סיפורו של הפרטיזן שרגא דגני (פייבל סולומינסקי)

המאבק לחיים

סיפורו של הפרטיזן שרגא (פייבל) דגני (סולומינסקי)
  

אני שרגא בן אליהו וחיה סולומינסקי, יליד 1909 באילייה ותושבה הקבוע עד כיליונה, מוסר בזאת את עדותי בכתב, במגמה להנציח את מאורעות החורבן וההשמדה ולהנחילה לדורות הבאים. לנצח ישארו חקוקים על לוח לבי, מעשי הזוועה, ההרס והדמים, כליון ואבדן אלפי קהילות ישראל ובתוכן עיירתי, אילייה, שנמחתה מתחת שמי אלוקים, בידי הנאצים צמאי הדם ועוזריהם השונים.
בליל 16.3.1942 – תאריך השחיטה הראשונה, עוררוני משנתי שעטות מגפיים ומצעדים, קול פקודות צבאיות, זעקות נשים ובכי ילדים.
חשתי, כי הקיץ הקץ על כולנו. החלטתי להתחבא ואולי אצליח להימלט. יצאתי מהבית. הכול מסביב היה מכוסה שלג, שהוסיף לרדת זה כמה ימים. חיש מהר כריתי לי מחבוא עמוק עמוק בשלג. אמנם רב היה הקור, אך אני שכבתי תחתיו בשקט ובאימה וציפיתי לתוצאות שהועיד לי הגורל. לא פעם הרגשתי על ראשי וגופי את מגפי הגרמנים, שהסתובבו וחפשו אחרי הנשארים בחיים, כאילו לא מלאו עוד את מכסת הדם שהוטלה עליהם. לא אדע כמה זמן הייתי שרוי במצב הזה. הוספתי לשכב ותפילה בלבי, כי לא יגלוני הגרמנים. לאחר שעות רבות שמעתי את קולו של שלמה קויפמן, הקורא לכל השרידים לצאת ממחבואם, בהבטיחו בשם הגרמנים, כי חייהם נשארו להם לפליטה ולא יאונה להם יותר כל רע. אז התברר לי כי 24 שעות כמעט, קבור הייתי מתחת לשלג. אט אט שחררתי עצמי מערמות השלג, התנערתי, חילצתי עצמותיי כשכל גופי שרוי בקיפאון, ידיי ורגליי קפואות וציפורניהן יוצאות מתושבתן. פסעתי בכבדות כנוסך עופרת. רעב הייתי, התאוויתי למשהו חם, תאב הייתי לשמוע קולו של אדם מוכר. מבוהל הייתי עד לאימה ועייף עד מוות. כך נכנסתי אל ביתו של בן ציון ברוידא. אך הוא, בהתייראו מפני הגרמנים, לא אבה להכניסני. הוא הגיף בפניי את הדלת. בודד נשארתי עומד בחוץ. רגליי הובילוני אל ביתו של החייט פסח גלמן. דפקתי והוספתי להתדפק על דלתו, תוך חשש שמא גם כאן תיסגר הדלת בפניי ואשר בחוץ. לאחר שהות מה היא נפתחה והוכנסתי הביתה. פסח גלמן וגיסו גיטליץ ריחמו עליי, חילקו אתי פיתם ומשכבם, משמע האכילוני, השקוני ואיכסנוני. השכם בבוקר נכנס שלמה קויפמן והוסיף את כולנו לרשימת הניצולים, בהודיעו כי על כולנו לעבור אל הגיטו שקבעו הגרמנים, שבו יהיו מעתה כל אלה ששרדו. תחומי הגיטו גודרו בתיל דוקרני ונקבעו בשטח שבין ביתו של קלמן גרינבלט לבין ביתו של ברוך לוין. מדי יום ביומו נפתח השער, מבעדו הוצאו האנשים לעבודה והוחזרו לעת ערב. בהיותי מומחה לטחנת הקמח הממונעת, קבלתי 'שיין' כדי שאוכל באין מפריע ללכת לעבודתי. אף על פי כן, לא פסקו ההתעללויות המתמידות גם בי. אף אני הופתעתי בלכתי לעבודה ובשובי ממנה. יום אחד, כפסע היה ביני ובין המוות. בשובי באחד הערבים מהטחנה, נצטוויתי פתאום על ידי המשמר הגרמני לעצור. הואיל וכבר הייתי רגיל לכך, כמעט ולא שמתי לב והמשכתי ללכת. המשמר פתח באש. נבהלתי ובכל כוחי החילותי לרוץ. קפצתי מעל גדר התיל, נכנסתי לאורווה אחת, ממנה לשנייה והתחבאתי לבסוף באסם ישן. שם עברו עליי כמה שעות של פחד שמא יגלוני ואחרי כן יצאתי לקול קריאתו של שלמה קויפמן, אשר הזהירני כי לא אחזור יותר על מעשה כזה. רק הודות להתערבותו ניצלתי הפעם, אך אם יקרה כזה שנית, איש לא יוכל להצילני.
כך היו חיינו בגטו. מבודדים ללא כל קשר עם העולם. בינינו נמצא גם רב העיירה, ר' אברהם אליהו רמז ואשתו שנשארו לפליטה. התנאים היו ללא נשוא. גדול היה המחסור במצרכי אוכל ואנשים היו ממש רעבים. ערב ערב, בשובי מהעבודה, הייתי מבריח עמי מצרכי מזון ככל שיכולתי, אף על פי שידעתי מה גדולה הסכנה בדבר. הרעב ויצר הקיום, הם שהורוני לעשות מה שעשיתי.
בפקודת הגרמנים נבחר על ידי שוכני הגיטו, הוועד היהודי – ה'יודן-ראט', שכלל את שלמה קויפמן והאחים מוטל ואייזיק סנדר. יש לציין שהם עשו תמיד כל אשר באפשרותם כדי להגן על היהודים ולהעביר את רוע הגזירה. תמיד השתדלו לעשות כמיטב יכולתם ולעזור לכל, ועל פורענות העלולה להתחולל, הודיעו ליושבי הגיטו מראש. הנציגים הללו שמשו לגרמנים כתובת יום-יומית לסחיטת רכוש יהודי: זהב, כספים, אבני חן, תכשיטים, פרוות ובגדי יקר. מתוך אשליה שעל ידי כך יישארו בחיים, נתנו היהודים את הכול ובלבד להציל את הנפש. אולם לאחר שהגרמנים הרגישו כי אין כבר יותר מה לסחוט, ביצעו את הטבח השני והסופי. כ מצאו את מותם גם האחים סנדר, נציגי הוועד. אייזיק סנדר נורה בעורפו על ידי קצין גסטאפו, בהתאמצו להוציא את הזהב המוסתר מתחת לתקרה לשם מסירתו לגרמנים.
כה עברו עלינו הימים והלילות. ביום בהיר אחד בשעות המוקדמות של הבוקר, הרגשנו בתנועה בלתי רגילה במטה הגרמני שבבית הכנסת הגדול, שממול לגטו. חשנו כיצד הולכת ומתהדקת טבעת השמירה של הגרמנים סביבנו. אולם עם מתן הפקודה לצאת לעבודה, הלכתי אמנם כרגיל אך בלבי הרגשה סתומה וחששות כי לא הכול כשורה. אכן, אירע את אשר יגורתי.

בחזרי לעת ערב לגיטו מצאתיו מוקף כולו צבא ומשטרה, שהחלו בהוצאת המשפחות מבתיהם ובריכוז הגברים, הנשים והטף. הבינותי את המתרחש. ביחד עם שמחה פויגלמן, פייגל סנדר, וראשע גוטמן עם שתי ילדות ואחרים, התחבאנו במרתף ביתה של חיה דבושה דוברובסקי.
גיסי, יחיאל סיגלביץ כיסה את דלת המרתף הזה בשטיח ובעצמו הסתתר באורוותו של קלמן גרינבלט.
לאשרנו, לא השגיחו בנו הגרמנים ועוזריהם ואף לא חיפשו במיוחד בבית בו הסתתרנו. יש להניח שהגרמנים לא שיערו, כי בית זה, העומד בדיוק מול המטה הגרמני, ישמש מחבוא. בכל זאת, אם ברקוהו, בדקו בו את הקירות והרצפה והסתלקו לבתים אחרים, ובהם חפשו ביתר דייקנות.
המומים ומכווצים שכבנו במרתף. מבעד לאשנב, יכולנו לראות כיצד מובלים השרידים בדרכם האחרונה, למגרשי ויינס – מקום ההוצאה להורג. יכולנו לשמוע את זעקות הנשים, בכי הילדים. קלטנו יפה את פקודת האש והדי היריות נשאו אלינו. מקום מחבואו של גיסי סגלוביץ התגלה. הם הוציאוהו משם וצירפוהו לשורת המובלים לטבח. ראיתי כיצד מובל והולך, אך פתאום קפץ, פרץ את השרשרת והסתלק בריצה, כשהגרמנים דולקים אחריו ויורים. כפי הנראה, חש כי קיצו קרוב בין כה וכה, ועל כן העדיף מוות מתוך מנוסה. הוא אמנם הספיק להגיע עד לנהר, אך שם הוא נפל שדוד מכדורי המרצחים.
שמואל קגן הרחיק עוד יותר ממנו, אך גורלו היה דומה. גם הוא הוכרע על ידי כדורי האויב.
זמן רב נמשכו היריות עד שהשתרר שקט. הוספנו לשכב ובליבנו מועקה. בחצות ליל ירח מלא, הבחנו יפה במשטרת גסטאפו שבקרבת הבית. בליבי גמלה החלטה: אמרתי לחברי שאסור לנו להוסיף ולהישאר במחבואנו, כי הגרמנים עלולים לגלות אותנו לעת בוקר, ואז לא נוכל להימלט. החלטנו ובצענו. ריכזנו את הכספים שנמצאו בידינו ובזחילה החילונו להתקדם מבעד לדלת האחורית. חשבנו כי לא נתגלה כה מהר על ידי הגרמנים. אולם הם הרגישו בנו ופקדו עלינו לעצור. לא נשמענו לקריאת העצור. רצנו ריצה מבוהלת לגדר התיל, כדי להגיע בהקדם לנהר כשהגרמנים דולקים ויורים בעקבותינו. תוך כדי הדילוג מעל לגדר התיל, נקרעו בגדינו, אך לא שמנו לכך לב.

המשכנו לרוץ כדי להגדיל את סיכויי הבריחה. הגרמנים לא פסקו כמובן מלרדוף אחרינו כשמטר יריות ניתך עלינו מכל העברים.

הגעתי לנהר ראשון, קפצתי למים ושחיתי בשארית כוחותיי וצלחתיו. הסתכלתי מסביב ונוכחתי שבעקבותיי הגיע רק פויגלמן. כל השאר עדיין לא הגיעו לפי שעה ולא ידעתי על גורלם. התברר כי הגרמנים לא המשיכו לרדוף אחרינו. הם הניחו וודאי כי רוב הבורחים עודם נמצאים בתחומי הגיטו ורצו לתפסם. ברור שלא נשא ר לנו זמן לחכות ולתהות על גורל שותפינו למחבוא. רצנו ליער.
לא זר היה לי היער. הכרתיו יפה מאותם ימים יפים ורחוקים כל כך. יכולתי איפה לשמש מורה דרך לשמחה פוגילמן ולהתקדם בשבילים נסתרי, שיתנו לנו מחסה בטוח. בינתיים, האירו כבר הים ובגדינו התייבו עלינו. הוספנו ושוטטנו ביער וכך עבר עלינו היום הראשון. עם ערב, פנינו לאיכרי הסביבה שיכולנו לתת בהם אמון, כי לא יסגירונו לגרמנים, על מנת להשיג מצרכי אוכל ומעט בגדים.
הגענו אל הכפר הקרוב. דפקנו על דלתו של איכר שהכרנוהו היטב. הוא פתח את הדלת, התבונן בנו והצטלב. רוחות רפאים היינו בעיניו. לפי הידיעות שהגיעו אליו, נהרגו כל יהודי העיירה ואיככה אנו דופקים על דלתו? לאחר שהתאושש מתדהמתו ופחדיו, ביקשנוהו כי ימכור לנו מזון לימים מספר תמורת דולרים. בקשתיו גם להעביר מכתב למכונאי של טחנת הקמח שלנו, במטרה כי ישלח לנו דרכו מקצת בגדים, כדי שנוכל להתקיים ביער. הודענו לו כי נבוא למחרת בלילה לקבל את הבגדים.
לאחר העסקה, עזבנו את בקתת האיכר והעמקנו לחדור כ- 15 ק"מ לתוך היער. תוך כדי הליכה נתקלנו בעצים מנוסרים ומסודרים שורות שורות. החלטנו לקבוע מחבואינו בתוך ה'שטבל' ולתכלת זו, הוצאנו מתוכו עצים והסתדרנו בתוך החלל הריק. כך עבר עלינו שארית היום, ושוב בוקר וערב ומאחורינו היום השני ביער.
עם רדת הליל פנינו לכיוון הכפר. תוך זהירות משנה, התקרבנו לבית האיכר. החשש כי הוא עלול להביא גרמנים, לא מש מקרבנו. לאחר שבדקנו יפה את הסביבה ונוכחנו כי אין סכנה צפויה לנו, נקשנו על דלתו. האיכר פתח וקבל אותנו כשהוא רועד מפחד. הוא מסר לידינו את חבילת הבגדים שנתן לו המכונאי עבורי. חילקתיה בו במקום, מחציתה לי ומחציתה לפויגלמן. לבקשתנו, מכר לנו האיכר עוד מצרכי מזון, והשביענו כי לא נוסיף לבקרו, מתוך דאגה לשלום משפחתו. אם יוודע לגרמנים או לאיכרים אחרים, כי הוא עוזר לפרטיזנים, סופו יהיה מר. הבינונו לרצון האיכר, הודינו לו וחזרנו למחבואנו ביער.
אכן, דימינו וקיווינו, כי במהרה המצב עלול להשתנות. הגרמנים יאלצו לסגת ואנו נישאר בחיים. אולם המציאות הייתה אחרת. הגרמנים התקדמו מדי יום ביומו והתבססו במקומות. חשנו זאת אף כי לא היו בידינו ידיעות מהימנות. המשכנו להסתתר כשהצידה שלרשותנו אוזלת והולכת ובגדינו דלים מכדי לעמוד בקרה המקפיאה בלילות. לאחר שכלה מזוננו, פנינו לאיכר אחד ובקשנוהו כי ירחם עלינו וימכור לנו מזון במיטב כספינו. כאר זה שסחר איתנו בעבר ומכר לנו יערות, הכירנו היטב – העמיד פנים כאילו נכמרו רחמיו, מכר לנו שני ככרות לחם וחבילת חמאה תמורת זהב...
חזרנו ליער. בלילה הבא, חזרנו שנית לאותו איכר ודפקנו על דלתו. הוא אמנם פתח לנו אך הכרתי מיד שלא עשה זאת ברצון רב. הוא סרב למכור לנו מזון בטענה שהוא מפחד מפני השלטונות וכי בין כה וכה, לא נצליח להיחלץ מטבעת הגרמנים. כדי למנוע סבל מיותר, הציע כי נשוב לאילייה ונתמסר לגרמנים, אולי לא יהרגונו. הוא חזר והדגיש כי אינו רואה טעם רב במעשינו, לאחר שממילא נספו כבר כל היהודים.
מהרנו להסתלק מהמקום בהרגשה מדוכאת וקודרת ובליבנו קננו חששות שמא נפלנו במלכודת. התרחקנו מהמקום – 10 ק"מ בכיוון אחר והגענו לאחד האיכרים שהכרתיו היטב. דפקתי על דלתו. הוא פתח ובפחד מהול בתימהון הסתכל בנו: 'העודך חי? איך יתכן? הן קז'ורה התפאר בפניי, כי בעצם ידיו הרגל אותך'! השבתי לו כי עלה בידי להתחמק והנני מבקשו כי יואיל למכור לנו מזון בתמורה מלאה. האיכר שריחם עלינו באמת ובתמים וצייד אותנו במזון לשבוע ימים, הזהירנו וציוונו על משנה זהירות. הגרמנים עורכים מארבים בלילות מסביב לכפרי הסביבה, כדי ללכוד פרטיזנים. הודינו לו מאוד ופנינו לדרכינו. רק עם עלות השחר, הגענו למחבואנו.
כך עברו עלינו ימים ושבועות. למחבואנו נכנסנו רק בלילות, בימים נמצאנו ביער שבקרבתו, כדי שנוכל לפקוח עין ולעקוב למתרחש. אכן, זה היה לטובתנו. כפי הנראה, התגלה מחבואנו לרועה צאן, שראה אותנו יוצאים מתוכו ומסר על כך לגרמנים.
באחד הימים, כאשר אנו, כדרכנו יום יום, עוזבים עם השכמת הבוקר את המחבוא ומסתתרים בסביבה הקרובה, שמענו לפתע פקודות ברוסית וגרמנית לצאת ממבואנו כי אחרת נהרג במקום. מובן שלא ענינו והחילונו להתרחק מהמקום עוד יותר תוך כדי זחילה מבלי שהרגישו הגרמנים. מאחר ולא באה שום תשובה, הם התקיפו את המחבוא ברימונים ויריות, שהדיהם הגיעו אלינו מרחוק. שוב עבר עלינו יום תמים של אימה ופחדים ביער. למרות זאת, גרם הרעב שנשוב למקום המחבוא די לבדוק אולי שאר שם משהו ממזוננו ובגדינו. כאשר הגענו למקום נוכחנו כי מחבואנו נשרף ונהרס וגם המזון והבגדים אינם עוד.
גמרנו אומר להסתלק מסביבה זו ולחפש לנו מקום סתר ביער אשר מעברו השני של הנהר, ואת החלטתנו ביצענו. בינתיים האיר כבר השחר ולא יכולנו להגיע לכפר כלשהו לאור היום. נאלצנו איפא לשוטט ביער במשך היום כשאנו רועדים מקור, רעבים, צמאים וקפואים. הפעם מחבואנו היה שיח של תותי יער, וכאשר בשעות הצהרים נראו בקרבתנו איכרות מלקטות את התותים, החל חברי שמחה לחשוש לגורלנו בהפטירו: 'עתה אנו אבודים'. ניסיתי להרים את רוחו ולעודדו לקוות על יסוד העבר. טענתי 'אם הצלחנו עד כה לגבור על הסכנות, לא מן הנמנע כי נזכה להינצל גם הפעם. הוספנו לשכב בסתר מתחת לשיח. תוך כדי ליקוט התותים התקרבה איכרה אחת אלינו, אולם נראה כי הרגישה בנו והסתלקה בבהלה מתוך הנחה שנתקלה בפרטיזנים, אך אני, שהכרתיה, החילותי לקרוא בשמה. ראיתיה נרגעת, חוזרת ומתקרבת אלינו כדי לשוחח. סיפרתי לה כי מצבנו בכל רע. זה ימים אחדים אנו נמצאים ללא מזון ובגדים. היא עצמה הציעה לנו כי נבוא אליה בלילה ותצייד אותנו במזון ומלבושים. הגענו לביתה עוד באותו הלילה והיא הגישה לנו לחם, חמאה וחלב וסרבה לקבל תמורה. ברוב אדיבותה, הציעה בעצמה כי מדי פעם תביא לנו ליער מצרכים. כך עברו עלינו שבועיים ימים. התרגלנו למצב, אולם לא נעם לנו להוסיף ולקבל ממנה הכול בחינם וללא תמורה. מאחר וסרבה לקבל מאיתנו כסף, נפרדנו ממנה והודינו לה על עזרתה החשובה והודענו כי החלטנו לעבור למקום אחר. בטרם לכתנו היא סיפרה לנו על מצב המלחמה ממנו הסתבר כי אפסו הסיכויים לסיומה המהיר, מפני שהרוסים נסוגים בכל החזיתות ואילו הגרמנים הולכים מחיל אל חיל. מצב ההשמדה נמשך אך עתה היקפו גדל. את אשר עוללו קודם ליהודים בלבד, הם עושים עתה גם לאצולה הפולנית.
ברור היה כי עלינו לנהוג ביתר זהירות.
שוטטנו ונדדנו ביערות, שוב החלפנו מחבואנו והגענו למקום אחר. באחד הלילות שמנו פעמינו אל מעונו של פולני – בעל אחוזה זעיר. דפקנו על דלתו שנפתחה בפנינו. בעלת האחוזה בראותה את מצבנו וכיצד אנו קרועים ובלויים, נתנה לנו בגדים ומזון. מדבריה הסתבר כי ידעה מזמן שניצלתי והביעה את תימהונה על שלא הגעתי אליה עוד לפני כן. יתר על כן, היא הציעה לנו כי נבוא כל ערב אל גורן החציר ושם נמצא מזון מוכן. תוך כדי כך הזהירה אותנו מבנו של שכנה שהתגייס למשטרה הגרמנית. לא פקפקנו אמנם ברצונה הטוב, אך חששנו שמא ניפול לתוך מארב, כי נביחת הכלבים עלולה להוכיח כי אנשים זרים מסתובבים בקרבת מקום. החלטנו לכן חיש מהר להסתלק מהמקום. הודינו למארחת ופנינו לכיוון אחר.
בשעה שתיים בלילה, התדפקנו על דלתו של איכר אחר וביקשנוהו כי ימכור לנו מזון. איכר זה כירנו היטב ואם כי היה מבוהל, מכר לנו את אשר בקשנו. אולם בכך, אזל ותם כספינו.
עזבנו את בית האיכר על מנת לשוב ליער. כשהיינו כבר במרחק 30 מטר מביתו, פקדו עלינו: 'עמוד'.
הנחנו בתחילה כי אלה גרמנים או אוקראינים ופתחנו במנוסה. מטר יריות נשמע וקליעי כדורים החלו לשרוק סביבנו. רק מאות מטרים עדיין הפרידו בינינו לבין היער. אולם חברי שמחה החל לפגר יותר ויותר מאחוריי. בראותי זאת, לא יכולתי להפקירו. חזרתי על עקבותיי על מנת למות יחד אתו. שמונה אנשים נושאי רובים מכוונים ישר אלינו התקרבו תוך קריאות: 'מי אתם'? הבינותי כי אלה פרטיזנים ולא גרמנים. סיפרנו להם את אשר עבר עלינו וכי ברצוננו להצטרף לפרטיזנים, בכדי להילחם בגרמנים ולנקום. הם לא שעו לדברינו וראו בנו מרגלים, בהתחשב בעובדה שחברי שמחה לא ברח כלל. לא הועילו טענותיו של שמחה שנימק את אי בריחתו מפני שהבין שהם פרטיזנים וממילא גם ידידים.

אמרתי להם איפוא כי איכרי הסביבה מכירים אותנו יפה וביכולתם להעיד שאיננו מרגלים. יתר על כן, יש בין הפרטיזנים שבסביבה אחד המפקדים ושמו קבילקין, המכירנו יפה. בשעתו, עם בריחתו מהשבי הגרמני ועוד לפני כן, עזרתי לו בכספים ובנשק.
הרגשתי כי הם מתחילים להאזין לדבריי. השיחה נהיתה פחות חשדנית ותוקפנית, עד שלבסוף נמסרה לנו הכתובת היכן אפשר להיפגש עם הפרטיזנים. אולם באמתלא שהם הולכים לפעולה קרבית, דרשו במפגיע את מגפינו. הפצרנו בהם לבל יקחום מאיתנו, הן לא נוכל לשוטט ביער יחפים וללא מזון. טענתנו שבסביבה יש איכרים עשירים שמהם אפשר לחת – נתקבלה עד דעתם. אולם ליתר בטחון, השאירו על ידינו שמירה והלכו לחפש אצל האיכרים. אך לאחר שחזרו מהפעולה ריקם, מפני שהאיכרים סילקו הכול מפחד ההחרמות של הפרטיזנים, הורידו מעלינו את מגפינו ומעילינו, תוך הבטחה שיחזירום בשובם מהפעולה.
מדוכאים והמומים נעזבנו לנפשנו ללא בגדים וללא מזון. חברי החל שוב טוען על חוסר התכלית בדרכנו. 'אם כה ואם כה, אבודים אנו', טען. על כך עניתי: 'אין מקום לייאוש, הן במו עיניך ראית רעי, כיצד עבר עלינו תלאות והשתרגו על ראשינו, ובכל זאת הצלחנו להישאר בחיים. יש איפא יסוד כי עוד תזרח השמש'. שוב עמדתי על כך כי נשארה לנו רק דרך ההצטרפות לפרטיזנים. המלחמה לא תגיע כה מהר לקיצה ואותנו מפעם רגש הנקמה. נלחם וננקום. ואולי גם נשאר בחיים. אך אם נגזר עלינו למות, טוב כי נמות כלוחמים. זמן רב דברתי על ליבו עד כי התעודד.

עם רדת הלילה חצינו את הנהר והגענו לכפר. שמנו פעמינו אל ביתו של האיכר סוניץ. דפקתי על דלתו, הוא פתח וכאשר ראני, אמר תוך שמחה גלויה: 'דע לך סולומינסקי, כי מפקד הפרטיזנים המכיר אותך יפה, מחפש אותך. הוא סיפר לי כי בזמנו הגשת לו עזרה מלאה ואף הבאת הצעות להוציא צעירים ליער ולהפנותם לפרטיזנים'. מדבריו נודע לי כי גם חיים ריער נמצא בין הפרטיזנים. בעמדו מסתכל בנו, ראה כיצד אנו עומדים ללא נעלים ובגדים, רגלינו פצועות וזבות דם. מיד נכנס הביתה וקרא לאשתו: 'קומי, צאי וראי מי בא'.
היא יצאה, העיפה מבט בנו והחלה לבכות. תוך בכי אמרה: 'אנו ניתן לך כל מה שאתה צריך, כדי שתוכל להתלבש'. הביאה לנו מגפים, מכנסים וכביסה. החלפנו הכל. קבלנו אוכל. שוב התחלתי להרגיש עצמי כבן אדם. לבסוף בקשו אותי כי נשוב אליהם. 'מחר יהיה כאן המפקד ותוכל בעצמך לדבר אתו על הכול'. חזרנו ליער תוך הרגשה טובה. אף מצב רוחו של שמחה השתפר. שוטטנו כל היום עד שעת ערב מאוחרת ביער.
בשעה עשר בערך, פנינו לכיוון לבית סוניץ. בדומיית הלילה נשאו אלינו מרחוק דהרות פרשים המתקדמים בכיוון זהה. נשתהינו במקצת. חששו התעוררו בלבנו שמא אוקראינים אלה ולא פרטיזנים?
עברה מחצית השעה ושקט מלא השתרר בסביבה. החלטנו איפוא להתקרב אל הבית ונתקלנו באיכר העומד על המשמר בחצרו כדי למנוע הפתעות מצד הגרמנים. לשאלתי אם נמצאים אנשים בביתו, השיב: 'המפקד בלוויית כמה פרטיזנים'.
נכנסנו הביתה. הפקד קבילקין קפץ לקראתי ולחץ את ידי: 'נשתה קודם לחיים על כי נמלטת. מי הבחור שבא עמך?' השבתי כי זה חברי למנוסה, יחד ברחנו מהגרמנים. המפקד הסתכל בו, בחן יפה את פני שמחה ולאחר שתיקה ממושכת אמר: 'אותו לא אוכל לקבל לפרטיזנים. ראשית אין לנו מספיק נשק. שנית, רואה אני שאינו מסוגל אף ללכת, וודאי לא יוכל להילחם'. הפצרתי בו כי יקבלו, הן לא אוכל להפקיר את חברי. ביקשתיו כי ימצא עבורו עבודה כלשהי. לאחר הרהור מה ענה, כי מתוך חובה לגמול לי על העזרה שהגשתי לו בזמנו, יוכל לצרף את שמחה לשיירת אזרחים המועברת דרך היערות אל מעבר לקווי החזית. מיד מסר על כך פקודה מתאימה. דעתי נחה. ישבנו והשיחה קלחה. הוא שאלני כמה זמן הננו ביער, מה דעתי על המלחמה וכולי.
אמרתי לו בתום לב, כי לפי דעתי יבוא אשר יבוא. הגרמנים לא ינצחו. המלחמה אמנם עלולה להימשך זמן רב, אך בסופו של דבר הגרמנים ינחלו תבוסה. כשם שנכשל בשעתו נפוליאון. הבעתי דעתי כי עלינו לגייס יותר ויותר פרטיזנים ללחום בעורף הגרמנים, לנתקם ממרכזי האספקה ולמנוע העברת ציוד ואספקה למחנותיהם המתקרבים. הוא שבע רצון מהסברי ומהתמצאותי בעניינים, כמו כן הודיעני כי בקרוב יצרף גם אותי לפעולה. הוא שאלני אם מוכרת לי יפה הדרך לחצ'נצ'יץ, וכאשר השיבותי בחיוב נחה דעתו. הוא מזג לי כוס גדולה של וודקה ואמר בחגיגיות: מהיום והלאה תדע שהנך מקדיש חייך לטובת הניצחון, ואף אם יתמהמה בוא יבוא. קמנו, לחצנו ידיים ושתינו לחיים ולחיי הניצחון.

שעות רבות הוספנו וישבנו אותו לילה בביתו של האיכר סוניץ'. שתינו ואכלנו. המפקד וחבריו פתחו בשיר, אך אני וחברי שמחה לא יכולנו להיבלע בתוך האווירה מחוסרת הדאגה. כל אשר עבר עלינו ביער ועד לפגישה זו, הקים חיץ בינינו לבינם. יחד עם זה לא יכולנו גם לקום ולעזוב. הן מעתה קשרנו גורלנו והיינו העתידים בחבורה זאת. ישבנו איפוא וציפינו לשעה, בה יהיה עלינו לזוז. לבסוף נתנה הפקודה לצאת לדרך. קשה הייתה עליי הפרידה משמחה, הן יחד עברנו כברת דרך של חתחתים וסבל, יחד עמדנו לא פעם למול המוות, והנה היה עלינו להיפרד ואולי לנצח. אולם הידיעה כי הוא יועבר למקום מבטחים ויוכל לעבוד, הרגיעתני. בלב שנינו פעמה התקווה, כי שוב נשוב ונפגש עוד. כך נפלנו איש על צואר רעהו ובלבנו משאלה כי תקוותינו תתגשמנה.
באשמורת הבוקר הגעתי איפוא יחד עם קבילקין וחבריו אל מטה הפרטיזנים. החילונו להתכונן למבצעים העתידיים. מדעתי שיעברו ימים מספר עד להערכותינו, החילותי לסייר סביב המטה. שאפתי להיוודע אם נצלו עוד יהודים מאילייה. נודע לי כי נשארו עדיין בחיים שלמה קויפמן ואשתו, בעלי בית המרקחת, חברי נחמן הספר ובן ציון ברוידא, יצרן של מי סודה וגזוז, שהגרמנים עוד נזקקו להם. ידעתי כי בשעה שהגרמנים לא ידקקו להם יותר יוציאום להורג. עשיתי מאמצים להציל את נחמן חברי, להביאו אל היער באמצעות שליח מיוחד שהעביר אליו פתק ממני. אולם, הוא אף לא אבה לשמוע על כך. סבור היה כי בטוח הוא בחייו ובקש מהאיכר כי ארפה ממנו לא אטרידו יותר. הוא נשאר איפוא באילייה לקראת גורלו הבלתי נמנע...
חלפו ימים ושבועות. גדודנו בינתיים התארגן והתאמן, אף כי נשקו וציוד דלים היו, פעם בו הרצון ללחום ולנקום. על כן קראנו לו 'הנוקם' ואכן – כשמו כן היה.

הפעולה בחצ'נצ'יץ
"לא עבר זמן רב והגיע היום אשר ציפינו לו ברטט ובכיליון נפש: יום נקם ושילם במשמידי יקירנו ואהובינו. ערב אחד התבשרנו כי כנה יוצאים אנו הלילה לפעולות. נערכנו במחלקה המורכבת מ- 3 כיתות ואני מוניתי למפקד אחת הכיתות.
הנשק והציוד היו כאמור דלים, רק 2 מכונות ירייה עמדו לרשות המחלקה, הרובים היו מעטים ולא הספיקו לכולם, רק רימוני יד ניתנו לכל אחד ואחד. לפקודה שניתנה, מיהרנו כולנו להיערך במקום היעד – שבקרבת הסתעפות הדרך לחצ'נצ'יץ.
לאחר שנאספנו דרוכים ומוכנים ערוכים לקרב, הופיע המפקד קבילקין והסביר בפקודת המטה את מטרת הפעולה ואופן ביצועה. הוא הודיע כי בעוד שעות מספר תעבור במקום שיירה גרמנית של צבא ומשטרה, ההולכת לחצ'נצ'יץ לגבות מסים, בשר ומצרכי אספקה אחרים. עלינו להתמקם בשקט, להסוות את עצמנו היטב, לבל יכירו הגרמנים כי הושם להם מארב. עם שובם חזרה לאור היום, עלינו להפתיעם, להסתער עליהם ולהרוג את הגרמנים והשוטרים, אולם חלילה לנו לפגוע לרעה באזרחים בלתי מזויינים שגויסו לעבודת כפייה. נחרים את הנשק והאספקה ונסוג מאורגנים לבסיס.
תוך הסבר אופן הפעולה שאל המפקד גם לדעתנו: הצעתי כי כל כיתה צריכה לפעול במרחק של 100 מטר לפחות מהשנייה, כדי שתינתן האפשרות לכסות את כל השיירה ולמנוע ממנה התארגנות מחדש.
הצעתי התקבלה.
התמקמנו בצורה זו בין עצי היער שליד הדרך. מתוחים, דרוכים, אך ממושמעים שכבנו במקומות המארב והתבוננו איך עברה השיירה וכיצד נכנסה לחצ'נצ'יץ. שכבנו וחיכינו... לאחר שעות מספר הודיעו לנו אנשי התצפית כי השיירה יצאה כבר מחצ'נצ'יץ ונמצאת בדרכה חזרה. השיירה מנתה 38 אנשים מזויינים ומצוידים במיטב הנשק ובמרכזה מפקד המשטרה הגרמנית. כמו כן, נמנו עליה הרבה אזרחים בלתי מזויינים שגויסו לעבודת כפייה. דומם שכבנו וחיכינו להתקרבותה לטווח האש. מאחר וכיתתי הייתה הקרובה ביותר לכביש, פתחנו הראשונים באש מיד לאחר שנשמעה השריקה המוסכמת. הגרמנים נבוכו. נבהלים ונפחדים החלו להתרוצץ ולא ידעו מאין נפתחה עליהם הרעה. האש שלנו הלכה וגברה, הגרמנים שראו את עצמם מוקפים – התנגדותם נשברה. הם החלו לברוח כשמטר כדורינו מפיל בהם חללים. כך נקמנו אותו יום נקמת דם בשנואי נפשנו. 16 גרמנים שכבו מובסים במקום הקרב. מפקד המשטרה ועוד כמה גרמנים נפלו בשבי. היתר הצליחו להימלט. זכינו בשלל של נשק וציוד והחרמנו את האספקה בה היה מכל טוב. רב היה על כן אושרנו וגדלה שמחתנו מאוד, כי הייתה זו לנו 'טבילת האש' הראשונה – פעולה מאורנה ראשונה בקנה מידה כזה. שבעתיים גדלה שמחתנו שבינינו לא היו כל נפגעים ובחכתנו הועלה 'דג שמן'. מפקד המשטרה שנפל בידינו היה אולשוק – מפקד משטרת אילייה והסביבה. הוא נהג להתפאר כי לעולם לא ייפול בשבי ויתאבד קודם לכן. גדולה הייתה איפה נקמתנו בו ובבני משפחתו. העברנוהו מכפר לכפר, מעיירה לעיירה ופרסמנו בין האיכרים כי מרצונו הטוב עבר אולשוק אל מחנה הפרטיזנים, במטרה כי הדברים יגיעו לאזני הגרמנים כדי שישמידו את בני משפחות שלקחו חלק בהשמדת יהודי אילייה ונהנו מביזת רכושם...
לאחר שלא יכול היה להועיל לנו יותר, החזרנוהו ליער. הן היה זה מן הדין כי יישא באחריות על הפשעים שפשע. הוא הועמד לפני בית הדין הצבאי של הפרטיזנים ונדון למוות. מה מבהיל ומדכא היה לראותו עומד על ברכיו ומתחנן על נפשו. אותו בוגד שופך דם נקיים שהתיימר כי יוכל ליהנות מהביזה והשוד בשקט נפשי, עומד עתה ובוכה כי חייו ייתנו לו לפליטה.
פשעיו הוכחו, פסק דינו נחרץ: מוות בירייה!
קפצת והצדעתי לפני המפקד ושופטי בית הדין. בקשתי כי יינתן לי ולחיים ריער (חבר לפרטיזנים, א.ש.) לבצע פסק דין זה. מבוקשנו ניתן לנו. הבוגד הועמד לפני כיתת אש בה השתתפנו שנינו. הפקודה ניתנה, תוך סיפוק רגש הנקם – שלחנו בו כדורי מוות.

מי ייגול עפר מעיני יקירנו ואהובינו ויראו בנקמת דמם? אכן קמו מבין השרידים שנלקטו דיינים ונוקמים.
החילותי במסע הנקמה... היה זה הישג ראשון בדרך הארוכה של נדודים ותלאות.
כאמור, עודדה הצלחתה של הפעולה בחצ'נצ'יץ את כל אנשי גדודנו. היא שיפרה את מצב הרוח, הגבירה את מלאי הציוד והנשק ואף היטיבה את כלכלת האנשים. גדודנו הלך וגדל ושבויי מלחמה רוסיים ופליטי גיטו דולהינוב הצטרפו אליו. הוספנו להתאמן ולהתארגן לקראת מבצעי קרב חדשים, שישמשו גמול ונקם...

הפשיטה על מיאדל 
...בוקר וערב... ערב ובוקר... יום רודף את משנהו, ההרגל הופך לטבע והיינו לאנשי יער מובהקים.
סיירנו וקשרינו הצליחו לקשור קשרים עם תושבי העיירה מיאדל. מהם נודע לי כי יהודי העיירה שרויים עדיין בגטו. ידעתי כי גורלם נחרץ למות, אם לא נחלץ להוציאם מבעוד מועד. לא היה כל צל של ספק בכך, שהם יושמדו ברגע שהגרמנים יסיימו לסחוט מהם את כל האפשרי.
הבינותי כי שוב זומנה לי שעת נקם ושילם. התייצבתי איפה לפני המפקד והעליתי לפניו רעיון פשיטה על העיירה. הסברתי לו כי סביבת העיירה נקייה מפרטיזנים, הגרמנים יושבים שם לבטח ולא יעלה אפילו על דעתם, כי עלולים להפתיעם ולהתנפל עליהם.
משום כך ניתנה לנו איפה האפשרות לפעול. נאתר בדיוק את מקום הגטו, נכיר היטב את מקומות השמירה והמחנה הצבאי. לאחר שנדע הכול, ניערך ובשעות לילה נפתיעם, נשחרר את יהודי הגטו ונתפוס את הנשק והציוד.
תשובתו של המפקד הייתה כי עליו להרהר בכך. התכנית נראית לו אמנים מבחינת צבאית, אם  כי היא עלולה להביא ליער כוחות בלתי לוחמים, הנמצאים בין יהודי הגטו. הוא ישקול איפה היטב את המצב ותוך יומיים יחליט. לא נעלמה ממני העובדה, כי הוא רוצה לשאול בעצת המדריך הפוליטי של הגדוד -  ה'פוליטרוק' וולסטנוי. לאחר יומיים נודע כי הוחלט על פעולה ונעשות ההכנות הדרושות.
... בערב סתווי אחד ניתנה אזעקה, הגדול קבל פקודה להתקדם אל חוף הנהר וויליה. על מנת להגיע למקום הפשיטה, צריך היה לחצות את הנהר. בקרבת מקום היעד לא היו כלל גשרים. המים היו עמוקים וקרים מאוד. אולם סיירינו גילו מקום בו היו המים רדודים יותר. אז ניתנה הפקודה להתפשט, לשים את הבגדים והנשק על ראשינו, בכדי לא להרטיבם. כך חצינו את הנהר. מהרנו להתלבש ופתחנו בריצה למרחק של קילומטר בכדי להתחמם. צעדנו דרך היערות והתקרבנו לעיירה מיאדל המוקפת אגמים ויערות מכל צדדיה. בעלות השחר, נראו מרחוק האגמים...
התמקמנו למנוחת יום שלם לסיים את ההכנות הדרושות לקראת הפשיטה. סיירינו דאגו לקבל תיאור שלם ומפורט של השטח והעבירוהו לממונים. הגדוד נקרא למפקד ובשעה 10 התחלנו במסענו, בדרך ליעד.
הגדוד חולק ל- 3 מחלקות: על 2 מחלקות הוטל לפעול בעיירה ועל המחלקה השלישית הוטל התפקיד לתפוס עמדות בקרבת העיירה לשם מניעת תגבורת מהגרמנים והבטחת דרכי נסיגה. לפניית המג"ד התנדבתי עם חברי חיים ריער ופרטיזן נוצרי נוסף, לחסל את הפטרול הנמצא במבואות העיירה.

התלבשנו אזרחית, קבלנו רובים משתיקי רעש ויצאנו. התקדמנו בשורה עורפית, אני בראש ואחרי השניים, בלי שמישהו ירגיש בנו. כבר הייתה שעת חצות כשהתקרבנו אל מקום המשמר, אך הוא לא הבחין במאומה. כאשר נמצאנו בטווח אפקטיבי, יריתי בשומר, הירייה לא נשמעה – אך הוא נפל. קפצתי אליו, הוא נאנח אנחת כאב חנוקה אך אני בתאוות רצח הרבצתי לו בקת הרובה בכל כוחי וחיסלתיו. חיש מהר הודענו למחלקות כי חוסל המשמר. אז ניתנה הפקודה להתקדם לעיירה.

מחלקה אחת שבפיקודי, פנתה לעבר הגטו ואילו השנייה – למחנה הצבאי. כפי הנראה הרגישו הגרמנים בתנועה חשודה וירו יריות אבחנה, ואז ניתנה לנו פקודת אש. בבת אחת ומכל הכיוונים פתחו המקלעים, הרובים, האקדחים ורימוני היד בנביחתם.
שתי המחלקות הסתערו על המחנה הגרמני ועל הגטו. חרדה תקפה את הגרמנים, מבוהלים כעכברים התרוצצו בפיג'מות וקפצו לתוך המקלטים המוכנים מראש. שטפנו באש כל העומדים בדרכנו. המחלקה שהייתה בפיקודי, שהוטל עליה לפרוץ לתוך הגטו, הכריעה בקרב את התנגדותם החזקה של הגרמנים ששמרו עליו. הם ציפו לתגבורת מהמטה, אך במקום זה נוכחו כי גם המחנה הצבאי הותקף וכי החיילים בורחים ממנו בבהלה. עם נפילת הראשונים הם מיהרו לברוח. פרצנו אז בשטף אל הגטו, חיש מהר חתכנו את גדר התיל, נכנסנו לבתים ופקדנו על היהודים לברוח ליער. איש לא זז...
במקום זה התלוננו: מה רצונכם מאתנו? על מה ולמה תבריחנו אל היער למות ברעב? איש לא יעזוב את הגטו! הן חיינו מובטחים היו עד לפשיטתכם... לא נלך!
הוכיתי בתדהמה. לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי! הייתכן שלא הרגישו יהודים אלה ולא ידעו מה יהיה בסופם? לא אדע אם ארע הדבר כתוצאה ממכונת ההרדמה של הגרמנים, או אם היה זה רגש השלווה המדומה וחוש הביטחון הכוזב כי 'גם זה יעבור וגם אותם נבלה'. אותו חוש שהרדים את תודעת הסוף הנחרץ וציווה לחכות, עד אשר אחרו את המועד.... מובן שלא יכולתי להשלים עם העובדה. הן לא יכולתי לעשות עצמי לצחוק מול כל הגדוד. הפצרתי בהם והזהרתי אותם על הצפוי להם: הגרמנים לא ישאירו אתכם בחיים. אם לא תצאו את הגטו מיד, יהיה גורלכם כגורל היהודים בעיירות אחרות. הזהרתי לא נשאה פרי. התרגזתי ואמרתי: עלינו לפנות מהר את הגטו ולשרוף את בתיו. באם לא תעזבוהו מרצונכם, נאלץ לשרוף את הבתים עליהם. צאו ליער ושם נטכס עצה כיצד לעזור לכם! רק אז, למשמע הדברים הברורים, נבהלו היהודים והחלו לברוח ליער. כאשר התרוקנו הבתים, הצתנו אותם.

בינתיים החלה לזרום תגבורת לגרמנים, שהמטירה עלינו אש רצופה ושוטפת. אז ניתנה לנו פקודה לסגת. תוך כדי חילופי היריות נפצעו כמה יהודים, בתוכם אשת רופא השיניים שלא יכלה להמשיך לרוץ. לקחנוה על הכתפיים עד שנשיג עגלה – על מנת להעבירה למקום מבטחים, בו נוכל להגיש לה עזרה.מהרנו ככל האפשר להסתלק ולהיבלע בעומקו של היער, בטרם יספיקו הכוחות הגרמנים שזרמו כתגבורת, להתארגן ולדלוק אחרינו...
התקרבנו לכפר אחד, שם לקחנו עגלה, השכבנו את אשת הרופא הפצועה, והחילונו לדהור לבסיס. בדרך נטפלו 3 פרטיזנים מגדודינו והביעו רוגזם, על כי הם עייפים מפעולה קרבית נאלצים ללכת ברגל, בזמן ש'ז'ידובקה' מובלת בעגלה. טענותינו כי היא פצועה ואינה יכולה ללכת, לא הועילו. הם הורידוה בכוח ולקחו את העגלה. לנו כמובן, לא נשאר אלא לשאת אותה כל העת עד לבסיס. יחס זה של חוסר התחשבות באשה פצועה ורקעו האנטישמי, לא נתן לי מנוחה. היה זה כאילו ניחתה עלי סטירת לחי מכאיבה. התביישתי ולא יכולתי להבליג על כך. עם הגיענו לבסיס, התיצבתי בפני המפקד, ספרתי כל זאת ותבעתי להעמידם לדין. הוא השיב כי במרוצת הזמן אסכין עוד גם לדברים קשים מאלו. הוא חדל אונים ואין בידו לשנות. 'פרטיזנים נשארים תמיד פרטיזנים, מה לעשות?' 

פקפקתי בצדקת טענותיו, אך לא העזתי לבטא זאת. אמרתי כי לוחמים מחוסרי הבנה שאינם מקיימים חובות אחווה לוחמת לגבי אחים למשימה, עלולים לערוק ביום מן הימים מהמערכה. אך המפקד לא השיב... אכן, לא עבר זמן רב וחששותיי שהובעו בפני המפקד התקיימו.

כעבור שבוע ימים ערקו שלושת מיודעינו לה מהמחנה. זמן רב חיפשנום עד שמצאנו מחבואם ביער. כדי להתקיים, היו פושטים בכפרי הסביבה, מבצעים מעשי שוד ואונס, הרג וביזה. לבסוף נפלו לידינו והועמדו למשפט צבאי ביער. פסק הדין היה ברור – מות בירייה! גם הפעם נפל בגורלי לבצע את פסק הדין. ראיתי בכך מהגיונו של צדק. הייתה זאת נקמתי על המעשה המתועב, שקרה בדרך שובנו מפשיטת מיאדל. תקרית זו ורקעה האנטישמי לא הייתה לצערי היחידה. במשך הזמן רבו הפגיעות ביהודים, ברכוש, בגוף ובנפש. דברים אלו גרמו לי צער וסבל רב. אולם לא אקדים בזה את המאוחר. שוב אשוב לכך במרוצת הדברים, בתיאור הרקע הכללי של חיי היער, ותוך סקירת דרך המלחמה של הפרטיזנים בכלל.
לסיכום פעולות הפשיטה של גדוד הנוקם במיאדל, אפשר לומר כי הייתה זו טבילת אש רצינית ביותר. הפעולה הצטיינה בכושרה הארגוני והמעשי. על אף העובדה שיצאנו כמנצחים מהמערכה בשלל של ציוד ונשק בלי אבדות לכוחותינו הלוחמים, העמידה הפעולה את הגדוד ומטהו בפני בעיות קשות. במשך כל הזמן גדל אמנם בהתמדה כוח האדם שלנו, אולם פשיטת מיאדל העמיסה עלינו גם כוחות לא לוחמים, נשים וילדים. התעוררה איפה השאלה של פיקוח, הגנה וארגון הספקה בשביל כל אלה. מלבד זאת אפשר היה לצפות כי יום יום תבוא פעולה התקפה כללית מצד הגרמנים, שהגבירו שמירתם בכל הנקודות שבסביבה. ערנותם גרמה לכך, שכמעט ולא נשאר לנו שטח פעולה בכל האזור. יעצתי למפקד לנטוש בכלל את האזור ולהעביר את פעולותינו לסביבה אחרת.

כאן המקום לציין, שתוך זמן שהותי בגדוד, התרקמו קשרי ידידות אמיצים ביני ובין המפקד. הוא היה קורא לי מפעם לפעם ונועץ בי בהרבה עניינים. לאט לאט החל לשכנע אותי להיכנס למפלגה הקומוניסטית, ופעמים גם ניסה ללחוץ עליי (מתוך רגשי ידידות כנים אמנם) בעניין זה. אני השתדלתי כמובן להתחמק בדרכים שונות. אמרתי לו כי עתה אינני רואה לפניי דבר חשוב יותר, מאשר להביס את השונה, להביא למפלתו ולזכות בניצחון. עתה ממלא את לבי דבר אחד בלבד: חובת הנקמה באויב. אולם זאת אני מבטיח: באם אשר בחיים, לא אפקפק ואצטרף למפלגה. המג"ד קבילקין הבין כפי הנראה לרגשותיי ולא חזר יותר לנושא זה.

הנסיבות האובייקטיביות בלחימה שביער וערנות הגרמנים וכדומה גרמו לכך, כי עברו עלינו שבועות שבהם לא בצענו כל פעולה רצינית ראויה לשמה. היינו במעבה היער והתאמנו, חיכינו עד שהגרמנים ירגישו עצמם בטוחים ויחשבו, כי אין עליהם יותר אימת הפרטיזנים. בשיחה עם קבילקין הבעתי את דעת על האפשרויות להטריד את הגרמנים גם בזמן ההפוגה. הצעתי כי נארגן כיתות חבלניות קטנות כדי לסכן בכך את דרכי התחבורה של האויב, ובעיקר למנוע מהלכן התקין של רכבות הצבא והאספקה לקווי החזית, שבעומקה של רוסיה. רעיון זה נתקבל על דעתו ואמנם אורגנו תוך זמן מה כמה כיתות כאלה. מובן שאף אני לקחתי חבל בארגון הדבר ונתמניתי כאחראי על אחת הכיתות.

באותם הימים בא אלינו ליער ונצטרף לגדודנו יהודי מורשה בשם רוטבלט – מהנדס כימאי לפי מקצועו. היה זה יהודי עשוי ללא חת, שהתמחה במיוחד בהרכבת המוקשים והכנת חומרי נפץ. חיש מהר התידדנו ומאז לא משה ידו מידי ובכל אשר הייתי, היה גם הוא. הואיל והיה לו מראה 'ארי' ושליטה מושלמת בפולנית, הקל עלינו בהעמקת קשרינו עם האוכלוסייה האזרחית הפולנית, שבאמצעותה אספנו את כל הידיעות הדרושות על מהלכן של הרכבות המובילות צבא, תחמושת ואספקה לחזית. כמודיעה עיקרית שימשה לנו מורה פולניה צעירה, שהאמינה שחברי החדש רוטבלט, אשר נתחבב עליה ביותר, הוא פולני נוצרי. לא היה דבר שהיא לא טרחה כדי להשיג למעננו ידיעות מדויקות  ככל האפשר. כך נודע לנו יום אחד מפיה, כי במסילת וילנא-מולודצ'נו תעבור בלילה רכבת לאה צבא, נשק, תחמושת וציוד אחר. חשוב מאוד היה למנוע את מעברה. תחילה בדקנו בקפדנות את שטח המסילה בו יונח המוקש, כדי להרבות ככל האפשר את אבדות הגרמנים. בלילה הונח המוקש כשכבל באורך 100 מטר מחובר אליו. שכבנו דרוכים, מתוחים ומכורבלים בליל ירח ביער, כשאור הירח קופא ומפיץ אורו מעל ראשינו. כך שכבנו שעות מספר תוך בלישה אחרי כל ניע בתוך הדממה. אי שם מרחוק הגיע טרטור הרכבת. כעבור רגע, שמענו ברור את ששוק הקטר, והנה נתגלה הקטר ושורה ארוכה של קרונות אחריו.

'שעת נקם ושילם' שאגתי, ו- 3 זוגות ידיים משכו בבת אחת את הכבל... כהרף עין דומה היה, כי קפא הכול סביבנו ואף נשימותינו בתוך זה. אך הנה בא הרעם הגואל. קול נפץ אדיר וחזק נשמע, נבקעה הארץ והתחוללה מפולת ענק. הכול הועף למעלה, במרחק מאות מטרים הועפו באוויר אדני המסילה והפסים. הקטר התרסק. הקרונות נהפכו והיו למאכולת אש... השמים הוארו בלהבות זיקוקין... קולות נפץ הדהדו... ארגזי תחמושת התפוצצו ודלקו... זעקות גוססים ואנקת פצועים, פקודות מבוהלות ונבוכות נשמעו. מה טוב היה לראות את גיבורי ה'עדן פאלק' מתרוצצים בבהלה להציל נפשם. על מנת להרבות המבוכה וההתפוררות ולקצור ככל האפשר באויבנו, פקדתי על מתן אש. המקלעים, הרובים והנשק הקל, פלטו וירקו אש רצופה ושוטפת, מספר רימוני יד הועפו אל בליל דייסת האדם המתרוצצת בהולה וזועקת.  רק לאחר שפאתי המזרח החלו להאדים והחל השחר לעלות, קמנו והסתלקנו מהמקום, מחשש בואה של תגבורת גרמנית. נוכחנו כי לא לשווא היה החשש, תנועה בלתי רגילה התעוררה ומכל צד זרמה תגבורת גרמנית אל הרכבת הנתוצה... בהרגשת סיפוק ואושר בלי גבול, חזרנו למטה. מפי הקשריות נודעו לנו פרטי קציר החבלה שעוללנו: מאות גרמנים נהרגו, הרכבת נותצה כליל, אוצרות נשק ותחמושת חובלו ללא תקנה. בפקודת יום מיוחדת הללני המפקד על ההתמדה וכושר הביצוע. הצלחה זו שימשה לנו מפנה בטכסיסי הלחימה, החילונו להתכונן למבצעי חבלה נוספים ופשיטות חדשות. שוב זומנה לי שעת קורת רוח ומנת אושר בלתי רגילה. לאחר כמה וכמה ניסיונות שנישנו ללא הצלחה לעבור אל מעבר לקווי החזית, חזרו אל עומק היער – מקום משכן מטה גדודנו, אנשי השיירה האזרחית ובתוכם חברי למנוסה, שמחה פויגלמן. התחבקנו. זרם דמעות שם מחנק לגרוננו ובטאנו את שמחתנו בעזרת הגידוף הרוסי המסתיים ב'אמא'... לאחר שחלפו רגעי שמחתנו הראשונים, אמרתי לשמחה, כי עכשיו אני מקווה שמעתה ואילך לא נצטרך להיפרד עוד. הייתי משוכנע בעומק לבי, כי לאחר המבצעים האחרונים והודות לקשרי הידידות שנתרקמו ביננו, לא יתנגד יותר המפקד קבילקין לקבל את שמחה לגדודנו.

פניתי למפקד וקבלתי עליי את האחריות שרעי שמחה יהיה פרטיזן טוב, מסור ואמיץ. הפעם נעתר המג"ד לבקשתי. שמחה צורף לגדוד, השתתף בפעולות פשיטה והצטיין.

כל יהודי הגדוד: המהנדס רוטבלט, שמחה, חיים ריער והאחרים הראו את אומץ ליבם בפעולות המלחמתיות של גדוד 'הנוקם' ועלו בכושרם ובעוז רוחם על אנשי הגדוד האחרים. בכך הוזמו עלילות השקר שנפוצו והיו לדיעה מקובלת על הכול, כי אין היהודים רוצים ללחום וכי מתחמקים הם מכל פעולה קרבית. יתר על כן: הוכחנו כי דבקים אנו במשימת הנקם וכי מוכנים אנו לכל קריאה ולכל תפקיד שיוטל עלינו. אכן, בנוכחותנו לא העיז איש להלעיז. אף על פי כן, לא פחתו דברי שטנה על היהודים ולמרות מעמדנו בגדוד הרגשנו עצמנו בודדים ומיותמים. הן נשארנו בדרך כלל אחד ממשפחה ושנים מעיר. ידענו כי כל שהיה לנו, אבד ללא שוב. אם כי רצון הנקמה פעם אמנם בליבנו והוכחנו עוז רוח, לא היה בכוחו לפזר את אווירת החשדנות והשנאה. סכנת אימים ליוותה תמיד את הפרטיזנים היהודים. יהודי לוחם מצווה היה על משנה זהירות: לא רק מהגרמנים חייב היה להיזהר, אלא גם מרובם של חבריו הפרטיזנים שהתנכלו לחייו. עשרות ומאות יהודים פרטיזנים מצאו את מותם מידי חבריהם לנשק. אווירת הפקרות שררה ביחס ליהודים, רובה של הקצונה אף היא הייתה נתונה לאווירת השיסוי האנטישמי. לא מעט פעלה התעמולה הגרמנית, שהכריזה בהתמדה כי המלחמה פרצה בשל יהודים וכי הם האשמים במלחמה. אף אילו רצו בכך המפקדים הגבוהים, לא  היה ביכולתם להפסיק את מסע הרצח נגד היהודים.

באותה תקופה ברחו יהודים מווילנה והסביבה והגיעו ליער. הם היו לבושים יותר טוב ונשק קל בידם – אקדחים. מטרת בואם ליער הייתה להצטרף אל הפרטיזנים ולנקום. והנה בפגישתם עם הפרטיזנים שנמצאו רחוק ממטה הגדוד או החטיבה, התנפלו עליהם האחרונים, לקחו את נשקם, הפשיטום והרגום, בתואנה שהם מרגלים שנשלחו על ידי הגרמנים. כך נורו עשות ומאות יהודים שהצליחו להגיע ליער.

אולם יותר מכולם סבלו היהודים שברחו אל היער ולא נתקבלו לכוחות הלוחמים. ביחס אליהם, היו מעשי שוד וביזה, רצח ומעשי אונס, תופעות של יום יום. יש וקצרה רוחם של כמה וכמה פרטיזנים לשבת ולצפות לפקודות המטה, היו משתכרים ויוצאים לפעולות על דעת עצמם. היו מתנפלים על אנשי השיירות הבלתי לוחמות, אונסים נשים ושודדים מכל הבא ליד. יש והיו מתנפלים על כפרי הסביבה, שגילו ידידות בדרך כלל לפרטיזנים, רוצחים, בוזזים ואונסים. כך נאנסה אותה מורה פולנית כפרית, ששימשה לנו קשרית. האומללה לא חזרה יותר לאיתנה, לא התאוששה ויצאה מדעתה. אולם, אם לגבי הפורעים באוכלוסייה הכפרית הבלתי לוחמת, נעשו מאמצים לאחוז באמצעים, וכמה וכמה פורעים הועמדו למשפט צבאי ונענשו, הרי רוצחי היהודים הבלתי לוחמים שביער, התהלכו חופשיים ללא דין ודיין והמשיכו במעשיהם. בין האנסים נתגלו לא פעם חולים במחלות מין, שהדביקו את הנשים שנאנסו. אולם זה לא הפריע להם להעליל על הנשים החפות מפשעה, כי הן נושאות באחריות בכך. זה היה גם גורלה של אותה רופאת שיניים שנפגעה בזמן הפשיטה במיאדל, שנאנסה ונדבקה במחלת מין. האנסים גוללו את אשמת המחלה עליה. האישה האומללה הועמדה למשפט צבאי, והייתה צפויה לדין מוות. רבות עמלתי וטרחתי עד שעלה בידי להוכיח שהיא חפה מפשע ולהביא את האשמים האמיתיים לדין..

הנה כי כן, בתנאים אלה ובאווירה מורעלת זו, פעלו ולחמו הפרטיזנים היהודים. כך הרגשתי גם אני וחברי. לא פעם אמרנו לעצמנו, כי לשווא כל המאמצים. עד להשגת הניצחון לא יישארו יותר יהודים, ואף עלינו יקומו אל נכון החברים לנשק. אולם הרצון לנקום בגרמנים חזק היה מעל לכל. הוא שעודד אותנו וחיזק את אמוננו כי טרם אבוד הכול, ורק הודות לכך יכולנו להמשיך בפעולותינו. כך המשכנו חליפות, בפעולות חבלה בדרכי הגרמנים, במסילות הברזל, ואף לקחנו חבל בפשיטות גדולות יותר מאשר בקנה מידה מחלקתי ופלוגתי.

פעולות גדודנו בחורף 1943 ראויות לציון מיוחד. פשיטתנו על צבא האויב באזור פעולותינו הצטמצמו. האובייקטים העיקריים של האויב באספקה וחימוש נמצאו בקרבת אזור הנימן. במחצית ינואר 1943 הגיעה פקודה למטה, כי על הגדוד להיערך במהירות למסע על אזור לידא. בו ביום ריכזנו מקסימם של מגררות וסוסים שהיו דרושים למטרת תנועתנו. שלגים וצינת כפור כיסו פני הארץ. לעת ערב נערך הגדוד: הפקודה שניתנה הייתה לחצות את מסילת הברזל בתחנת קרסנה שבדרך ווילנא-מולדצ'נו ולהתקדם לעבר האזור האמור. קבלנו גם פקודה לסכל כל הפרעה אפשרית בדרכנו, על מנת להגיע בהקדם האפשרי למקומות היעד.

היינו מצוידים פחות או יותר באופן המניח את הדעת. לבשנו את החלוקים הלבנים, ששימשו בחורף הסוואה טובה. התיישבנו במגררות והתקדמנו לעבר פסי המסילה בקרסנה. בהגיענו למקום נתקלנו במשמר גרמני חזק ונכנסנו בקרב עז. אנשי גדודנו פתחו באש שוטפת ומהירה, וכך טאטאנו את התנגדות הגרמנים. 8 מהם נהרגו במקום והיתר נסוגו. כך חצינו את המסילה והמשכנו להתקדם. עוד באותו הלילה הגענו אל העיירה הורדוק. על אף שלא ידענו מה מידת הכוח הגרמני בעיירה, לא יכולנו להתחמק ממגע פנים אל פנים אתו. לא יכולנו לעקוף את המקום והחלטנו איפה להפתיע את האויב. פרצנו בשטף לעיירה. הגרמנים היו נבעתים והמומים ולא ידעו את אשר קרה. רבים מהם נפלו במקום, השאר ברחו בהפקירם את הנשק והציוד ומחסני האספקה. כך נפל לידינו נשק, תחמושת וציוד יקר. לקחנו אתנו ככל האפשר, את כל השאר השחתנו, פוצצנו והצתנו באש. המשכנו בהתקדמותנו אותו לילה והיינו מוכנים לקראת כל מה שעלול לבוא. במרחק של 5 ק"מ מהורדוק שוב עברנו על יד בסיס גרמני שבו היה חיל מצב חזק וכוחות משטרה רבים. אף על פי כן, לא נפתחה עלינו אש ויכולנו להמשיך בדרכנו. אפשר והם חשבו אותנו לשיירה גרמנית שהייתה צריכה לעבור במקום. אולי גם חששו מכוח חזק של פרטיזנים שפעלו בסביבה ולכן לא גילו יוזמה. על כל פנים, התקדמותנו באותו לילה לא נתקלה בשום מעצורים נוספים. הצלחנו לחדור ליער נאליבוקי העבות. המשכנו לחדור לעובי היער. שם התמקמנו, והתפרקנו מעומס הפעולה הלילית. נחנו במשך כמה ימים, שלחנו סיירים על מנת להכיר את הסביבה, באנו בקשרים עם פרטיזנים מחטיבה אחרת שפעלה באזור. המשכנו וחיכינו להמשך המסע. ההמשך היה צפוי מראש. בדרך ליער היה עלינו להגיע לנהר בירוזה – יובלו של הנימן. בהתאם לידיעות שאספנו, נודע לנו כי הגרמנים ריכזו על הבירוזה מלאי ניכר של רפסודות עצים לצרכיהם האסטרטגיים. המשימה שהוטלה עלינו הייתה למנוע זאת. הגענו איפה למקום ושמנו מארב חזק לגרמנים. היה זה לאור היום... שיירה מצוידת בנשק אוטומטי הגיעה למקום בלוויית משאיות על מנת לקחת את העצים. הם נתקלו במארב ששמנו להם. פתחנו באש שוטפת. הם נדהמו ונבעתו. הרגנו בהם כמעט ללא מעצור. חלק ניכר מהם מצא את מותו על חוף הבירוזה ואילו הנשארים הספיקו להסתלק בחיפזון רב באמצעות משאיות אחדות. את המשאיות העזובות פוצצנו ונסוגונו בלי אבדות אל עובי היער. כך חזרו ונשמו הדברים לגם לאחר שלושה ימים. הפעם הגיעו הגרמנים בתגבורת חזקה מאוד ובמערך קרבי מוכן לכל, אך שוב הם עלו על מארבים שלנו. האש הייתה קטלנית וגם הפעם נסוגו הגרמנים בהשאירם חלליהם בשדה הקרב ומבלי שיוכלו להעמיס את העצים.  לאחר שבוע ימים הגיעתנו הפקודה על היערכות גדוד 'הנוקם' לפשיטה בקנה מידה רחב על שדה התעופה בלידא, כדי לחבל באופן יסודי במתקניו.
לילה אחד נערך כל הגדוד לפעולה רבתי זו. לתכלית זו שלחנו חיל חלוץ שכלל כ- 8 סיירים ואני בתוכם. יצאנו ואחרינו במרחק מה כל הגדוד. היה לי בליל חורפי קר ומעונן, ואנחנו התקדמנו בשקט. על רקע השלג שכיסה את הארץ נראינו בחלוקינו הלבנים כרוחות רפאים. הגענו לקרבת שדה התעופה הלידאי שהיה במרחק 3 ק"מ מהעיר. תרנו יפה את הסביבה. במרחק מה משדה התעופה הבחנו בבית מואר יפה. קולות שירה וצחוק לסירוגין נישאו ממנו – עובדה שהעידה על בטחון שוכניו, שלא ציפו כלל למשהו בלתי רגיל ולא חשדו מאומה. התברר לנו מיד כי אין שמירה במקום וכי ניתן לפעול. הודענו על כך לגדוד שהתקדם בעורפנו ואנו התקרבנו לבית והקפנו אותו. העמדנו על יד החלונות כמה פרטיזנים בעלי נשק אוטומטי ואני בלוויית 3 אנשים דפקנו על הדלת. מבעד לאחד החלונות ראינו שני קצינים מחיל האוויר וכמה נשים, שזללו, סבאו, שרו, צחקו והתהוללו וכולם היו שיכורים. כאשר כעבור דקות מספר פתחו לנו את הדלת, התפרצנו פנימה. 'ידיים למעלה'! הרעמתי. והם מבוהלים, מבולבלים ומבוסמים, הרימו ידיהם.. פקדתי לקחת מהם את הנשק והודעתי להם כי הם נתונים בשבי. הודענו על כך למטה הגדוד באמצעות רץ מיוחד ועוד באותו לילה נמסרה הודעה מתאימה למפקדה הראשית של חיל הפרטיזנים שהטיסו מיד את הקצינים השבויים למוסקבה. בינתיים, הגיע כל הגדוד שלנו, פשט על שדה התעופה והרס מתקניו. מי גילה התנגדות – נורה ונהרג. פוצצנו כמה אווירונים שחנו על המסלולים והחלנו להיערך לנסיגה. השחר החל להבקיע והיה חשש שבכל רגע עלולה להגיע תגבורת גרמנית. ביצענו את הפעולה ללא אבדות מצדנו ושבנו לבסיסנו.
כמה ימים לאחר פעולה זו נתבשרנו כי עלינו לחזור ולשוב מזרחה, לעבר אילייה. שם נערך הגדוד למסעו וחזרנו לאזור מכורתנו. שוב החלו פעולות ופשיטות. בליל אפל וגשום יצאנו לפשיטה על הכפר קסצ'יניביץ, שנמצא באזורנו. נודע לנו כי שם, בתוך כנסיה פולנית, התבצר חיל המצב הגרמני. כיתת חבלנים שלנו התקרבה לכנסיה, הניחה חומרי נפץ והעיפה אותה באוויר על כל הגרמנים שהיו בה. באותה פעולה נפצה קשה חברי חיים ריער. נשאתי אותו על גבי דרך ארוכה עד שהגענו לתחנת איסוף הפצועים. שם הועלה מיד על שולחן הניתוחים. הניתוח נעשה. הוצאה לו עצם נגועה ובמקומה שמו לו שפופרת של פלטין שנשארה בולטת. הוא שכב כולו קודח ומתפתל בעווית של חוסר הכרה ובחום גבוה. הוא התענה קשה. מחוסר הכרה והשגחה מספקת הוא הוציא את השפופרת וגרם לדימום וכך נפטר מן העולם. קברנו אותו בקרבת כפר מלינקי. עברו עלינו שבועות וחודשים, התרגלנו ליער והיינו חלק ממנו. אלה היו חיינו, חיי פרטיזנים ניידים. באחת מפעולות הפשיטה, עת פוצצנו את מסילת הברזל בקסצ'ניביץ' אירעה לי תקלה רצינית. בשעת הנסיגה לבסיס התכווצו אצלי שרירי הרגליים, ולא יכולתי לצעוד אף צעד יותר. נשארתי מוטל בשלג, חברי לפעולה כמעט עזבוני מופקר לכפור ולסכנה ליפול בידי הגרמנים. כאשר החילותי להפציר בחברי שימיתו אותי בירייה, לבל אפול בידי הגרמנים, הבינו סוף סוף כי אינני מתחלה, אז הרימוני ועזרו לי להגיע לתחנת איסוף הנפגעים. שם טיפל בי רופא יהודי ממינסק – אותו רופא שניתח את חברי חיים ריער. הודות לו – נשארתי בחיים.

המצוד על הפרטיזנים, אפריל – מאי 1944

פעולות הפשיטה והחבלה של כל גדודי הפרטיזנים שפעלו בכל הגזרות ובאזורי חזיתות שונות – הן בעומקה של רוסיה והן באזורי בילורוסיה שהשתייכו לפולין לפני המלחמה נגד היטלר – הטרידו מאוד את הגרמנים. פעולות הפרטיזנים האיטו את התקדמות הבזק שלהם בזמן ההתקפה, מאידך ניתקו את הבסיסים שלהם בעורף ושיבשו את דרכי נסיגתם. מצב זה חייב את המטה הגרמני הראשי לחסל כליל את כוח הפרטיזנים. הפקודה ניתנה וצבא האוייב הטיל למערכה 30 דביזיות של גרמנים, אוקראינים גרורים אחרים וצבא וולסוב (גנרל רוסי שערק יחד עם הגייס ועבר לגרמנים בשלהי 1941) שהתקדמו בשרשרת כדי לשים את כוחותינו במצור. הללו פרצו ליערות. אנו נלחצנו יותר ויותר וטבעת המצור התהדקה סביבנו מיום ליום. כתוצאה מכך נלקטו והתלכדו כל חטיבות הפרטיזנים ויצרו חזית ארוכה וממושכת. אכן, ימים קשים מאוד באו עלינו. התחמקנו ככל האפשר ממלחמת פנים אל פנים, אולם מחנותינו הלכו וקרבו זה לזה ולא היה מנוס יותר מקרב גלוי. בסופו של דבר נכנסו יום אחד לקרב דמים אכזרי. האויב התקרב אלינו מאוד: הטיל לקרב טנקים, אווירונים וארטילריה ואנו מצדנו הפעלנו את הנשק האנטי-טנקי. רמקולי האויב ניסו לשכנע אותנו כי נניח נשקנו וניכנע, כי הלא מוקפים אנו בטבעת פלדה מחושקת. אנו השיבונו לעומתם במטר אש ונפץ... וכך ובדרך זו החל קרב אכזרי ונואש, קרב דמים שארך 3 ימים. ביום הראשון לקרב, עלה בידינו לחסל ולהוציא מכלל פעולה כמה טנקים של האויב. אולם במקומם זרמו ובאו אחרים. הארטילריה הגרמנית הוסיפה להפגיש את היער, האווירונים הפציצו מן האוויר והקרב נמשך. אנוכי והמהנדס רוטלבט יצאנו כסיירים, על מנת לאסוף ידיעות על הכוחות הגרמניים המתרכזים. רכבנו על סוסים והתקרבנו אל בית אזרח אחד שבקרבת היער – מקום מגוריה של אחת הקשריות שלנו. היא יצאה לקראתנו החוצה מבוהלת ומסרה לנו: כל הדרכים חסומות ומבעדן זורמות בלי הרף חטיבות משוריינות של גרמנים טנקים ותותחים. מסרנו לה ידיעה בכתב עבור קשר אחר, אולם בו ברגע השגחנו בטור גרמני משוריין ואילו אנחנו האצנו בסוסים ודהרנו למטה. הגרמנים הרגישו בנו והפעילו את מרגמותיהם. מצבנו היה בכל רע. היינו מוקפים... המשכנו לדהור כשפגזי המרגמות מתפוצצים מלפנינו ומאחורינו. פתאום החלק סוסו של רוטבלט, ואני הרגשתי כי הם נפלו שניהם. צמרמורת תקפתני. צעקתי אליו כי יברח מהר אחרי. והנה עלה בידו איכשהו להקים מהר את הסוס והמשכנו בדהירתנו. כדי להיעלם מעיני רודפינו, סטינו כ- 10 ק"מ לכיוון ביצה גדולה. לאחר שחצינו אותה בקושי רב, הצלחנו להגיע למטה, כשהמג"ד ושאר קציני המטה וכל חברינו הקרובים סבורים כי אין אנו יותר בין החיים. דעה זו התבססה על הודעת התצפית של הגדוד שראתה אותנו מוקפים ובורחים מפני הגרמנים, הממטירים עלינו פגזי מרגמות. על כל הוא היה משוכנע כי כבר נהרגנו ומסר על כך לממונים. ... בינתיים עבר היום, בא הלילה. עוצמת האש שנתכה עלינו לא פסקה. אף אנו לא הפסקנו להמטיר אש על הטנקים והטורים שבאו אתנו במגע. הסכנה המוחשית הקרובה ליכדה את אנשי הגדוד עם כל יתר החטיבות. הכול ידעו כי המבחן הקשה עוד לפנינו. כך נמשכו קרבות קשים ומרים במשך 3 ימים. אבדות הגרמנים היו כבדות ביותר, אולם הם לא חסכו בכוח אדם וציוד והטילו למערכה טורים משוריינים וכוחות נוספים... אף אבדותינו לא מעטות היו, אולם הצלחנו בינתיים לשמור על כוחנו. לאחר שלושת ימי הקרבות הגיעתנו הפקודה ממטה הצבא האדום, לנטוש את החזית ולסגת מהר ככל האפשר אל אזור הברזינה. כפי הנראה תכנן אז המטה הראשי של הצבא האדום התקפה רבתי על הגרמנים. היינו סבורים כי נתחבר מעתה ואילך עם הצבא הסדיר. הפקודה שניתנה לנו בוצעה. עייפים ורעבים תאבים למנת אוכל חם הגענו אל הברזינה בשעות הלילה. התמקמנו למנוחה. אולם על אוכל לא היה מה לדבר. בגלל סכנת הפצצה מהאוויר, לא ניתנה כל אפשרות להעלות אש ולבשל מזון כלשהו. זה 3 ימים לא טעמנו טעמו של תה, מכל שכן שלא הייתה לנו מנת מרק חמה. התפרקדנו למנוחה על קיבה ריקה כמעט... ... חלפו יומיים או שלושה, לפי שעה נותק המגע בינינו לטורים הגרמנים המתקדמים, אולם המצוד נמשך והלך. חשנו בעליל, כי טבעת הכיתור סביבנו מתהדקת והולכת. מהעבר השני של החזית, הגיעו אלינו ידיעות בלתי מעודדות. ההתקפה החזיתית מצד הצבא האדום טרם באה, כפי הנראה נתגלו פרטי תכנונה לגרמנים מבעוד זמן ומשום כך התעכבה. לפני שניתנה לנו השהות להתארגן ולהיערך מחדש לקראת הבאות, עוד בטרם נחנו דיינו מהקרבות, הגיעתנו הפקודה ממוסקבה, כי הוטל על כל הכוחות הפרטיזנים לשוב ולהתקדם מערבה. בכל תנאי ובכל מחיר הוטל עלינו לשבור ולנתק את קו החזית של הגרמנים, כדי לעכב התקדמותם לעבר מוסקבה. כאמור נמצא עיקר הכוח הפרטיזני על יד הברזינה בגזרת סמולנסק, על כוח זה הוטל לא רק לעכב את הכוחות הגרמניים, אלא גם לאלצם לסגת.

ההכרח שלא היה מנוס ממנו הצמיח לו כנפיים. כל הבריגדות של הפרטיזנים זינקו לקרב. על כוחותינו נמנו כ- 40,000 איש בערך, שהיו מוקפים ונתונים בתוך טבעת כיתור של הגרמנים, שהשתרעה על שטח רחב וגדול. קרבות מרים ונואשים רצופי התקפות ונסיגה לסירוגין התחוללו. לחמנו על כל שעל אדמה, ובסופו של דבר עלה בידינו לאחר כמה שבועות של קרבות עקובים מדם, לשבור את החזית הגרמנית ולנתק את קוויה.

אבדותינו היו רבות והפסדנו כמעט את מחצית כוחותינו, אך לא לשווא!

שבנו וחזרנו לקו וויליקה-אולקוביץ. שוב הלכנו וקרבנו לסביבת אילייה, לקבר האחרים הגדול של משפחתי, חברי ובני עירי...

לעת זו חל מאורע חשוב בחזית בילורוסיה המערבית, שהגביר בהרבה את כוח התנועה הפרטיזנית וסייע להתקפת איגוף גדולה של הצבא האדום, שעמד כבר חדשים אחדים בשערי ורשה. הייתה זו עריקת גדודי וולסוב על מפקדם רדיונוב. הקולונל רדיונוב היה סגנו של גנרל וולסוב שהזכרנוהו לעיל, ויחד עמו עבר בשעתו עם החטיבה כולה לגרמנים. למעלה מ- 3 שנים לחמו נגד הצבא האדום והיו מסוכנים ביותר במלחמה גד הפרטיזנים. ברם אבדותיהם הגדולות והמתמידות מחד, אי הכושר להכניע את הפרטיזנים והמכות שניחתו על הגרמנים מאידך, גרמו אצלם לחששות שהולידו הרהורי עריקה מחודשת והפוכה. התפתחות זו לא נעלמה מהתנועה הפרטיזנית.

התעמולה של הצבא האדום החלה השכם והערב באמצעות הרדיו וכרוזים מן האוויר, לקרוא לחטיבה הזו, כי תחזור ותלחם באויבי המולדת. היא גם הבטיחה לכל מי שיעבור לצבא האדום, כי יסלחו לו כל פשעי בגידתו בעבר. עם ההתפתחות המפתיעה לרעת הגרמנים בחזיתות השונות, נוצרה אווירה מיוחדת להצלחת תעמולה זו. בבוקר לא עבות אחד התמרדה החטיבה הזאת והפנתה את נשקה נגד קציניה הנאמנים לגרמנים. הגנרל וולסוב ביחד עם חבר נאמניו עזב את מטהו וברח. סגנו רדיונוב פנה וניהל משא ומתן רשמי עם בא כוח המטה של התנועה הפרטיזנית בנוכחות נציג המטה הכללי של הצבא האדום. המשא ומתן נסתיים בהצלחה ובדוקשיץ הצטרפה החטיבה אל הפרטיזנים. כנהוג בנסיבות אלו, פורקה החטיבה ופוזרה ליחידות שונות בחיל הפרטיזנים. דבר זה הגביר את קרננו, והפלאנו את מכותינו בחיל האויב. כך הצלחנו לפורר, לנתק ולשבור סוף סוף את החזית של הגרמנים.

שבירת החזית על ידי הכוחות הפרטיזנים, פינתה כאמור את הדרך להתקפה גנרלית סופית מצד הצבא האדום, אשר מוטטה כליל במשך כמה חודשים את התנגדות הגרמנים.

כך נפתחה הדרך לברלין...

הגענו איפה וחזרנו ליערות מכורתנו למחוז ילדותי. היו אלה מקומות שהכרתים ככף ידי. לאחר קרבות מרים, נואשים ומיגעים, לאחר הקזת דם וקרנות במידה כה רבה, היה צורך להתמצא שוב בשטח, לאסוף ידיעות על תנועת הגרמנים, להתאמן, בכדי להתארגן ולהיערך למבצעים חדשים. שוב הוטלה עליי ועל המהנדס רוטבליט משימה זו. גם הפעם יצאנו רכובים על סוסינו, מצוידים בתת מקלע, אקדחים וכמה רימוני יד לכל אחד. היה זה לעת קיץ עם הבשלת הקמה, בצהרי יום הגענו לכפר מסוים. עד היום איני יודע אם הרגישו בנו הגרמנים עצמם, או אם אחד הבוגדים מסר להם על בואנו. אולם אם כה ואם כה, הם שמו לנו מארב בתוך הקמה, וכפי הנראה הם רצו לתפסנו חיים. מבלי שנדע על כך שמנו פעמינו לתוך הכפר בשקט נפתחה לפתע דלת בבית אחד, דמות אישה פולניה שכרתיה היטב, התייצבה בפתח, ובפולנית אמרה לנו בלחש: 'סולומינסקי, הסתלקו מהר בשם האלוהים, 10 מטר מאחורי הבית שוכבים גרמנים במארב כדי לתפסכם, נוסו על נפשכם!' ככל שהייה ביכולתנו מהרנו לברוח. לאחר שהתרחקנו כ- 200 מטר מהבית עלינו על גבעה, ממנה ראינו אמנם את הגרמנים השוכבים בקמה. הסתלקנו מהר אל היער אולם לא יכולנו לחזור אל המחנה ללא ידיעות. הצעתי איפה לחברי, כי נגיע ליישוב אחר. השארנו את הסוסים וחצינו אדמת הביצה ברגל. הגענו לאחוזה בפאתי היער ונכנסו לתוכה. שאלנו את האיכר על הנעשה. בתימהון גובר והולך הסתכל בנו ואמר: 'לא יאומן כי נשארתם בחיים! הן גרורי הגרמנים מתפארים כי עלה בידם להשמיד את כל הפרטיזנים!' מפיו נודע לנו כי לא גדול עתה כוח הגרמנים בסביבה, רובו של הכוח נתקע בגזרת ברזינה. שתינו מים, חברי אף הציע כי נשב וננוח, אך אני עמדתי על כך כי נמהר ונחזור ליער. לא חלף זמן רב מאז נכנסנו ליער נראה לפתע מרחוק, עשן ואש מיתמרים... לא ידענו מה פשר הדבר. פשרו נודע לנו רק לאחר שהעמקנו כ- 10 ק"מ לתוך היער ושמנו פעמינו לכפר אחר. פנינו לאיכר על מנת להשלים ידיעותינו על הנעשה ומתחולל בסביבה. שם נודע לנו כי הגרמנים נכנסו לאחוזה ואמרו לאיכר כי ראו פרטיזנים נכנסים, היכן הוא החביאם? הלה נענה לתומו כי אין הוא יודע אם היו אלה פרטיזנים. הם שתו מים והסתלקו והן מידת האדם מחייבת לא למנוע מים מאדם צמא! חמת הגרמנים עלתה. הגרמנים סגרו את האיכר וכל בני ביתו בבית והציתוהו באש. זעקות הנשים והילדים שנשרפו חיים החרידו את כל הסביבה. רק אז הבינונו, כי עם צאתנו מהאחוזה הרגישו בנו הגרמנים. על אף הקשיחות שרכשנו בדרך נדודינו, צר היה לנו על מותם של חפים מפשע שנגרם בעטיינו ולבנו דאב מאוד. מפי איכר נודע לנו גם כי בסביבה מעטם יחסית הגרמנים. חילות מצב גרמניים נשארו רק בקורניץ ובוויליקה, המהוות עתה תחנות אספקה חשובות לצבא הגרמני שהתקדם כבר מעבר לברזינה. נזהרנו מעתה זהירות משנה, חזרנו ליער, עלינו על סוסינו ובדרך אחרת חזרנו למטה עם הידיעות שבידינו. נסיבות הלחימה הפרטיזנית ועייפותנו הרבה גרמו לכך כי נעשה הפסקה רצינית בפעולותינו הקרביות. מעתה עברו עלינו כמה שבועות של שקט וחוסר מעש. החלפנו כוח, התאמנו והתארגנו מחדש. פיתחתי לפני המפקד תכניות לפשיטה בקנה מידה גדול על וייליקה וקורניץ. בשתי הנקודות הללו היו בסיסי אספקה חשובים לגרמנים. בקורניץ הייתה טחנת קמח ומנסרה גדולה, ובקרבתה תחנת רכבת, מחסני ציוד ובתי מלאכה, שעבדו במלוא כוח תפוקתם. הוא הדין גם בוויליקה. שתי הנקודות היו מוגנות על ידי חיל מצב תקין, מצויד במיטב הנשק האוטומטי והציוד. הכינונו ביסודיות את פעולות הפשיטה. בשעת ערב מאוחרת בליל יולי 1944 פרצנו – אנחנו אנשי גדוד 'הנוקם' שהפך לחטיבה – לשתי הנקודות הנ"ל בעת ובעונה אחת. הגרמנים בקורניץ התבצרו היטב בתחנת המשטרה. השתלטנו על העיירה, פוצצנו במשך שעות מספר את כל הבסיסים והנקודות החשובות מבחינה צבאית. כמו כן הצבנו מארב למנוע תגבורת לוייליקה. אבדות הגרמנים בקורניץ ובוויליקה היו גדולות ביותר. בקורניץ לא היו לנו אבדות, אך לעומת זאת עלתה לנו הפועלה בוויליקה ב- 3 הרוגים וב- 11 פצועים. הגשר על נהר וויליה העובר בעיירה, היה מוגן יפה על ידי כוחות חזקים של הגרמנים. התחולל קרב מר, נועז ועקשני. למרות האבדות פרצו הפרטיזנים לעיירה, פוצצו את תחנת הרכבת והמסילה, את טחנת הקמח וגשר הוויליה. התקפה מתואמת זו על שתי העיירות בבת אחת פעלה את פעולתה וקודם כל מבחינה פסיכולוגית. הגרמנים – אנשי חיל המצב – האמינו כי לא רק הפרטיזנים נלחמים בהם, הם החלו להאמין כי גייס שלם של הצבא האדום, התקדם והגיע למקום. החלה מנוסה, חלק מהם הסגיר את עצמו בשבי, אחרים נהרגו. במשך כל הלילה פעלו כוחותינו. עם שחר, נערכנו לנסיגה. מכל צד החלו הגרמנים להזרים תגבורת. כוחותינו נסוגו בסדר ובהתאם לתוכנית. ימים אחדים לאחר מכן ניתנה הפקודה לפרוץ בפועלות פשיטה לעיירתנו אילייה ואחוזת אובודובצי, שנמצאה בקרבת מקום ושימשה בסיס גרמני חזק ומבוצר. פקדתי על המחלקה שפרצה לאילייה. לאחר קרב נשברה התנגדות הגרמנים, השתלטנו על בית מטה המשטרה והגסטאפו, שרפנו אותו, כמו כן פוצצנו ושרפנו את טחנת הקמח – הטחנה של הוריי. תחילה נכנסתי לטחנה על מנת להציל את המכונאי הפולני, וכאשר ראני, נפל על צווארי ופרץ בבכי. הוצאתי אותו חיש מהבניין, הנחנו חומר נפץ והצתנוהו.

כך החרבתי בעצם ידי את רכוש הוריי... לא ניתנה לי הפעם האפשרות לפרוש לאיזו פינה, להתבודד עם עצמי, להרהר ולהיזכר בשרידים יקרים מעברי, מימי ילדותי ובחרותי בעיירתנו. שוב נאלצנו לסגת, אך חזרתי אליה כעבור כמה שבועות לאחר שחרור ווילנה וטיהור האזור כולו. הפשיטה באילייה ואובודובצי הטילה פחד על הגרמנים שאבדותיהם היו רבות. גדודי הגרמנים מבין איכרי הסביבה פחדו מאז לנוע בסביבה גם לאור היום. הם החלו לחשוש לגורלם, עין בעין ראו כי אכן התהפך הגלגל... בינתיים, עשו גיסות הצבא האדום את שלהם, הם התקדמו מחיל אל חיל, במשך שבועות מספר שוחררה מינסק, נכבש וטוהר אזור ווילנה. בוקר יום אחד הבהילתנו הבשורה כי על כל בריגדות הפרטיזנים להתאסף במינסק. מעתה ואילך הננו חיילי הצבא האדום ואיננו פרטיזנים יותר. כעבור ימים אחדים – ביום קיץ יפה – עמדנו כולנו כל חיל הפרטיזנים לשעבר – במסדר שהתקיים בכיכר המרכזית במינסק והאזנו לפקודת יום מיוחדת מטעם ראש המטה הכללי, בה הועלו פעולות הפרטיזנים. גלי שמחה הציפו לבבות, גם אנו מתי מעט פרטיזנים יהודים שנשארו – נשטפנו בה. אולם בחביוני לבבנו כרסם עצב וצרבה מרירות גדולה וקשוחה. על כולם דברה פקודת היום, היא הזכירה רוסים ובלורוסים, ליטאים ופולנים, לטים וטאטרים... רק אנו היהודים היחידים והבודדים נשארנו אלמונים. לחמנו כרוסים ובלורוסים ופולנים, אך לא כיהודים. כך עמדנו והלכנו במסדר ולאחריו, מאחורינו נחלי דם, קברות יקירנו, יתמות, אובדן ושכול. לפנינו גלי שמחה, קול המונים מריע, ואנחנו גם הפעם זרים מוזרים ואלמונים. הניצחון הוא ניצחוננו אבל לא לנו השמחה!...

קרני אור מאופל

תמה בכך עדותי אולם אני מרגיש כי היא לא תהיה נאמנה, אם לא אזכיר בכך אוהבי ישראל ואוהבי האדם – מבין הפרטיזנים והן מבין איכרי הסביבה (פולנים בעיקר), שעזרו ליהודים והצילום מסכנות רבות ומוחשיות. בעיקר הושיטו עזרתם ליהודים הבלתי לוחמים על נשיהם וטפם שנקלעו במעבי היערות. כאן המקום להזכיר את קפיטן ס. רוסי נוצרי, אפסנאי הבריגדה, שעזר ליהודים הבלתי לוחמים במצרכי מזון ואספקה, ולא פעם הצילם ממוות ברעב. ראוי גם להזכיר את וו. הפוליטרוק של הגדוד, שנתמנה אחר כך לקומיסר הבריגדה. גם הוא עזר הרבה לאזרחים. הוא מעולם לא הבדיל בין יהודי לנוצרי. ומעשה ביהודי אחד, פרטיזן בשם לוין, שנשלח לווילנה על מנת להשיג מפה טופוגרפית של העיר ואיזורה ולאסוף ידיעות. איש זה היה פחדן ולא הגיע אל מקום היעד. הוא חזר בלא כלום וללא הכספים שניתנו בידו, באמרו שפרטיזנים מהחטיבה האחרת, התנפלו עליו ושדדו ממנו את הכסף. נעשתה חקירה ענפה והתברר שלא היו דברים מעולם וכל זה היה שקר. אי שלא התנפל עליו והוא החביא את הכסף. לאנטישמים ניתנה עילה להתגדר בה. החלה הסתה נגד היהודים בכלל. הוא נאסר, הועמד למשפט צבאי ונדון למוות. בקושי ניצל מפסק הדין הודות להתערבותו של קומיסר הבריגדה וו. וו. פנה לתובע הצבאי ובקש כי יוחלף פסק הדין. ינתן לו עונש מקסימלי, פרט לעונש המוות. לאחר עיון, הסכים התובע והוטל על לוין לפוצץ רכבת האויב. אם יצליח – חופשי יהיה מעונשו. וכך אמנם התרחשו הדברים.  בראשית 1945 נשלחתי לאילייה על מנת להקים בה את טחנת הקמח מחדש ולהפעיל בתי מלאכה בסיסיים לצבא האדום. עמדתי בלב העיירה והרהרתי: אילייה עיירתי! מה דמות לך, ומה טעם בלי יהודייך, בלי כל יקירנו שנספו באופן כה אכזרי? חשתי בכל רמ"ח איבריי, כי שוב עליי לצאת לדרך חדשה.

                                                ***

בתו – אורנה, הוסיפה:

סיפור לחימתו של אבי, שרגא (פייבל) דגני (סולומינסקי), המפורט בזאת, הוא רק חלק ממכלול סיפור חייו והישרדותו במהלך ולאחרי מלחמת העולם השנייה. לאחר נדודים דרך ארצות אירופה המדממות שלאחר המלחמה, בדרכים לא-דרכים, יצר קשר עם אנשי תנועת הבריחה ואצ"ל ויחד עם חברים נוספים הגיע לפריז למחנה מעבר, בו שהה במשך כשישה חודשים. לאחר חודשים אלה, עבר למרסיי ועלה על האנייה 'לנגב' בדרכו להפלגה לארץ ישראל. יחד עם חבריו, נתפס על ידי השלטונות הבריטים אז בארץ, והוגלה למחנה המעצר בפמגוסטה, קפריסין. במחנה זה שהה 14 חודשים. בתאריך 19.2.48 עם השחרור ממחנה המעצר בקפריסין, הגיע שוב לחופי ישראל באנייה 'קדמה', וקבל תעודת זהות מטעם 'ממשלת פלסטינה' – ממש טרום ההכרזה על מדינת ישראל. בן 38 היה בהגיעו לישראל. בתאריך 9.3.48, קבל תעודת עולה מטעם הסוכנות ועם פרוץ מלחמת העצמאות, ב- 14 במאי 1948, גויס לצבא ולחם בחיל האוויר כאשר תפקידו היה להוביל אספקה ללוחמים בנגב ובאילת. על לחימתו זו הוענק לו אות הקוממיות. בשנת 1951 התחתן בשנית עם אמי, גאולה לבית עמיצור (את אשתו הראשונה ובנו בן השלוש שכל לאחר שנרצחו בברוטליות על ידי הנאצים בעיר הולדתו אילייה), והקים משפחה חדשה בישראל. ב- 29 באוקטובר 1956, נלחם במבצע קדש ולאחריה, בשל גילו המבוגר, קבל פטור משירות מילואים בצבא ההגנה לישראל. ב- 28 בספטמבר 1998 נפטר אבי. בן 88 היה במותו.
'היכן ישנם עוד אנשים, כמו האיש ההוא....' נלחם כנגד הנאצים ולתקומת מדינת ישראל.
יהי זכרו ברוך.