בשנת 1940 אני בן 24 , כאשר גרמניה מאיימת בכיבוש אירופה, התגייסתי לצבא הבריטי אל פלוגות החפרים בשלושים ליולי. נשלחנו למחנה צריפין אז בשמו סרפנד.
היינו 1200 יהודים וגם עשרות ערבים. התגייסנו תחילה כבודדים ובהמשך בעידוד המוסדות כקבוצות. החפרים הישראליים היו פלוגות שעסקו בביצורים, מיקוש, הנחת קווי מים סלילת דרכים ופריקת אניות. קיבלתי במהירות דרגת סמל. יצאנו ברכבת למצריים, בנובמבר, הגענו לקנטרה ומשם בשיירה למחנה מינה ליד הפירמידות, משם ללוב לטוברוק ובנגזי.
הצבא האיטלקי הובס, ראיתי אלפי שבויים איטלקיים, הרס חורבן חול אבק ורוחות עזות. זה היה נורא. הגרמנים טרם הגיעו הבריטים כבשו את לוב ואת חבש. עד מהרה בראשית חודש מרץ, נשלחנו באניות ליוון לסייע לחיל המשלוח הבריטי שמנה 60.000 חיילים. בשישה באפריל 1941 החלה הפלישה הגרמנית לכיבוש יוון. מכת הפתיחה היתה הפצצת נמל פיראוס שהיה גדוש אניות בריטיות. הנזק היה עצום וההרס מוחלט. כולם היו בהלם.
מטוסי וצנחני גרמניה כבשו את יוון בסערה, אנו ככל הצבא הבריטי נמלטנו לדרום יוון אל מפרץ קלאמטה שם היה הצי הבריטי אמור לחלץ אותנו. ראשית חולצו 45.000 אוסטרלים, ניו זלנדים הודים ואנגלים. לבסוף ב 29- באפריל נזנחנו בחוף במלכודת. היה לי רכב צבאי ניסיתי להסתתר ככולם בחורשות ובגבעות אך הצנחנים איגפו אותנו. באחד הימים פגשתי את פריץ יורדן מישראל שהכרתי בארץ כשהיה נוטר כמוני ונהרג במלחמת השחרור.
יורדן היה לוחם נועז בפלוגות הלילה של אורד וינגייט, חבר קבוץ אשדות יעקב, כך הוא מתאר את המפגש - “ ופתאום שומע אני קול טרטור של אוטו, היורד בשטף מרוצה מעל ההרים. הכרנוהו: הן זהו סרג'נט טאג'ר מיודעי. אגש ואגלה לו כי מפליגים אנו בדרך הים ולכשיגיע לכרתים – יודיע נא לרשות הבריטית על כך וכך אעשה גם אני אם אגיע לפניו... הלכתי על פני גבעה אחת אל הסרג'נט טאג'ר, שנמצא במרחק 500 מטר ממני, ואיתי אקדחי בלבד. משהגעתי, הגדנו זה לזה ללא שהיות יתירות את אשר היה לנו להגיד, וקבענו סימנים...אנו מושיטים בחיפזון איש לחברו את ידו, ו... להתראות בארץ". לבסוף נתפסתי גם אני וחברי סלבה יושע. הוקפנו נפרקנו מנשקנו והפכנו לשבויי מלחמה. החל המסע הארוך ברגל, במשאיות וברכבת אל מחנות השבויים ליד קורינתוס. היינו מורעבים ומותשים וכאן החלטתי, אני בורח, לשבי בגרמניה אינני הולך. יותר מאלף ישראלים קובצו יחד, ואז נודע לי כי יצחק בן אהרון ( לימים מזכ"ל ההסתדרות ) שהיה מפקד בחיל המשלוח היהודי החליט כי ייכנעו כולם וילכו גאים (?) לשבי. אך לא אני ולא חברי סלבה יושע. יצחק זה שצוחק אחרון.
כאשר אתה נמצא במחנה מעצר, אתה מתמודד על כל פרוסת לחם. ראיתי קצינים הגוחנים על סירי מרק ריקים ומגרדים את התחתית כדי למצא עוד מעט מזון.
הגרמנים הרעיבו אותנו. תושבי המקום זרקו לנו מעבר לגדר אוכל אך ראיתי חייל הנורה על ידי גרמני כשרץ לפתע אל הגדר. ואז החלו הזכרונות. תל אביב, היתה לי כגן עדן, איפה הימים שיצאנו מצריפין לחופשות וישבנו בבתי הקפה של רחוב בן יהודה, שפת הים של תל אביב, הקזינו, הטיר, שדרות רוטשילד, קולנוע מוגרבי עם הגג הנפתח, גן רינה וקולנוע עדן והבחורות, מתי אני חוזר לשם וכיצד?
לאחר מספר שבועות הועלינו לרכבת שלקחה את השבויים לגרמניה. גם אני הייתי שם, אני בן 25 . אל דאגה לגרמניה לא אגיע. הנסיעה האיטית ברכבת זכורה לי היטב. סבל רב נדחסנו לקרונות משא, התנאים היו קשים איבדנו כמעט צלם אנוש.
הרכבת היתה עוצרת והיינו מצווים לעשות צרכינו בשדה ליד ללא צנעת פרט. אוכל כמעט ולא היה וגם מים, התושבים זרקו לנו מזון אך בדרך כלל מנעו הגרמנים שיגיע אלינו. לבסוף עברנו את הגבול ונסענו בתוך יגוסלביה. הרכבת האיטה מאד בפרט בעקולי המסילה. זהו אמרתי, אני קופץ.
בתוך 26 ימים כבשו הגרמנים את יוון. מאד מוקדם כבר נודע לנו כי קצינים יווניים מסויימים מנהלים משא ומתן עם הגרמנים על הסכם כניעה. התגבורת הבריטית שהגיעה ממש ברגע האחרון היתה דלה בחיפוי אווירי. חיל האוויר הגרמני ובו מאות מפציצי צלילה מסוג שטוקה, הסתער על יוון והכריע אותה, בעוד צנחנים גרמניים נמצאים בכל מקום ממש, והשריון והתותחים הודפים את כולנו דרומה אל מפרץ קלאמטה משם רצינו להתפנות חזרה למצריים ולכרתים.
יש לזכור כי רק בשנה הקודמת הצליחו היוונים להביס את הצבא האיטלקי שהסתער עליהם בפקודת הגרמנים. לבסוף הגיעו הגרמנים גם למפרץ קלאמטה האניות הבריטיות הפליגו אך השאירו על החופים קרוב לעשרת אלפים חיילים, יהודים, ערבים ,הודים אנגלים והוסרים (הפרשים) השריונאים הבריטים, וכך ראו במפה את התקדמות הצבא הגרמני.
חוזרים לרכבת, קרון להובלת מלט ובלוקים, בערך חמישים קרונות ברכבת אחת, השתחלתי לאשנב האוורור הצר הוצאתי את הרגליים ונאחזתי בשתי הידיים באדן האשנב, אז שיחררתי את אחיזתי ביד אחת וראיתי את האדמה, אמרתי בלב שמע ישראל והוא שמע, דחפתי את עצמי ברגל ועפתי באוויר נפלתי על הברכיים והידיים, שומר שלא להיפגע בראש. יושע קפץ כמוני, השומרים לא הבחינו בדבר, נשכבתי בין השיחים החשכה ירדה, הענקתי לגרמנים קללה הגונה כפי שאני יודע היטב.
אני עכשיו ביגוסלביה קרוב ליוון. אנחנו חוזרים במקביל למסילה לסלוניקי מרחק 200 קילומטר של הרים, מלשינים, גרמנים וסכנות. לפני עלייתנו לרכבת קיבל כל אחד מספר קרייקרים, נתח דג לקרדה (מקרל) מלוח ומעושן, מנת אורז יבש, ו...זה הכל. נשכבנו לישון ואני חולם על בקבוקי אוזו ובקלווה, ערק וזיתים שחורים של קאלאמטה. הלילה היה קפוא, השלג היה מקור המים שלנו, נחמה פורתא. עם שחר התחלנו לצעוד דרומה. ידעתי שברחבי יוון פרוסה רשת יוונית להצלת שבויים שלהם לחילוץ חיילים מהשבי, .A'Force וריגול שהוכנה על ידי הבריטים וארגון השאלה כיצד מוצאים אותם ויודעים שהאיש אינו גם סוכן גרמני.
זרקתי את המדים הצבאיים וידעתי שללא המעיל הצבאי, השינל, נקפא בלילה עשינו ממנו חבילה. יצאנו מחורשת עצי זית וראינו במרחק מבנה. זה מנזר אני אומר לסלבה, אתה רואה את מגדל הפעמון, מנזר דומה ראיתי בעין כרם ליד ירושליים, ממש באותו רגע אני שומע רעש של מטוס קל מתקרב אלינו במהירות, היה זה מטוס סיור גרמני, הסתתרנו בים שיחים, הוא לא הבחין בנו. לאחר רבע שעה המשכנו אל המנזר, דלת העץ הכבדה היתה פתוחה. נכנסנו והתיישבנו, ידעתי שמישהו צופה בנו, ואכן הגיע נזיר מבוגר ודובר אנגלית ולקח אותנו לחדר אחורי שם שתינו חלב עיזים ונשכבנו לישון.
נדמה לי שישנתי שבוע ימים, התעוררתי בבוקר, ירדנו למטבח לאכול ארוחה אמיתית ולשתות כוס תה. חביתה של ארבע ביצים עשתה לי כאב בטן, במהלך השבי רזיתי עשרה קילו הקיבה הצטמקה. התחלנו לדבר עם אב המנזר על תכניותינו, הוא היה ידידותי, נתן לנו תדריך למסלול דרך כפרים בטוחים. אבל קודם אמר "למקלחת, תחליפו לבגדים של כפריים ותנוחו שבוע ימים לפחות" עשינו כדבריו. שמו היה מנוס. לעולם לא אשכח. למחרת יצאנו יחד עם הנזירים לעבוד במטע הזיתים.
לאחר שבוע ימים של צבירת כוחות והתאוששות הגיעה העת להיפרד ולהמשיך במסע לסלוניקי. 32 ימים נמשך מסענו. עברנו כפרים ישנו במערות אכלנו ארנבות וחוגלות. מים לא חסרו, שלג ומעיינות עזרו לנו. איש לא חיפש אותנו או ניהל אחרינו מרדף. למדנו להיטמע בשטח ולמזלנו לא נתקלנו במלשינים ובבוגדים כאלה לא חסרו גם יוונים וגם גרמנים. שתי מחתרות היו ביוון, אחת קומוניסטית ושניה ימנית. לא נכנסנו ללב הכפרים, שם היה עלול להיות משמר גרמני, אני דיברתי יוונית והמקומיים הבינו אותנו.
צעדנו ברגל, יום אחר יום, העיקר לא להתפס, לא לשגות. לילה אחד פגשנו איכר עם עגלת ירקות וסוס עייף, הוא לקח אותנו לשוק בסלוניקי, שם הכיר לנו מקומי שלקח אותנו לביתו והחביא אותנו במרתף. למחרת הפגיש אותנו עם חברים במחתרת, אחד היה יהודי שאף ידע כמה מילים בעברית. לאחר חקירה קצרה השתכנעו שאין אנו עובדים בשירות הגרמנים. דבר ראשון נכין לכם תעודות זהות חדשות, הביאו צלם שעשה כמה צילומים ולאחר יומיים הכינו לנו תעודת זהות יוונית. אמרו לי מהיום שמך יוהנס וסיליוידיס. תעודה שהצילה את חיי מספר פעמים ועברה עמי את כל המסע חזרה לארץ ישראל.
לאחר יומיים של התאקלמות החלפנו לבגדים מרופטים אבל עירוניים. יצאתי עם מלווה יווני לטיול בעיר אל עבר הנמל. ראיתי סירות רבות של דייגים, הם היו עסוקים במלאכתם, ישבנו בבית קפה קטן, שני שולחנות ואכלנו משהו, את הקפה לא אשכח זה היה מעולה. לפתע הצטרף אלינו אלמוני והחל מדבר בלחש, הוא דבר אנגלית היטב, שאל אותי מה תכניותי, לארץ ישראל אמרתי, לצאת מכאן מהר ככל האפשר. באותה עת עדיין היו בסלוניקי יותר מארבעים אלף יהודים. הם היו בלחץ רב, הגרמנים איימו וכבר שבוע לאחר הגעתם פשטו על משרדי הקהילה החרימו מסמכים רשימות ואוצרות תרבות מודפסים ויקרי ערך שנשלחו לגרמניה. ראשי הקהילה נאסרו, כל מי שהיה בעל אמצעים חיפש דרך להימלט לאיזור האיטלקי ביוון, לתורכיה ולים הפתוח לחציית הים לכרתים. אחר כך נתפסו גם בכרתים.
אלפי יהודים צעירים נשלחו לרחבי יוון לעבודות תשתית בתנאים איומים, רבים מתו בעבודה. ברחובות שלט הצבא הגרמני מחסומים בכל עבר. עד מהרה למדתי היכן לא הולכים והיכן בטוח יתר. רק אחרי שברחנו החלו הגרמנים במשלוח היהודים למחנות ההשמדה בפולין.
המחתרת היוונית שהייתה אז עדיין בהלם הכיבוש ראתה בי מיד מנהיג שניתן לסמוך עליו. הפגישו אותי במקום מסתור עם שלשה קצינים ניו זילנדים ואחד אוסטרלי. הם היו מפוחדים, גם הם היה שבויים וברחו. הם אמרו לי מיד אם תצליח לארגן סירת דייג גדולה אנחנו קבוצה של חיילים מצטרפים אליך יש לנו מעט כסף, ארגון הבריחה הבריטי השאיר לסוכניו ממון. לך לגייס דייג אמין וארגן את מבצע ההפלגה. אנחנו אתך.
עכשיו היתה לי משימה. הפכתי לדייג ורוכל דגים והתמקמתי בנמל מול מעגן סירות הדייג הגדולות ששרץ סוכנים גרמניים. הייתי ספוג ריח דגים שזוף ונראה תורכי-יווני, התחלתי ללמוד את שגרת המעגן ואת הנפשות הפועלות בו. על מי אפשר לסמוך וממי יש להזהר חשדהו וחשדהו. כל בוקר בזריחת החמה בקור הנורא באתי קניתי ארגז דגים סרדינים מקרלים וסרטנים. כך ישבתי כל היום על הרצפה על רשת דייג ישנה עד שמכרתי את אחרון הדגים. מדי פעם היו עוצרים לידי צמד חיילים גרמנים ובוחנים אותי, ידעתי גרמנית, הם התבוננו בי בזלזול והיו ממשיכים לפטרל, הנבלות. פעם ביקשו את תעודת הזהות בדקו אותה והמשיכו ללכת. זה נמשך יותר מחודש, ידעתי להתיידד עם בעלי הסירות שתינו קפה ביחד, התערתי בסביבה. או אז הגיעה ההזדמנות, אחד הדייגים בעל הסירה הציע לי לעלות לים ולצאת עמו ואנשיו לדייג בלילות. את שמו, ניארכוס לא אשכח לעולם. הסכמתי מיד. כך ממוכר דגים אני עכשיו דייג. ערב ערב היינו מסדרים את הרשתות עולים לסירה ויוצאים לדוג במים עמוקים על פי הרשיון הגרמני שניתן לבעל הסירה.
לסירה היה גם מפרש גדול, הייתי חסון וחזק ונתנו לי להיות הגאי. לילה אחד בעודנו חוזרים מהים עמוסי דגים, הטלטלה הסירה מצד אל צד והים היה סוער במיוחד. מצב רוחו של בעל הסירה היה בשמיים, הנה הוא מוכר את הדגים במאות דרכמות ומביא סכום הגון הביתה, פניתי אליו לפתע ושאלתי, תגיד ניארכוס אתה מוכן להפליג עמי לתורכיה ? מה יש לך בתורכיה הוא שואל, אתה רוצה לברוח בחזרה לפלשתינה? כן, אמרתי ולא רק אני, עוד חמישה ישראליים וכמה אנגלים. תן לחשוב על זה, אמר, נדבר מחר. למחרת שוב יצאנו לים, ואני שואל אותו, ניארכוס זוכר מה שאלתי אותך אתמול? זוכר אמר, זה יכול לעלות לכם הרבה דרכמות, כמה אני שואל, חמשת אלפים הוא אומר, בסדר אני משיב, עכשיו אני אחשוב על זה.
למחרת כינסתי התייעצות עם הקצינים במחבוא וסיפרתי להם כי בעל הסירה מוכן להפליג אתנו לחוף איזמיר שבתורכיה. חלפו עוד כמה ימים והודעתי לניארכוס שהכסף נמצא. התשלום מראש אמר, כמה אנשים אתם. נדע כשנגיע אמרתי, נחביא אותם בבטן הספינה ונבוא תוך מספר ימים לא רב. התחלנו להתארגן. קבענו את ליל ההפלגה, היו אלה ימים של גשם זלעפות, אחד אחד התגנבו הבורחים אל סירת הדייג הגדולה ואני מכיר ומזהה אותם, הם ירדו מיד לבטן הספינה. מה עם הכסף שואל ניארכוס, ואני מוסר לו חבילת עטופה, הוא סופר את השטרות ונותן את החבילה לבנו הקטן היורד מהספינה ולוקח את הכסף לאשתו. בעשר בלילה אנו מתניעים המנוע רועם, יוצאים מהנמל הגדול, בעל הספינה ניארכוס הצליח לקבל רשיון גרמני לדייג במיים עמוקים ולשהות מספר ימים בלב ים. אני מחזיק בהגה, הגרמנים אינם מבחינים כי הספינה קצת שקועה מעל הרגיל, הקצינים הניו זילנדים והחיילים האוסטרלים והבריטים במתח רב ואני מרגיע את כולם, מהיכן היה לי בטחון עצמי שכזה ? הרגשתי כמו קפטן. הם סומכים עלי, נקווה שהכל ייגמר בשלום. המרחק מסלוניקי לאיזמיר הוא 480 קילומטר בערך, בקו ישר בתוך כמאה שעות, כלומר חמישה ימים. אולם אנחנו הרי יצאנו למסע דייג. עוצרים מפעם לפעם משליכים רשתות. הפלגנו דרומה לאי סקאיתוס ומשם מזרחה.
סיורים אוויריים חולפים מעלינו לסרוגין. והמתח רב. הים היה סוער וגלי, רוח חזקה נשבה, היה קר מאד, ואז ביום השלישי קרה משהו אותו לא אשכח לעולם. בערך בחצות געש לפתע הים וצוללת גרמנית אפורה ומכוערת עלתה לידנו על פני המים מישהו על גשר הצוללת כוון אלינו זרקור רב עצמה, אני ישנתי בבטן הספינה אך כשזו עצרה התעוררתי ועליתי לתא ההגה. גרמני תוקפן צעק לעצור ולהציג רשיון שייט. הצוללת התקרבה אלינו למרחק מסוכן, רב החובל יצא למעקה והציג את האישור, מלח גרמני כוון אליו תת מקלע, מה מספר האישור צעק הגרמני ביוונית רצוצה מעורבת בגרמנית, רב החובל שלנו הקריא לו את המספר. חכה ואל תזוז צעק לו הגרמני, המתנו בפחד כחצי שעה, הבנו שהגרמנים בודקים אם האישור תקף, אם היו שולחים צוות משלהם לבדוק את הספינה שלנו היו מגלים הכל ומחסלים את כולנו. לבסוף כבה הזרקור והגרמני צעק, סע, הסתלק.
התנענו את המנוע והפלגנו צפונה דווקא, לא ידענו אם ממשיכים לעקוב אחרינו, עשינו איגוף גדול שנמשך שעתיים וחזרנו להפליג מזרחה אל עבר חוף איזמיר בתורכיה. בדרך כלל באור יום סבנו במעגלים גדולים ועסקנו ממש בדייג. ובלילות הפלגנו ישירות לעבר חופי איזמיר עשינו זאת כדי להטעות את הגרמנים.
לאחר עשרה ימים מתישים ראינו במשקפת את צוקי החוף. השעה היתה שש בבוקר, במרחק 100 מטר מהחוף קפצנו כולנו למים לא לפני שנפרדנו מבעל הספינה ואנשיו, המים היו קפואים, שחינו והגענו לחוף ונשכבנו לישון באפיסת כוחות, ספינת הדייג חזרה בהפלגה מהירה לסלוניקי.
בצהריים הוקפנו על ידי שלשה שוטרים תורכים על סוסים, התעוררתי מצעקותיהם אני מבין תורכית היטב, הם החלו מכים את הישנים בשוטים, קמתי וצעקתי בתורכית, אנחנו חיילים אנגלים ברחנו מיוון, העמידו אותנו בשורה, הגיעו עוד שוטרים והוליכו אותנו לכלא באיזמיר.
רק לאחר שבוע של חקירות נתנו לנו להפגש עם נציג אנגלי מהשגרירות. שהפעיל את קשריו ושחרר אותנו מהכלא לאכסניה בשולי העיר רחוק מעין זר. רשמו את שמותינו ואת דרגותינו קיבלנו בגדים אזרחיים והמתנו לחילוצנו מתורכיה. חודש של המתנה מורטת עצבים, מאחרי הקלעים התחולל מאבק נגד התורכים שרצו להסגיר אותנו לגרמנים. סוריה שהיתה בשלטון וישי, הצרפתים משתפי הפעולה עם גרמניה, נכבשה על ידי הבריטים צבא צרפת החופשית של דה גול והפלמ"ח. כך יכולנו לעלות לרכבת לדמשק בבטחה. לאחר ימים אחדים בדמשק יצאנו בשיירת משאיות לארץ ישראל ועצרנו בטבריה, הצלחתי להשיג קו טלפון והודעתי לאבא שאני כאן בארץ, הייתה בבית אבי התרגשות עצומה, החלה עליה לרגל לברך את אבי ואמי, ואני וחברי נשלחנו לזהוי במרכז הש"י בחיפה ומשם למחנה צריפין, קיבלנו מדים ואז החלה חקירה ארוכה ומתישה של פרטי הבריחה, יום אחר יום.
לבסוף היה זה ביום שישי קיבלנו חופשה בת שבוע ונסעתי הבייתה, אי אפשר לתאר את השמחה והבכי בהם התקבלתי, אבא אמא כל אחי כל קרובי המשפחה ורבים שבאו לשאול על יקיריהם שעדיין בשבי באירופה. חזרתי לצבא ונשלחתי למצריים שם שרתתי בבסיסים שונים ובלטתי ביכולת הארגון שלי והמנהיגות. קיבלתי צל"ש מהמלך האנגלי על ארגון הבריחה וגם את עיטור עלה האלון. בחופשות נפגשים היינו במרכזים היהודיים בקהיר ובאלכסנדריה שם הכרתי רבים מבכירי המערכת הצבאית לעתיד של צבא ההגנה לישראל. כרבים אחרים עסקנו בצד תפקידנו גם במשלוח נשק ואמצעי לחימה במשאיות לישראל מסליקים במדבר אל מחסני ההגנה בארץ ישראל.
מדליות מלחמת העולם השניה, הוענקו לשלום תגר בסיום המלחמה באפריל 1945 . אות עלה האלון מברונזה הוענק בחודש דצמבר 1942 לסמל תגר עם קבלת צל"ש המלך האנגלי על ארגון הבריחה המופתי מהשבי ביוון.
שלום תגר – נפטר ב- 6.8.1961. תנצב"ה