היה מרד בגטו ורשה. ועוד איך
פרופ' חוי דרייפוס
בתחילת שנת 1943 נותרו בגטו ורשה כ-10% בלבד מכחצי מיליון היהודים שחיו בו בעבר. כ–36 אלף מהם היו פועלי כפייה, שעבדו במפעלים גרמניים (שוֹפִּים); עוד כ–15 אלף נותרו בגטו בלא אישור, וכונו "פראיים". זאת הייתה שארית קטנה וחבולה, אשר ידעה היטב כי הגרמנים מתכוונים לרצוח את כל היהודים. לאלה ששרדו בתנאים החומריים הקשים בגטו, לאחר השילוחים הרבים למחנות הריכוז והעבודה, ובעיקר הגירוש הגדול של קיץ 1942, שבו שולחו כ–300 אלף נפש לטרבלינקה - זמן האשליות חלף מזמן.
ב–9 בינואר 1943 ביקר היינריך הימלר בוורשה ונלקח לסיור בגטו. קיומם של יהודים "פראיים" רבים כל כך והאוטונומיה של התעשיינים הגרמנים בניצול עבודת היהודים עוררו את חמתו, והוא הורה לגרש 8,000 יהודים "פראיים" להשמדה. הימלר גם הורה לאס־אס להשתלט על מפעלי התעשיינים על ידי העברתם למחנות באזור לובלין. תוכניותיו אלו נכשלו. כאשר חדרו הכוחות הגרמניים לגטו ב–18 בינואר 1943, במטרה לגרש יהודים חסרי אישור, הם נתקלו - לצד כמה מוקדי התנגדות מזוינת - בחוסר ציות מוחלט. עשרות אלפי היהודים, ובהם גם בעלי אישורים, הסתתרו, ופקודות הגרמנים לא נענו. לראשונה נדרשו הגרמנים להיכנס לבתי הגטו כדי לרכז את היהודים בכוח. לאחר ארבעה ימים של פעילות מאומצת, פסקה אקציית הגירוש בטרם הושלמה: במהלכה גורשו מהגטו כ–4,500 יהודים "בלבד"; יותר מ–1,000 יהודים נורו ברחובות.
הפסקת האקציה לאחר ימים ספורים הותירה את יהודי גטו ורשה נרעשים ונרגשים: הציבור היהודי, שהיה משוכנע כי מטרת הגרמנים היתה חיסול מוחלט של הגטו, ראה בתוצאותיה כישלון גרמני, שנגרם הודות לסירוב היהודי להתייצב כנדרש. משום כך תודעת המוות המידי ששררה בגטו מאז הגירוש הגדול החלה מפנה את מקומה לחיפוש ערוצי הצלה. אלה שהיו בידיהם המשאבים הכלכליים והקשרים ההכרחיים יצאו מהגטו לצד הארי; אך למרבית היהודים לא היתה זאת אפשרות ריאלית. לכן הם התחילו ליצור מקומות מחבוא מצוידים היטב בתוך הגטו, אשר יכלו להכיל עשרות אנשים במשך חודשים רבים: נאגרו מאות קילוגרמים של מוצרי מזון יבש, חלק מהבונקרים חוברו לרשתות המים, החשמל והביוב העירוניות, והיו שניסו להבטיח מקום לאנשי רפואה במקום המסתור. בכמה בונקרים אף נקנו כלי נשק ונחפרו מנהרות שהתחברו אל הצד הארי. התקווה לעתיד טוב יותר התבססה גם על תבוסת סטלינגרד ועל ריבוי ההפצצות הסובייטיות על ורשה. אלה יצרו תחושה, כי בתוך שישה חודשים לכל היותר תגיע המלחמה האיומה לסיומה.
בזמן שיהודי הגטו עסקו בהתבצרות, דרש האס־אס מהתעשיינים הגרמנים להעביר את מפעליהם למחנות באזור לובלין. יהודי הגטו ידעו היטב, כי מטרת הגרמנים נותרה רצח כלל היהודים, ולכן עשו כל שביכולתם כדי להתחמק מהוצאתם מהגטו. כך, למשל, כתב פריץ אמיל שולץ, מתעשייני הגטו, ביומנו ב–14 באפריל: "תקוותי נכזבה לצערי. למרות כל הנימוקים הטובים שלי וכל מאמצי לא הצלחתי (לשכנע) את האנשים לכלל העברתם (למחנה בטרווניקי) בשיירה באופן מלא, מסודר ומאופק; ההשפעה מהצד השני, כלומר - של אלמנטים אפלים (כך קראו הגרמנים לאנשי המחתרות, ח"ד) - אשר הופעלה עליהם היתה חזקה הרבה יותר, וכך הייתי מסוגל לשלוח רק 448 אנשים ב–11 קרונות, אשר נשלחו לדרכם (אף על פי שהוכן מקום ל–1,500)". כישלון יוזמה זו גרם לאס־אס לכפות את העברת הפועלים למחנות בלובלין; את היהודים "הפראיים" ייעד האס־אס להשמדה.
החיסול המוחלט של גטו ורשה, אם בשילוח לטרבלינקה ואם בהעברה למחנות ריכוז, תוכנן בידי האס־אס בעוד מועד ונועד להיות קצר ופשוט. ואולם משחדרו הגרמנים לגטו בערב פסח תש"ג, 19 באפריל 1943, במטרה לחסלו סופית, הם נתקלו - לצד הלחימה של אי"ל, אצ"י וכוחות בלתי מאורגנים - בחוסר ציות מוחלט של כלל הציבור היהודי. ברחבי הגטו כולו, במתחמים המוגדרים של פועלי הכפייה ובאזורים שבהם חיו היהודים ה"פראיים" התבצרו יהודי הגטו באלפי בונקרים ומקומות מחבוא. לנוכח ניסיון העבר, העדיפו יהודים אלה להסתתר בגטו, מתוך אמונה, כי כשתסתיים האקציה יוחזרו רחובות הגטו לשטח הפולני של העיר, כפי שקרה לחלק הדרומי של הגטו בגירוש הגדול. הם נאחזו בבונקרים, ובעלי הנשק - בכללם גם כאלה שלא השתייכו למחתרות הרשמיות - ירו בגרמנים, אך רק לעתים נדירות הצליחו לפגוע בהם.
https://www.youtube.com/watch?v=HETDatern8s
https://www.youtube.com/watch?v=tyLPAunttQw