים 'שמע ישראל', 'עמך'. היהודי השני היה עונה מה שהיה עונה וכך ידעו. אותו לילה נפגשתי עם עשרות אחדות של יהודים, גם יהודים פולניים וקראתי בפניהם... ושרתי להם פעמים אחדות בחצי-קול, מתחת לאף. כשפגשתים שוב (לא אזכור באיזו הזדמנות) הייתי שומע שיר זה מפי אחרים: כלומר הוא נמסר מפה לפה.
משנודע ללוחם היהודי, דב קפלן, מהבריגדה הפרטיזנית של שירוקי שחברו חיים גורדון מגטו דווינסק הגיע ליער ומשרת בגדוד אחר, מיהר מיד לבקרו ופנה לפיקוד להעבירו ליחידתו שלו, כדי שיהיו ביחד. אך מפקד הגדוד חמד את אקדחו של אותו בחור דווינסקאי ומשום כך לא אפשר לו לעזוב את יחידתו.

עם זאת אישר הפיקוד את בקשתם של שניים מיוצאי גטו דווינסק להביא ליער את חבריהם שנותרו בגטו. היו אלה מרדכי קוריצקי, וישעיהו איוואנסקי. על הרקע והמניעים של מבצע זה ופרטי התכנון מספר ישעיהו בזכרונותיו:
החיים באותו זמן היו די עליזים. האיכרים שילמו מסים לפרטיזנים. הצבא האדום התקדם בחזית המזרחית, ובכל מוצאי-שבת היו מתקיימים ריקודים במפקדה. היה זה משהו שלא הייתי מעז לצפות לו אפילו בחלומי הכי ורוד.
למרות כל זאת לא היינו שלושתנו מאושרים ביותר. ראשית כל, רעל האנטישמיות התפשט גם עד לכאן. סבלנו מרגשי שנאה, חוסר אימון ואפליה כלפינו. הנשק נלקח מאתנו. המשכנו לחשוב על ידידינו ועל היהודים בכללם שהשארנו מאחורינו בדווינסק, במרחק כה קטן מאתנו, שהוסיפו לסבול בלי שום תקווה ובציפייה למוות. ואילו אנו - למרות היחס השלילי אלינו - הרי אימת המוות לא הייתה תלויה כאן מעל לראשנו. בגלל דאגתנו לגורל יהודי דווינסק, השתדלנו להשפיע על המפקד אנטונוב ועל הקומיסר גוסאייב, שיטיל עלינו את המשימה להבאת יהודים מדווינסק אל הפרטיזנים. לבסוף הצלחנו לשכנע את המפקד. הוטל עלי לצאת בליווי חמישה פרטיזנים לביצוע המשימה. צריכים היינו להגיע למקום מסוים כ-20 ק"מ מדווינסק. על המלווים היה להישאר כאן ואני צריך הייתי להגיע לבדי למבצר הדווינסקאי. נצטוויתי להביא את כל הרוסים, עד כמה שרק אפשר, אך לעומת זאת קיבלתי פקודה ברורה לקחת אתי משם רק אותם יהודים שברשותם נשק...
מבצע זה הופסק בתחילתו מחמת המצור החמור שהוטל על אזור יערות זה על-ידי הכוחות הגרמניים. המספר ממשיך בזיכרונותיו:
באותו הזמן התרחש הדבר המחפיר ביותר. באמתלה של חלוקת הגדוד לקבוצות קטנות 'הוציאו ממנו את שבעת היהודים שבו. למזלי קיבלתי בחזרה את אקדחי ואת מצפני.., לא היה לנו כל מושג איפה אנו נמצאים בתוך היער האפל והבלתי-מוכר.
שני הדווינסקאים הצליחו, לאחר תלאות, לחמוק מידי הסורקים וב-22 באוקטובר 1943 חדרו לגטו דווינסק, משם ברחו לפני חודשים מעטים בלבד. כביטוי ברור של ייחוד יהודי ושילובו בתוך הפעילות הפרטיזנית ניתן לראות גם בפעולות הנקמה הספציפיות, אותן ביצעו פרטיזנים יהודים במסגרת המערכת התפקודית הצבאית.
להלן סיפורו של הפרטיזן ראסען שארבעת חבריו היהודים נרצחו, כאמור לעיל, עקב הלשנה בתקופת שוטטותו ביער:
עשינו פעולה משותפת עצומה. יחד עם זאת זכרתי היטב את החשבונות והקורבנות של יקירי וחברי הקרובים. זכרתי אותם וציפיתי ליום הנקמה. יחד עם חברי הרוסי סאמיון (Semyon) והיהודי וילצ'יק (יהודי מווילנה) גילינו תוך קשיים מרובים את הבקתה של המלשינים, הופענו שם כראשי משטרה גרמניים עם מדים גרמניים, הבאים כביכול לבקש מהם שיתוף פעולה וסיוע: 'אנחנו כבר חיפשנו שם פעם אחת 5 יהודים נמלטים וכעת שוב מבקשים את סיועם'. אורח דיבור זה הוכיח את עצמו: הוכח שחור על גבי לבן שזו היא אותה משפחה שהלשינה. גם עתה היו מוכנים לסייע בחיפוש אחרי יהודים ולעשות מה שצריך. ליותר מזה לא ציפינו... רק משהודעתי להם מי אנחנו באמת ושהנני אחד מחמשת היהודים שהגרמנים תפסו בשעתו בגלל הלשנתם השפלה - חשכו עיניהם. תחילה עמדנו לירות בכל המשפחה כולל הנשים והילדים, אך לבי היהודי אל נתן לי לעשות כן והנחנו להם. את שני הגברים הוצאנו מהבית וירינו בהם. . . ציווינו על הנשים והילדים להתלבש מהר ולצאת לשכנים ואנו הצתנו את הבית.
גילויים נדירים יותר של סולידריות יהודית, או לפחות זיקה של בני המשפחה, לקרובים ומכרים, וכמו"כ התעניינות ודאגה למה שקרה להם תחת הכיבוש הנאצי, הוכיחו לא אחת גם פרטיזנים שהוחדרו ללטביה מטעם המוסדות הסובייטים המרכזיים. בחלקם הניכר היו אלה יהודים ותיקי התנועה הקומינסטית הלאטבית, שמטעמים שונים לא הבליטו את יהדותם אף בקרב ציבור הפרטיזנים, אף בסיטואציות מסוימות הרשו לעצמם לייחד את הדיבור על אודות בני משפחותיהם, קרוביהם ובני עמם.

כך למשל מסופר על אחת משיחות הרעים בין הפרטיזנים, שהתקיימה בבקתת-עפר והשתתף בה הצנחן היהודי הקומוניסטי ר. בלום : הוא לקח עיפרון ביד ועשה סך הכל לכל האסונות שהמיטו עליו העריצים ההיטלריסטים - האב, האם החורגת (אך האם החורגת הטובה בעולם) אחות, אח, דוד, שתי בנות דוד ועוד שארי-בשר רחוקים - כולנו היינו בידידות רבה... והם השמידו משפחה כזאת.
צנחן יהודי אחר, הלוחם האמיץ לייב קאסל, שגם הוא הוזכר בקשר למבצעיו המזהירים, בשמעו שאביו עדיין נמצא בגטו ריגה, הסתכן כרי להגיע לשם. אולם כאשר היה כבר בשערי העיר, הכיר אותו חייל מאנשי המשמר: והוא נסוג אגב חילופי יריות.

הפרטיזנית רחל פרידמן, שרגליה קפאו, כמסופר לעיל, בחצותה את קו החזית, כאשר הגיעה למוסקבה, נחקרה במוסדות שונים על הנעשה בלאטביה. וכך מספרת היא על פגישתה שם עם אחד מהמזכירים הבכירים, ברקוביץ שמו:
הוא לא חקר אותי; הוא שאל כאיש יהודי שהלב כואב לו. הוא רצה שאני אספר לו מפני שהמשפחה שלו נספתה. ראיתי שהתרגש. סיפרתי לו כל הלילה. הוא רצה לדעת הכול. שאל כל מיני שאלות והתרגש.
פרטיזנית יהודיה זו, אחת מהבודדות שזכו לצאת מלאטביה בתקופת המלחמה, הייתה גם המקור הראשון על שואת יהודי לאטביה, בשביל רבים מהחיילים היהודים שבדיביזיה הלאטבית, עימהם נפגשה בבית-החולים הצבאי.

סיכום
ממכלול העובדות והתיאורים שהובאו לעיל, והרחוקים בוודאי לשקף את התמונה בשלמותה, מסתבר ללא-ספק שלמרבית אכזבתם של יהודים רבים, לא הייתה התנועה הפרטיזנית הלאטבית ערוכה להוות מסגרת קליטה ליהודים הנרדפים, ואף לא הייתה מסוגלת לכך, בעיקר בגלל הסיבות הבאות:
1. תנועת הפרטיזנים החלה להתבסס בלאטביה ב-1942, כשרובם של היהודים כבר לא היו בחיים.
2. רובם של הבסיסים הפרטיזניים נמצאו גם ב-1943-1942 על הטריטוריה הביילורוסית, הרחק מהגטאות וממחנות-העבודה, שבהם נמצאו שרידי היהודים.
3. אף אותן יחידות פרטיזניות מעטות שפעלו על אדמת לאטביה ובקרבתה, לא הצטיינו ביציבותן מבחינה ארגונית וסטרוקטורלית; הן גם הוכו תכופות על-ידי כוחות הביטחון שעקבו אחריהן בצורה תקיפה ויעילה.
4. לפי הכללים של לחימה פרטיזנית בארץ בעלת אופי חקלאי כמו לאטביה, שומה היה על הלוחמים להיטמע ארעית באוכלוסייה הכפרית ולהישען על תמיכתם המוסרית והמעשית, ואילו רוב היהודים בלאטביה היו, מבחינת מראיתם החיצונית, מנטליותם ותרבותם, נטע זר בין האיכרים ואפילו בין תושבי הערים.
5. כיוון שהיהודים היו שונים ויוצאי דופן משאר אנשי האוכלוסייה וכן בגלל סיבות אחרות, כגון חוסר ניסיון צבאי וחוסר נשק לא החשיבו מפקדי הפרטיזנים, בדרך-כלל, את היעילות בהצטרפותם של נרדפים יהודים ליחידותיהם. זאת ועוד, במקרים לא מעטים הכריעו בשיקולים אלה דעות קדומות מצד המפקדים והלוחמים, שחלק ניכר מהם היו שבויי מלחמה בעבר ודבקו בשנאת ישראל יתירה, בהשפעת הגרמנים.
בהביאנו בחשבון סיבות אלה, וכן את חוסר ההכרעה לגבי היציאה ליער, שהיה קיים גם במספר גטאות ומחנות-עבודה, אין פלא, שמספר הפרטיזנים בין יהודי לאטביה היה זעום ביותר, הן מבחינה מוחלטת והן מבחינה יחסית.
מסיבות מובנות אין להגיע למספרים מדויקים, ואף לא סבירים, לגבי מספר הפרטיזנים היהודים מלאטביה במלחמת העולם השנייה, עם זאת אין להניח שמספרם עלה על 100