צרפת הלוחמת – יהודים בפיקוד העליון של המחתרת
אל"מ (מיל) ד"ר בני מיכלסון
צעדים ראשונים
על פי הסכם שביתת הנשק שנחתם עם הגרמנים והאיטלקים לאחר כניעתה של צרפת ב- 22 ביוני 1940 הצבא הצרפתי הגדול שלחם במערכת 1940 ומנה כחמישה מליון חיילים חדל להתקיים. חלק מהחיילים נהרגו, מעל מיליון הלכו לשבי ורוב האחרים חזרו לבתיהם.[1]
ממשל וישי בראשות המרשל פטן הורשה להחזיק צבא מצומצם בהיקף של 100,000 חיילים. במסגרת צבאית זו, כבר בחודש יולי 1940 החלה פעילות חשאית במגמה להסתיר את מרבית אמצעי הלחימה והחימוש של צבא צרפת שנשאר לאחר הכניעה אך צבא וישי לא הורשה להחזיק בו. כמו כן נשמר הקשר, באופן דיסקרטי, עם קצינים ומפקדים רבים שלא ניתן היה להחזיקם במסגרת הצבאית המצומצמת.
גנרל-הבריגדה ז'אן ורנו (Verneau), מי שהיה ראש מטה הצבא הצרפתי באלג'יריה קודם לדרגת גנרל-דיביזיה ומונה בשנת 1941 לרמטכ"ל צבא צרפת שבשלטון וישי, עם כל המגבלות שהיו כרוכות בכך. אולם כבר עם מינויו היה לאישיות הדומיננטית בהכנות של צבא המולדת לחזרה ללחימה. הוא החל בפעילות חשאית בניגוד להסכם שביתת הנשק. הנושאים העיקריים שהוביל היו, צבירת כמויות גדולות של אמצעי לחימה וחימושים ואחזקתם במחסני חירום מוסווים ומוחבאים אשר תכולתם הועמדו לא פעם לרשות יחידות שונות של המחתרת הצרפתית. כמו כן ארגן מערכת תקשורת חשאית ורישום מדוקדק של כוח אדם בעל ניסיון צבאי, המצוי בשטח ממשלת וישי והניתן לגיוס מיידי בשעת חירום. לאחר זמן, הגרמנים עלו על פעילותו, הוא נאסר, נשלח למחנה דכאו ושם הוצא להורג. אגף המודיעין של צבא צרפת קיים במקביל קשר רציף עם ארגוני המחתרת השונים במגמה לאחד כוחות כנגד הגרמנים בשעת הצורך, במיוחד במקרה של פלישה גרמנית לשטח של וישי. אולם תוכניות אלו נתקלו בהתנגדות שר המלחמה של ממשל וישי, הגנרל ברידו (Bridoux).
הקמתו וארגונו של "הצבא החשאי" AS
ההתנגדות לכיבוש הגרמני בכלל צרפת התארגנה בהדרגה. בשנת 1942 שלח הגנרל שרל דה-גול שעמד בראש צרפת החופשית באנגליה את ז'אן מולין (Moulin) לצרפת במשימה לאחד את ארגוני המחתרת שקמו שם בינתיים לכוח אחד שייקרא "הצבא החשאי" (l'Armee Secret). התוצאה הייתה מיזוג, לכאורה, של שלושת ארגוני המחתרת שפעלו בדרום צרפת במרחב שנקרא "האזור החופשי" (בשלטון וישי) וחמשת ארגוני המחתרת שפעלו באזור הכיבוש הגרמני של צרפת.
בחודש יולי 1942, המליץ קפטיין הנרי פרניי (Frenay), שעמד בראש הארגון המחתרתי שכונה "קומבה" (אחד משמונת הארגונים לעיל), בפני ז'אן מולין, שכינויו המחתרתח היה "מקס" למנות את גנרל שרל דלסטריין (Delestraint)[2] לעמוד בראש כל מבצעי המחתרת בשטחה של צרפת במסגרת "הצבא החשאי". המינוי אושר ע"י דה-גול בשדר מקודד שנשלח להנהגה המחתרתית בצרפת. ב- 27 לנובמבר 1942 נפגש גנרל דלסטריין עם ז'אן מולין בליון וקיבל על עצמו את התפקיד תחת השם המחתרתי "וידאל".[3]
עם כיבוש גם שטחה של וישי ע"י הגרמנים, לאחר הנחיתה של בעלות הברית בצפון אפריקה, פעל דלסטריין נמרצות לצרף גם את ארגוני המחתרת בדרום צרפת ל"צבא החשאי". פעילותו כללה ניסיון לצרף כמה שיותר אנשים בעלי ניסיון צבאי וגם מתנדבים אזרחיים לצבאו. יעודו של "הצבא החשאי" בעיני דלסטריין, היה ליצור צבא צרפתי חדש בשטחי הפנים של המדינה על בסיס התנדבותי שילחם לשחרר את שטחי המולדת מהכיבוש הגרמני.
הלשנה ונסיבות חריגות הביאו למעצרו של דלסטריין בפריז ב- 9 ביוני 1943. הוא נאסר בכלא פרסנה (Fresnes), משם שולח למחנה הריכוז סטרוטהוף ומשם לדכאו, מקום שם הוצא להורג ב- 10 לאפריל 1945, זמן קצר לפני כניעת גרמניה וסיום המלחמה.
"צבא צרפת במחתרת" ORA
במקביל להקמתו וארגונו של "הצבא החשאי", בשלהי נובמבר 1942, לאחר נחיתת בעלות הברית בצפון-אפריקה והצטרפות צבא צרפת שם לבעלות הברית, פלש הצבא הגרמני לשטחה של וישי, כבש את כל השטח וביטל את צבא מאה האלף. הפיקוד העליון של צבא צרפת במולדת החליט להמשיך בפעילות מחתרתית כנגד הכיבוש הגרמני והקים את "צבא צרפת במחתרת" (ORA – l'Organisation de resistance de l'Armee). ארגון זה הציב לעצמו מטרה להמשיך את המלחמה כנגד הגרמנים במחתרת על בסיס הצבא הצרפתי שהמשיך להתקיים בשטחה "החופשי" של וישי. בראש ארגון זה עמד גנרל אובר פראר (Frere) הקצין הבכיר ביותר בצבא הצרפתי במולדת. ארגון מחתרתי זה היה שונה ונבדל מ"הצבא החשאי" הן בכפיפותו הפיקודית והן בהרכב יחידותיו, כיוון שהיה למעשה המשכו של צבא וישי. כאשר "הצבא החשאי" הכיר בסמכותו של הגנרל דה-גול באנגליה כמפקדו העליון, "צבא צרפת במחתרת" הכיר בסמכותו של גנרל אנרי ג'ירו (Giraud) בצפון-אפריקה כמפקד עליון. תוך הכרזה שהצבא אינו עוסק בפוליטיקה ויהיה כפוף רק לרשויות המוסמכות. מסיבה זו הוא שמר על ריחוק מארגוני מחתרת אחרים ושמר אתם על קשרי מודיעין בלבד.[4] על אף המחלוקות שקיימות היו בין שני הצבאות המחתרתיים הצליחו שני המפקדים בשטח להתגבר עליהן ושניהם שיתפו פעולה עם בעלות הברית לקראת ובעת נחיתתן בצרפת (ראה להלן).
צבא וישי, לאחר פירוקו – כשירד למחתרת, הצליח להתארגן לפעילות מחתרתית באופן טבעי, בעיקר בשטחי דרום צרפת שהיו מקודם בשלטון וישי. באזור זה היה לו גם סגל קצינים ולוחמים וגם אמצעי לחימה. ארגון הצבא במחתרת הוקם גם בצפון צרפת עם כי שם היה לו קשה ביותר לפעול. בדרום צרפת במיוחד באזור דורדון נערכו קרבות מספר בינו לבין כוחות הכיבוש הגרמניים.
גנרל פראר, נעצר גם הוא ב- 13 ליוני 1943 ושולח למחנה הריכוז סטרוטהוף בו הוא מצא את מותו. מחליפו של פראר היה גנרל ג'ורג' רבאר (Revers) וראש מטהו הקולונל היהודי פייר בריסאק.
רבים אחרים, ממפקדי המחתרת הצרפתית פגשו גורל דומה של מעצר, גירוש והוצאות להורג בבתי הכלא או מחנות הריכוז של הנאצים.
איחוד וקבלת מרותו של דה-גול, FFI
בחודש פברואר 1944, הסכימו שני צבאות המחתרת להתאחד תחת ארגון-גג שכונה "כוחות הפנים של צרפת" (FFI) תחת פיקודו הכללי של גנרל פייר קניג ששהה באנגליה. לצורך תיאום כל הפעילות הצבאית המחתרתית בצרפת הכבושה נשלח מלונדון נציגם של דה-גול וגנרל קניג, גנרל-הבריגדה ז'אק שבאן-דלמה (Chaban-Delmas).[5] המבנה הארגוני של תנועות המחתרת השונות בוטל וצרפת חולקה ל- 12 אזורים בהם נקבעו מפקדים אזוריים שהיו כפופים לפיקוד העליון. על מנת לקבע את האיחוד של שני צבאות המחתרת וכל שמונת ארגוני המחתרת שהרכיבו אותם (וכן פעילות המנהל-למבצעים-מיוחדים הבריטי – SOE והמודיעין הבריטי שפעלו גם הם בשטחה של צרפת תוך הפעלת סוכנים ולוחמים וביצוע מבצעי מודיעין וחבלה), הוקם הפיקוד העליון של כל כוחות המחתרת בצרפת – COMAC (Le Comité d’action militaire) שהווה מועצת-על שהסתייעה בשבאן-דלמה הצעיר (29) לפקד ולשלוט בכל 12 אזורי המחתרת שנקבעו. פיקוד עליון זה כלל שלושה חברים: פייר וילון (Villon) שייצג את "החזית העממית", מוריס קריגל-ורלימונט (Krigel-Varlimont) שייצג את איחוד המחתרות בדרום ומרכז צרפת (MUR) וז'אן דה ווז' (Vogüe ) שייצג את המחתרות בצפון צרפת. פיקוד עליון זה שהוציא לפועל את ההנחיות שהגיעו מדה-גול וקניג בלונדון באמצעות שבאן-דלמה היה אמצעי חיוני להכוונה ופיקוח על כל מבצעי המחתרת הצרפתית בסיוע לנחיתות בעלות הברית בנורמנדי ובפרובאנס ועד לשחרור פריז כאשר הצבא הצרפתי הסדיר שב לפעול על כל מוסדותיו.[6]
שניים משלושת חברי הפיקוד העליון היו יהודים: פייר וילון ומוריס קריגל-ורלימונט.
[1] בני מיכלסון, 70 שנה למערכה על צרפת ותבוסתה, שריון 36, אוקובר 2010.
[2] מי שהיה סגן קצין שריון ראשי במערכה על צרפת ובתקופה מסויימת סגנו של דה-גול. במערכה על צרפת הוא פיקד על קבוצת שריון בת שתי דיביזיות לפני הכניעה.
[3] 1942 – 1945 : Militaires en résistance, Armee de Terre, 08/06/2018. Armée de de Terre
[4] Augustin. de. Dainville and Yves Malécot, L'ORA : la résistance de l'armée: Guerre 1939-1945 , Lavauzelle, (1974). O.R.A.)
[5] גנרל ז'ק שבאן-דלמה 1915-2000, היה נציגו הצבאי של דה-גול בצרפת הכבושה ולימים שר ההגנה וראש ממשלת צרפת (1969).
[6] L'organisation militaire de la Résistance en Ile-de-France, Musee de la Resistance, May 2009.