סיפורו של הפרטיזן שרגא דגני (פייבל סולומינסקי)

סיפורו של הפרטיזן בגדוד 'הנוקם' - שרגא דגני (פייבל סולומינסקי

ציטטות מתוך סיפור חייו שהתפרסם בספר 'קהילת אילייה' 

הפעולה הראשונה – חצ'נצ'יץ
"לא עבר זמן רב והגיע היום אשר ציפינו לו ברטט ובכיליון נפש: יום נקם ושילם במשמידי יקירנו ואהובינו. ערב אחד התבשרנו כי כנה יוצאים אנו הלילה לפעולות. נערכנו במחלה המורכבת מ- 3 כיתות ואני מוניתי למפקד אחת הכיתות. הנשק והציוד היו כאמור דלים, רק 2 מכונות ירייה עמדו לרשות המחלקה, הרובים היו מעטים ולא הספיקו לכולם, רק רימוני יד ניתנו לכל אחד ואחד. לפקודה שניתנה, מיהרנו כולנו להיערך במקום היעד – שבקרבת הסתעפות הדרך לחצ'נצ'יץ. לאחר שנאספנו דרוכים ומוכנים ערוכים לקרב, הופיע המפקד קבילקין והסביר בפקודת המטה את מטרת הפעולה ואופן ביצועה. הוא הודיע כי בעוד שעות מספר תעבור במקום שיירה גרמנית של צבא ומשטרה, ההולכת לחצ'נצ'יץ לגבות מסים, בשר ומצרכי אספקה אחרים. עלינו להתמקם בשקט, להסוות את עצמנו היטב, לבל יכירו הגרמנים כי הושם להם מארב. עם שובם חזרה לאור היום, עלינו להפתיעם, להסתער עליהם ולהרוג את הגרמנים והשוטרים, אולם חלילה לנו לפגוע לרעה באזרחים בלתי מזויינים שגויסו לעבודת כפייה. נחרים את הנשק והאספקה ונסוג מאורגנים לבסיס. תוך הסבר אופן הפעולה שאל המפקד גם לדעתנו: הצעתי כי כל כיתה צריכה לפעול במרחק של 100 מטר לפחות מהשנייה, כדי שתינתן האפשרות לכסות את כל השיירה ולמנוע ממנה התארגנות מחדש. הצעתי התקבלה. 
התמקמנו בצורה זו בין עצי היער שליד הדרך. מתוחים, דרוכים, אך ממושמעים שכבנו במקומות המארב והתבוננו איך עברה השיירה וכיצד נכנסה לחצ'נצ'יץ. שכבנו וחיכינו... לאחר שעות מספר הודיעו לנו אנשי התצפית כי השיירה יצאה כבר מחצ'נצ'יץ ונמצאת בדרכה חזרה. השיירה מנתה 38 אנשים מזויינים ומצוידים במיטב הנשק ובמרכזה מפקד המשטרה הגרמנית. כמו כן, נמנו עליה הרבה אזרחים בלתי מזויינים שגויסו לעבודת כפייה. דומם שכבנו וחיכינו להתקרבותה לטווח האש. מאחר וכיתתי הייתה הקרובה ביותר לכביש, פתחנו הראשונים באש מיד לאחר שנשמעה השריקה המוסכמת. הגרמנים נבוכו. נבהלים ונפחדים החלו להתרוצץ ולא ידעו מאין נפתחה עליהם הרעה. האש שלנו הלכה וגברה, הגרמנים שראו את עצמם מוקפים – התנגדותם נשברה. הם החלו לברוח כשמטר כדורינו מפיל בהם חללים. כך נקמנו אותו יום נקמת דם בשנואי נפשנו. 16 גרמנים שכבו מובסים במקום הקרב. מפקד המשטרה ועוד כמה גרמנים נפלו בשבי. היתר הצליחו להימלט. זכינו בשלל של נשק וציוד והחרמנו את האספקה בה היה מכל טוב. 
רב היה על כן אושרנו וגדלה שמחתנו מאוד, כי הייתה זו לנו 'טבילת האש' הראשונה – פעולה מאורנה ראשונה בקנה מידה כזה. שבעתיים גדלה שמחתנו שבינינו לא היו כל נפגעים ובחכתנו הועלה 'דג שמן'. מפקד המשטרה שנפל בידינו היה אולשוק – מפקד משטרת אילייה והסביבה. הוא נהג להתפאר כי לעולם לא ייפול בשבי ויתאבד קודם לכן. גדולה הייתה איפה נקמתנו בו ובבני משפחתו. העברנוהו מכפר לכפר, מעיירה לעיירה ופרסמנו בין האיכרים כי מרצונו הטוב עבר אולשוק אל מחנה הפרטיזנים, במטרה כי הדברים יגיעו לאזני הגרמנים כדי שישמידו את בני משפחות שלקחו חלק בהשמדת יהודי אילייה ונהנו מביזת רכושם... לאחר שלא יכול היה להועיל לנו יותר, החזרנוהו ליער. הן היה זה מן הדין כי יישא באחריות על הפשעים שפשע. הוא הועמד לפני בית הדין הצבאי של הפרטיזנים ונדון למוות. מה מבהיל ומדכא היה לראותו עומד על ברכיו ומתחנן על נפשו. אותו בוגד שופך דם נקיים שהתיימר כי יוכל ליהנות מהביזה והשוד בשקט נפשי, עומד עתה ובוכה כי חייו ייתנו לו לפליטה. פשעיו הוכחו, פסק דינו נחרץ: מוות בירייה! קפצת והצדעתי לפני המפקד ושופטי בית הדין. בקשתי כי יינתן לי ולחיים ריער (חבר לפרטיזנים, א.ש.) לבצע פסק דין זה. מבוקשנו ניתן לנו. הבוגד הועמד לפני כיתת אש בה השתתפנו שנינו. 
הפקודה ניתנה, תוך סיפוק רגש הנקם – שלחנו בו כדורי מוות.
מי ייגול עפר מעיני יקירנו ואהובינו ויראו בנקמת דמם? אכן קמו מבין השרידים שנלקטו דיינים ונוקמים. החילותי במסע הנקמה... היה זה הישג ראשון בדרך הארוכה של נדודים ותלאות. כאמור, עודדה הצלחתה של הפעולה בחצ'נצ'יץ את כל אנשי גדודנו. היא שיפרה את מצב הרוח, הגבירה את מלאי הציוד והנשק ואף היטיבה את כלכלת האנשים. גדודנו הלך וגדל ושבויי מלחמה רוסיים ופליטי גיטו דולהינוב הצטרפו אליו. הוספנו להתאמן ולהתארגן לקראת מבצעי קרב חדשים, שישמשו גמול ונקם...

הפעולה השנייה – הפשיטה על מיאדל

...בוקר וערב... ערב ובוקר... יום רודף את משנהו, ההרגל הופך לטבע והיינו לאנשי יער מובהקים. סיירנו וקשרינו הצליחו לקשור קשרים עם תושבי העיירה מיאדל. מהם נודע לי כי יהודי העיירה שרויים עדיין בגטו. ידעתי כי גורלם נחרץ למות, אם לא נחלץ להוציאם מבעוד מועד. לא היה כל צל של ספק בכך, שהם יושמדו ברגע שהגרמנים יסיימו לסחוט מהם את כל האפשרי. הבינותי כי שוב זומנה לי שעת נקם ושילם. התייצבתי איפה לפני המפקד והעליתי לפניו רעיון פשיטה על העיירה. הסברתי לו כי סביבת העיירה נקייה מפרטיזנים, הגרמנים יושבים שם לבטח ולא יעלה אפילו על דעתם, כי עלולים להפתיעם ולהתנפל עליהם. משום כך ניתנה לנו איפה האפשרות לפעול. נאתר בדיוק את מקום הגטו, נכיר היטב את מקומות השמירה והמחנה הצבאי. לאחר שנדע הכול, ניערך ובשעות לילה נפתיעם, נשחרר את יהודי הגטו ונתפוס את הנשק והציוד. תשובתו של המפקד הייתה כי עליו להרהר בכך. התכנית נראית לו אמנים מבחינת צבאית, אם  כי היא עלולה להביא ליער כוחות בלתי לוחמים, הנמצאים בין יהודי הגטו. הוא ישקול איפה היטב את המצב ותוך יומיים יחליט. לא נעלמה ממני העובדה, כי הוא רוצה לשאול בעצת המדריך הפוליטי של הגדוד -  ה'פוליטרוק' וולסטנוי. לאחר יומיים נודע כי הוחלט על פעולה ונעשות ההכנות הדרושות. ... בערב סתווי אחד ניתנה אזעקה, הגדול קבל פקודה להתקדם אל חוף הנהר וויליה. על מנת להגיע למקום הפשיטה, צריך היה לחצות את הנהר. בקרבת מקום היעד לא היו כלל גשרים. המים היו עמוקים וקרים מאוד. אולם סיירינו גילו מקום בו היו המים רדודים יותר. אז ניתנה הפקודה להתפשט, לשים את הבגדים והנשק על ראשינו, בכדי לא להרטיבם. כך חצינו את הנהר. מהרנו להתלבש ופתחנו בריצה למרחק של קילומטר בכדי להתחמם. צעדנו דרך היערות והתקרבנו לעיירה מיאדל המוקפת אגמים ויערות מכל צדדיה. בעלות השחר, נראו מרחוק האגמים... התמקמנו למנוחת יום שלם לסיים את ההכנות הדרושות לקראת הפשיטה. סיירינו דאגו לקבל תיאור שלם ומפורט של השטח והעבירוהו לממונים. הגדוד נקרא למפקד ובשעה 10 התחלנו במסענו, בדרך ליעד. הגדוד חולק ל- 3 מחלקות: על 2 מחלקות הוטל לפעול בעיירה ועל המחלקה השלישית הוטל התפקיד לתפוס עמדות בקרבת העיירה לשם מניעת תגבורת מהגרמנים והבטחת דרכי נסיגה. לפניית המג"ד התנדבתי עם חברי חיים ריער ופרטיזן נוצרי נוסף, לחסל את הפטרול הנמצא במבואות העיירה. התלבשנו אזרחית, קבלנו רובים משתיקי רעש ויצאנו. התקדמנו בשורה עורפית, אני בראש ואחרי השניים, בלי שמישהו ירגיש בנו. כבר הייתה שעת חצות כשהתקרבנו אל מקום המשמר, אך הוא לא הבחין במאומה. כאשר נמצאנו בטווח אפקטיבי, יריתי בשומר, הירייה לא נשמעה – אך הוא נפל. קפצתי אליו, הוא נאנח אנחת כאב חנוקה אך אני בתאוות רצח הרבצתי לו בקת הרובה בכל כוחי וחיסלתיו. חיש מהר הודענו למחלקות כי חוסל המשמר. אז ניתנה הפקודה להתקדם לעיירה. מחלקה אחת שבפיקודי, פנתה לעבר הגטו ואילו השנייה – למחנה הצבאי. כפי הנראה הרגישו הגרמנים בתנועה חשודה וירו יריות אבחנה, ואז ניתנה לנו פקודת אש. בבת אחת ומכל הכיוונים פתחו המקלעים, הרובים, האקדחים ורימוני היד בנביחתם. שתי המחלקות הסתערו על המחנה הגרמני ועל הגטו. חרדה תקפה את הגרמנים, מבוהלים כעכברים התרוצצו בפיג'מות וקפצו לתוך המקלטים המוכנים מראש. שטפנו באש כל העומדים בדרכנו. המחלקה שהייתה בפיקודי, שהוטל עליה לפרוץ לתוך הגטו, הכריעה בקרב את התנגדותם החזקה של הגרמנים ששמרו עליו. הם ציפו לתגבורת מהמטה, אך במקום זה נוכחו כי גם המחנה הצבאי הותקף וכי החיילים בורחים ממנו בבהלה. עם נפילת הראשונים הם מיהרו לברוח. פרצנו אז בשטף אל הגטו, חיש מהר חתכנו את גדר התיל, נכנסנו לבתים ופקדנו על היהודים לברוח ליער. איש לא זז... במקום זה התלוננו: מה רצונכם מאתנו? על מה ולמה תבריחנו אל היער למות ברעב? איש לא יעזוב את הגטו! הן חיינו מובטחים היו עד לפשיטתכם... לא נלך! הוכיתי בתדהמה. לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי! הייתכן שלא הרגישו יהודים אלה ולא ידעו מה יהיה בסופם? לא אדע אם ארע הדבר כתוצאה ממכונת ההרדמה של הגרמנים, או אם היה זה רגש השלווה המדומה וחוש הביטחון הכוזב כי 'גם זה יעבור וגם אותם נבלה'. אותו חוש שהרדים את תודעת הסוף הנחרץ וציווה לחכות, עד אשר אחרו את המועד.... מובן שלא יכולתי להשלים עם העובדה. הן לא יכולתי לעשות עצמי לצחוק מול כל הגדוד. הפצרתי בהם והזהרתי אותם על הצפוי להם: הגרמנים לא ישאירו אתכם בחיים. אם לא תצאו את הגטו מיד, יהיה גורלכם כגורל היהודים בעיירות אחרות. הזהרתי לא נשאה פרי. התרגזתי ואמרתי: עלינו לפנות מהר את הגטו ולשרוף את בתיו. באם לא תעזבוהו מרצונכם, נאלץ לשרוף את הבתים עליהם. צאו ליער ושם נטכס עצה כיצד לעזור לכם! רק אז, למשמע הדברים הברורים, נבהלו היהודים והחלו לברוח ליער. כאשר התרוקנו הבתים, הצתנו אותם. בינתיים החלה לזרום תגבורת לגרמנים, שהמטירה עלינו אש רצופה ושוטפת. אז ניתנה לנו פקודה לסגת. תוך כדי חילופי היריות נפצעו כמה יהודים, בתוכם אשת רופא השיניים שלא יכלה להמשיך לרוץ. לקחנוה על הכתפיים עד שנשיג עגלה – על מנת להעבירה למקום מבטחים, בו נוכל להגיש לה עזרה. מהרנו ככל האפשר להסתלק ולהיבלע בעומקו של היער, בטרם יספיקו הכוחות הגרמנים שזרמו כתגבורת, להתארגן ולדלוק אחרינו... ... לסיכום פעולות הפשיטה של גדוד הנוקם במיאדל, אפשר לומר כי הייתה זו טבילת אש רצינית ביותר. הפעולה הצטיינה בכושרה הארגוני והמעשי. על אף העובדה שיצאנו כמנצחים מהמערכה בשלל של ציוד ונשק בלי אבדות לכוחותינו הלוחמים, העמידה הפעולה את הגדוד ומטהו בפני בעיות קשות. במשך כל הזמן גדל אמנם בהתמדה כוח האדם שלנו, אולם פשיטת מיאדל העמיסה עלינו גם כוחות לא לוחמים, נשים וילדים. התעוררה איפה השאלה של פיקוח, הגנה וארגון הספקה בשביל כל אלה. מלבד זאת אפשר היה לצפות כי יום יום תבוא פעולה התקפה כללית מצד הגרמנים, שהגבירו שמירתם בכל הנקודות שבסביבה. ערנותם גרמה לכך, שכמעט ולא נשאר לנו שטח פעולה בכל האזור. יעצתי למפקד לנטוש בכלל את האזור ולהעביר את פעולותינו לסביבה אחרת.

הפעולה השלישית – מסילת וילנא-מולדצ'נו

... באותם הימים בא אלינו ליער ונצטרף לגדודנו יהודי מוורשה בשם רוטבלט – מהנדס כימאי לפי מקצועו. היה זה יהודי עשוי ללא חת שהתמחה במיוחד בהרכבת המוקשים והכנת חומרי נפץ. חיש מהר התיידדנו ומאז לא משה ידו מידי ובכל אשר הייתי – היה גם הוא. הואיל והיה לו מראה ארי ושליטה מושלמת בפולנית, הקל עלינו בהעמקת קשרינו עם האוכלוסייה האזרחית הפולנית, שבאמצעותה אספנו את כל הידיעות הדרושות על מהלכן של הרכבות המובילות צבא, תחמושת ואספקה לחזית. כמודיעה עיקרית שימשה לנו מורה פולנית צעירה, שהאמינה שחברי החדש רוטבלט, אשר נתחבב עליה ביותר, הוא פולני נוצרי. לא היה דבר שהיא לא טרחה כדי להשיג למעננו ידיעות מדויקות ככל האפשר. כך נודע לנו יום אחד מפיה, כי במסילת וילנא-מולודצ'נו תעבור בלילה רכבת לאה צבא, נשק, תחמושת וציוד אחר. חשוב מאוד היה למנוע את מעברה. תחילה בדקנו בקפדנות את שטח המסילה בו יונח המוקש, כדי להרבות ככל האפשר את אבדות הגרמנים. בלילה הונח המוקש כשכבל באורך 100 מטר מחובר אליו. שכבנו דרוכים, מתוחים ומכורבלים בליל ירח ביער, כשאור הירח קופא ומפיץ אורו מעל ראשינו. כך שכבנו שעות מספר תוך בלישה אחרי כל ניע בתוך הדממה. אי שם מרחוק הגיע טרטור הרכבת. כעבור רגע, שמענו ברור את ששוק הקטר, והנה נתגלה הקטר ושורה ארוכה של קרונות אחריו. 'שעת נקם ושילם' שאגתי, ו- 3 זוגות ידיים משכו בבת אחת את הכבל... כהרף עין דומה היה, כי קפא הכול סביבנו ואף נשימותינו בתוך זה. אך הנה בא הרעם הגואל. קול נפץ אדיר וחזק נשמע, נבקעה הארץ והתחוללה מפולת ענק. הכול הועף למעלה, במרחק מאות מטרים הועפו באוויר אדני המסילה והפסים. הקטר התרסק. הקרונות נהפכו והיו למאכולת אש... השמים הוארו בלהבות זיקוקין... קולות נפץ הדהדו... ארגזי תחמושת התפוצצו ודלקו... זעקות גוססים ואנקת פצועים, פקודות מבוהלות ונבוכות נשמעו. מה טוב היה לראות את גיבורי ה'עדן פאלק' מתרוצצים בבהלה להציל נפשם. על מנת להרבות המבוכה וההתפוררות ולקצור ככל האפשר באויבנו, פקדתי על מתן אש. המקלעים, הרובים והנשק הקל, פלטו וירקו אש רצופה ושוטפת, מספר רימוני יד הועפו אל בליל דייסת האדם המתרוצצת בהולה וזועקת. רק לאחר שפאתי המזרח החלו להאדים והחל השחר לעלות, קמנו והסתלקנו מהמקום, מחשש בואה של תגבורת גרמנית. נוכחנו כי לא לשווא היה החשש, תנועה בלתי רגילה התעוררה ומכל צד זרמה תגבורת גרמנית אל הרכבת הנתוצה... בהרגשת סיפוק ואושר בלי גבול, חזרנו למטה. מפי הקשריות נודעו לנו פרטי קציר החבלה שעוללנו: מאות גרמנים נהרגו, הרכבת נותצה כליל, אוצרות נשק ותחמושת חובלו ללא תקנה. בפקודת יום מיוחדת הללני המפקד על ההתמדה וכושר הביצוע. הצלחה זו שימשה לנו מפנה בטכסיסי הלחימה, החילונו להתכונן למבצעי חבלה נוספים ופשיטות חדשות.

הפעולות הבאות – חורף 1943

פעולות גדודנו בחורף 1943 ראויות לציון מיוחד. פשיטתנו על צבא האויב באזור פעולותינו הצטמצמו. האובייקטים העיקריים של האויב באספקה וחימוש נמצאו בקרבת אזור הנימן. במחצית ינואר 1943 הגיעה פקודה למטה, כי על הגדוד להיערך במהירות למסע על אזור לידא. בו ביום ריכזנו מקסימם של מגררות וסוסים שהיו דרושים למטרת תנועתנו. שלגים וצינת כפור כיסו פני הארץ. לעת ערב נערך הגדוד: הפקודה שניתנה הייתה לחצות את מסילת הברזל בתחנת קרסנה שבדרך ווילנא-מולדצ'נו ולהתקדם לעבר האזור האמור. קבלנו גם פקודה לסכל כל הפרעה אפשרית בדרכנו, על מנת להגיע בהקדם האפשרי למקומות היעד. היינו מצוידים פחות או יותר באופן המניח את הדעת. לבשנו את החלוקים הלבנים, ששימשו בחורף הסוואה טובה. התיישבנו במגררות והתקדמנו לעבר פסי המסילה בקרסנה. בהגיענו למקום נתקלנו במשמר גרמני חזק ונכנסנו בקרב עז. אנשי גדודנו פתחו באש שוטפת ומהירה, וכך טאטאנו את התנגדות הגרמנים. 8 מהם נהרגו במקום והיתר נסוגו. כך חצינו את המסילה והמשכנו להתקדם. עוד באותו הלילה הגענו אל העיירה הורדוקעל אף שלא ידענו מה מידת הכוח הגרמני בעיירה, לא יכולנו להתחמק ממגע פנים אל פנים אתו. לא יכולנו לעקוף את המקום והחלטנו איפה להפתיע את האויב. פרצנו בשטף לעיירה. הגרמנים היו נבעתים והמומים ולא ידעו את אשר קרה. רבים מהם נפלו במקום, השאר ברחו בהפקירם את הנשק והציוד ומחסני האספקה. כך נפל לידינו נשק, תחמושת וציוד יקר. לקחנו אתנו ככל האפשר, את כל השאר השחתנו, פוצצנו והצתנו באש. המשכנו בהתקדמותנו אותו לילה והיינו מוכנים לקראת כל מה שעלול לבוא. במרחק של 5 ק"מ מהורדוק שוב עברנו על יד בסיס גרמני שבו היה חיל מצב חזק וכוחות משטרה רבים. אף על פי כן, לא נפתחה עלינו אש ויכולנו להמשיך בדרכנו. אפשר והם חשבו אותנו לשיירה גרמנית שהייתה צריכה לעבור במקום. אולי גם חששו מכוח חזק של פרטיזנים שפעלו בסביבה ולכן לא גילו יוזמה. על כל פנים, התקדמותנו באותו לילה לא נתקלה בשום מעצורים נוספים. הצלחנו לחדור ליער נאליבוקי העבות. המשכנו לחדור לעובי היער. שם התמקמנו, והתפרקנו מעומס הפעולה הלילית. נחנו במשך כמה ימים, שלחנו סיירים על מנת להכיר את הסביבה, באנו בקשרים עם פרטיזנים מחטיבה אחרת שפעלה באזור. המשכנו וחיכינו להמשך המסע. ההמשך היה צפוי מראש. בדרך ליער היה עלינו להגיע לנהר בירוזה – יובלו של הנימן. בהתאם לידיעות שאספנו, נודע לנו כי הגרמנים ריכזו על הבירוזה מלאי ניכר של רפסודות עצים לצרכיהם האסטרטגיים. המשימה שהוטלה עלינו הייתה למנוע זאת. הגענו איפה למקום ושמנו מארב חזק לגרמנים. היה זה לאור היום... שיירה מצוידת בנשק אוטומטי הגיעה למקום בלוויית משאיות על מנת לקחת את העצים. הם נתקלו במארב ששמנו להם. פתחנו באש שוטפת. הם נדהמו ונבעתו. הרגנו בהם כמעט ללא מעצור. חלק ניכר מהם מצא את מותו על חוף הבירוזה ואילו הנשארים הספיקו להסתלק בחיפזון רב באמצעות משאיות אחדות. את המשאיות העזובות פוצצנו ונסוגונו בלי אבדות אל עובי היער. כך חזרו ונשמו הדברים לגם לאחר שלושה ימים. הפעם הגיעו הגרמנים בתגבורת חזקה מאוד ובמערך קרבי מוכן לכל, אך שוב הם עלו על מארבים שלנו. האש הייתה קטלנית וגם הפעם נסוגו הגרמנים בהשאירם חלליהם בשדה הקרב ומבלי שיוכלו להעמיס את העצים. לאחר שבוע ימים הגיעתנו הפקודה על היערכות גדוד 'הנוקם' לפשיטה בקנה מידה רחב על שדה התעופה בלידא, כדי לחבל באופן יסודי במתקניו. לילה אחד נערך כל הגדוד לפעולה רבתי זו. לתכלית זו שלחנו חיל חלוץ שכלל כ- 8 סיירים ואני בתוכם. יצאנו ואחרינו במרחק מה כל הגדוד. היה לי בליל חורפי קר ומעונן, ואנחנו התקדמנו בשקט. על רקע השלג שכיסה את הארץ נראינו בחלוקינו הלבנים כרוחות רפאים. הגענו לקרבת שדה התעופה הלידאי שהיה במרחק 3 ק"מ מהעיר. תרנו יפה את הסביבה. במרחק מה משדה התעופה הבחנו בבית מואר יפה. קולות שירה וצחוק לסירוגין נישאו ממנו – עובדה שהעידה על בטחון שוכניו, שלא ציפו כלל למשהו בלתי רגיל ולא חשדו מאומה. התברר לנו מיד כי אין שמירה במקום וכי ניתן לפעול. הודענו על כך לגדוד שהתקדם בעורפנו ואנו התקרבנו לבית והקפנו אותו. העמדנו על יד החלונות כמה פרטיזנים בעלי נשק אוטומטי ואני בלוויית 3 אנשים דפקנו על הדלת. מבעד לאחד החלונות ראינו שני קצינים מחיל האוויר וכמה נשים, שזללו, סבאו, שרו, צחקו והתהוללו וכולם היו שיכורים. כאשר כעבור דקות מספר פתחו לנו את הדלת, התפרצנו פנימה. 'ידיים למעלה'! הרעמתי. והם מבוהלים, מבולבלים ומבוסמים, הרימו ידיהם.. פקדתי לקחת מהם את הנשק והודעתי להם כי הם נתונים בשבי. הודענו על כך למטה הגדוד באמצעות רץ מיוחד ועוד באותו לילה נמסרה הודעה מתאימה למפקדה הראשית של חיל הפרטיזנים שהטיסו מיד את הקצינים השבויים למוסקבה. בינתיים, הגיע כל הגדוד שלנו, פשט על שדה התעופה והרס מתקניו. מי גילה התנגדות – נורה ונהרג. פוצצנו כמה אווירונים שחנו על המסלולים והחלנו להיערך לנסיגה. השחר החל להבקיע והיה חשש שבכל רגע עלולה להגיע תגבורת גרמנית. ביצענו את הפעולה ללא אבדות מצדנו ושבנו לבסיסנו. כמה ימים לאחר פעולה זו נתבשרנו כי עלינו לחזור ולשוב מזרחה, לעבר אילייה. שם נערך הגדוד למסעו וחזרנו לאזור מכורתנו. שוב החלו פעולות ופשיטות. בליל אפל וגשום יצאנו לפשיטה על הכפר קסצ'יניביץ, שנמצא באזורנו. נודע לנו כי שם, בתוך כנסיה פולנית, התבצר חיל המצב הגרמני. כיתת חבלנים שלנו התקרבה לכנסיה, הניחה חומרי נפץ והעיפה אותה באוויר על כל הגרמנים שהיו בה. באותה פעולה נפצה קשה חברי חיים ריער. נשאתי אותו על גבי דרך ארוכה עד שהגענו לתחנת איסוף הפצועים. שם הועלה מיד על שולחן הניתוחים. הניתוח נעשה. הוצאה לו עצם נגועה ובמקומה שמו לו שפופרת של פלטין שנשארה בולטת. הוא שכב כולו קודח ומתפתל בעווית של חוסר הכרה ובחום גבוה. הוא התענה קשה. מחוסר הכרה והשגחה מספקת הוא הוציא את השפופרת וגרם לדימום וכך נפטר מן העולם. קברנו אותו בקרבת כפר מלינקי. עברו עלינו שבועות וחודשים, התרגלנו ליער והיינו חלק ממנו. אלה היו חיינו, חיי פרטיזנים ניידים.
באחת מפעולות הפשיטה, עת פוצצנו את מסילת הברזל בקסצ'ניביץ' אירעה לי תקלה רצינית. בשעת הנסיגה לבסיס התכווצו אצלי שרירי הרגליים, ולא יכולתי לצעוד אף צעד יותר. נשארתי מוטל בשלג, חברי לפעולה כמעט עזבוני מופקר לכפור ולסכנה ליפול בידי הגרמנים. כאשר החילותי להפציר בחברי שימיתו אותי בירייה, לבל אפול בידי הגרמנים, הבינו סוף סוף כי אינני מתחלה, אז הרימוני ועזרו לי להגיע לתחנת איסוף הנפגעים. שם טיפל בי רופא יהודי ממינסק – אותו רופא שניתח את חברי חיים ריער. הודות לו – נשארתי בחיים.

המצוד על הפרטיזנים, אפריל – מאי 1944

פעולות הפשיטה והחבלה של כל גדודי הפרטיזנים שפעלו בכל הגזרות ובאזורי חזיתות שונות – הן בעומקה של רוסיה והן באזורי בילורוסיה שהשתייכו לפולין לפני המלחמה נגד היטלר – הטרידו מאוד את הגרמנים. פעולות הפרטיזנים האיטו את התקדמות הבזק שלהם בזמן ההתקפה, מאידך ניתקו את הבסיסים שלהם בעורף ושיבשו את דרכי נסיגתם. מצב זה חייב את המטה הגרמני הראשי לחסל כליל את כוח הפרטיזנים. הפקודה ניתנה וצבא האוייב הטיל למערכה 30 דביזיות של גרמנים, אוקראינים גרורים אחרים וצבא וולסוב (גנרל רוסי שערק יחד עם הגייס ועבר לגרמנים בשלהי 1941) שהתקדמו בשרשרת כדי לשים את כוחותינו במצור. הללו פרצו ליערות. אנו נלחצנו יותר ויותר וטבעת המצור התהדקה סביבנו מיום ליום. כתוצאה מכך נלקטו והתלכדו כל חטיבות הפרטיזנים ויצרו חזית ארוכה וממושכת. אכן, ימים קשים מאוד באו עלינו. התחמקנו ככל האפשר ממלחמת פנים אל פנים, אולם מחנותינו הלכו וקרבו זה לזה ולא היה מנוס יותר מקרב גלוי. בסופו של דבר נכנסו יום אחד לקרב דמים אכזרי. האויב התקרב אלינו מאוד: הטיל לקרב טנקים, אווירונים וארטילריה ואנו מצדנו הפעלנו את הנשק האנטי-טנקי. רמקולי האויב ניסו לשכנע אותנו כי נניח נשקנו וניכנע, כי הלא מוקפים אנו בטבעת פלדה מחושקת. אנו השיבונו לעומתם במטר אש ונפץ... וכך ובדרך זו החל קרב אכזרי ונואש, קרב דמים שארך 3 ימים. ביום הראשון לקרב, עלה בידינו לחסל ולהוציא מכלל פעולה כמה טנקים של האויב. אולם במקומם זרמו ובאו אחרים. הארטילריה הגרמנית הוסיפה להפגיש את היער, האווירונים הפציצו מן האוויר והקרב נמשך. אנוכי והמהנדס רוטלבט יצאנו כסיירים, על מנת לאסוף ידיעות על הכוחות הגרמניים המתרכזים. רכבנו על סוסים והתקרבנו אל בית אזרח אחד שבקרבת היער – מקום מגוריה של אחת הקשריות שלנו. היא יצאה לקראתנו החוצה מבוהלת ומסרה לנו: כל הדרכים חסומות ומבעדן זורמות בלי הרף חטיבות משוריינות של גרמנים טנקים ותותחים. מסרנו לה ידיעה בכתב עבור קשר אחר, אולם בו ברגע השגחנו בטור גרמני משוריין ואילו אנחנו האצנו בסוסים ודהרנו למטה. הגרמנים הרגישו בנו והפעילו את מרגמותיהם. מצבנו היה בכל רע. היינו מוקפים... המשכנו לדהור כשפגזי המרגמות מתפוצצים מלפנינו ומאחורינו. פתאום החלק סוסו של רוטבלט, ואני הרגשתי כי הם נפלו שניהם. צמרמורת תקפתני. צעקתי אליו כי יברח מהר אחרי. והנה עלה בידו איכשהו להקים מהר את הסוס והמשכנו בדהירתנו. כדי להיעלם מעיני רודפינו, סטינו כ- 10 ק"מ לכיוון ביצה גדולה. לאחר שחצינו אותה בקושי רב, הצלחנו להגיע למטה, כשהמג"ד ושאר קציני המטה וכל חברינו הקרובים סבורים כי אין אנו יותר בין החיים. דעה זו התבססה על הודעת התצפית של הגדוד שראתה אותנו מוקפים ובורחים מפני הגרמנים, הממטירים עלינו פגזי מרגמות. על כל הוא היה משוכנע כי כבר נהרגנו ומסר על כך לממונים. ... בינתיים עבר היום, בא הלילה. עוצמת האש שנתכה עלינו לא פסקה. אף אנו לא הפסקנו להמטיר אש על הטנקים והטורים שבאו אתנו במגע. הסכנה המוחשית הקרובה ליכדה את אנשי הגדוד עם כל יתר החטיבות. הכול ידעו כי המבחן הקשה עוד לפנינו. כך נמשכו קרבות קשים ומרים במשך 3 ימים. אבדות הגרמנים היו כבדות ביותר, אולם הם לא חסכו בכוח אדם וציוד והטילו למערכה טורים משוריינים וכוחות נוספים... אף אבדותינו לא מעטות היו, אולם הצלחנו בינתיים לשמור על כוחנו. לאחר שלושת ימי הקרבות הגיעתנו הפקודה ממטה הצבא האדום, לנטוש את החזית ולסגת מהר ככל האפשר אל אזור הברזינה. כפי הנראה תכנן אז המטה הראשי של הצבא האדום התקפה רבתי על הגרמנים. היינו סבורים כי נתחבר מעתה ואילך עם הצבא הסדיר. הפקודה שניתנה לנו בוצעה.
עייפים ורעבים תאבים למנת אוכל חם הגענו אל הברזינה בשעות הלילה. התמקמנו למנוחה. אולם על אוכל לא היה מה לדבר. בגלל סכנת הפצצה מהאוויר, לא ניתנה כל אפשרות להעלות אש ולבשל מזון כלשהו. זה 3 ימים לא טעמנו טעמו של תה, מכל שכן שלא הייתה לנו מנת מרק חמה. התפרקדנו למנוחה על קיבה ריקה כמעט...
... חלפו יומיים או שלושה, לפי שעה נותק המגע בינינו לטורים הגרמנים המתקדמים, אולם המצוד נמשך והלך. חשנו בעליל, כי טבעת הכיתור סביבנו מתהדקת והולכת. מהעבר השני של החזית, הגיעו אלינו ידיעות בלתי מעודדות. ההתקפה החזיתית מצד הצבא האדום טרם באה, כפי הנראה נתגלו פרטי תכנונה לגרמנים מבעוד זמן ומשום כך התעכבה. לפני שניתנה לנו השהות להתארגן ולהיערך מחדש לקראת הבאות, עוד בטרם נחנו דיינו מהקרבות, הגיעתנו הפקודה ממוסקבה, כי הוטל על כל הכוחות הפרטיזנים לשוב ולהתקדם מערבה. בכל תנאי ובכל מחיר הוטל עלינו לשבור ולנתק את קו החזית של הגרמנים, כדי לעכב התקדמותם לעבר מוסקבה. כאמור נמצא עיקר הכוח הפרטיזני על יד הברזינה בגזרת סמולנסק, על כוח זה הוטל לא רק לעכב את הכוחות הגרמניים, אלא גם לאלצם לסגת. ההכרח שלא היה מנוס ממנו הצמיח לו כנפיים. כל הבריגדות של הפרטיזנים זינקו לקרב. על כוחותינו נמנו כ- 40,000 איש בערך, שהיו מוקפים ונתונים בתוך טבעת כיתור של הגרמנים, שהשתרעה על שטח רחב וגדול. קרבות מרים ונואשים רצופי התקפות ונסיגה לסירוגין התחוללו. לחמנו על כל שעל אדמה, ובסופו של דבר עלה בידינו לאחר כמה שבועות של קרבות עקובים מדם, לשבור את החזית הגרמנית ולנתק את קוויה. אבדותינו היו רבות והפסדנו כמעט את מחצית כוחותינו, אך לא לשווא! 
שבנו וחזרנו לקו וויליקה-אולקוביץ. שוב הלכנו וקרבנו לסביבת אילייה, לקבר האחרים הגדול של משפחתי, חברי ובני עירי...
לעת זו חל מאורע חשוב בחזית בילורוסיה המערבית, שהגביר בהרבה את כוח התנועה הפרטיזנית וסייע להתקפת איגוף גדולה של הצבא האדום, שעמד כבר חדשים אחדים בשערי ורשה. הייתה זו עריקת גדודי וולסוב על מפקדם רדיונוב. הקולונל רדיונוב היה סגנו של גנרל וולסוב שהזכרנוהו לעיל, ויחד עמו עבר בשעתו עם החטיבה כולה לגרמנים. למעלה מ- 3 שנים לחמו נגד הצבא האדום והיו מסוכנים ביותר במלחמה גד הפרטיזנים. ברם אבדותיהם הגדולות והמתמידות מחד, אי הכושר להכניע את הפרטיזנים והמכות שניחתו על הגרמנים מאידך, גרמו אצלם לחששות שהולידו הרהורי עריקה מחודשת והפוכה. התפתחות זו לא נעלמה מהתנועה הפרטיזנית.
התעמולה של הצבא האדום החלה השכם והערב באמצעות הרדיו וכרוזים מן האוויר, לקרוא לחטיבה הזו, כי תחזור ותלחם באויבי המולדת. היא גם הבטיחה לכל מי שיעבור לצבא האדום, כי יסלחו לו כל פשעי בגידתו בעבר. עם ההתפתחות המפתיעה לרעת הגרמנים בחזיתות השונות, נוצרה אווירה מיוחדת להצלחת תעמולה זו. בבוקר לא עבות אחד התמרדה החטיבה הזאת והפנתה את נשקה נגד קציניה הנאמנים לגרמנים. הגנרל וולסוב ביחד עם חבר נאמניו עזב את מטהו וברח. סגנו רדיונוב פנה וניהל משא ומתן רשמי עם בא כוח המטה של התנועה הפרטיזנית בנוכחות נציג המטה הכללי של הצבא האדום. המשא ומתן נסתיים בהצלחה ובדוקשיץ הצטרפה החטיבה אל הפרטיזנים. כנהוג בנסיבות אלו, פורקה החטיבה ופוזרה ליחידות שונות בחיל הפרטיזנים. דבר זה הגביר את קרננו, והפלאנו את מכותינו בחיל האויב. כך הצלחנו לפורר, לנתק ולשבור סוף סוף את החזית של הגרמנים. שבירת החזית על ידי הכוחות הפרטיזנים, פינתה כאמור את הדרך להתקפה גנרלית סופית מצד הצבא האדום, אשר מוטטה כליל במשך כמה חודשים את התנגדות הגרמנים. כך נפתחה הדרך לברלין...
הגענו איפה וחזרנו ליערות מכורתנו למחוז ילדותי. היו אלה מקומות שהכרתים ככף ידי. לאחר קרבות מרים, נואשים ומיגעים, לאחר הקזת דם וקרנות במידה כה רבה, היה צורך להתמצא שוב בשטח, לאסוף ידיעות על תנועת הגרמנים, להתאמן, בכדי להתארגן ולהיערך למבצעים חדשים. 
שוב הוטלה עליי ועל המהנדס רוטבליט משימה זו. גם הפעם יצאנו רכובים על סוסינו, מצוידים בתת מקלע, אקדחים וכמה רימוני יד לכל אחד. היה זה לעת קיץ עם הבשלת הקמה, בצהרי יום הגענו לכפר מסוים. עד היום איני יודע אם הרגישו בנו הגרמנים עצמם, או אם אחד הבוגדים מסר להם על בואנו. אולם אם כה ואם כה, הם שמו לנו מארב בתוך הקמה, וכפי הנראה הם רצו לתפסנו חיים. מבלי שנדע על כך שמנו פעמינו לתוך הכפר בשקט נפתחה לפתע דלת בבית אחד, דמות אישה פולניה שכרתיה היטב, התייצבה בפתח, ובפולנית אמרה לנו בלחש: 'סולומינסקי, הסתלקו מהר בשם האלוהים, 10 מטר מאחורי הבית שוכבים גרמנים במארב כדי לתפסכם, נוסו על נפשכם!'
ככל שהייה ביכולתנו מהרנו לברוח. לאחר שהתרחקנו כ- 200 מטר מהבית עלינו על גבעה, ממנה ראינו אמנם את הגרמנים השוכבים בקמה. הסתלקנו מהר אל היער אולם לא יכולנו לחזור אל המחנה ללא ידיעות. הצעתי איפה לחברי, כי נגיע ליישוב אחר. השארנו את הסוסים וחצינו אדמת הביצה ברגל. הגענו לאחוזה בפאתי היער ונכנסו לתוכה. שאלנו את האיכר על הנעשה. בתימהון גובר והולך הסתכל בנו ואמר: 'לא יאומן כי נשארתם בחיים! הן גרורי הגרמנים מתפארים כי עלה בידם להשמיד את כל הפרטיזנים!' מפיו נודע לנו כי לא גדול עתה כוח הגרמנים בסביבה, רובו של הכוח נתקע בגזרת ברזינה. שתינו מים, חברי אף הציע כי נשב וננוח, אך אני עמדתי על כך כי נמהר ונחזור ליער.
לא חלף זמן רב מאז נכנסנו ליער נראה לפתע מרחוק, עשן ואש מיתמרים... לא ידענו מה פשר הדבר. פשרו נודע לנו רק לאחר שהעמקנו כ- 10 ק"מ לתוך היער ושמנו פעמינו לכפר אחר. פנינו לאיכר על מנת להשלים ידיעותינו על הנעשה ומתחולל בסביבה. שם נודע לנו כי הגרמנים נכנסו לאחוזה ואמרו לאיכר כי ראו פרטיזנים נכנסים, היכן הוא החביאם? הלה נענה לתומו כי אין הוא יודע אם היו אלה פרטיזנים. הם שתו מים והסתלקו והן מידת האדם מחייבת לא למנוע מים מאדם צמא! חמת הגרמנים עלתה. הגרמנים סגרו את האיכר וכל בני ביתו בבית והציתוהו באש. זעקות הנשים והילדים שנשרפו חיים החרידו את כל הסביבה. רק אז הבינונו, כי עם צאתנו מהאחוזה הרגישו בנו הגרמנים. 
על אף הקשיחות שרכשנו בדרך נדודינו, צר היה לנו על מותם של חפים מפשע שנגרם בעטיינו ולבנו דאב מאוד. מפי איכר נודע לנו גם כי בסביבה מעטם יחסית הגרמנים. חילות מצב גרמניים נשארו רק בקורניץ ובוויליקה, המהוות עתה תחנות אספקה חשובות לצבא הגרמני שהתקדם כבר מעבר לברזינה. נזהרנו מעתה זהירות משנה, חזרנו ליער, עלינו על סוסינו ובדרך אחרת חזרנו למטה עם הידיעות שבידינו.
נסיבות הלחימה הפרטיזנית ועייפותנו הרבה גרמו לכך כי נעשה הפסקה רצינית בפעולותינו הקרביות. מעתה עברו עלינו כמה שבועות של שקט וחוסר מעש. החלפנו כוח, התאמנו והתארגנו מחדש. פיתחתי לפני המפקד תכניות לפשיטה בקנה מידה גדול על וייליקה וקורניץבשתי הנקודות הללו היו בסיסי אספקה חשובים לגרמנים. בקורניץ הייתה טחנת קמח ומנסרה גדולה, ובקרבתה תחנת רכבת, מחסני ציוד ובתי מלאכה, שעבדו במלוא כוח תפוקתם. הוא הדין גם בוויליקה. שתי הנקודות היו מוגנות על ידי חיל מצב תקין, מצוייד במיטב הנשק האוטומטי והציוד. הכינונו ביסודיות את פעולות הפשיטה.
בשעת ערב מאוחרת בליל יולי 1944 פרצנו – אנחנו אנשי גדוד 'הנוקם' שהפך לחטיבה – לשתי הנקודות הנ"ל בעת ובעונה אחת. הגרמנים בקורניץ התבצרו היטב בתחנת המשטרה. השתלטנו על העיירה, פוצצנו במשך שעות מספר את כל הבסיסים והנקודות החשובות מבחינה צבאית. כמו כן הצבנו מארב למנוע תגבורת לוייליקה. אבדות הגרמנים בקורניץ ובוויליקה היו גדולות ביותר. בקורניץ לא היו לנו אבדות, אך לעומת זאת עלתה לנו הפועלה בוויליקה ב- 3 הרוגים וב- 11 פצועים. הגשר על נהר וויליה העובר בעיירה, היה מוגן יפה על ידי כוחות חזקים של הגרמנים. התחולל קרב מר, נועז ועקשני. למרות האבדות פרצו הפרטיזנים לעיירה, פוצצו את תחנת הרכבת והמסילה, את טחנת הקמח וגשר הוויליה. התקפה מתואמת זו על שתי העיירות בבת אחת פעלה את פעולתה וקודם כל מבחינה פסיכולוגית. הגרמנים – אנשי חיל המצב – האמינו כי לא רק הפרטיזנים נלחמים בהם, הם החלו להאמין כי גייס שלם של הצבא האדום, התקדם והגיע למקום. החלה מנוסה, חלק מהם הסגיר את עצמו בשבי, אחרים נהרגו. במשך כל הלילה פעלו כוחותינו. עם שחר, נערכנו לנסיגה. מכל צד החלו הגרמנים להזרים תגבורת. כוחותינו נסוגו בסדר ובהתאם לתכנית.
ימים אחדים לאחר מכן ניתנה הפקודה לפרוץ בפועלות פשיטה לעיירתנו אילייה ואחוזת אובודובצי, שנמצאה בקרבת מקום ושימשה בסיס גרמני חזק ומבוצר. פקדתי על המחלקה שפרצה לאילייה. לאחר קרב נשברה התנגדות הגרמנים, השתלטנו על בית מטה המשטרה והגסטאפו, שרפנו אותו, כמו כן פוצצנו ושרפנו את טחנת הקמח – הטחנה של הוריי. תחילה נכנסתי לטחנה על מנת להציל את המכונאי הפולני, וכאשר ראני, נפל על צווארי ופרץ בבכי. הוצאתי אותו חיש מהבניין, הנחנו חומר נפץ והצתנוהו. כך החרבתי בעצם ידי את רכוש הוריי...
לא ניתנה לי הפעם האפשרות לפרוש לאיזו פינה, להתבודד עם עצמי, להרהר ולהיזכר בשרידים יקרים מעברי, מימי ילדותי ובחרותי בעיירתנו. שוב נאלצנו לסגת, אך חזרתי אליה כעבור כמה שבועות לאחר שחרור ווילנא וטיהור האזור כולו. הפשיטה באילייה ואובודובצי הטילה פחד על הגרמנים שאבדותיהם היו רבות. גדודי הגרמנים מבין איכרי הסביבה פחדו מאז לנוע בסביבה גם לאור היום. הם החלו לחשוש לגורלם, עין בעין ראו כי אכן התהפך הגלגל...
בינתיים, עשו גיסות הצבא האדום את שלהם, הם התקדמו מחיל אל חיל, במשך שבועות מספר שוחררה מינסק, נכבש וטוהר אזור ווילנא. בוקר יום אחד הבהילתנו הבשורה כי על כל בריגדות הפרטיזנים להתאסף במינסק. מעתה ואילך הננו חיילי הצבא האדום ואיננו פרטיזנים יותר. כעבור ימים אחדים – ביום קיץ יפה – עמדנו כולנו כל חיל הפרטיזנים לשעבר – במסדר שהתקיים בכיכר המרכזית במינסק והאזנו לפקודת יום מיוחדת מטעם ראש המטה הכללי, בה הועלו פעולות הפרטיזנים. גלי שמחה הציפו לבבות, גם אנו מתי מעט פרטיזנים יהודים שנשארו – נשטפנו בה. אולם בחביוני לבבנו כרסם עצב וצרבה מרירות גדולה וקשוחה. על כולם דברה פקודת היום, היא הזכירה רוסים ובילורוסים, ליטאים ופולנים, לטים וטאטרים... רק אנו היהודים היחידים והבודדים נשארנו אלמונים. לחמנו כרוסים ובילורוסים ופולנים, אך לא כיהודים. כך עמדנו והלכנו במסדר ולאחריו, מאחורינו נחלי דם, קברות יקירנו, יתמות, אובדן ושכול. לפנינו גלי שמחה, קול המונים מריע, ואנחנו גם הפעם זרים מוזרים ואלמונים. הניצחון הוא ניצחוננו אבל לא לנו השמחה!...
בראשית 1945 נשלחתי לאילייה על מנת להקים בה את טחנת הקמח מחדש ולהפעיל בתי מלאכה בסיסיים לצבא האדום. עמדתי בלב העיירה והרהרתי: אילייה עיירתי! מה דמות לך, ומה טעם בלי יהודייך, בלי כל יקירנו שנספו באופן כה אכזרי? חשתי בכל רמ"ח איבריי, כי שוב עליי לצאת לדרך חדשה.

 אפילוג
בתום המלחמה, לאחר נדודים דרך ארצות אירופה המדממות שלאחר המלחמה, בדרכים לא-דרכים, יצר קשר עם אנשי הסוכנות ויחד עם חברים נוספים הגיע לפריז למחנה מעבר, בו שהה במשך כשישה חודשים. לאחר חודשים אלה, עבר למרסיי ועלה על האנייה 'לנגב' בדרכו להפלגה לארץ ישראל. יחד עם חבריו, נתפס על ידי השלטונות הבריטים אז בארץ, והוגלה למחנה המעצר בפמגוסטה, קפריסין. במחנה זה שהה כמעט שנה. בתאריך 19.2.48 עם השחרור ממחנה המעצר בקפריסין, בן 38, הגיע שוב לחופי ישראל באנייה 'קדמה', וקבל תעודת זהות מטעם Government of Palestine – ממש טרום ההכרזה על מדינת ישראל. פרוץ מלחמת העצמאות, ב- 14 במאי 1948, גויס לצה"ל, לחיל האוויר, והוביל אספקה ללוחמים בנגב ובאילת. בשנת 1951 התחתן בשנית עם גאולה לבית עמיצור (את אשתו הראשונה ובנו בן השלוש שכל לאחר שנרצחו בברוטליות על ידי הנאצים בעיר הולדתו אילייה), והקים משפחה חדשה בישראל. השתתף במבצע קדש 1956
נפטר בפתח תקוה ב- 28 בספטמבר 1998. 

הועבר על ידי ארנה שומן, בתו של שרגא דגני