צרפת

מספר החיילים:    35,000                                                                       לרשימת המאמרים של צרפת- לחצו כאן    
מספר בעלי העיטורים:    700                                                                    לרשימת לוחמים- צרפת

ערב מלחמת העולם השניה, כלל צבא צרפת 3 מסגרות עיקריות:
צבא הבית (המטרופולין), צבא אפריקה וצבא המושבות,
כשיעוד כל אחד מהם להגן על השטחים שבתחומי אחריותו. 
צבא הבית היה מבוסס על גיוס חובה והיה אחראי על הגנת צרפת. 
צבא אפריקה פעל באלג'יריה, תוניסיה ומרוקו הצרפתית וכלל מספר יחידות של אירופאים לבנים בלבד, כגון לגיון הזרים, יחידות שאוישו ע"י בני המתיישבים הצרפתים באלג'יריה (Zouaves), פליטי מלחמת האזרחים בספרד, שהיגרו לשם וכן מגוייסים מילידי המקום (Spahis ו-Tirailleurs) , יחידות של רוכבי גמלים מתושבי הסהרה ויחידות ז'נדרמריה מיוחדות במרוקו (Goums). 
צבא המושבות, שהסתמך על כוחות רגלים וארטילריה, כלל יחידות של לבנים בלבד וכן יחידות של מגוייסים מבני המקום. 
יחידות משני הצבאות ה"חיצוניים", פעלו גם על אדמת צרפת בפרוץ המלחמה 
וכ-38% מחיל הרגלים הצרפתי בספטמבר 1939 היה מבוסס על בני צפון אפריקה. 
אלה גם היוו חלק ניכר מכוחו של צבא צרפת החפשי, שכוחותיו נלחמו אחר כך במערכות צפון אפריקה, איטליה ובפלישה בדרום צרפת. 
עם פרוץ המלחמה, גייס הצבא הצרפתי את כוחות המילואים שלו והגיע לעצמה של כ-5 מיליון חיילים. אז, הוא נחשב ע"י רבים,
כצבא הטוב ביותר בעולם, המצוייד במיטב אמצעי הלחימה ולו הילה של הצבא המנצח של מלחמת העולם ה-I. 
אפילו צ'רצ'יל חשב שבריטניה תהיה בטוחה מאחורי צבא זה. 
בנוסף' היתה בידי הצרפתים עתודה של כ-2 מיליון חיילים נוספים במושבות.
צבא זה נראה בתחילת שנת 1940 כיריב שקול לצבא הגרמני, שיוכל להחזיק מעמד כנגד כל מתקפה גרמנית. 
השימוש המבצעי המצויין שעשו הגרמנים בשריוניהם ובמטוסיהם' במתקפתם במאי 1940 הפכו את הקערה על פיה. 
לצבא הצרפתי היה באותה עת - 94 דיביזיות, 63 מהן חי"ר, מהן 30 סדירות והשאר דיביזיות מילואים. 

שאר הדיביזיות התחלקו ל:
דיב' חי"ר ממונע (7), ממוכנות קלות (3), פרשים (5), ביצורים (13) ומשוריינות כבדות (3, ששתים מהן הוקמו רק בתחילת 1940 והוחל בהקמת דיב' רביעית, בדיוק כשהחלה הפלישה הגרמנית). 
הצבא נערך למלחמה, כשהוא מאורגן בקורפוסים, ארמיות ובקבוצות ארמיות לאורך הגבול עם בלגיה, לוכסמבורג וגרמניה. 
ברשותו נמצאו אז כ-3000 טנקים, שלמעלה ממחציתם היו מפוזרים בין עוצבות החי"ר. הדיביזיות המשוריינות והממוכנות היוו את העתודה. לצרפתים היה יותר קנים ארטילריים מאשר לגרמנים, אך חלקם היה מיושן, עוד מימי מלחמת העולם הראשונה והפעלתם היתה מיועדת בעיקרה ללחימה סטטית. 
עוד טרם המערכה בצרפת, השתתף כח צרפתי קטן, מבוסס ברובו על לגיון הזרים במבצע בנארביק שבנורבגיה. 
לאחר נפילת צרפת, צומצם הצבא, שהמשיך לשרת תחת ממשלת וישי, לכ-100 אלף חייל, נושאי נשק קל בלבד, כשאמצעי התובלה שלו צומצמו לסוסים ואופניים בלבד.
בצפון אפריקה פעל צבא שמנה כ-225 אלף איש, כולו נאמן לממשלו של המרשל פטן. 
באותה עת, הצטרפו רבים מאנשי הצבא ששוחררו ושלא קיבלו את תנאי הכיבוש - למחתרת, שהחלה לקום בחלקים שונים של המדינה. 
בעת הכניעה, נשבו כ-2 מיליון חיילים, מהם כ-1.6 מיליון הועברו למחנות בגרמניה. חלקם הוחזרו לצרפת, אך בסיום המלחמה נותרו עדיין כמיליון מהם בגרמניה, כעובדי כפיה בחקלאות ובמפעלי התעשייה הגרמנית, חשופים להפצצות בעלות הברית. 
חיל האויר הצרפתי מנה במאי 1940, כ-2200 מטוסים, כמחציתם היו חדישים. 
כתוצאה מהפעלה וארגון לקויים של הכח האוירי, הושמד ברובו על-ידי חיל האויר הגרמני - הלופטוואפה ועל ידי אש הנ"מ היעילה של כוחותיהם הקרקעיים.
חיל האויר הצרפתי לא מילא תפקיד חשוב בבלימת האויב, במערכה על צרפת.
הצי הצרפתי בפיקודו של האדמירל דארלאן, היה בפרוץ המלחמה הצי הרביעי בגודלו בעולם. היה זה צי חדיש, שנבנה בעיקר בחמש השנים האחרונות שלפני המלחמה. מרבית כלי השיט היו חדשים ולמרות שחסרו אמצעים כמכ"מ וסונאר הם הופעלו ע"י צוותים ותיקים, מיומנים ובעלי נסיון. 
עד נפילת צרפת, פעל הצי בשיתוף פעולה עם הצי הבריטי - בליווי שיירות, במבצע בנורבגיה ובפינוי מדנקירק ומנמלים בחצי האי בריטני - מהם פונו אלפי חיילים בריטים. 
הצי עצמו לא נפגע מנפילת צרפת, ומרבית כלי השיט שלו היו בכושר מבצעי מלא.
אניית המערכה החדשה "רישלייה" הוברחה לדקאר שבסנגל ואילו אחותה "ז'אן בארט", הפליגה לקזבלנקה. חלק מהצי הפליג לנמלים בריטיים, חלק לנמל מרס אלכביר שבאלג'יר וחלק לנמל ביזרטה שבתוניסיה. השייטת שפעלה במסגרת צי הים התיכון הבריטי נשארה באלכסנדריה. 
על-פי ההסכם בין גרמניה לצרפת, היה הצי אמור להתבטל, אך הדבר נמנע, הן בשל ההתקפה הבריטית שבוצעה עליו בנמל מרס אלכביר ביולי 1940 וההשתלטות על הכלים שהגיעו לבריטניה ושימשו אחר כך כגרעין לצי צרפת החפשית, שהוקם ע"י חלק מהצוותים שהחליטו להצטרף אליו ולהמשיך להלחם. 
אניית המערכה "רישלייה" הצטרפה גם היא לצי שנבנה מחדש ופעלה לאחר מכן באוקינוס השקט. 
בתקופת ממשלת וישי השתתף הצי במספר קרבות, בדקאר בספטמבר 1940, במערכה בסוריה ב-1941, בהתקפה על מדגסקר ב-1942 ובעת פלישת בעלות הברית לצפון אפריקה. מרבית הספינות שהיו תחת שליטת וישי, הוטבעו על-ידי צוותיהן בנמל טולון, כדי שלא יפלו בידי הגרמנים. 

צבא צרפת החפשית 
הגנרל שרל דה-גול, אשר ברח לבריטניה לאחר נפילת צרפת, הקים שם, בהסכמה בריטית, את "צבא צרפת החופשית" - כינוי שניתן לכוחות הצרפתיים, אשר לחמו במלחמת העולם השנייה, בין השנים 1940-1944, מחוץ לגבולות צרפת, כצבא מאורגן בראשותו, כנגד גרמניה ובעלות בריתה. 
לאחר שהגרמנים השלימו את השתלטותם על כל צרפת בסוף 1942, חדל צבא וישי למעשה להתקיים. 
דה-גול נהג לכנות בנאומיו לאחר קרב ביר חכים, את כלל הכוחות הצרפתים שלחמו בנאצים – צרפת הלוחמת (בכלל זה כל ארגוני המחתרת). 
את תחילת הקמתו של צבא זה ניתן לראות בנאום שנשא הגנרל דה-גול ב-BBC מלונדון ב-18 ליוני 1940 וקרא לאזרחי צרפת להצטרף לבריטניה במלחמתה בגרמניה הנאצית. 
עד סוף יולי 1940 התנדבו לכוחות צרפת החופשית, כ-7,000 איש בלבד. 
התקפות הצי הבריטי על ספינות הצי הצרפתי במרס-אל-כביר ובדקאר ביולי 1940, יצרו מרירות רבה ולא עודדו אנשי צבא צרפתים להסתפח אל הבריטים. 
הצי הצרפתי, כלל כ-50 כלי שיט וכ-3600 איש ופעל במסגרת הצי הבריטי. 
בסתיו 1940 הצטרפו המושבות הצרפתיות באפריקה לצידו של דה גול ולאחריהן המושבות באוקינוס השקט. 
הודו סין והמושבות באיי הודו המערבית נשארו תחת שלטון וישי. 
בספטמבר 1941 הקים דה גול את הועד הצרפתי הלאומי, שהיה בעצם ממשלת צרפת בגולה ובנובמבר אותה שנה החלה ממשלת ארה"ב להעניק לה סיוע במסגרת מדיניות ה"החכר והשאל". 
כוחות צרפתיים החלו להשתתף לצד הבריטים בקרבות שהתנהלו בינם לבין כוחות הציר בלוב ובמצרים. 
הכח הממונע בפיקודו של קולונל לקלרק, כבש את נווה המדבר קופרה במדבר המערבי, מידי האיטלקים, בשנת 1941 והמשיך בהתקדמותו בדרום לוב, והצטרף מדרום, למתקפת בעלות הברית כנגד הכוחות הגרמנים בצפון-אפריקה. 
יחידתו של הגנרל קניג, הצטיינה במיוחד בקרב ביר חכים, ביוני 1942 כנגד הקורפוס האפריקאי הגרמני. 
כוחות צרפתיים נלחמו גם בסומליה, אתיופיה ובאריתריאה כנגד הצבא האיטלקי וכן נגד כוחות צרפת הנאמנים לוישי, במערכה להשתלטות על סוריה ולבנון וכן במבצע במדגסקר. 
ההשתלטות הגרמנית על דרום צרפת שהיתה בשליטת ממשלת וישי 
ומבצע "לפיד" (Torch)- פלישת בעלות הברית לצפון אפריקה, שארעו בנובמבר 1942, היוו נקודת מפנה בתולדות הצבא הצרפתי בתקופת מלחמת העולם השניה. 
רבים ברחו לצפון אפריקה והצטרפו ליחידות צבא אפריקה, עליו פיקד הגנרל ז'ירו, שעבר להלחם עתה לצידן של בעלות הברית כנגד הקורפוס האפריקאי בזירה זו ותרמו בכך לא מעט לנצחון בעלות הברית עליו. 
בשלב זה בוצע איחוד בין שני הצבאות הצרפתיים - צבאו של דה גול, שמנה בסוף שנת 1942 כ-50 אלף איש בלבד וצבאו של הגנרל ז'ירו, שמנה כ-230 אלף איש. 
בעוד שאנשי צבא צרפת החפשית הביאו איתם את רוח הלחימה, הביאו האחרים את הכמות, שהלכה וגדלה, של לוחמים, שהיו עד עתה נאמנים לשלטון וישי. 
שמות גנרלים חדשים החלו להתפרסם עתה כגיבורי המערכה:
קניג - בקרב ביר חכים, לקלרק, דה טאסיניי, ז'ואן ואחרים. 
אלה החלו עתה להקים מחדש את הצבא הצרפתי החדש בסיוע אמריקאי. 
הוקמו 8 דיביזיות מתוך 11 מתוכננות, 3 מהן משוריינות. 
בפלישה לאיטליה ב-1943 השתתף כח משלוח צרפתי שמנה כמאה אלף איש בפיקוד הגנרל ז'ואן. 
גייס זה, שפעל במסגרת הארמיה ה-5 האמריקאית שבפיקוד הגנרל מארק קלארק, כלל לוחמים רבים מיחידות המושבות השונות, אליו הצטרפו רבים מאנשי צבא צרפת החפשית של דה גול. כוחותיו השתתפו בלחימה במונטה קאסינו וכבשו את הרכס השולט מדרום מזרח – מונטה מאיו, כן השתתפו בהבקעת מערכי הגרמנים במערכה על רומא, בקרבות הנהר גרליאנו ורכס פיקו. 
באיטליה איבד חיל המשלוח הצרפתי 7,000 הרוגים, 30,000 פצועים ו-42,000 נעדרים.
הכוחות הצרפתיים השתתפו בפלישות בעלות הברית לצרפת. 
באותה עת, מנה הצבא הצרפתי כ-480 אלף איש. 
הצי מנה כ-50 אלף איש 
בחיל האויר שרתו כ-30 אלף איש ולרשותם עמדו כ-300 מטוסים. 
עוד פעלו בשטח כ-200 אלף לוחמי מחתרת, שהועמדו עתה תחת פיקוד כוחות בעלות הברית, באמצעות מפקדה כללית שהוקמה בלונדון בפיקודו של הגנרל קניג. 
הדיביזיה המשוריינת ה-2 בפיקוד הגנרל לקלרק הועברה לנורמנדי וסופחה לארמיה ה-3 האמריקאית, בפיקוד הגנרל פאטון והובילה את המסע לשחרור פריז. 
במקביל, סופחה הארמיה B (שהפכה אחר כך לארמיה 1), שהוקמה על-ידי הגנרל דה טאסיניי, על בסיס הכוחות שלחמו באיטליה, למפקדת הכוחות של בעלות הברית, שביצעו את הנחיתה בדרום צרפת באוגוסט 1944. 
כוחות אלה שיחררו את נמלי דרום צרפת, מרסיי וטולון וכן את האיים אלבה וקורסיקה.
בהמשך השתתפו בלחימה להדיפת הגרמנים בציר מרסיי – ליון – וילפרנש-אוטון וצפונה ומזרחה מעבר לריין ולדנובה. 
טולון ומרסיי אשר שוחררו ב-28 לאוגוסט 1944 שימשו עד מהרה כנמלים, דרכם הועברה התספוקת לחיל המשלוח של בעלות הברית באירופה, אפילו בהיקפים גדולים יותר מאשר זו שהועברה דרך נמלי נורמנדי. 
כוחות ארמיה זו שחררו את חבל אלזאס ומשם המשיכו להתקדם לתוך גרמניה ואוסטריה עד ליום הניצחון. 
כוחות צבא צרפת החפשית נתכבדו להיות בכח החוד שנכנס לפריז ושחררה. 
ב-8 למאי 1945 ייצג הגנרל ז'אן מארי דה-לאטר דה-טאסיניי את צרפת בטקס הכניעה של גרמניה.
היקף הכוחות של צבא צרפת הלך וגדל לאחר הפלישות לשטח צרפת ובספטמבר 1944 הגיע לכדי 560 אלף איש ובסוף אותה שנה לכדי מיליון איש ועמד בסיום המלחמה על כמיליון ורבע איש, כשהוא כולל 8 דיביזיות חי"ר ו-3 משוריינות. 

במהלך מלחמת העולם השנייה איבדה צרפת כ-253,000 אנשי צבא הרוגים (מהם כ-92,000 ב-45 הימים של המערכה בשנת 1940) וכ-390,000 אזרחים הרוגים (בהם כ- 67,000 הרוגים בהפצצות בעלות הברית). 
יחידה מעניינת היתה החטיבה האוירית שנקראה "נורמנדי-ניימן" (Normandie-Niemen), שהיתה מורכבת מטייסים מתנדבים ונלחמה בחזית הרוסית. תחילתה באוגוסט 1942 כש-12 טייסים נשלחו לבריה"מ להלחם לצידה. בהמשך הוקמו שתי טייסות שהוכפפו לדיביזיה האוירית הסובייטית 303 תחת פיקוד הארמיה האוירית הראשונה. הטייסות צוידו במטוסי קרב מדגם יאק רוסיים. היחידה החלה בפעילות מבצעית ב-22 מרץ 1943 ולחמה בקרבות סמולנסק, בילורוסיה, ליטא ומזרח פרוסיה. נקראה תחילה נורמנדי, אך לאחר שהשתתפה בנצחון בקרב על הנהר ניימן הוסיף לה סטלין גם את שם הנהר. בסוף המלחמה מנתה 4 טייסות ולזכותה נצברו 273 הפלות ודאיות ועוד 36 בספק. 
הגנרל דה גול העניק לה את עיטור ה- Order of the Liberation כיחידה ולפחות שניים מטייסיה היהודים זכו בו באופן אישי. 4 מבין טייסיה זכו בעיטור "גיבור ברית המועצות". היחידה חזרה לצרפת ב-20 יוני 1945.
יהודי צרפת השתתפו במלחמה נגד הגרמנים, במסגרת הצבא הצרפתי על זרועותיו במערכה בצרפת ב-1940 ואח"כ במסגרת כוחות צבא צרפת החפשית בחזיתות הלחימה השונות, בעיקר בכוחות היבשה, אך גם ביחידות חיל האויר.
על פי הערכת חוקרים, מנו היהודים כעשירית מכלל הלוחמים בצבא צרפת החפשית ומבין מקבלי עיטור ה- Order of the Liberation, שהיה העיטור הגבוה ביותר בצבא צרפת החפשית, שניתן לכלל הלוחמים לשחרור צרפת- בצבא ובמחתרות, היו כ-5% יהודים, כאשר מספר יהודי צרפת באותה תקופה לא עלה על 0.75% מכלל אוכלוסית המדינה. 
יהודים רבים תושבי חוץ, התנדבו גם הם עם פרוץ המלחמה לצבא צרפת, מרביתם התגייסו ליחידות ליגיון הזרים, שנמצאו בצרפת עצמה ובהן רגימנטי החי"ר של מתנדבי חו"ל ה-21, 22, 23 , רגימנטי הליגיון ה-11, 12 וה-13, רגימנטי החפרים של מתנדבי חו"ל ה-1, 2 וה-3 בחצי הבריגדה ה-13, שנטלה חלק בקרב נארביק וביחידות קטנות נספחות לצבא הצרפתי הסדיר. 
רבים מפליטי אוסטריה, גרמניה וארצות אחרות נשלחו ליחידות הליגיון שנמצאו בצפון אפריקה. 
לאחר כיבוש צרפת הפכו אלפי מתנדבים יהודים ביחידות הליגיון בצפון אפריקה לשבויי מלחמה והועבדו בסלילת מסילות ברזל במדבר סהרה. 
גם לאחר פלישת בעלות הברית לצפון אפריקה בסוף 1942 לא שוחררו והוסיפו להעבידם במסגרות של גדודי עבודה, שנקראו- B. P. I. Battalions de Pionniers Israelites. 
החיילים ששירתו בחצי בריגדה ה-13 חזרו מנארביק לצרפת ב-18 יוני 1940 ועם כניעת צרפת הפליגו לבריטניה, שם נפגש עמם הגנרל דה גול וביקש מהם להשאר בבריטניה. חלקם ובהם 20 יהודים נשארו והשאר ובהם כ-50 יהודים חזרו לצרפת דרך צפון אפריקה.
המתנדבים היהודים ביחידות הליגיון בצרפת נלחמו בגבורה נגד הצבא הגרמני הפולש. הרגימנט ה-11 נלחם ליד סואסון כשהוא "נאבק על כל צעד ושעל". 
לאחר שחרור צרפת, פירסם איגוד המתנדבים והלוחמים הותיקים היהודים, רשימה של 700 חיילים יהודים, אשר זכו לאותות הצטיינות במלחמה. 
פליטים יהודים רבים אשר ביקשו לשרת בצבא, נשלחו עוד לפני שביתת הנשק הצרפתית-גרמנית ביוני 1940 למחנות עבודה כ"בלתי כשרים" לשירות בצבא.
גם מתנדבים יהודים, אשר שירתו בפועל בליגיון הזרים ושוחררו כ"בלתי כשרים", נעצרו במחנות. 
רבים מאלה ששירתו בצבא והיו ילידי חוץ, שוחררו מהצבא לאחר הכניעה, אך נעצרו מיד במחנות עבודה ונמנע מהם אף מעמד של שבויי מלחמה. 
חיילים יהודים שהשתחררו לאחר יולי 1940 נשלחו ע"י ממשלת וישי למחנות עבודה ולמחנות ריכוז או גורשו למחנות המוות. 
באיזור שלא נכבש הותר לחיילים יהודים שהשתחררו, להקים ארגון של מתנדבי צבא לשעבר אולם עד ה-8 באוקטובר 1942, נשלחו 782 מהם למחנות השמדה. 

המודיעין הצרפתי
ערב פרוץ המלחמה ב-1939 נוהלה פעילות המודיעין והריגול הנגדי ע"י "המשרד השני", שפעל במסגרת המטכ"ל. מאוחר יותר הועבר נושא הריגול הנגדי ל"משרד החמישי", שפעל יחד עם גורמי המשטרה. 
לאחר כיבוש צרפת ברחו חלק מאנשי "המשרד השני" לבריטניה והשאר המשיכו לפעול במסגרת צבא וישי, תחת פיקוחם של הגרמנים ובהנחייתם. 
אלה שהגיעו ללונדון הצטרפו לצבא צרפת החפשית והקימו במסגרתו גוף מודיעין קטן, שנקרא "המשרד המרכזי למודיעין ולמבצעים (BCRA), שהחל לנהל את פעילותו בצרפת הכבושה בסיוע גורמי המודיעין הבריטים, שחששו אז מהאפשרות שהגרמנים מתכננים לפלוש לבריטניה. המידע שנאסף הועבר גם למודיעין הבריטי. גוף זה גדל במהלך שנות המלחמה והרחיב את פעילותו. 
נקודת ציון חשובה היתה תחילת פעילותו של ה-OSS האמריקאי ביבשת אירופה בסוף 1942 ופתיחת שלוחתו העיקרית בלונדון, שהחלה לפעול מול הזירה הצרפתית. 
לאחר השתלטות בעלות הברית על צפון אפריקה התמזגו בארגון גם גופי מודיעין אחרים שפעלו שם והארגון החליף את שמו למנהלה הכללית של השירותים המיוחדים (DGSS) , שעבד עתה ישירות מול דה גול ולא מול הפיקוד הצבאי. 
לאחר הפלישה לנורמנדי, החל הארגון לפעול גם בשטחים שמעבר לצרפת, במזה"ת, במזרח אירופה ואפילו בצפון אמריקה. לאחר שחרור פריז באוגוסט 1944, עבר הארגון שינויים נוספים, עם צירוף גורמי המודיעין של המחתרת אליו והחליף את שמו ל"מנהלה הכללית ללימודים ומחקר" (DGER), שהחל לעסוק גם בנושאי פנים בתוך צרפת ובכלל זה מעקב אחר קבוצות פוליטיות שונות וקבוצות מחתרת. שם זה התקיים עד 1946 עת החל להתארגן השלטון החדש במדינה. במסגרת פעילותו שיגר הארגון בין 1500 ל-2000 סוכנים בני לאומים שונים ובכללם גם יהודים לצרפת הכבושה במשימות מודיעין מגוונות. רובם הוצנחו ע"י מטוסי ה-RAF בשת"פ עם ה-SOE וה-SIS הבריטיים וה-OSS האמריקאי ובצרפת עצמה הסתייעו באנשי המחתרת המקומיים. רבים נתפסו ופעילויות רבות נכשלו בעיקר בשנים 1942-1941. עיקר תרומתם היתה במידע שאספו לקראת פלישות בעלות הברית לאדמת צרפת ב-1944 בנורמנדי ובדרום צרפת.