מרוקו

במלחמת העולם השניה היתה שטח חסות צרפתי בה שלט הסולטן מחמד בן יוסף (לימים המלך מחמד ה-5), בה חיו 6.25 מיליון תושבים ובכללם כ-200 אלף יהודים. עוד לפני המלחמה ביקשו צעירים יהודים רבים להתנדב לשרת בצבא הצרפתי, אך רק למעטים מהם התאפשר הדבר. לאחר כיבוש צרפת החלה ממשלת וישי להפעיל את "חוקי היהודים" שהיפלו את היהודים והגבילו את זכויותיהם בתעסוקה, בחינוך ובתחומים נוספים. יהודים רבים ובכלל זה כאלה שהתנדבו לשרת בצבא הצרפתי, נאסרו והושמו במחנות לעבודות כפייה, שהוקמו ברחבי המדינה. הסולטן התנגד למהלכים לדיכוי היהודים ולהכנות האפשריות לקראת חיסולה של קהילה זו. פלישת בעלות הברית ב-8 נוב' לחופי מרוקו והשתלטותם עליה לאחר קרב הביאו לשינוי במצב זה. המחתרת המרוקאית היתה אמורה לסייע לכוחות בעלות הברית בפלישתן למרוקו והיתה אמורה להשתלט על נקודות מפתח בקזבלנקה, אך בסופו של דבר לא עשתה כן. במחתרת במרוקו היו מעט מאד יהודים, לעומת זאת הצליחו יהודים תושבי מרוקו להגיע לאנגליה ולהצטרף שם לכוחותיו של הגנרל דה-גול.