"לגיונרים, הדגל היהודי! הצדעה!" - קצין ההנדסה פליקס ליבמן
מאת מאיר מינדל *
פליקס ליבמן, מייג'ור, יהודי, איש יוצא דופן, לוחם מופלא במלחמת העולם השנייה במדבר המערבי בצפון אפריקה,
עמד בגבורה עם קומץ מחייליו ששרדו בקרב קשה.
מעשה הגבורה היהודי מסופר בהודעות הרשמיות של הגנרל פייר קניג, מפקד יחידות "צרפת החופשית".
לאן נעלם פליקס ליבמן?
זה קורה לי רק כשאני קורא, וכשזה קורה אני נקרע ממש. כל פעם מחדש אני מגלה צירופים מאגיים של מלים או צלילים,
שיש בכוחם לשנוק את גרוני, לשתק את מיתריי, ואני - ילד גדול, בוגר שתי מלחמות ומוות אחד (כמעט) - מרגיש כי עיניי מתלחלחות.
כשקראתי על קצין ההנדסה פליקס ליבמן, יהודי מדרום אפריקה שלחם בצפון אפריקה, בלוב, זה קרה לי שוב. פתחתי במסע חיפושים,
כי חשוב, שגם חיילי צה"ל יידעו על גבורתו, אך כל מאמציי אינם נושאים פרי, עד עתה.
יוני 1942, לוב
הבריגדה הראשונה של "כוחות צרפת החופשית", סיימה את מסעה צפונה דרך מדבר סהרה ממצודת לימי עד אגם צ'אד. בכך שלא נסוגה ונצמדה אל האדמה הסלעית החשופה, היא ביצעה את הנס השני של ורדן בהחזיקה בקו למען מונטגומרי במשך חודש שלם, כשהיא הודפת התקפות טנקים יומיות של וורמאכט ונתונה כמעט שעה-שעה להפצצות על ידי להקות מטוסי ה"שטוקה". גם קבוצת מהנדסים יהודים, שנמנתה עם "קלעי המלך הדרום-אפריקאים", התנסתה באותו ניסיון עצמו ליד מקילי, מרחק חמישים מייל מזרחה.
מעשה הגבורה היהודי מסופר בהודעות הרשמיות של הגנרל פייר קניג, מפקד היחידות "צרפת החופשית".
1 ביוני 1942
מטוסי סיור גרמנים גילו אותם בעודם זורעים מוקשים בשדה, שאמור היה לשמש מחסום בפני ניסיונות של רומל לאגף את המחנה השמיני, שנשען בגבו על אל עלמיין. הטייסים הנאצים הבחינו במהנדסים היהודים שעבדו במדבר הפתוח, עטו עליהם להיפרע מהם, ואחרי כן נעלמו.
ביומיים הבאים כל המישור סביב מקילי כמו אבד בסופת חול מסתחררת, שהעניקה מסתור לפלוגת העובדים. היהודים שמעו את ה"מסרשמיטים" וה"יונקרסים" הנוהמים מעל לענני החול ותרים אחריהם, אולם הראות באוויר ועל פני הקרקע הייתה אפסית.
מקילי הוא משטח חול זרוע שיני סלע של בליטות לבה, תָּחום ממזרח בגבעות החול הניידות של סהרה. פה ושם מתגלים לעיניך גושי שיחים שרופים, אבל סביב לא עצים ולא צל. פרט לישימון החרוך - רק חול וסלעים וגם... באר.
תפקידה של הקבוצה היהודית היה לזרוע שדה מוקשים נגד טנקים בצורת מרובע על שטח של ארבעה על שלושה מילין. בגבולות השדה נזרעו המוקשים במרחק כ-130 ס"מ האחד מהשני, הלאה בפנים השדה הורחבו המרחקים. מוקשים אלה גודלם כגודל קערת-מרק והם עשויים מתיבת מתכת גדושה בחומרי נפץ. הם מושמים במחפורת, ואחרי כן מכסים אותם. במשך ימים אחדים מכסה החול את פני השטח, ולא נשאר זכר למכונת המוות שנבלעה בקרקע. מוקשים אלה מיועדים לעצור מכוניות משא, טנקים וארטילריה.
המהנדסים אך החלו בעבודתם, מציינים את קוויו של שדה המוקשים בתקיעת יתדות ומקשרים אותן בתיל דוקרני, כשנתגלו לעיני הגרמנים. מששככה סופת החול, הופיעו מיד שישים מפציצים כבדים והשמידו למהנדסים את מחצית מכוניות המשא.
4 ביוני 1942
מטוסי ה"שטוקה" שבו לתקוף את מטמיני המוקשים. הקצין הממונה על זריעת המוקשים, מייג'ור (רס"ן) פליקס ליבמן, אזרח תל אביבי, אותת בהליוגרף אל התחנה הבריטית הקרובה בדבר הצורך במספר תותחים אנטי אוויריים. התשובה הייתה מיידית: "הואיל ועל היחידה להיות מוכנה לעמוד בפני התקפת קרקע בכל רגע, עשרה תותחים אנטי אוויריים יישלחו מיד, ואיתם יגיעו עוד כמה תותחים אנטי טנקים". יחד עם אותה הודעה באה פקודה מאת המפקד הראשי עצמו, הגנרל סיר ברנרד מונטגומרי: "יש להביא לידי סיום את זריעת המוקשים ולהחזיק בשדה בכל מחיר".
העובדה, שהגרמנים העניקו תשומת לב כה רבה למקילי, העידה על החשיבות שהם מייחסים למקום, אך התגבורות והתותחים שהובטחו לא הגיעו כלל. מטוסי סיור בריטיים הבחינו בטור טנקים גרמניים נע בכיוון למקילי, ודיווחו על כך. בתוך שלושה ימים הוקפה מקילי משלושת עבריה על ידי שרשרת של טנקים גרמנים ואיטלקים גם יחד, ויחידת המהנדסים נותקה מכל מגע עם העולם החיצון.
10 ביוני 1942
בבוקר בטרם יתקיף, שלח הבריגדיר הגרמני הצר על היחידה המכותרת, טנק עם דגל לבן ואת דברו אליהם - להרים את נס הכניעה.
מייג'ור ליבמן אמר לקצין הגרמני, שהביא את הצעת הכניעה אליהם:
"אין לנו נס לבן! לא נמצא ברשותנו אלא דגלנו, את זה נמשיך לנופף. זה דגלנו, והוא דגל כחול-לבן של ציון!".
ESIE SIND JUD("אתה יהודי") " - אמר הגרמני משתומם, הקיש עקביו, הצדיע וחזר על עקבותיו.
מקץ שש שעות נשמעה נהימת הטנקים, ששים בטור האחד ועשרים וחמישה בכל אחד משני הטורים האחרים. להקת "שטוקות", שהופיעה באותה שעה עצמה, נאלצה להריק את פצצותיה בלי נזק, משהותקפה על ידי מטוסי "קיטי הוק" הבריטיים, אבל הטנקים המשיכו לנוע קדימה. היהודים חסכו את האש עד שהגיעו מפלצות הפלדה אל עמודי התיל הדוקרני, ואז פתחו באש.
שני טנקים התפוצצו כאשר פגעו במוקשים, תשעה עשר נפגעו באש אנטי טנקית. סרג'נט יהודי אחד בלבד נפל לעומת שבעה מהם.
טור הטנקים הראשי שהשתייך לדיוויזיה האיטלקית "ארייטה" נדהם מן התגובה הלוחמנית, אותת לאחרים והחל לסגת. היה זה הרגע שאליו התכונן מייג'ור ליבמן. שישים מאנשיו, שהתחבאו בחפירות בסמוך לגבולות שדה המוקשים, הגיחו ממחבואם ברגע שהאיטלקים הפנו עורף ופגעו בטנקים הנסוגים ברימוני יד, בבקבוקי תבערה ובמכונות ירייה. אחדים מן היהודים קפצו ועלו על הטנקים כשהם יורים באקדחיהם לתוך חרכי הצפייה ואל לועי התותחים. בדרך זו הושמדו עוד חמישה טנקים. כשהסתלקו הזחלים האיטלקיים האחרונים, הנמיכו מטוסים בריטים מעל פני שדה המוקשים ונופפו בידיהם אל היהודים.
11 ביוני 1942
מקילי הופצצה באכזריות מן האוויר, והפעם על-ידי הגרמנים. הם חזרו על התקפותיהם פעם ביום. נראה כי החליטו להכריע את העמדה בהתקפות אוויר, להשמיד את חיל המצב הקטן ולפנות דרך לטנקים כדי שיוכלו לאגוף את הבריטים של גנרל מונטגומרי. במשך שבעה ימים הומטרו הפצצות כשהן הופכות את שדה המוקשים לגיהינום של פלדה, שבו נדמה לא יוכלו לשרוד לא עצבי האדם ולא גוף האדם. דבר לא יכול היה להחזיק מעמד. עוד לא הספיקה להקת מטוסי "שטוקה" אחת לפרוק את משאה האיום, כשהשנייה כבר נגלתה באוויר. תוך יללה אופיינית להם, הפציצו בצלילה את מכוניות המשא, את החפירות, את התותחנים. הם חרשו והפכו את שדה המוקשים עד שהפך מצבור של מכתשים עמוקים ועד שהייתה מקילי לתופת רותחת כשרסיסי הברזל מפלחים את האוויר במעופם בגיהינום של הישימון. ועדיין החזיקו היהודים מעמד.
20 ביוני 1942
הטנקים חזרו בהמוניהם. עם התקרבותם הגיחו המגינים הלאים והרעבים מחוריהם והפעילו את תותחיהם. שוב הדפו את ההתקפה של הפלוגה האיטלקית כשקרב אווירי מתלקח מעל לראשיהם, וטייסים בריטים מבריחים את ה"שטוקות", שבאו לבצע את ה- ECOUP DE GRAC (מכת החסד) על חיל המצב. אבל בערוב היום ההוא נשארו תשעים איש בלבד מחמש מאות אנשיו של ליבמן. ארבעים ואחד הטנקים העשנים של האויב העידו על הסיוט, שבו עמדו חיילי חיל ההנדסה של קלעי דרום אפריקה.
עוד עשרה ימים עוברים. יום יום חידשו האיטלקים את התקפתם, מגעישים את שדה המוקשים באש קטלנית, כשהם הולכים וקרבים אל העמדה המרכזית. בפצצת אויר מכוונת היטב נפגעה הבאר ונהרסה, וייסורי הגסיסה החלו. מאותו יום ואילך עמדה מנת המים היומית של האנשים על חצי ליטר בלבד, שהוצנחה להם בפחיות על ידי חיל התעופה המלכותי.
מייג'ור ליבמן ריכז את אנשיו בצפיפות מסביב לחפירה המרכזית העמוקה בעמדתם האחרונה. מבחוץ שכבו גופות חבריהם, שמפציצי האויב לא אפשרו להביאם לקבורה, ורק העיפו והרקידו אותן באוויר במחול מטורף ואכזרי של בשר ועצמות מרקיבים.
25 ביוני 1942
שני אנשים יצאו מדעתם, שנים נוספים למחרת. שלושה אנשים ברחו בצריחות למדבר. ההפצצה נמשכה. בחום הקיץ הגובר מיום ליום וברוח הצורבת המעלה ענני חול, הלך צימאונם של האנשים וגבר עד לבלי נשוא. אחדים שתו בנזין ואבדו. אחרים שתו את מי רגליהם הם וסבלו ייסורי טירוף בצימאונם, שגדל עוד יותר אחרי כן. איש לא הוציא דבר מפיו באותם הימים האחרונים. הרובים להטו בידי האנשים, מפציצי הצלילה התיזו סילוני חול סביבם.
1 ביולי 1942
לא נותרו אלא ארבעים וחמישה אנשים, קומץ מפלצות שאין להכירן, בלתי אנושיים כמעט בצורתם החיצונית, בלתי מסורקים, מבעיתים, מאופרים בעפר ואפר, אחדים מהם עירומים לגמרי, מאחר שבגדיהם נקרעו מעליהם בהדף הפצצות.
2 ביולי 1942
בשש בבוקר עמדו הלוחמים בפני ההתקפה חדשה עליהם. עוד שני אנשים אבדו, אך האיטלקים נהדפו פעם נוספת. בשעה 10:00, כשלשונו דבקה לתוך פיו הניחר מצמא, הודיע הצופה לליבמן שטור מכוניות משא הולך וקרב ובראשו מכונית הנושאת את דגל שלושת הצבעים של צרפת. המפקד, על אף היותו פצוע בראשו ובמותנו, התרומם על רגליו ונופף את אות התשובה. החיילים הצרפתיים קרבו. היו אלה שרידי היחידה של "צרפת החופשית" מביר חכים, שקיבלו פקודה לסגת בלילה הקודם. היהודים הידסו לחלל האוויר, נראים כשדים מעונים.
הגנרל קניג קרב אל המייג'ור ליבמן וחבקו בזרועותיו: "" - "עמדתם עד הסוף", אמר, VAUS AVES TENU BON JUSQUAU BOUT
ודמעות החניקו את קולו של הצרפתי. ליהודים ניתנו מים, ונמסר להם כי עליהם להצטרף לטור הצרפתי.
המצור הוסר. חיילים צרפתים החלו להעמיס את שיירי הציוד על מכוניות המשא. עדת ספיטפיירים חלפה בטיסה, כשהטייסים מנופפים בכובעיהם. אחד החיילים היהודים הוריד את הדגל התכול לבן ועמד להכניסו לנרתיקו, כשהגנרל קניג ראהו: "מדוע אתה מוריד את הדגל?" תמה.
"איננו רשאים לנופף את הדגל הזה" הסביר ליבמן. "זה בניגוד לתקנות..".
"PARDON" אמר הגנרל קניג, "אני הנני המפקד כאן"je men fous pas mal des reguiations nous somme victorieux tout les deux. אנחנו המנצחים, שנינו ביחד!"
ובפנותו אל אנשיו, קרא הקצין הצרפתי: "legionnaires les drapeau juif salute - לגיונרים, הדגל היהודי! הצדעה!".
את הסיפור שכה נגע בי מצאתי אצל העיתונאי ההולנדי ואן פאאסן. הסיפור קיבל חיזוק עובדתי בזיכרונותיו של פייר קניג ובאינטרנט. לעומתם, בספרם של בנטויץ' וקיש - "בריגדיר פרדריק קיש - חייל וציוני" - על מפקד חיל ההנדסה במדבר לוב, הפרשייה איננה מוזכרת.
אם את/ה, קורא/ה נכבד/ה, תעזור לי למצוא את עקבותיו של הגיבור פליקס ליבמן - תבורך, וכך נסיר יחד את הלוט מעל איש יוצא דופן זה.
* מאיר מינדל - היסטוריון חובב, מדריך ומנהל "המוזיאון הפתוח-נגבה" וחתן פרס ראש הממשלה לקומפוזיציה 1995
במהלך מחקרינו, מצאנו כי בהמשך דרכו, היה פליקס ליבמן, מ"פ ג' בגדוד השלישי של הבריגדה היהודית, במהלך הלחימה בצפון איטליה, ולאחר תום הקרבות (קישור ל"דף הלוחם" שלו).