מרד גטו לחווא

המרד גטו לחווא

העיירה לחווא Лахва, היא כיום חלק מבלארוס. עד 1939, הייתה חלק מחבל פולסיה במזרח פולין. בין שתי מלחמות העולם כשליש מתושביה כ-1,200 היו יהודים. רובם התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה. מעטים עסקו ביצוא עצים ותוצרת חקלאית. הם הסתייעו בבנק יהודי ובקופת גמ"ח. בעיירה פעלו בית ספר עברי דתי "יבנה" ושתי ספריות עבריות – של "תרבות" ושל מפלגת "צעירי ציון".
ב-17.9.1939, כבשו הסובייטים את העיר. לאחר הכיבוש הסובייטי נאסרה כל פעילות ציונית. רכוש הסוחרים הולאם וכמה מן המנהיגים הציוניים הוגלו מהעיירה.
לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות, נכנסו ב- 7 ביולי 1941 יחידות סיור גרמניות רוכבות על אופנועים ומקלעים עליהם, והתושבים המקומיים קבלו אותם בלחם ומלח. הגרמנים התפרסו בכיכר השוק מתחת לעץ אלון עתיק.
למחרת, נצטוו היהודים להקים יודנראט ובראשו עמד העסקן דב-ברל לוֹפּטין. לופטין התייתם מהוריו בגיל צעיר וגדל בעיר סרני (Sarny). כשהתבגר עבר לגור בלחווא. עסק בהצלחה במסחר, וכיהן כיו"ר ההסתדרות הציונית בעיר. בתקופת הכיבוש הסובייטי, פעל למען תושבי העיר וזכה להערכה אף מצד השלטונות הסובייטים. עם הכיבוש הנאצי, מונה ליו"ר היודנראט בגטו לחווא, וגם בתקופה קשה זו גילה תושייה. הוא קשר קשרים קרובים עם הגרמנים ובכך מנע סבל וקרבנות מהכלואים בגטו. פעל להשגת תעודות מזוייפות לחיילים שנמלטו מהשבי הגרמני. על היהודים הוטלו עבודות כפייה מחוץ לעיר, הוטל על היהודים לענוד סרטים לבנים ומגן דוד צהוב רקום עליו, על יד שמאל, הושתו עליהם תשלומי כופר גבוהים – בכסף, בלבוש חם ובדברי ערך, אסרו עליהם ללכת על המדרכות והרבה גזרות שונות ומשונות.
בתחילת ספטמבר 1941 הגיעו ללחווא יחידות של דיוויזיית הס"ס "ויקינג (Viking) ", שאנשיה הגיעו מארצות סקנדינביה הכבושות, נורבגיה ודנמרק, מפינלנד, מהולנד מצרפת ומבלגיה. והוטלו הגבלות על מקומות מושבם של היהודים ועל תנועותיהם.
לשמע הידיעות על רצח המוני של יהודים, החלו התארגנויות מחתרתיות של צעירים. בינואר 1942 התארגנה קבוצה של חמישה אנשים בראשותו של יצחק רוֹכצ'ין, ראש סניף בית"ר בעיירה. בהמשך התארגנו 30 צעירים בקבוצות של חמישה איש, אגרו נשק קר וקשרו קשרים עם פרטיזן בן לחווא ועם היודנרט לצורך רכישת נשק. אולם הניסיון לרכוש נשק חם נכשל.
בינואר 1942 התארגנה הקבוצה הראשונה של המחתרת, שמנתה חמישה לוחמים ובראשם יצחק רוכצ'ין. במהרה קמו חמש קבוצות נוספות, כל אחת בת חמישה לוחמים. סך הכל מנתה המחתרת 30 לוחמים. מיד לאחר הקמת המחתרת עמדו על הפרק שתי שאלות: רכישת נשק והאם להודיע ליודנרט על קיום המחתרת. יצחק הזמין את אליהו שכטמן, נציג היודנרט, והסביר לו את המצב מנקודת ראות המחתרת. אליהו שכטמן הסכים מיד, שיש לארגן את הנוער בגטו, והבטיח להשיג כסף לרכישת נשק. נעשו מספר ניסיונות לרכוש נשק אולם הם נכשלו. באין ברירה הכינו חברי המחתרת נשק קר שכלל: גרזנים, סכינים, מוטות ברזל ועוד.
ב-1 באפריל 1942 הוקם בלחווא גטו שהכיל שני רחובות ו-45 בתים, והוקף גדר תיל. בגטו שוכנו כ-2,350 בני אדם, בצפיפות של מטר רבוע עבור כל תושב. במחצית השנייה של אפריל הובאו לגטו יהודים מדווידגרודוק (Dawidgrodek) ומסינקייביצ'ה (Sienkiewicze) הסמוכות. למרות הגדר והשמירה, הצליחו יושבי הגטו, בסיוע היודנראט, להבריח מזון לתוכו ובכך למנוע את מחזות הרעב הקשים המוכרים מגטאות סמוכים. באמצע אוגוסט 1942 נודע בלחווא על חיסול יהודי מיקשביצ'ה (Mikaszewicze) הסמוכה. ב-27 באוגוסט נודע שבקרבת העיירה חופרים בורות. היודנרט הכין חומרי בעֵרה להצתת הגטו.
ב-2 בספטמבר 1942, יום לפני חיסול הגטו, הגיעה ידיעה נוספת מפולני, שהיה מנהל תחנת הקמח במקום, שמכינים בורות עבור היהודים. יצחק רוֹכצ'ין ביקש לשמור את הידיעה בסוד כדי לא לעורר פאניקה. בערב הוקף הגטו על ידי שוטרים. יצחק קרא לאסיפה כדי לדון מה לעשות  וביקש מידע על כמות השוטרים, שהקיפה את הגטו.  נמסר לו שמדובר ב-22 שוטרים. הוא ביקש לחלק את האוכלוסיה לשניים, הוא הנחה, שהמבוגרים והילדים יתלבשו ויהיו מוכנים בבתיהם. את הנוער הוא חילק לקבוצות, כמספר השוטרים, כאשר כל קבוצה נדרשה להתנפל על שוטר אחד ולפרוק אותו מנשקו ואז לקרוא לכל התושבים לצאת ליערות. התוכנית התקבלה וזמן הביצוע נקבע לחצות, זמן חזרת פועלים לגטו. דב לופטין, ראש היודנרט, היה נגד הפעולה היות שהוא האמין, לנוכח ניסיונו בעבר, שהוא יצליח להסתדר עם הגרמנים. הוא הציע להמתין עד לשעה חמש בבוקר ואם יבואו הגרמנים לאסוף את הפועלים כרגיל לעבודה סימן שאין לפחד. התפתח ויכוח ארוך בסופו הוחלט להמתין עד הבוקר עקב דאגה לזקנים, שלא יצליחו להדביק את הנוער. מכיוון שהמחתרת לא הצליחה להשיג נשק, הוחלט להכין בקבוקי נפט, לחלקם לקבוצות, וכל קבוצה תקבל עליה להדליק מספר בתים, וכשהגטו יעלה באש לנצל את המהומה ולברוח.
בבוקר ה- 3 בספטמבר 1942 הגיעו מנהלי העבודה הגרמנים לאסוף את הפועלים, אולם את פניהם קידמו אנשי הוורמאכט הגרמנים והמשטרה המקומית שכיתרו את הגטו. דב לופטין ניסה להפר את רוע הגזרה אולם לשווא. הגרמנים הודיעו ללופטין כי הגטו עומד להתחסל והורו לו להכין את תושביו לגירוש. על מנת להבטיח את שיתוף הפעולה של מנהיגי הגטו, הבטיחו לו כי חברי היודנראט ומשפחותיהם, רופא הגטו ו-30 עובדים, שאותם יוכל לבחור, יינצלו מהגירוש. לופטין החליט לקשור את גורלו בגורל כולם, סירב להצעה, ומסר בתגובה "או שכולנו נחיה, או שכולנו נמות".
שמעון חפץ, חבר המחתרת, צטט את קריאתו של יצחק רוֹכצ'ין לנוכחים: "חברים, תזכרו, אנו צריכים ללכת ראשונים בלי מורא ופחד מפני הכדורים הגרמנים, לא לסגת, מי שגרם מזלו ליפול חלל יתנחם בכך שפילס את הדרך לאחרים לחיים בגופו, אם לא נצליח לפרוץ את הדרך, נובל כצאן לטבח לבורות המוכנים. אין לנו מה לפסיד, מוטב ליפול בריצה מכדור מאשר ללכת בריצה לקבר. יש לנו סיכויים שחלק יצליח לברוח ולנקום את דמם של ההרוגים. מטרתנו-קדימה ולא לסגת, אם גם תראו נופלים הרוגים. ואני מקווה שההמון לא יפגר אחרינו. אם אתם מסכימים לכך תצוו להכין כל מה שניתן להכין: גרזנים, סכינים, מוטות ברזל וכו'." כאשר נכנסו הגרמנים לגטו, הצית לופטין באש את מפקדת היודנראט ושלח צעירים להצית את יתר בתי הגטו ואת המחסנים שהוחזק בהם רכוש שהוחרם מהיהודים.
זה היה האות להתחלת המרד. חברי המחתרת תקפו את הגרמנים שנכנסו לגטו באמצעות גרזנים, מקלות, בקבוקי תבערה ובעזרת ידיהם החשופות.
לופטין יצא לרחובות הגטו וקרא ליהודים לפרוץ את שער הגטו ולמלט עצמם. בעצמו תקף שומר ליד השער, ועל אף זאת שנפצע, הצליח במנוסתו, כאשר בעקבותיו נוהרים מאות מתושבי הגטו. כאשר ההמון התקרב לגדר פתחו הגרמנים עליהם באש ממכונות ירייה וההמון נסוג, למעט קבוצה קטנה של לוחמים. קבוצות אנשי ס.ד חדרו לגטו והתחילו לרכז את האנשים בפינה על יד הנהר. יצחק רוכצ'ין, בראותו שכלו כל הסיכויים, התנפל על גרמני ובגרזן מחץ את ראשו. הגרמני נפל ארצה. דרך הנסיגה שלו נחסמה על ידי גרמנים והוא קפץ לנהר ושם פגע בו כדור והרגו.
הנוער התנפל על הגרמנים והתחיל קרב לחיים ולמוות. שער הגטו נפרץ על ידי הבחורים וכ-1000 איש ברחו תחת מטר כדורים, כשהגטו עולה בלהבות. במהלך המרד נהרגו שישה שוטרים גרמנים ושמונה שוטרים ביילורוסים ורבים נפצעו.כ-650 יהודים נהרגו בלחימה או באש הלהבות, ועוד כ-500 נלקחו אל הבורות החפורים ונורו שם. שישה חיילים גרמנים ושמונה שוטרים גרמנים ואוקראינים נהרגו ואחרים נפצעו.
גדר הגטו נפרצה, וכ-1,000 יהודים הצליחו לברוח, ובעקבותיהם מאות איכרים מהאוכלוסייה המקומית, רדפו אחרי הבורחים ורצחום בדם קר. רבים מאיכרי העיירה גרשו את היהודים הנמלטים מחצרותיהם. כ-600 הצליחו לתפוס מחסה בביצות נהר פריפיט, שזרם כ-10 ק"מ מדרום לעיירה, ואילו לחצות את הנהר היה בלתי אפשרי. כמאה ועשרים יהודים הצליחו להגיע ליערות חובוט בקרבת ביצות גריצין להצטרף לפרטיזנים, ובידם רובה אחד ואקדח, שלקחו שלל בגיטו". (ספר הפרטיזנים, כרך א', עמוד 639).
לופטין שהגיע ליערות הצטרף לפלוגת פרטיזנים סובייטים ומונה לפקד על חלק מהיחידה. הוא השתתף בפעולות קרביות רבות, ובין יתר פעולותיו המלחמתיות פוצץ עם יחידתו את בית המועצה המקומית בעירו הכבושה. ב-21.2.1944, במהלך פשיטה על מחנה גרמני, עלה על מוקש ונהרג.
בתום המלחמה נותרו 90 איש מבורחי הגטו בחיים. אלה היו הניצולים היחידים מבין 2,150 יהודים שנמצאו בגטו ביום המרד.

עוד לקריאה: 
אנחנו ממרד לחווא

 http://www1.amalnet.k12.il/maxf/profession/histori/his/resources%20reserve/%D7%9E%D7%A8%D7%93%20%20%D7%92%D7%98%D7%95%20%20%D7%9C%D7%97%D7%95%D7%95%D7%90.pdf?
fref=gc&dti=131449586875001

האור בקצה היער  https://drive.google.com/file/d/0B3-cHX_1UTG-T2F6aEhScU01a00/view