קרב השריון הגדול של ברברוסה

 קרב השריון הגדול של ברברוסה 

מאת: סא"ל (מיל') לב ניב – קצין מודיעין וחוקר צבאי

ב- 30 – 22 ביוני 1941 התחולל במערב אוקראינה קרב שריון ענק בו נטלו חלק כ- 4000 ויותר טנקים סובייטיים מחזית דרום-מערב (הפיקוד המרחבי של קייב) מול כ- 800 – 700 טנקים גרמניים של  Panzergruppe 1 מקבוצת ארמיות "דרום".
הקרב, או יותר נכון סדרת קרבות, התחולל במשולש בין הערים לוצק (Lutsk), רובנו ((Rovno ו- ברודי (Brody), בשטח של כ- 100 × 100 ק"מ, ונטלו בו חלק עד 5 דיביזיות "פאנצר" גרמניות (ועוד כמספר דומה של דיביזיות חי"ר וממוכנות) נגד 5 קורפוסים (גייסות) ממוכנים סובייטיים מדגם חדש ועמם עוצבות חי"ר שונות. בסיומו של קרב זה נותרה חזית דרום-מערב סובייטית ללא כוח שריון משמעותי וניהלה קרבות נסיגה והשהיה עד העיר קייב, שם בספטמבר כותרה ונכנעה.
המאמר שלהלן מספר את סיפור הקרב אגב פריסת יריעה רחבה יותר על מצבו של הצבא האדום בכלל וכוחות השריון שלו בפרט לקראת פרוץ המלחמה ובימיה הראשונים.

הצבאות היריבים
הצבא האדום 
כללי
ערב המתקפה הגרמנית היה הצבא האדום נתון בתהליך התמורות והשינויים ללא תקדים: מאז 1 בספטמבר 1939 הוא גדל כמעט פי ארבעה (מ- 1.5 מיליון ללמעלה מ- 5 מיליון אנשים), הקים עוצבות חדשות, לרבות משוריינות וממוכנות, קלט כמויות עצומות של אמל"ח (בעיקר טנקים ומטוסים), ונערך בשטחים החדשים שנתפסו או נכבשו בשנים 1940 – 1939 מכוח הסכמי ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט-ספטמבר 1939:  דרום-מזרח פינלנד (המיצר הקרלי), המדינות הבלטיות (ליטא, לטביה ואסטוניה), מזרח פולין (המכונה גם מערב אוקראינה ומערב ביילורוסיה) וצפון-מזרח רומניה (בסרביה וצפון בוקובינה). כל אלו והמלחמה שהתחוללה באירופה, כמו גם לקחי "מלחמת החורף" נגד פינלנד ו"מסע השחרור" למזרח פולין אילצו את הצבא האדום ובעיקר את הפיקוד הבכיר שלו כמו גם את הצמרת המדינית:-
· להתחיל להבין שהצבא האדום, למרות גודלו, אינו כה יעיל ואימתני כפי שכולם סברו וסבורים, במיוחד בהשוואה ליריבו הסביר ביותר – הוורמאכט הגרמני;
· לתכנן בדחיפות תכניות חדשות למלחמה אפשרית ולהכשיר את השטחים החדשים לקראתה – להקים ביצורי חזית ותשתיות צבאיות אחרות (דרכים, בסיסי צבא וש"ת, מפקדות, מחסנים וכד').
· לאמן במהירות ובבהילות את המסגרות החדשות שאך זה הוקמו ולמלא מצבות כוח אדם ואמל"ח.
וכל אלו בתנאים של מחסור קיים בלאו הכי בקצונה בכל הרמות מאז טיהורי שנות ה- 30, פחד תמידי של המפקדים והאחראיים (נוכח המשך הטיהורים), בעיות ומחסור בציוד, בכלים ובחומרים, בין היתר כי גם מערך הניהול של המשק האזרחי נפגע בטיהורים אף הוא. כמו כן, בצבא האדום התפתח תהליך של סבבי מינויים תדירים ומהירים, כך שמפקדים וקציני מטה רבים בכל הרמות שלא הספיקו אפילו "לחמם כיסאות" וללמוד את תפקידיהם "נבעטו" כלפי מעלה לתפקידים אליהם לא הוכשרו לא מבחינה תיאורטית ולא מתוך ניסיון מעשי, ובתפקידים אלו הם היו אמורים לתפקד, לפעול, לפתח, לתכנן, לשפר ולדאוג, כאמור, כל זאת בתנאים ובאווירה של הלשנות, פחד ומורא[1].

סד"כ ועוצמה
ערב המלחמה מנה הצבא האדום 303 דיביזיות של כוחות היבשה [2], חלקן, בעיקר המשוריינות והממונעות, בשלבי הקמה שונים. רובן המכריע של הדיביזיות היו מאורגנות ת"פ 98 מפקדות גייסיות  ו- 26 מפקדות ארמיוניות.
לרשות הצבא האדום, אשר מנה קצת פחות מ- 5.5 מיליון אנשים, מהם כ- 2.7 מיליון במערב ברה"מ מול גרמניה[3] עמדו כ- 18.7 אלף טנקים תקינים[4], כ- 24.5 אלף מטוסים (מהם כ- 21 אלף תקינים) מכל הסוגים, ולמעלה מ- 117 אלף תותחים ומרגמות (כולל תותחי נ"ט ונ"מ)[5].

תפיסת המלחמה, דוקטרינה ותו"ל[6]
ההוגים הצבאיים ובכירי הצבא האדום ראו את המלחמה כדבר הכרחי, אשר תפרוץ במוקדם או במאוחר מסיבות אידיאולוגיות ואחרות בין ברה"מ ובין קואליציה זו או אחרת של מדינות "קפיטליסטיות". בשל העובדה כי לא ניתן להעריך מראש את הרכבה האפשרי של כל קואליציה עוינת, ההנחה הייתה שיש להתכונן ל"מקרה הכל". בהתאם לכך הניחו המתכננים הסובייטיים, אשר "חונכו" על ברכי מלחה"ע ה- 1, כי המלחמה לא תפרוץ לפתע out of the blue אלא תקדם לה תקופה שכונתה שלב "מיוחד"  או שלב "גלישה לקראת המלחמה" ובו הצבאות היריבים יפתחו בתהליכי גיוס והכנות גלויות למלחמה, יתנהלו קרבות ומערכות לאורך הגבולות בין כוחות (ארמיות) החיפוי ולפי התוצאות וקצב ושלמות הגיוס וההיערכות יעבור צד זה או אחר למתקפה או ינהל מגננה עד שמתקפה כזו תתאפשר.
מכאן התפתחה והשתרשה התפיסה כי:
1)       הצבא האדום יכלול שני מרכיבים עיקריים: המרכיב הסדיר, קרי, עוצבות ויחידות כמעט במלוא התקן או לפחות בעלות יכולת גיוס מהיר, ומרכיב  שלדי שיגויס, יצטייד, ייפרס ויערך בשלב מאוחר יותר ובחיפוי הצבא הסדיר (או כפי שהוא כונה – "צבא חיפוי");
2)       במהלך "השלב המיוחד" "צבא החיפוי" ייכנס לכוננות ויערך לחיפוי על תהליך הגיוס והיערכות חירום של יתר הצבא. פעולות החיפוי יכללו מספר מרכיבים, כאשר השאיפה היא תמיד ליצור מצב נוח לכוחות העיקריים להיערך ולעבור למתקפה, כי רק המתקפה היא אשר תביא להכרעה.
מכיוון שלפי גישה זו המתכננים לא הניחו ולא העריכו כי יהיה צורך במגננה אסטרטגית, הם גם לא הכינו את הצבא האדום לקראתה ודחו את הקולות (החלשים) שקראו לפעול ולדאוג גם לנושאי ההגנה הן ברמה התיאורטית והן – ובעיקר – ברמה המעשית, קרי באימונים.
גם אירועי הפתיחה של מלחה"ע ה- 2 ומהלכי ההמשך לא הצליחו לגרום להפנמת העובדה כי "המלחמות אינן מוכרזות. הן פשוט מתחילות" (כדברי  ההוגה הצבאי הסובייטי, יהודי במוצאו ג. איסרסון) ע"י צבאות מגויסים, מצוידים וערוכים בהתאם.
אם כן, הצבא האדום הגיע למלחמה עם גרמניה כשבאמתחתו שלוש תכניות מבצעיות תקפות:-
·         תכנית הפריסה האסטרטגית, היא תכנית היערכות חירום, מאוקטובר 1940.
·         תכנית הגיוס – MP41.
·         תכנית חיפוי (על גיוס והיערכות) או תכנית הגנה על גבולות המדינה[7].
עד כה אין כל מידע או מסמך אוטנטי בדבר קיומן (שלא לדבר על מהותן ותכנן) של תכניות מתקפה או מגננה.[8]

היערכות
בחזית מול גרמניה הנאצית ובעלות בריתה (פינלנד, הונגריה, סלובקיה ורומניה) היה הצבא האדום ערוך בחמישה פיקודים מרחביים (לנינגרד, בלטי, ביילורוסי, קייב ואודסה) ובהם 15 ארמיות, 58 גייסות ובסה"כ 163 דיביזיות של כוחות היבשה[9] עם 6572 מטוסים תקינים מכל הסוגים[10].
הפיקוד המרחבי של קייב – חזית דרום-מערבית

מבין כל אלה היו בפיקוד המרחבי של קייב (אשר הפך עם פרוץ המלחמה ל"חזית דרום-מערבית") 907 אלף חיילים וקצינים[11] ב- 58 דיביזיות[12] (32 דיב' רובאים, 2 דיב' פרשים, 16 דיב' טנקים ו- 8 דיב' ממונעות), שאורגנו ב- 4 ארמיות ועוד גייסות עצמאיים וכן ביחידות ועוצבות הגנ"א וחיל אוויר (לא יפורט כאן).
מרבית דיביזיות הרובאים וכל דיביזיות הפרשים, הטנקים והממונעות היו מאורגנות בגייסות (קורפוסים) אשר מספרם הגיע ל- 20: 11 – רובאים, 1 – פרשים, 8 – ממוכנים (היה עוד גייס צנחנים. ראה הערת שוליים 3 בעמוד זה).
לרשות הפיקוד ועוצבותיו עמדו אמצעי לחימה כדלקמן:
1.        טנקים [13] – 5465 [14], מהם 4788 כשירים (מהם 4545 טנקים "יורים" והיתר  - ייעודיים למיניהם – ללא תותח).
2.        כ- 2000 מטוסים, מהם כ- 1700 תקינים.
3.        קרוב ל- 17 אלף תותחים ומרגמות, כולל נ"מ ונ"ט ובתוך כך:
           א.       תותחי נ"ט 45 מ"מ – 2276
           ב.       תותחי שדה, בינוניים וכבדים – 5508
           ג.        מרגמות (120 – 50 מ"מ) – 6972 (מהם 50 מ"מ – 4373)
           ד.       תותחי נ"מ - 2221
4.        49 אלף כלי רכב, מהם 34.780 משאיות
5.        8144 טרקטורים וגוררים
6.        כ- 75 אלף סוסים

הצבא הגרמני – וורמאכט
הערת פתיחה. קיימות סתירות שנובעות מאופן הספירה והמרכיבים שסופרים, בין המקורות השונים המסכמים את הסד"כ והעוצמה של כוחות הורמאכט שהתייצבו נגד ברה"מ ופלשו אליה ב- 22 ביוני 1941.
כללי
מול הצבא האדום באזוריה המערביים של ברה"מ עמד הורמאכט הגרמני (עם כוחות נוספים של מדינות הציר) עם – 3.3 מיליון חיילים [15], כ- 3582 טנקים (3784 – עם שתי דיביזיות עתודה), כ- 7200 קני ארטילריית שדה [16], לא כולל מרגמות (כ- 17 אלף × 50 – 81 מ"מ), נ"ט [17] ונ"מ (כ- 3.8 אלף) וכ- 2500 מטוסי קרב (לא כולל סיור,תובלה וקישור) . היה זה כוח פלישה הגדול בהיסטוריה [18], [19].
הכוחות הגרמניים אורגנו ב- 3 קבוצות ארמיות (ועוד כוח צפוני - ארמיה "נורבגיה") – "צפון", "מרכז" ו-"דרום" שכללו, ללא בעלות הברית, 7 ארמיות שדה (ועוד אחת בעתודה) ו- 4 קבוצות "פאנצר"[20], ובסה"כ 151 דיביזיות גרמניות ובהן 17 דיביזיות "פאנצר" (ועוד שתיים בעתודת המטכ"ל לחזית המזרחית) ו- 14 ממוכנות.
ב- 1941 נמצא הורמאכט במלוא עוצמתו, שופע ביטחון עצמי ועטור ניצחונות, כש"לרגליו" פרוסה אירופה הכבושה והוא מאמין ביכולתו להכריע את ברה"מ במהלך מערכה קצרה אחת.
לפי התכנית "ברברוסה" אמור היה הצבא הגרמני למנוע מהצבא האדום שממערב מקו דנייפר – דבינה (המערבית), לסגת מזרחה, ותוך כך  - להשמידו במרחב שבין הגבול לקו זה. בהמשך היה על הורמאכט לנוע בצורת מניפה מזרחה עד קו ארחנגלסק – וולגה – אסטרחן (עומק של 1700 ק"מ) תוך כיבוש עריה המרכזיות של ברה"מ – מוסקבה, קייב ולנינגרד. בהמשך או כבר במסגרת מהלך זה, אמור היה הצבא הגרמני לכבוש גם את בארות הנפט של קווקז.
קבוצת ארמיות "דרום"
במסגרת תכנית זו, קבוצת ארמיות "דרום" בפיקודו של פילדמרשל פון רונדשטט הייתה אמורה לכבוש את כל מרחב מערב אוקראינה, בסרביה וחצי האי קרים עד הנהר דנייפר. בהמשך – לנוע אל אזורי התעשייה ומכרות הפחם ומרבצי טבע אחרים במזרח אוקראינה ומשם – דרך רוסטוב – לקווקז.
התכנית האופרטיבית של קבוצת ארמיות "דרום" כללה פריצה מהירה בצפון הגזרה (מדרום לביצות פריפיאט') לאורך ציר הכביש הראשי לקייב ע"י ארמיית שדה 6 בשת"פ עם קבוצת "פאנצר" 1 (סה"כ 11 דיב' חי"ר, 5 דיב' "פאנצר",  3.5[21] דיב' ממוכנות ו- 1 דיב' אבטחת העורף), תוך הסתייעות במאמץ משני דרך לבוב (ארמיית שדה 17). בדירוג למאמץ זה הייתה אמורה להתחיל מתקפה בדרום הגזרה – מרומניה דרך מולדביה (בסרביה) הסובייטית – ע"י ארמיית שדה 11 וכוחות רומניים [22].
סד"כ קבוצת ארמיות "דרום":
3 ארמיות שדה (6, 17, 11) ו- 1 קבוצת "פאנצר" (מס' 1) וכן כוחות עתודה של קבוצת הארמיות והמטכ"ל, בסה"כ 41.5 דיביזיות גרמניות [23] (ועוד 4 דיביזיות ו- 5 חטיבות חי"ר ופרשים רומניות), מהן 32.5  - במאמץ הצפוני: 18 חי"ר, 5  שריון ("פאנצר"), 3.5 ממוכנות, 2 – אבטחת העורף, 3 – קלות ("ייגר") ו- 1 הררית.

קבוצת ארמיות זו עמדה מול שני פיקודים מרחביים – שתי חזיתות:  חזית דרום-מערב מול המאמץ הצפוני וחזית דרום (על בסיס ארמיה 9/פיקוד אודסה) מול המאמץ הדרומי (ארמייה 11 וכוחות רומניים).
לרשותה של קבוצת הארמיות עמדו:
1.       קצת פחות ממיליון חיילים, כולל חיל האוויר (בעיקר המרכיב הקרקעי) ו"וואפן SS"
2.       כ-  800 טנקים [24] (המספר המופיע בהמשך – 728).
3.       כ- 10.6 אלף תותחים ומרגמות [25], כולל נ"ט, ועוד כ- 1300 תותחי נ"מ.
4.       600 מטוסים  גרמניים (ועוד – פוטנציאלית – כ- 600 מטוסים רומניים).
מתוך כך בצפון הגזרה במסגרת המאמץ העיקרי פעלו:
1.        כל הטנקים (728).  לא ברור היכן היו ופעלו תותחי הסער.
2.        9700 קני ארטילריה (כולל מרגמות, נ"ט ונ"מ).
3.        298 מטוסי קרב וסיור תקינים מתוך 346 מטוסי קורפוס אווירי 5[26]

כוחות השריון היריבים
בפרק זה יסוכמו ארגון, מבנה, אמל"ח ואמצעים נלווים של הצדדים, כמו גם עיקרי תורת הלחימה ברמה הטקטית כפי שזו באה לידי ביטוי במערב אוקראינה בשבוע האחרון של יוני 1941.

גרמניה / וורמאכט
כל השריון הגרמני היה מאורגן בדיביזיות "פאנצר", כאשר לא היו כל טנקים במסגרות אחרות (תותחי הסער ומשחיתי הטנקים אורגנו כגדודים עצמאיים ת"פ ארמיות וקבוצות ארמיות והוכפפו לעוצבות בעיקר במסגרת משימה או שלב מבצעי מוגדר). כל דיביזיה כללה בין כ- 140 ועד 209 טנקים לפי התקן (בפועל היו ככל הנראה פחות) ב- 2 או 3 גדודים ((abteilung ת"פ מפקד אגד שריון (Panzer regiment – PzRgt). בנוסף לאגד השריון כללה דיביזיית "פאנצר" שני אגדי חרמ"ש[27] ((panzergrenadieren (כל אחד של שני גדודים), אגד ארטילרי (3 גדודים), גד' נ"ט, גד' סיור וגורמי סיוע ושירותים ובסה"כ כ- 17 אלף קצינים ובד"א.
כל גדוד טנקים כלל 4 פלוגות: פלוגת פיקוד (14 טנקים), 2 פלוגות טנקים קלים (20 טנקים בכל פלוגה) ופלוגת טנקים בינוניים (15 טנקים), ובסה"כ 69 טנקים, לפי התקן.
באופן כזה בדיביזיית "פאנצר" עם שני גדודי טנקים היו אמורים להיות 140 טנקים, ובדיביזיות עם שלושה גדודים – 210 טנקים.

תורת לחימה [28]
השריון הגרמני היה נושא המתקפה העיקרי ביבשה ותפקידו היה לפרוץ את קווי האויב ולנוע במהירות לעומק, תוך השמדה ושיתוק של גורמי העורף, לחימה בעתודות ובשאיפה -  ליצור, בשת"פ עם כוחות אחרים או מול שטח בלתי עביר/גבול ניטראלי - "קלחת" כיתור של כוחות אויב שבמרחב החזית ובעומק המיידי. אם היה צורך בהבקעת מערכי חי"ר, השריון היה אמור להסתייע בעוצבות חי"ר ת"פ אשר היו מובילות את ההבקעה בסיוע טנקים. עוצבות אלה היו גם ממשיכות ולסייע לדיביזיות ה"פאנצר" ע"י אבטחת אגף/עורף, חיסול/בידוד כיסי התנגדות וכד'[29].
דיביזיית "פאנצר" נהגה להקים צוותי קרב בין חייליים על בסיס אגד השריון ואגד (אגדי החרמ"ש) האורגניים. כל צוות קרב היה עשוי לכלול גדוד טנקים (מלא או מוקטן), 1- 2 גדודי חרמ"ש, מרכיב ארטילריה, נ"ט, סיור/אופנועים והנדסה.
צוות קרב כזה היה משגר לפנים כוח סיור אשר היה בודק את השטח על מנת לאתר את האויב ולבדוק את מצב עבירות הקרקע (גשרים, מעברים, שטחים בוציים וכד'). אם הסיור היה נתקל באויב משמעותי הוא היה מדווח על כך לאחור ונוקט באחת משתי דרכי הפעולה כדלקמן:
·         ניתוק מגע והבאת תגבורת (הכוח העיקרי של צוות קרב).
·         כניסה לקרב, כשמדובר באויב חלש, תוך קריאה לתגבורת.
מפקד הכוח העיקרי של צוות קרב היה בדרך כלל משתדל להימנע מקרבות שב"ש (אלא אם היה בעדיפות כמותית או טקטית מובהקת) ונהג להכניס לעמדות קדמיות את גורמי הנ"ט להעסקת שריון אויב ובמקביל מפעיל סיוע ארטילרי ומזעיק סיוע אווירי (אם הדבר היה אפשרי). במקביל הטנקים היו מבצעים איגוף על מנת לשפר את מצבם הטקטי ולתפוס עמדות נוחות, בעדיפות - באגפי האויב ובעורפו. הקרב היה מתפתח עם או בלי סיוע אווירי אבל תמיד תוך שת"פ הדוק בין חרמ"ש, נ"ט, טנקים, ארטילריה וסיור. מול טנקים סובייטיים כבדים ובעלי שריון עבה שתותחי 37 מ"מ ולעתים אף 50 מ"מ לא היו מסוגלים לחדור, נהג מפקד צוות הקרב אחת מן השניים (או שתי אפשרויות גם יחד):
·         הפעלת חוליות של חבלני הנדסה עם מטעני חנ"מ. הם היו מתקרבים ונצמדים אל טנקים סובייטיים ובמידת הצורך מטפסים על סיפוניהם ומניחים את המטענים בנקודות התורפה.
·         הזעקת תותחי נ"מ 88 מ"מ או תותחים בינוניים אחרים (105 מ"מ) וירי בכינון ישיר מטווח קצר. לחלופין היה מקרב עד כמה שאפשר תותחי נ"ט תקניים כך שיתפסו עמדות באגפם או בעורפם של הטנקים שמנגד.
יצוין כי ב"ברברוסה" היו הוורמאכט כולו והשריון שלו בפרט בשיא יכולתם: השריונרים ומפקדיהם היו מאומנים, מתורגלים ומיומנים מבחינה מקצועית, היחידות ויחידות משנה מגובשות, המורל  - "בשמיים", כי האבדות, מזג האוויר והתנאים עוד לא באו לידי ביטוי ולחייל ולמפקד מן השורה נראה היה כי "השמיים הם הגבול" ושהם "כל יכולים" מול "הברברים הסלאביים"...
קבוצת "פאנצר" 1 – סד"כ, עוצמה ונתונים כלליים [30]
מפקד ה- Panzergruppe – גנרל-קולונול אוואלד פון קלייסט
·         גייס ממוכן XIV – גנרל גוסטב פון ויטרסהיים
-          דיב' ממוכנת SS "Viking"
-          דיב' "פאנצר" 9, 16
·          גייס ממוכן III – גנרל-לייטננט אברהרד פון מקנזן
           דיב' "פאנצר" 14, דיב' חי"ר 298 ו- 44
·         גייס XXIX – גנרל האנס פון אובספלדר
-          דיב' חי"ר 111 ו – 299
·         גייס ממוכן XXXXVIII – גנרל וורנר קמפף
-          דיב' "פאנצר" 11, דיב' חי"ר 57, 75
·         עתודת ה- Panzergruppe
-          דיב' "פאנצר" 13, דיב' ממוכנות 16, 25, חט' ממוכנת SS LSSAH
(כל עוצבות החי"ר "מושאלות" מארמיית שדה 6)
כל הטנקים של ה- ה- Panzergruppe היו מרוכזים כנהוג בחמשת דיביזיות ה"פאנצר" – מס' 9, 11, 13, 14, 16, בין 135 ו- 150 טנקים בכל אחת [וכשמדובר בטנקים לוחמים (נושאי חימוש) המספרים הם בין 125 עד 135 בהתאמה (ראה טבלה)], כשבסה"כ ב- Panzergruppe ובכל קבוצת הארמיות "דרום" – 728 טנקים (מהם 674 טנקים "לוחמים").

Pzkpfw I

מקלעים

Pzkpfw II

20 mm

Pzkpfw III

37 mm

Pzkpfw III

50 mm

Pzkpfw IV

75 mm קצר

פיקוד (ללא חימוש)

סה"כ

מימין – מספר כולל, משמאל – נושאי תותח

דיב' 9

8

32

11

60

20

12

131/143

דיב' 11

 

45

23

48

20

10

126/136

דיב' 13

 

45

27

44

20

13

136/149

דיב' 14

 

45

15

56

20

11

136/147

דיב' 16

 

44

24

47

20

8

135/143

סה"כ

8

211

100

255

100

54

674/728


השריון הסובייטי – תמונת מצב [31]
 בשנת 1941 היה השריון הסובייטי נתון בעיצומה של הטלטלה הארגונית משולבת עם התרחבות חסרת תקדים וקליטת כלים חדשים וחדישים. 
במרכזו של תהליך זה עמדה הקמתן של 29 גייסות ממוכנים.
גייס ממוכן סובייטי, דגם 1941 – 1940 – עיקרי הרכב ועוצמה (תקן):  
כוח אדם – 36 אלף
טנקים – 1031
מהם:
           כבדים  KV  – 126
           בינוניים  T-34  – 420
           אחרים – 485
שריוניות – 268
תותחי שדה – 100 (76, 122 ו- 152 מ"מ)
תותחי נ"ט – 36 (45 מ"מ)
תותחי נ"מ – 36
מרגמות – 186
כ"ר -  5161
טרקטורים – 352
אופנועים - 1679
2 דיב' שריון, 1 דיב' ממונעת, אגד הנדסה, אגד אופנועים, יחידות שירותים.
ההקמה, ההצטיידות, האימונים והגיבוש של היחידות החדשות לא התקדמו בקצב אחיד והיו גייסות (לרבות עוצבותיהם ויחידותיהם) שהיו מצוידים ומאוישים אף מעבר לתקן והיו כאלו שסבלו ממחסור בציוד ובכוח אדם ולא תמיד הדבר היה במתואם. היו מסגרות ש"על הנייר" היה בהן מינימום הכרחי של ציוד וכלים ואף כוח אדם נחוץ אבל בפועל הן לא היו כשירות מבחינה מבצעית. לכל אלו התווסף מחסור כרוני בכוח אדם פיקודי, ניהולי וטכני, במיוחד קציני שטח, מפקדים וקציני מטה, טכנאים למיניהם, קשרים ומפעילי קשר אלחוטי וכד'.
גם בתחום צוותי הטנקים המצב היה רחוק מלהשביע רצון: היו תותחני טנקים רבים שלא ירו פגז מימיהם ונהגי טנקים שכל ניסיונם הסתכם ב- 4 שעות נהיגה.
בנושא ציוד עזר חיוני לטנקים המצב היה חמור לא פחות ואולי אף ביותר: לא היו מספיק משקפות, מכשירים אופטיים לטנקים (גם אלו שהיו איכותם הייתה ירודה למדי), תחמושת ח"ש ומכשירי קשר.
מבחינת אמצעים נוספים ברמות של יחידה ועוצבה המצב גם היה טעון שיפור, בלשון המעטה, במיוחד בכל הנוגע למיכליות להובלת דלק, לגוררי תותחים (טרקטורים) ולכלי רכב להסעת חיילים – אלו, בחלקם הגדול, היו אמורים להיות מגויסים מהמשק האזרחי אולם הצבא האדום לא הספיק לבצע את הגיוס והגרמנים תקפו ו"שטפו" את השטחים, המתקנים והאתרים מהם היו אמורים להילקח כלים נוספים אלה.
השריון של החזית הדרום-מערבית
מתוך כלל מערך השריון הסובייטי, זה של החזית הדרום-מערבית היה במצב סביר ביותר באופן יחסי. מערך זה מנה 8 גייסות ממוכנים ועד מספר יחידות טנקים עצמאיות במסגרת חלק מדיביזיות רובאים ופרשים.
סד"כ ועוצמה של הגייסות הממוכנים – החזית הדרום-מערבית
(בסוגרים  - מספר טנקים חדישים KV  ו- T-34).
גייס ממוכן 4 - המפקד – א. וולסוב [32]), כפוף לארמיה 6:  דיביזיות שריון 8 ו- 32, דיב' ממונעת 81, סה"כ טנקים 892 (416), 28 אלף אנשים, 134 תותחים, 152 מרגמות, 2854 כ"ר, 274 טרקטורים 
גייס ממוכן 8 - המפקד גנרל ד. ריאבישב, כפוף לארמיה 26: דיב' שריון  34 ו- 12, דיב' ממונעת 7, סה"כ טנקים 858 [33] (171), 31.9 אלף אנשים, 142 תותחים, 152 מרגמות, 3237 כ"ר, 344 טרקטורים, 461 אופנועים.
גייס ממוכן 9 - המפקד – ק. רוקוסובסקי, כפוף מבצעי לארמיה 5: דיב' שריון 20 ו- 35 , דיב' ממונעת 131, 300 טנקים (אין חדישים), כ – 27 אלף אנשים, 101 תותחים, 118 מרגמות, 1067 כ"ר, 133 טרקטורים, 181 אופנועים.
גייס ממוכן 15 - המפקד – אי. קרפזו, כפוף מבצעית לארמיה 6: דיב' שריון 10 ו- 37 , דיב' ממונעת 212, סה"כ 733 (131) טנקים, כ- 34 אלף אנשים, 88 תותחים, 139 מרגמות, 2035 כ"ר, 131 אופנועים, 165 טרקטורים.
גייס ממוכן 19 - המפקד – נ. פקלנקו, כפוף ישירות למפקדת החזית: דיב' שריון 40 ו- 43, דיב' ממונעת 213, סה"כ  450 (11) טנקים, כ- 22.5 אלף אנשים, 65 תותחים, 27 מרגמות, 865 כ"ר, 85 טרקטורים, 18 אופנועים.
גייס ממוכן 16 - המפקד – א. סוקולוב, כפוף לארמיה 12 : דיב' שריון 15 ו- 39, דיב' ממונעת 240, סה"כ  478 (76) טנקים, כ- 26.5 אלף אישים, לגבי היתר אין פירוט וגם לא רלוונטי.
גייס ממוכן 22 - המפקד – ס. קונדרוסב, כפוף לארמיה 5: דיב' שריון 19 ו- 41, דיב' ממונעת 215 , סה"כ טנקים 707 (31), 24 אלף אנשים, 122 תותחים, 178 מרגמות, 1226 כ"ר, 114 טרקטורים, 47 אופנועים. 
גייס ממוכן 24 - המפקד – וו. צ'יסטיאקוב, כפוף ישירות למפקדת החזית: דיב' שריון 45 ו- 49, דיב' ממונעת 216, סה"כ 178 טנקים, 28.5 אלף אנשים, 104 תותחים, 178 מרגמות, 486 כ"ר, 5 אופנועים.
סה"כ 4596 טנקים, מהם עד 4545 טנקים לוחמים כשירים, ועמם כ- 1700 תותחים ומרגמות.

סיכום עוצמהגייסות ממוכנים סובייטיים של החזית הדרום-מערבית [34]

סה"כ

KV

T-34

T-26

T-28

T-35

BT

T-37/40

תותחים

נ"מ

מרגמות

כ"ר

גוררים/טרקטורים

אופנועים

גייס 15

 – סה"כ[35]

753

64

49

+9

להביור

35

51

 

471

 

אין נתונים

דיב' 10

363

63

38

22

+ 8

51

 

181

 

 

 

 

 

 

 

דיב' 37

316

1

34

22

+ 1

 

 

258

 

 

 

 

 

 

 

דיב' 212

54

 

 

5

 

 

32

17

 

 

 

 

 

 

גייס 8

– סה"כ

706

(858)[36]

60

(71)

95

(100)

311

(344)

 

38

(49)

185

(277)

17

 

 

 

 

 

 

 

דיב'  12

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דיב' 34

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דיב' 7

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גייס 9

– סה"כ

300

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דיב' 20

36

 

 

3+3

 

 

30

 

28

4

46

244

38

10

דיב' 35

142

 

 

142

 

 

 

 

10

4

45

188

7

 

דיב' 131

122

 

 

 

 

 

104

18

40

4

71

595

69

17

גייס 19

– סה"כ

450

5

2

291

 

 

 

152

52

12

141

 

 

 

דיב' 40

158

5

2

19

 

 

 

139

12

4

39

157

15

 

דיב' 43

237

 

 

230

 

 

 

 

28

4

34

571

15

18

דיב' 213

55

 

 

42

 

 

 

13

12

4

68

140

47

18

גייס 22

– סה"כ

707

 

 

 

 

 

 

 

90

12

 

 

 

 

דיב' 19

163

 

 

142

+7

 

 

34

 

28

4

 

295

52

10

דיב' 41

415

31

 

342

+41

 

 

 

1

204

 

 

628

15

 

דיב'  215

129

 

 

 

 

 

 

 

32

4

 

405

62

 

גייס 4

– סה"כ

892

(979)

414     .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דיב' 8

325

 50

140

              אין נתונים

 

 

 

 

 

 

דיב' 32

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דיב' 81

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סה"כ

3241 – 3895

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 יחסי כוחות – קבוצת ארמיות "דרום" (ללא ארמיה 11 וללא עתודות) מול פיקוד צבאי מרחבי קייב/ חזית דרום-מערב (ללא עתודות/תגבורים מטכ"ליים)[37]

הצבא האדום

ורמאכט

יחסי

כוחות

הערות

מפקדות  ארמיה

4

3

 

קבוצת "פאנצר" 1

נספרת כארמיה

מפקדות  גייס – סה"כ                         

20

8

 

 

  גייסות חי"ר/רובאים

11

4

 

ועוד מפג"ס עתודה בארמיה 6

  גיסות חי"ר הררי

 

1

 

 

  גייסות ממוכנים

8

3

 

 

   גייסות פרשים

1

 

 

 

דיביזיות – סה"כ

58

32.5

 

 

   חי"ר/רובאים, הרריות וקלות

24

22

 

 

    פרשים

2

 

 

 

    צנחנים[38]

1

 

 

 

    שריון/"פאנצר"

16

5

 

 

    ממוכנות/ממונעות

8

3.5

 

 

    אבטחת העורף/NKVD

2

אין נתונים

 

 

   טנקים

כ- 4500

728[39]

 

 

תותחים ומרגמות, ללא נ"מ ונ"ט

14756[40]

9700[41]

 

 

מטוסים (קרב וסיור)

2059 (1759)[42]

346 (298)

 

 

טבלה השוואתית של הטנקים שבצבאות היריבים

דגמי טנקים

סוג הטנק

מישקל (טון) 

חימוש - קוטר תותח (מ"מ) 

טווח (ק"מ) 

מהירות מירבית (קמ"ש)  /
עובי שריון / סה"כ

                ברית  המועצות

T-34 (דיזל)

26

76.2

250/300 - 400

55

45- 52

496

KV-1 (דיזל)

47.5

76.2

230

35/16

100 - 75

189

KV-2 (דיזל)

52

152

200

35/16

100 - 75

89

T-26

10.3

45

150 - 200

 18-30

15 - 7

1698

 T-26להביור

 

להביור

 

 

 

248

BT-5

11.9

45

120/200

53 - 20

13

341

BT-7

13.8

45

160/350/500

35/50/72

22 - 15

1351

 

BT-7M (דיזל)

14.6

45

200/350/700

62/32/86

22 - 15

לא היו בפיקוד

T-35

50

1×76.2

2×45

 

30

30

51

T-28

25.2

76.2

180

40

45 - 35

215

שריוניות עם מקלעים

עד 10

מקלעים

 

 

נגד נק"ל בלבד

651

 

סך הכל

5189 טנקים

       גרמניה

Pzkpfw-1

5.4

מקלעים

145

37

15 - 18

8

Pzkpfw-2

9.5

20

190

40/60

30

211

Pzkpfw-3

19.5

37

145 - 200

40

30

100

Pzkpfw-3

20.3 – 21.5

50

145 - 200

40

50

255

Pzkpfw-4

22.3

75

200

42

50

100

פיקוד

5.8

מקלע

290

40

13

54

 

סה"כ

728/666[43

הערה: במקורות שונים - נתוני הטנקים, פרט לתותח, שונים זה מזה.

מרחב הלחימה - שטח
כללי
אורכו של גבולה המערבי של ברה"מ, מהים הבלטי ועד הים השחור הוא כ- 2000 ק"מ (לא כולל הגבול עם פינלנד ועם נורבגיה המשתרע מצפון הים הבלטי ועד ים ברנץ). לאורכו של גבול זה השתרעו מצדו המערבי שטחיהן של פרוסיה המזרחית, אזור הכיבוש הגרמני של פולין, סלובקיה, הונגריה ורומניה.
מרחב הגבול מחולק בשני שלישים מאורכו מצפון ע"י אגן הנהר פריפיאט' (Pripiat') הזורם ממערב למזרח ונשפך לתוך הנהר דנייפר. כל המרחב של אגן זה מהווה אזור ביצה וצמחייה עבותה, עם יישובים ודרכים מעטים ודלילים ביותר ולפי כל ההערכות והדעות אינו ניתן לתנועה של עוצבות גדולות (שלא לדבר על לוגיסטיקה) ולפריסה ולניהול פעולות לחימה[44]. חלוקה זו של המרחב מכתיבה מראש ניהול פועלות הלחימה בשתי זירות כמעט נפרדות המתלכדות רק באזור הנהר דנייפר.
כל המרחב – הן מצפון לביצות לפריפיאט' והן מדרומן – משופע בנהרות הזורמים לרוב בכיוון צפון-דרום (כלומר מהווים מכשול לכל תנועה מזרח-מערב ולהפך). אגני חלק מהנהרות, במיוחד מדרום לפריפיאט', הינם ביצתיים אף הם והתנועה באזורם מוגבלת לנתיבים בדוקים וברורים (אם הם קיימים).
הדרכים, ובמיוחד הדרכים הסלולות, שלא לדבר על כבישים במובן המקובל של המילה, הינן מעטות וגרועות ולרב הופכות לנתיבי אבק בימי קיץ לוהטים ובוץ כמעט בלתי עביר בימי גשם והפשרת שלגים.האבק פגע במנועי כלי רכב ורק"מ והבוץ לא אפשר תנועה של כלי רכב אופניים אירופאים רגילים. הדבר נכון לשני הצדדים. אולם בעוד שהצבא הגרמני היה בנוי וערוך להילחם באירופה (יבשת "מתורבתת") ונאלץ להתמודד עם שטח אליו לא היה רגיל ולקראתו לא הוכן ולא נערך (כישלון התכנון), הרי שהצבא האדום נבנה, נערך וחי בתוך שטח זה ועל כן היה מותאם אליו טוב יותר.
התעבורה העיקרית במרחב חייבה שימוש ברכבות ואכן בחלק זה של ברה"מ היו קיימים צירי מסילות ברזל אשר הובילו למרכזיה הגדולים של ברה"מ, בעיקר ללנינגרד, למוסקה ולקייב. אולם עליה וקוץ בה – מסילת הברז הרוסית הייתה רחבה יותר מזו המקובלת במערב ועל כן היה צורך להתאימה לתקן מערבי, דבר שהיה כרוך בהשקעת מאמץ ומשאבים ובעיקר – בזמן.
מרחב הלחימה הדרומי

מרחב זה הנמצא מדרום לפריפיאט', מתחלק אף הוא לשני חלקים לא שווים: החלק הראשון - מהעיר לובלין LUBLIN שבפולין בצפון ועד הרי קרפטים (כ- 300 ק"מ) והחלק השני – מרכס הקרפטים ולאורך הנהר פרוט (Prut ) עד לשפך הדנובה אל הים השחור. בין שני החלקים קיים פער - רכס הרי קרפטים המשתרע לכ- 330 ק"מ.
לעניינינו חשוב החלק הראשון ואם לדייק יותר – חלקו הצפוני יותר – גזרת קריטינופול Vlodava ולודבה – Krystynopol, שאורכה 140 ק"מ.

במרחב זה עובר ציר כביש עיקרי מלובלין (Lublin) דרך רובנו (Rovno) וז'יטומיר (Zhitomir) לקייב, המכונה בפי הגרמנים Panzerstrasse (דרך השריון)[45] וציר עוקף דרומי מ-ליובומל (Luboml) לדובנו (Dubno) ומזרחה. דווקא על בסיס שני הצירים הללו התפתח קרב השריון שיתואר בהמשך.
בדומה לכלל המרחב, שני הצירים הנ"ל נחצים לכל אורכם כמעט ע"י נהרות ונחלים הזורמים בכיוון כללי צפון – דרום והמהווים מכשול לתוקף ממערב ולכל מי שרוצה לנוע ממערב למזרח ולהפך.
בנוסף לכך השטח משובץ חורשות, שדות מעובדים, חורש טבעי ו"סתם" שטחי בר ומאופיין במספר קטן יחסית של יישובים, רובם קטנים אם כי יש המכנים אותן ערים.
הנחלים והנהרות ואגניהם הביצתיים גרמו לצרות-צרורות לאנשי שריון סובייטיים שלא הכירו את השטח ונאלצו בשל תקיפות אוויר גרמניות לרדת מהדרכים, לעתים ישירות לביצות, שם שקעו טנקים לא מעטים וננטשו ע"י צוותיהם עוד לפני שנכנסו לקרב.
תכנית המערכה של הפיקוד (חזית):
כאמור, תכנית המערכה של הפיקוד נגזרה מהתכנית המטכ"לית וכללה את אותם שלושת המרכיבים:
·         פריסה אסטרטגית, תוך
·         גיוס הסד"כ לפי MP-41 בחיפוי של
·         תכנית החיפוי על (הגנת) גבולות המדינה.
בתוך כך הסובייטים העריכו כי המאמץ הגרמני העיקרי יבוא מדרום לביצות פריפיאט', כאשר מטה הפיקוד המרחבי של קייב פירט מאמץ זה והעריך (כפי שהסתבר - בטעות) שהוא יהיה מלבוב לקייב  - על בסיס מסילת הברזל הראשית שם, ולא מליובלין לקייב על בסיס ציר הכביש. הגם שאפשר שהדפ"א הנבחרת תהיה מוטעית, חייבים לקחת בחשבון עוד לפחות דפ"א אחת נוספת (ועדיף אף יותר) ולהיערך, לפחות ברמת חשיבה, גם לקראתה. את זאת הפיקוד לא עשה.
בכל מקרה, ברוח החשיבה הצבאית השלטת, הפיקוד המרחבי של קייב יצא מתוך הנחות יסוד כדלקמן:
-          תהיה התרעה מוקדמת של שבוע-שבועיים לפחות;
-          פרק זמן זה יוקדש לגיוס במהלכו יושלמו תקני כוח אדם וציוד בעצבות הפיקוד;
-          אם אכן מעשי האיבה יפרצו במהלך פרק זמן זה, האויב לא יהיה מגויס וערוך במלואו ויפעיל רק את הצבא הסדיר ("צבא הפלישה") הערוך באזורי הגבול, כלומר לא יתקוף במלוא העוצמה. ומול כוח כזה הסד"כ הזמין של הפיקוד יספיק בהחלט.
על בסיס הנחות אלה הפיקוד תכנן והאמין כי:
-          כוחות הדרג הראשון יספיקו להיערך במוצבים ובשטחים המתוכננים לפני פרוץ המלחמה, ועל כן התכנון לא לקח בחשבון שהכוחות יאלצו לפרוץ לעצמם דרך אל מערכי החירום וכן לא תוכננו שום קווי עומק או ביניים בהם אפשר שתתרחש היתקלות עם כוחות אויב חודרים.
-          הגיסות הממוכנים יהיו מסוגלים להנחית מהלומות נגד מכריעות. בהקשר זה יצוין כי לא ידוע על שום תכניות מוקדמות של מהלומות נגד, פרט להתייחסות כללית: לא צוינו שום קווי התחלה וקווי משימות, לא תוכנן שום סיוע אש וסיוע הנדסי, לא תוכנן מי יאבטח את קווי הפריסה וכד'.
כלומר, התכנית התייחסה רק למצב בו הכוחות יספיקו להיערך לפי התכנית, ישלימו את התקנים ויהיו מסוגלים לבלום את האויב על בסיס מערכיהם. כוחות הדרג השני יגיעו וינחיתו מהלומות נגד.
 כל ההנחות הללו וכל התכניות (אפילו הכלליות ביותר) התמוטטו כבר ביום הראשון (22 ביוני 1941) והכוחות והמפקדים בכל הרמות נאלצו לאלתר במהלך הלחימה, דבר אותו לא ידעו לעשות, לא תרגלו ולא חשבו עליו.
מהלכי פתיחה

תחילת המתקפה הגרמנית
בשעות הבוקר המוקדמות של יום  א', 22 ביוני 1941 פתחו הגרמנים בהרעשה ארטילרית וערכו מטסי תקיפה אוויריים על מטרות לאורך הגבול עם ברה"מ ועל ערים ויעדים אחרים בעומק. כמעט במקביל לכך החלה המתקפה הקרקעית לפי תכנית "ברברוסה".
בגזרת המאמץ העיקרי של קבוצת ארמיות "דרום" פתח הכוח העיקרי שלה במתקפה המתוכננת כאשר בדרג הראשון במרכז המאמץ פועלת קבוצת "פאנצר" 1 עם  שני גייסות ממוכנים (III ו- XXXXVIII ) וגייס חי"ר (XXIX) ובאגפים – שני גייסות של ארמיית שדה 6 (גייסXVII  באגף הצפוני וגייס  XXXXIV באגף הדרומי). מול מאמץ זה עמדו 3 דיביזיות רובאים סובייטיות של ארמיה 5 – מצפון לדרום: דיביזיות 62 , 87 ו- 124 וכן פלגות משמר הגבול וצוותי ביצורים במוצבים ובעמדות לאורך הגבול. היחידות של הדיביזיות היו ערוכות במחנות הקבע בריחוק של 40 – 10 ק"מ כך שעבר זמן בין הזעקתן לפי קריאות חירום (חלקן תחת הפצצות והפגזות) ובין הגעתן לקווים ונקודות אי שם בין מחנות הקבע וקוו הגבול, שם נוצר מגע קרבי עם האויב.
קיצורו של עניין – הקמ"ק (קוו הגבול) נפרץ כמעט מיידית ע"י דיביזיות החי"ר, גם אם באגפים ובנקודות מסוימות במרכז נותרו מספר מוקדי התנגדות מבודדים ומכותרים, ומשעות לפניה"צ החלו הגרמנים להחדיר פנימה את דיביזיות ה"פאנצר" משני גייסות מבקיעים – דיב' 14/גייס III בציר ליובומל – לוצק ודיב' 11/גייס XXXXVIII בציר סוקל – דובנו.
התגובה הסובייטית
התגובה הסובייטית הייתה מבולבלת ומלאת סתירות.
מפקדת החזית חששה לנקוט בצעדים כלשהם ללא הוראה או אישור מהמטכ"ל ומשם הגיעה לפנות בוקר (נוכח התרעות של הימים האחרונים) הוראה מהוססת בדבר אפשרות "פרובוקציה" (!) גרמנית והצורך לנהוג בזהירות ובאחריות. אפילו הוראה זו הגיעה לעוצבות וליחידות הפיקוד (אם בכלל) לרב כבר אחרי הפתיחה באש. רק בלילה, כשעתיים לפני חצות ה- 23 – 22 ביוני הגיעה למפקדת החזית פקודה מס' 3 לאמור:
פקודה מס' 3 של הפיקוד העליון שנשלחה ממוסקבה ב- 21.15 בערב,  22 ביוני בין היתר קבעה כדלקמן [46]:
החזית הדרום-מערבית תחזיק ותגן על הגבול עם הונגריה. ארמיות 5 ו- 6 ינחיתו מהלומות מתכנסות בכיוון כללי אל ליובלין (Lublin) ע"י חמישה גייסות ממוכנים לפחות וכל חיל האוויר של החזית. המשימה היא לכתר ולהשמיד כוחות אויב התוקפים בחזית וולדימיר-וולינסקי – קריסטינופול (Krystynopol -  Vladimir-Volynski). לקראת סוף היום 24 ביוני על הכוחות לכבוש את אזור העיר ליובלין (LUBLIN) ולאבטח את עצמם היטב בכיוון קרקוב (Krakov)".
אולם עוד לפני קבלתה של פקודה מס' 3 מפקדת החזית  הארמיות שלה נקטו במספר פעולות וקודם כל החלו להניע את עתודותיה, במיוחד אלה הממוכנות אל החזית.
במסגרת זו החלו לנוע עוד בצהרי היום: גייס 9 מנובגורד-וולינסקי לאזור לוצק – רובנו (מרחק של 150 – 100 ק"מ), גייס 19 – מאזור ז'יטומיר – ברדיצ'ב – לאזור רובנו- דובנו (מרחק של 200 – 250 ק"מ), גייס 8  - מאזור דרוהוביץ' – לאזור לבוב, גייס 15 – נדרש להעירך בקרבת אזור היערכות הקבע וגייס 22  היה במצב בעייתי ביותר: דיב' 41 נדרשה, לפי הוראות חירום, לנוע צפונה לאבטחת אזור התפר עם החזית המערבית (הביילורוסית), ויתר הדיביזיות – לנוע מאזור לוצק – רובנו  מערבה לעבר וולידימיר-וולינסקי.

למעשה, פרט לגייס 8, תאמו פקודות החזית את רוח הוראות המטכ"ל – ריכוז מירב העוצמה אל גזרת ההבקעה של קבוצת "פאנצר" 1.
אולם המטרה אותה קבעה הפקודה מס' 3 הייתה, בעיני מפקד החזית והרמ"ט שלו, בלתי ריאלית בעליל, במיוחד בכל הקשור ליעד הקרקעי וללוח הזמנים להשגתו. אבל פקודה היא פקודה ואפילו הרמטכ"ל, שנשלח עוד באותו יום ע"י סטאלין אל החזית, נאלץ לקבלה ולפעול לפיה, הגם ושהפקודה נכתבה שלא על דעתו וחתימתו עליה באה בדיעבד בהוראת סטאלין.
לכאורה, התכנית שגיבשה מפקדת החזית הייתה פשוטה והגיונית: 3 גייסות ממוכנים (4, 8 ו- 15) מדרום-מערב ומדרום ו- 3 גייסות (9, 19 ו- 22) מצפון ומצפון-מזרח יבצעו התקפה מתכנסת באגפי "היתד" הגרמני ההולך ומתעמק אל תוך שטחה של ברה"מ. להתקפה זו יסייעו, פרט לכוחות בשטח גם שלושה גייסות חי"ר של עתודת החזית שיגיעו אף הם למרחב ויהוו בסיס שעל ישענו הכוחות התוקפים.
חייבים לציין כי לקראת בוקר 23 ביוני במערך הסובייטי בדרום גזרת ארמיה 5 כבר נוצרה פרצה ברוחב של כ- 50 ק"מ, אליה מוזרמים כוחות של ארמיה 6 וקבוצת "פאנצר" 1. בחזית מול ארמיה 6 עדיין אין הבקעה. לא ברור אם מצב זה נהיר בשלב זה למפקדת החזית.
בשלב זה (ליל 23 – 22 ביוני) הגייסות הממוכנים כבר החלו בתנועה אל החזית, כאשר חלק מהכוחות פשוט צועדים ברגל, חלקם נושאים על סיפוני הטנקים וחלקם – בכלי הרכב המעטים.
התנועה בהמשך הייתה בעיקר בלילה כי ביום השיירות האין סופיות שנעו מאזור קו הגבול הישן עם פולין מערבה הופצצו מהאוויר ע"י הגרמנים. בלילה לעומת זאת, הכוחות "התברברו" בשטח, חלקם שקעו בביצות שבאגני הנחלים אותם חצו. כלי רכב ורק"מ התקלקלו בדרך, והתנועה עצמה הייתה רצופת תאונות והתנגשויות בין הכלים הנהוגים בידי נהגים עייפים ולא מנוסים.
יצוין, כי לקראת בוקר 23 ביוני במערך הסובייטי בדרום גזרת ארמיה 5 כבר נוצרה פרצה ברוחב של כ- 50 ק"מ, אליה מוזרמים כוחות של ארמיה 6 וקבוצת "פאנצר" 1. בחזית מול ארמיה 6 הגרמנים לא הצליחו בשלב זה להבקיע.
23 ביוני. ביום זה אירע מגע ראשון בין כוחות השריון של הצדדים: כוח משמר קדמי שח דיביזיית שריון 10/גייס 15 נכנס לקרב עם כוח סיור של דיביזיית "פאנצר" 11/גייס XXXXVIII של הגרמנים ביישוב רדזחובו. הסובייטים ספגו אבדות ונאלצו לסגת דרום-מזרחה. הגרמנים לא רדפו אחריהם אלא המשיכו בתנועתם מזרחה לעבר העיר דובנו.  כוחות אחרים מגייס 15 "הסתובבו" במרחב בניסיון להיערך בעמדות הגנה נוחות ולקראת מהלומת הנגד המתוכננת
יתר כוחות השריון המשיכו בתנועתם כאשר:
·         כוחות החי"ר באזור הגבול ממשיכים להילחם, כל כוח לפי יכולתו ורוח הלחימה שלו.
·         ארמיה 6 כבר החלה להפעיל את גייס ממוכן 4 חלקים-חלקים לעיבויי מערך וסתימת פרצות מול התקפותיה של ארמיה 17 אשר פעלה ללא סיוע טנקים.
·         דיביזיה ממונעת 131/גייס 9 שנעה ע"ג משאיות הגיעה לאזור לוצק והחלה להיערך מצפונה ומדרומה לאורך הנהר Styr'.
·         גייס 8 נע מאזור שממזרח לבוב לאזור שממערבה. בערב מקבל פקודה להצטרף למהלומת הנגד ולתקוף את "היתד" הגרמני מכיוון בוסק (Busk) – ברודי (Brody) לעבר דובנו (Dubno)– ברסטצ'קו (Berestechko).
·         דיב' 19/גייס 22 נעה מלוצק לאזור וולדימיר-וולינסקי.
·         גייסות 19 ו- 9 ממשיכים לנוע ליעדיהם כפי שנדרשו.
24 ביוני

גזרת לוצק – וולדימיר-וולינסקי, גייס III נגד כוחות מארמיה 5
·         דיביזיית "פאנצר" 14 כבשה את וולדימיר-וולינסקי והמשיכה בהתקדמות לעבר לוצק על הציר הראשי כשבאגפיה נעות דיביזיות חי"ר 44 ו- 298 המפצלות את דיביזיות החי"ר הסובייטיות 87 ו- 124. בשלב זה נתקל השריון הגרמני במכשול מפתיע ובלתי צפוי – חטיבת נ"ט סובייטית מס' 1 שנערכה לרוחב הציר והצליחה לפגוע במספר לא מבוטל של כלי רכב ורק"מ גרמניים, כך שדיביזיה 13 נאלצה לרדת מהציר ויחד עם החי"ר לאגוף את מערכי הנ"ט הסובייטיים. המקביל הטילה מפקדת קבוצת "הפאנצר" את דיביזיית "פאנצר" 13 מהעתודה על מנת לתגבר את כוחות הגייס.
·         לבלימת המשך ההתקדמות הגרמנית מפקדת ארמיה 5 הטילה את גייס 22 להתקפה. אולם בפועל תקפו רק דיביזיית שריון 19 ודיביזיה ממונעת 215 (דיביזיה 41 הייתה מרוחקת ורתוקה לגזרתה). שתיהן תקפו את דיביזיית "פאנצר" 13 מצפון מזרח. ההתקפה נחלה כישלון חרוץ כאשר דיביזיה 19 איבדה כ- 150 טנקים (!) ופסקה (ובעקבותיה גם הגייס) להוות גורם במשוואה המבצעית של החזית. דיביזיה 215 נתקלה בדיביזיית חי"ר 298 ונהדפה אף היא.
·         דיביזיה ממונעת 131/גייס 9 השלימה היערכותה להגנה מצפון ומדרום ללוצק. יתר דיביזיות הגייס (20 ו- 35) חלפו מערבה על פני העיר רובנו.
·         גייס ממוכן 19 – גורמים מהגייס נמצאים ממזרח לרובנו.
גזרת דובנו – ברודי, גייס XXXXVIII מול גייסות 8 ו- 15

·         כוחות גייס 15 ממשיכים לחפש עמדות נוחות להיערכות לקראת מהלומת הנגד ובתוך כך נתקלים מדי פעם בכוחות גרמניים, ככל הנראה מדיביזיות חי"ר של גייס XXXXVIII וסופגים אבדות. דיביזיית שריון 10 נבלמה ליד היישוב לופאטין.
·         דיביזיית "פאנצר" 11 התקדמה משמעותית מזרחה לעבר דובנו תוך שהיא "מעיפה" מנתיבה גורמים מדיב' שריון 37 ונכנסת לקרב עם עיקר כוחותיה ליד היישוב קוזין ומסבה להם אבדות משמעותיות.
·         גייס 8 בתנועה מיבורוב (Yavorov) לבוסק. בדרך מקבל עדכון פקודות להיות מוכן לתקוף צפונה מאזור ברודי.
·         גייס 4.  עדיין לא ברור האם יוכל להצטרף למהלומת הנגד.
מהלומת הנגד
מהלכים מקדימים
25 ביוני
גזרת לוצק – וולדימיר-וולינסקי, גייס III נגד כוחות מארמיה 5

גייס 22. שאריות מכוחותיו נערכות להגנה כתגבור לגייס רובאים 27 במרחב לוצק. אולם אין בכך כדי לסייע לקראת סוף היום לוצק נכבשה ע"י דיביזיות "פאנצר" 13 ו- 14 אשר המשיכו להתקדם מזרחה ונתקלו בכוחות קדומניים של גייס 9.
גייס 9. דיביזיות 20 ו- 35 מתחילות להיערך על הציר לוצק – רובנו ומדרומו וכן בין הצירים רובנו – דובנו ולוצק – דובנו.
גזרת דובנו – ברודי, גייס XXXXVIII מול גייסות 8 ו- 15
גייס 19. גם דיביזיות 40 ו- 43 של הגייס מתחילות להגיע ולהיערך במרחב של  הציר רובנו – דובנו מדרום-דרום-מזרח לגייס 9 (צפונית-מזרחית לדובנו). כוח קדומני של דיביזיית שריון 43 אף יצר מגע עם דיביזיית "פאנצר" 11.
גייסות חי"ר 36 ו- 37 מתחילים להגיע אף הם ליצירת בסיס מוצק מדרום-מזרח ומדרום ל"יתד" הגרמני.
המרחב דובנו – מלינוב – לוצק – רובנו וחלקית גם ברודי – ברסטצ'קו שממערב לו עתיד להפוך ביומיים הבאים לזירת ההתנגשות בין ארבע מדיביזיות ה"פנצר" של פון קלייסט ובין 4 גייסות ממוכנים סובייטיים.
דיביזיית "פאנצר" 11 בשלב זה כבר התקדמה מזרחה, כבשה את דובנו בדרכה צפון-מזרחה ויצרה מגע עם כוחות קדומניים של גייס 19/דיביזיה 43. במקביל כוח אחר שלה נעה דרום-מערבה לעבר העיר קרמנייץ לבלימת כוח סובייטי מדיביזיית פרשים 14 שנע למרחב.
מצפונה של דיביזיה 11נעו דיביזיות חי"ר של גיס XXXXVIII ודיביזיה 75 המזרחית יצרה אף היא מגע עם כוח קדומני אחר של גייס 19 (מדיביזיית שריון 40) צפונית-מערבית לדובנו.
בתוך כך מפקדת קבוצת ה"פאנצר" הניעה עוד אחת מדיביזיות התודה שלה (דיביזיית "פאנצר" 16) מזרחה בעקבות דיביזיה 11.
גייס 8 הגיע למרחב והחל בהיערכות וסריקות שטח מדרום לברודי לקראת מהלומת הנגד מול דיביזיה 11 (מפקדת הגייס כמו גם מפקדת החזית לא ידעו שדיביזיה 11 התקדמה כבר מזרחה ובציר מהלומת הנגד נמצאים רק הדרגים העורפיים שלה).
הקרב

26 ביוני. ביום זה החלה מהלומת הנגד, וחייבים לציין כי היא התנהלה בצורה לא מאורגנת וללא תאום בין הגייסות ולעתים אף בתוך הגייסות.
דיביזיות שריון 20, 35 (גייס 9), ו- 40 ו-43 (גייס 19) עוד לא הספיקו להגיע ותקפו רק ע"י כוחות קדומניים בני 40 – 30 טנקים כל אחד.  הכוחות התקדמו מערבה ובשלב מסוים ניתקו זמנית את הציר דובנו – לוצק. גורמים מדיביזיה 43 אפילו הגיעו לדובנו  ו"כבשו" אותה...כשהיא ריקה מכוחות של דיביזיית "פאנצר" 11 אשר נעה מזרחה לעבר אוסטרוג (Ostrog). אולם כעבור מספר שעות הסובייטים עזבו את העיר בשל ההתפתחויות מצפונה.
הגרמנים הגיבו במהירות והפנו את דיביזיית "פאנצר" 13 מאזור לוצק דרום-מזרחה. אולם מהלך זה עדיין לא הבשיל כדי לתת תוצאות ממשיות. אולם לסובייטים היה מספיק שנבלמה ההתקדמות הגרמנית בציר זה. גם דיביזיות חי"ר 11, 75 ו- 298 נעו לאזור הציר על מנת לגבות את דיביזיה 13 ולנגף את הכוחות הסובייטיים מהציר הלוגיסטי של דיביזיה 11.
דרומה משם, במרחב לופאטין - ברודי -  קרמנייץ גייס 15 שיגר כוח חסימה לאזור היישוב אוסטרוב (לא לבלבל עם אוסטרוג) על מנת לאבטח את פריסתו של גייס 8.  מפקד גייס 8 הורה לכוח קדומני של דיביזיית שריון 12 ולדיביזיית שריון 34 להתקדם ולנתק ציר דרך ראשי אשר שימש את דרגי הלוגיסטיקה של דיביזיות "פאנצר" 11 ו- 16. המהלך אכן נחל הצלחה זמנית.
בינתיים הצליחו סוף-סוף מאמצי מפקדת החזית לשלוף את דיביזיית שריון 8 (גייס 4) מארמיה 6 ולהורות לה לנוע אל אזור הקרב ולהצטרף לגייס 15.
27 ביוני
מרחב לוצק – דובנו

מהלכה של דיביזיית "פאנצר" 13 החל לתת את אותותיו – היא החלה לנגף חלקים-חלקים את הכוחות הקדומניים שניתקו את הציר. אלו פעלו ללא קשר ושת"פ ביניהם וחלקם אף לא יידעו האחד על השני על אף שחלקם היו רק במרחק של כ- 10 ק"מ זה מזה.
עוד באותו יום הדיביזיה פנתה מזרחה והמשיכו בכיוון רובנו כש בפועל היא מנתקת את הדיביזיות של גייסות 9 ו- 19 מהכוחות העיקריים שממזרח. אלה נאלצו על כן במשך 48 השעות הבאות לנוע מזרחה בעקבות דיביזיה 13 כדי לשוב ולחבור אל המערך הסובייטי שממזרח.
דיביזיה 11 בינתיים המשיכה מזרחה ותפסה מעבר נהר חיוני בקרבת היישוב אוסטרוג. בכך היא אילצה כוחות סובייטיים שהגנו על רובנו לנוע מזרחה כדי לחסום התקדמותן של דיביזיות 11 ו- 13 גם יחד.

מרחב לופאטין - ברודי -  קרמנייץ
בגזרה זו ההתפתחויות היו יותר נוחות לסובייטים. גייס 8. הם הצליחו ללכד כוחות של גייס 8 כולו ושל דיביזיית פרשים 14 למאמץ משותף, כאשר גם דיביזיית שריון 8 (גייס 4) מצטרפת לדיביזיה 10 (גייס 15). ניתן לומר כי הסובייטים ריכזו את כל השריון שנותר להם במרחב זה להתקפה האחרונה במטרה לנתק את דיביזיות "הפאנצר" ה- 11 וה- 16 מהכוחות שממערב להן. לגייס 8 בשתי דיביזיות השריון (12 ו- 34) נותרו רק כ- 150 טנקים. הם תקפו לעבר עורפה של דיביזיה 16 באזור דובנו והצליחו להגיע לכדי 5 – 4 ק"מ מפרברי העיר אך נבלמו ע"י כוחות מדיביזיית חי"ר 111 אשר יצרה באותה הזדמנות פער או מסדרון בין גייס 8 (שפעל מדרום לדובנו) לגייסות 19 ו- 9 שמצפונה. גם דיביזיה ממונעת 7 וגם דיביזיית שריון 12 של גייס 8 "טעמו את נחת זרועותיהן" של דיביזיות 16 ("פאנצר") ו- 75 (חי"ר) ובכך נמנעו סופית הן ניתוקה של דיביזיה 16 והן חבירתה של דיביזיית שריון 12 עם הכוח הקדומני שלה באזור דובנו.
28 ביוני. הקרב נמשך, כאשר:
בגזרת לוצק – רובנו
דיביזיית "פאנצר" 13 הגיע לאזור רובנו אך מצאה את עצמה ללא סיוען של דיביזיות חי"ר אשר נעו לטיפול בבעיות מדרום  מול גייסות 8, 9 ו- 19 הסובייטיים. הסובייטים (ארמיה 5) הצליחו בינתיים לייצב קו ממזרח ללוצק ומצפונה ובכך ליצור סיכון חדש לקבוצת ארמיות "דרום"[47]. מערך זה גרם להאטת תנועת הגרמנים לקייב.
במרחב דובנו
מרבית השריון הסובייטי נמצא בתהליך נסיגה אך הסובייטים מצליחים סוף-סוף לייצב קווים ממזרח מול דיביזיית "פאנצר"11 (ע"י גייס ממוכן 5 החדש שהגיע בינתיים מעומקה של המדינה) ומדרום לברודי – ע"י גייס חי"ר 37 מהעתודה של החזית.
אולם האיום האמיתי החל להתפתח דרומה משם, כאשר הגרמנים הטילו את עתודת השריון האחרונה של קבוצת "פאנצר" 1 – דיביזיית "פאנצר" 9 הרחק במערב - בצפון גזרת ארמיה 6. מהלך זה איים למוטט סופית את כל האגף השמאלי של הסובייטים.
אפשר לומר שבכך תמה מהלומת הנגד ,כי מעתה הסובייטים ניהלו קרבות הישרדות על מנת לחלץ את מה שנותר מהגייסות המשוריינים אל קו ההגנה שהחל להתהוות על בסיס מערך הביצורים שלאורך הגבול הישן.
מאפייני הלחימה
הגרמנים
השריון הגרמני היה חיל אליטיסטי וחייליו ומפקדיו עברו אמונים קפדניים וממושכים החל מרמת הפרט והצוות (בדגש על תותחנות טנקים) ועד לרמת יחידת המשנה והיחידה. האמונים כללו, בנוסף לתרגולות שונות גם נושאים טקטיים ושיתופי פעולה עם חרמ"ש, ארטילריה, כולל נ"ט וחיל האוויר. הטנקים היו מצוידים במכשירי קשר בתחום התג"מ.

הצבא האדום
הצבא האדום ובמיוחד השריון שלו היווה ב- 1941 מערך בהתארגנות ואפילו בהתהוות:
·         מצד אחד – טנקים מצוינים[48] (KV-1 [49] ובמיוחד T-34)[50] שלגרמנים לו היה להם מענה "משוריין".
·         מצד שני – חוסר צוותים מיומנים (אנשי צוות ומט"קים[51]), אנשי חימוש ובחלקי חילוף, שלא לדבר על תחמושת ובעיקר תחמושת ח"ש. כמו כן לא כל הטנקים היו מצוידים במכשירי קשר ועם היפגעות / קלקול טנק "מקושר" לא ניתן היה להעביר את המכשיר/ים לטנק אחר.
·         מחסור במפקדים בעלי הכשרה וניסיון הן ברמה הטקטית והן בזו האופרטיבית.
·         טנקים אחרים, בעיקר BT- 5/7/7M ו- T-26 (שלא להזכיר את ה- T-35 המפלצתיים) היו בעייתיים אף הם: חלקם כבר סיימו את מכסת שעות המנוע והיו זקוקים לטיפול במפעל או לפחות בסדנה צבאית, לחלק אחר לא היו חלקי חילוף כי ייצורם הופסק וכל יכולות הייצור הוסבו לייצור הטנקים החדישים.
בשל חוסר האימון של אנשי צוות, מט"קים ומפקדים רבים:
·         יחידות רבות לא ידעו לבצע תרגולות כלשהן.
·         צוותים לא ידעו לתקן תקלות פשוטות [52].
·         תותחנים רבים לא ידעו לפגוע במטרות שלפניהם.
·         נהגי טנקים עם ארבע שעות ניסיון (והיו רבים כאלו) היו גורמים לתאונות בתנועה בשדרה בלילה ללא אורות, או היו שוקעים בביצות, מפקדי טנקים, ללא מפות, היו "מתברברים" בשטח ומתנתקים מיחידותיהם.
המחסור במפקדים וקציני מטה וארגון ורמתם הבלתי מספיקה של רבים אחרים גרמו לתפקוד לקוי של יחידות רבות ברמה תכנונית מבצעית.
נתון אחד עשוי להעיד יותר ממילים רבות: מרגע תחילת תנועה של הגייסות הממוכנים 8, 9 ו- 19 ועד מועד כניסתם לקרב הם אבדו – בדרך – כמחצית ממצבת הטנקים שלהם.
פיקוד ושליטה
כידוע מרכיב זה היוו אחד מהיתרונות המכריעים של הגרמנים במשך כל מלחמת העולם השנייה.
אצל הסובייטים לעומת זאת, הנושא  היה לקוי מלכתחילה. הסיבות לתופעה  היו רבות ואציין רק כמה מהן, שלדעתי הן החשובות:
·         חוסר יוזמה של מפקדים בשל פחדם האמיתי לחייהם. הסובייטים נהגו עונש מוות בירייה בשדה הקרב בעוון טעויות, אי מילוי הוראה (או מה שדומה היה לכך), פחדנות מדומה או אמיתית, "זריעת בהלה", נסיגה ללא אישור בכתב, נפילה בשבי ועוד.
·         רמתם הבלתי מספקת של מפקדים רבים – הן בשל חוסר הכשרה והן בשל חוסר ניסיון בתפקיד זה ובתפקידים קודמים.
·         התערבותם של קומיסרים וקציני ביטחון (NKVD) בהחלטות מבצעיות.
·         בעיות קשר בין מפקדות בכירות  - תפקוד לקוי של קשר אלחוטי (מחסור במפעילי קשר ומארגניו, חוסר חלפים ועתודות, פגיעות פיזיות במרכזי קשר ובאנטנות) ופגיעה פיזית בקשר קווי. כתוצאה מכך נהגו המפקדות לשגר אל הממונים, הכפופים והשכנים (אם בכלל ידעו על קיומם) קציני קישור. אלו לעתים איחרו עם הפקודות ולא ידעו/לא הצליחו לעדכן את ממוניהם וכד'.
סיכום ומסקנות
 "מכפילי כוח". אפשר לומר, בלי הגזמה, כי המערכה במערב אוקראינה מוכיחה בעליל כי "הגודל אינו קובע" וכי כוח קטן יחסית אך בנוי ומאורגן באופן מאוזן ומופעל בצורה מושכלת בכל הרמות מסוגל לגבור בלוח זמנים קצר יחסית על אויב גדול יותר ואף בעל עדיפות טכנית, לפחות בחלק מהתחומים. הסיבה העיקרית היא מה שנהוג לכנות "מכפילי כוח" אשר אצל הגרמנים עלו פי כמה וכמה על אלו של הסובייטים. מדובר ברמת כוח אדם – חיילים (אנשי צוות), נגדים וקצינים בכל הרמות והמקצועות, רמת ארגון לסיוע לוגיסטי, שת"פ בין חיילי ובין זרועי, פיקוד ושליטה ועוד. כמו כן, מערך השריון הסובייטי היה בנוי גם עפ"י תקן באופן לא מאוזן עם עדיפות טנקים וללא מרכיבים מספיקים של חי"ר ממונע ובמיוחד – ארטילריה ונ"מ.
הארטילריה הסובייטית, הן זו של הדיביזיות והן הארמיונית, הפיקודית והמטכ"לית, הייתה עם פרוץ המלחמה במחנות אימונים מוץ ליחידותיה וכן בהמשך ברובה לא הצליחה להצטרף לחבור אליהן, דבר שהשפיע ללא ספק על יכולת לחימתן.
·         לדעתי, אין לייחס את הכישלון הסובייטי לגורם ההפתעה בלבד כי הרי הצבא האדום ידע תבוסות וכישלונות משפילים גם ב- 1942 ואפילו בתחילת 1943 כשהוא כבר שוב היה בעדיפות מספרית מול הגרמנים. הסיבה האמיתית היא כאמור  - אותם "מכפילי כוח" אצל הגרמנים ואותם "מורידי כוח" אצל הסובייטים.
·         התגובות של צמרת הצבא האדום ומפקדיו בשטח למתקפת פתע גרמנית דמו מאד לתגובות מפקדי פיקוד הדרום של צה"ל ב- 1973 (כמעט) – אותה "רוח התקפית" אשר הובילה להתקפות-נגד חפוזות ללא הכנה מספקת, ללא סיוע אש וללא שת"פ וריכוז כוח...
·         יחד עם זאת, בדיעבד אפשר לקבוע כי מהלומת הנגד הכושלת של החזית הדרום-מערבית הביאה להישגים – ככל הנראה היא גרמה לאיחור של שבוע לפחות בלוח הזמנים המתוכנן של קבוצת ארמיות "דרום" ב"ריצתה" לקייב וע"י כך לארגון מערך הגנה כלשהו סביב הבירה של אוקראינה. הדבר מצדו הביא לכך שקבוצת ארמיות "דרום" לבדה לא הייתה מסוגלת לכבוש את קייב ולהביס את המערך הסובייטי שסביבה. זה מצדו הביא את היטלר להחלטה להפנות את גודריאן (עם קבוצת ה"פאנצר" 2 שלו) מהציר למוסקבה דרומה לקייב ובכך שיבש את כל לוח הזמנים של "ברברוסה", מה שגרם בסופו של דבר לכישלונו.
במערכה זאת לחמו יהודים רבים, מתוכם ניתן לציין את (53):
הקומיסר הגדודי דגלס (Dageles) אשר הצטיין בקרב ב- 25 ביוני כמפקד אגד טנקים 20 בדיב' שריון 10/גייס 15, כשהוא נמצא לפנים.
טען קשר באחד הטנקים רב"ט פינקלשטיין אשר חטף רסיסים בפניו, התעוור אך המשיך לטעון פגזים בתותח לפי מישוש וזכה בעיטור "הדגל אדום".
קומיסר גדודי בכיר ד. דוברושין (Dobrushin), אשר ב- 28 ביוני בהתקפת נגד מקומית שביצע אחד האגדים של דיביזיית פרשים 14, הוביל את הכוח ונתן דוגמה אישית כשהוא רוכב לפני כולם.
 פולקובניק (אל"מ) מיכאיל בלנק (Blank ) ראש המטה בדיביזית הרובאים מס' 87 של הדרג הראשון, אשר לאחר שמפקד הדיביזיה נהרג, הוא תפס את הפיקוד והצליח להסיג את הדיביזיה ולנתק מגע מהאויב בסדר מופתי.

 מקורות
(מובאים רק המקורות העיקריים. פרט לכך קיימים עשרות, אם לא מאות ספרים, מאמרים, רשימות אינטרנט וכד' בנושא)

1.        Kamenir, Victor. "The Bloody Triangle", Zenith Press, USA,  2008, להלן – קמניר.
2.        אוברי, ריצ'רד. "מלחמתה של רוסיה", דביר,  2001, להלן - אוברי
3.        Glantz, David. "The Stumbling Colossus",  University Press of Kansas, 1998., להלן גלנץ, "הענק".
4.        Glantz, David. "Barbarossa", Tempus, UK, 2001, להלן – גלנץ, "ברברוסה"
5.        Glantz, David. "When Titans Clashed",  University Press of Kansas, 1995, להלן – גלנץ, "התנגשות הענקים"
6.          Glantz, David, ed. "The Initial Period of War on the Eastern Front, 22 June – August 1941", Frank Cass, London – Portland, Oregon, 1993., להלן – גלנץ, "התחלה"
7.         ז'וקוב, ג., "זיכרונות והרהורים", Olma-Press, מוסקבה, 2002, 2 כרכים,  (רוסית), להלן – ז'וקוב.
8.        רוקוסובסקי, ק., "חובתו של חייל", Olma-Press, מוסקבה, 2002 (רוסית), להלן - רוקוסובסקי.
9.        איסאייב, א., "מדובנו ועד רוסטוב", Tranzitkniga, מוסקבה, 2004 (רוסית), להלן Isayev, איסאייב
10.     אירינרכוב, ר., "...המיוחד של קייב", ACT, מוסקבה, 2004, להלן - אירינרכוב
11.     De Lanney, Francois. "Panzers en Ukraine", Hemidal, 2001.
12.     וולדימירסקי, א. "בציר לקייב", Voyenizdat', מוסקבה, 1989
13.     בגרמיאן, אי. "כך החלה המלחמה", Golos, מוסקבה, 2000, להלן – בגרמיאן.
14.     טבלאות סד"כ ועוצמה של הצבא האדום, 22 ביוני 1941, http://www. Teatrskazka.com/Raznoe/BiChSostavVS, להלן -  טבלאות BiChS
15.     Mueller-Hillebrand, B. (general-major, ret.) "Das Deutsche Heere, 1933 – 1945", EXMO, Moscow, 2002
 (translation to Russian, להלן - M-Hb
16.     "Voprosy Strategii i Operativnogo Iskusstva v sovetskikh voyennykh trudakh, 1917 – 1940"
) "סוגיות אסטרטגיות ואופרטיביות בכתבים צבאיים סובייטים, 1917 – 1940" - אסופת מאמרים וכתבים), להלן – "סוגיות"
17.     Haupt, W. "Die Schlachten der Heeresgruppe Sud", Exmo, Moskva, 2008 (russian translation), להלן - האופט
18.     http://www.operationbarbarossa.net/Fast-Facts/Ger-fast-facts.html#Army_Group_South
19.     Mackensen, Eberhard von, "From Bug to Caucasus", translation to Russian, Moscow, ACT, 2004  , להלן - מקנזן
20.     Bishop, C., "Order of Battle- German Panzers in WW II", Zenith Press, USA, 2008, להלן ORBAT.

[1] פירוט מצבו של הצבא האדום ערב המלחמה – ראה מאמרו של דר' עידו הכט בגיליון זה.
[2] ועוד 5 "קורפוסים" מוטסים. כל קורפוס מנה כ – 9000 איש בשלוש חטיבות, כך שבפועל היה "שווה ערך" לדיביזיית חי"ר קלה.
[3]  1) בחזית מול גרמניה - מים ברנץ בצפון ועד הים השחור בדרום.  מדובר בכ- 2.5. מיליוני חיילים בכוחות היבשה ובחיל האוויר ועוד כ- 200 אלף בכוחות צי רלוונטיים (ציי הים השחור, הבלטי והצפוני, שייטת הנהר פריפיאט' ).
   2) לא כולל כוחות NKVD ומג"ב וללא כוחות אבטחתן ובנייתן של מסילות הברזל.
[4] מתוך כ- 23 אלף, ראה טבלאות BiChS
[5]  שם
[6] ראה ז'וקוב, "זיכרונות והרהורים", "סוגיות באסטרטגיה.."
[7] חייבים לעשות הבחנה ברורה בין תכנית חיפוי או הגנה על הגבולות, כנגד כוחות (או צבא) החיפוי של האויב ובין תכנית מגננה אסטרטגית נגד צבא אויב מגויס וערוך למלחמה במלואו.
[8] תכניות פריסה אסטרטגיות הניחו כי בשלב מסוים הצבא האדום יעבור למתקפה כוללת מערבה ו"ציירו חצים עבים" של מתווה המתקפה. לקראת 15 במאי הציעו בכירי המטכ"ל הסובייטי לסטאלין להנחית מתקפת מנע על הגרמנים הנערכים מול גבולות ברה"מ. נראה כי סטאלין דחה את ההצעה.
[9] כדי לדייק יש להוסיף אליהן עוד 2 חטיבות חי"ר/רובאים ו- 9 חטיבות צנחנים – "שווי ערך" ל- 5 דיביזיות חי"ר– ראה טבלאות BiChS
[10] שם. לא כולל את מטוסי חיל הים במרחביהם ומטוסים, בעיקר תובלה ומפציצים, ת"פ המטכ"ל.

[11] ראה אצל אירינרכוב. אחרי גיוס חלקי שנערך בחודשים מאי – יוני 1941 בכיסוי של אימוני קיץ של מערך המילואים.
[12] אליהן חייבים להוסיף גייס צנחנים בן 3 חטיבות (כ- 10 אלפים אנשים) – "שווה ערך" לדיביזיית רובאים קלה. שם
[13] השוואת כוחות השריון – ראה סעיף נפרד בהמשך.
[14] ללא כלי רק"מ ייעודיים זחליליים (גוררות, רק"מ הנדסי, נושאי מקלע, נושאי להביור וכד') על בסיס מרכבי טנקים - ראה טבלאות BiChS
[15] ראה אצל M-Gb, לא כולל חילות אוויר, ים ו- SS.
[16] שם. ראה גם http://operationbarbarossa.net/Fast-Facts/Ger-fast-facts.html. לא כולל מרגמות (כ- 17 אלף ª 50 – 81 מ"מ, נ"ט[16] ונ"מ (כ- 3.8 אלף)
[17] בסה"כ היו לוורמאכט כ- 15.5 אלף תותחי נ"ט 37 ו- 50 מ"מ. לא ברור כמה מתוכם הוקצו לחזית המזרחית.
[18] חייבים לזכור כל הזמן כי בפלישה הגרמנית השתתפו גם כוחות של מדינות הציר (איטליה, רומניה, הונגריה ואף סלובקיה) ובצפון – גם של פינלנד, ובסה"כ בשלב הראשון כ- 650 אלף חיילים לפחות. אולם בשל איכותם ורמתם הנמוכה יחסית, ציוד ואמל"ח מיושנים ובעיקר – אי רלוונטיות לנושא המאמר, הם לא יזכו לפירוט במסגרת זו.
[19] הכוח כלל גם כ- 600 אלף משאיות וכאותו מספר של סוסים (!)
[20] Panzergruppe (PzG) – כללה 2 – 4 גייסות (קורפוסים) ממוכנים (motorized) והייתה מקבלת ת"פ עוד 2 – 1 גייסות חי"ר. בהמשך, החל מאוגוסט 1941 הפכו "הקבוצות" לארמיות "פאנצר" (Panzerarmee) כשהוסיפו להן מעטפת ארמיונית ועוצבות החי"ר הוכפפו להן אורגנית ולא לכל משימה או שלב בנפרד.
[21] "חצי דיביזיה" – חטיבת  Waffen SS   LSSAH', הפכה מאוחר יותר לדיביזיה.
[22] תפקידו של מאמץ זה היה לנוע לאורך חוף הים השחור תוך כיבוש אודסה וירידה לחצי האי קרים ובמקביל, כאפשרות, שליחת זרוע צפונה או צפון-מזרחה לחבירה עם כוחות ארמיה 17, ייתכן עם גורמי שירון של קב' "פאנצר" 1, במגמה ליצור טבעת כיתור ענקית ("קלחת") ממערב לדנייפר.

 [23] ללא עתודות מטכ"ל. בסה"כ מנתה קבוצת ארמיות "דרום" 25 דיביזיות חי"ר, 4 דיביזיות "ייגר", 1 דיביזיה הררית, 5 דיביזיות "פאנצר" ו- 3.5 דיביזיות ממוכנות
[24] גם בנושא זה קיימים מספרים סותרים בכל אחד מן המקורות. המספרים נעים בין 709 ועד 799 טנקים.יש המוסיפים להם עוד 85 תותחי סער/משחיתי טנקים ויש הכוללים אותם בתוך 799 טנקים. לפי אחד המקורות בקבוצת ארמיות "דרום" היו 944 כלי רק"מ זחליליים.
[25] http://operationbarbarossa.net/Fast-Facts/Ger-fast-facts.html ללא תותחי חוף ורכבת וללא מטל"רים.

[26] בסיוע לקבוצת ארמיות "דרום" פעל צי אווירי מס' 5 של ה"לופטוואפה", בהרכב של שני קורפוסים (4 ו- 5) ומשלחת ברומניה (47 מטוסים). קורפוס 4 היה בסיוע לארמיה 11 בעוד קורפוס 5 סייע למאמץ העיקרי.
[27] לפי מספר מקורות בחלק מהדיביזיות הם היו ת"פ מפקדת חטיבה
[28] על טקטיקת השריון הגרמני ראה בעיקר אצל איסאיב וכן אצל שטיינר, ר., "טקטיקת השריון הגרמני במלחה"ע ה- 2", "מערכות/משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1995 ואצל  Middeldorf E. "Taktik Im Rußlandfeldzug Erfahrungen Und Folgerungen", E. S. Mittler & Sohn, 1956. , תרגום לרוסית בהוצאת ACT, 2000.
[29] בהמשך הגרמנים הקימו על בסיס קבוצות ה"פאנצר" שכללו גייסות ממוכנים בלבד, ארמיות "פאנצר" שכללו כבר מעטפת ארמיונית וגייסות חי"ר ת"פ קבוע בנוסף לממוכנים.
1.       [30] כל הנתונים  - ראה Kamenir, Victor. "The Bloody Triangle", Zenith Press, USA,  2008, Glantz, David. "When Titans Clashed",  University Press of Kansas, 1995,   Glantz, David, ed. "The Initial Period of War on the Eastern Front, 22 June – August 1941", Frank Cass, London – Portland, Oregon, 1993, Glantz, David. "Barbarossa", Tempus, UK, 2001, http://operationbarbarossa.net/Fast-Facts/Ger-fast-facts.html וכן M-Hb, Jentz, T. "Panzertruppen", Schiffer Military History, pp 191 – 192, cit by Isayev, p. 73.

[31]איסאייב, שם, טבלאות BiChS, רוקוסובסקי, גלנץ ועוד.
[32] זהו אותו וולסוב שב- 1942 נפל בשבי הגרמנים וארגן במסגרת הוורמאכט את "צבא השחרור הרוסי" (ROA). ב- 1945 הוסגר ע"י האמריקאים לידי הצבא האדום, נשפט והוצא להורג בתלייה בעוון בגידה ב- 1946
[33] מפקד הגייס נוקב בזיכרונותיו במספר 932 טנקים
[34] ההבדלים בין מספרי הטנקים בטבלה זו ובין מה שמופיע בטבלה הקודמת נובעים מכך שבטבלה הקודמת מופיעים גם גייסות 16 ו- 24.
[35] לגייס היו עוד טנקים (אין נתונים מספריים) אך הם היו במפקדת הגייס ומשום מה לא נכללו כאן.
[36] בסוגרים  - מספר טנקים כולל, מחוץ לסוגרים – מספר טנקים תקינים
[37] מצוין רק סד"כ יבשתי עיקרי ללא יחידות עצמאיות ומסייעות וללא עוצבות/יחידות חיל האוויר. בסיכומי עוצמה מצוינים (בשאיפה) כל סוגי האמל"ח העיקרי.
[38] גייס של כוחות מוטסים היה מורכב מחטיבות (בריגאדות) ובפועל היה שווה לדיביזיית חי"ר מוקטנת (כ- 9000 איש). הסובייטים ספרו אותם כ"שווי ערך"- 0.75 דיביזיה
[39] כאמור, במקורות שונים המספרים נעים בין 650 לקרוב ל- 900
[40] טבלאות BiChS
[41] http://operationbarbarossa.net/Fast-Facts/Ger-fast-facts.html
[42] המספר בסוגריים – תקינים/כשרים
[43] 1) המספר הגבוה – סה"כ טנקים, המספר הנמוך – טנקים לוחמים ("יורים").
   2) בחלק מן המקורות מצוין כי לקבוצת ארמיות "דרום" היו כ- 780 – 790 טנקים. ייתכן שהכוונה היא גם לתותחי סער בשלושת הגדודים ת"פ מפקדת קבוצת הארמיות, אשר ככל הנראה תגברו את ארמיה 17.
[44] יצוין כי ב- 1944 בעת מבצע "בגרטיון" (שחרור ביילורוסיה) הסובייטים הצליחו להעביר דרך אזור זה ארמיה שלמה.
[45] מקנזן, עמ'  236
[46] Isaev, עמ' 133
[47] המערך הסובייטי באגף הצפוני של ארמיה 5 השתרע ממזרח למערב כשעורפו מוגן ע"י ביצות פריפיאט'. בספרות הוא מכונה "מרפסת" התלויה מעל אגפו הצפוני של רונשטט.
[48] שעדיין סבלו מ"מחלות ילדות".
[49] KV-2 עם תותח 152 מ"מ בצריח של ספינת קרב היה מוצלח פחות.
[50] יחד עם זאת טנקים אלו, למרות שמם המצוין, היו, לפחות בשלב זה של המלחמה, פחות אמינים טכנית, קשים לתפעול, דרשו מיומנות, היו חסרים מכשירי כינון ותצפית טובים.
[51] ב- T-34 המט"ק היה גם התותחן, דבר שיחד עם הנוהג להילחם עם מדפים סגורים, העדר מכשירי קשר ומכשירי תצפית גרועים ובלתי מספיקים, יצר קשיים תפעוליים רבים וגדולים למדי.
[52] לפי דו"חות מפקדים סובייטיים "למעלה" מרבית הטנקים לא נפגעו מאש אויב אלא ננטשו ע"י הצוותים ממגוון סיבות. ראה גלנץ, "הענק".
ללא תותחי חוף ורכבת וללא מטל"רים.
  (53)מתוך ספרו של אהרון אברמוביץ – "המלחמה המכרעת– השתתפותם ותפקידם של יהודי ברה"מ במלחמה נגד הנאצים".