מבצע ברברוסה

מבצע "ברברוסה" – הפלישה לברית המועצות
 
אל"מ (מיל) בני מיכלסון
 
כללי
 
התנגשות האדירים בין גרמניה הנאצית לברית-המועצות הקומוניסטית ביוני 1941 היוותה, שיאו של מאבק בין שתי אידיאולוגיות נוגדות, קיצה של ברית דיפלומטית בין שני אויבים בכוח, אשר שררה בשנתיים הראשונות של מלחמת העולם השנייה והשפיעה מהותית על מהלך המלחמה ומאפייניה.
זו היתה התנגשות בין שני הצבאות החזקים בעולם, בעת ההיא, אשר תוצאותיה גרמו לשינוי במפת העולם ולאובדן חייהם של מיליוני בני אדם.
 
הרקע האסטרטגי
 
לראשונה נפגשו צבאות גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית מצד אחד וברית המועצות מן הצד השני בלחימה בשדה הקרב במלחמת האזרחים בספרד. במלחמה זו, עת ברה"מ תמכה ברפובליקה המכהנת, תמכו גרמניה ואיטליה במרד של הגנרל פרנקו אשר גם ניצח לבסוף והעלה אותו לשלטון. היה זה ניצחון נוסף של האידיאולוגיה הפשיסטית באירופה והפסד למשלחת משרד ההגנה הסובייטי בספרד.
מעצמות המערב הדמוקרטיות, צרפת, בריטניה וארה"ב עמדו מנגד והיו די מרוצות מהלחימה בין הפשיסטים לקומוניסטים השוחקים זה את כוחו של זה. עימות זה נראה כתואם היטב את האינטרסים שלהן. אולם לניצחון פרנקו ועליית המשטר הפשיסטי לשלטון בספרד, בתמיכת גרמניה ואיטליה, תוך ירידת קרנה של ברה"מ ו"אדישות" הדמוקרטיות הייתה השפעה מתגלגלת ברחבי אירופה.
הבריתות שנחתמו, בשנים 1920-21, בין צרפת למדינות דרום-מזרח אירופה: רומניה, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה וכן הברית עם פולין, אמורות היו להוות משקל-נגד וגורם מרתיע להתחדשות כוחה של גרמניה והפיכתה (שוב) לאיום על אירופה. תוצאות מלחמת האזרחים בספרד הוכיחו למדינות היבשת כי ההישענות על צרפת ובריטניה לא תרמה דבר לבלימת גרמניה אשר תומכיה באירופה רק מתרבים ומתחזקים.
במהלך שנת 1938 ברור היה כבר שהרפובליקנים בספרד מובסים. מעניין לבחון את וועידת מינכן על רקע זה. היה זה למעשה המבחן הראשון לברית בין הדמוקרטיות המערביות, צרפת ובריטניה למדינות "האנטנטה הקטנה". הלחץ של צרפת ובריטניה על צ'כוסלובקיה לוותר, לצורך פיוס גרמניה, הוביל לחיסולה הסופי של מדינת צ'כוסלובקיה מבלי שצרפת ובריטניה תתערבנה באמצעות הפעלת כוח. צעד אשר התפרש כחולשה ובישר רעות לעתיד.
למתבונן מן הצד נראה בברור כי כוחה המתעצם והולך של גרמניה הנאצית ובעלי בריתה הפשיסטים נתקל ברפיסות המערב. כיבוש אתיופיה ע"י האיטלקים ב- 1936, הפלישה היפנית לסין ביולי 1937, סיפוח אוסטריה במרץ 1938, חיסול צ'כוסלובקיה במרס 1939 והתוצאה הסופית בספרד חודש אחר כך, התוו קו ברור. גרמניה הינה הכוח העולה באירופה והחפץ חיים כדאי שיהיה בעל בריתה או לפחות יגיע אתה להבנות.
ברית המועצות שנכוותה ממעורבותה במלחמה בספרד, עת עמדה לבד מול עליית הפשיזם וחזתה בפיוס מינכן (אליו כלל לא הוזמנה) שבא לאחר חתימת הברית שלה עם צ'כוסלובקיה ולמעשה ביטל ברית זו, הגיעה למסקנה שגם היא יכולה לנקוט במדיניות דומה לאנגליה וצרפת במהלך המלחמה בספרד, דהיינו, לעמוד מן הצד בעימות עתידי בין גרמניה הנאצית (ואיטליה הפשיסטית) למדינות אחרות, עימות אשר ישחק את כוחן במקביל לבניין כוחה והתעצמותה היא עד לנקודה בה תהייה חזקה מספיק לקטיפת הפירות של מאבק זה. על רקע זה החלו במרס 1939 המגעים שהובילו באוגוסט אותה שנה להסכם ריבנטרופ-מולוטוב.[1]
במקביל, ב- 31 למרס 1939 נתנה בריטניה ערבויות חד-צדדיות לפולין. לרוסים היה ברור שסירובה המוחלט של פולין להעברת כוחות סובייטים בשטחה משמעותו שפולין, צרפת ובריטניה עומדות בפני מלחמה מול גרמניה. מלחמה, אשר לפי ניסיון מלחמת העולם הראשונה תהיה ממושכת ותקיז את דם כל משתתפיה. על רקע זה החליטה ברה"מ להגיע להסכם עם היטלר ולהפיק את המיטב והמרב מהמצב שנוצר. הייתה לכך חשיבות רבה גם בשל היותה של ברה"מ המעצמה היבשתית הגדולה בעולם, אשר יש לה אינטרסים באסיה ובמזרח הרחוק במקביל לאילו באירופה ואף הם באו למבחן בתקופה זו: באוגוסט 1938 בתקרית ימת קזן (צ'נקופנג) ושנה אחר כך, בין מאי לאוגוסט 1939 במערכת חלקין-גול (נומוהן) בה נוצחו היפנים, אולם היה ברור כי צבא קוואנטונג היפני הינו איום ברור ומיידי על ריבונותה של ברה"מ במזרח בנוסף לאיום הגרמני המתפתח במערב.
המערכה בפולין אשר נפתחה ב- 1 בספטמבר 1939 נמשכה מעט יותר מחודש ימים (עד ל- 7 באוקטובר) כאשר ברה"מ מצטרפת ב- 17 לספטמבר וכובשת את מזרח פולין. ב- 3 לספטמבר הכריזו, אמנם, בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה בתגובה, אולם קצרה ידן מלהושיע את הפולנים (גרמניה וצרפת כמעט לא עשו דבר בעת המערכה על פולין). בראשית אוקטובר אפשרה רומניה לכ- 70,000 אנשי צבא פולנים ו- 40,000 אזרחים לסגת לשטחה על מנת לא ליפול לידי הגרמנים או הרוסים.[2] מראה שרידי התפארת הפולנית העוברים בה חידדו את הרגשת הבידוד ברומניה, כעת התחוור בבירור שלבריתות שנחתמו עם בריטניה וצרפת אין ערך רב. באם מדינות אלו לא הצליחו לסייע לפולין (ולהציל את צ'כוסלובקיה) מה תוכלנה לעשות לטובת רומניה או יוגוסלביה בשעת צרה? מאידך, יצא המרצע מן השק והסתבר לכולם שההסכם בין ברה"מ לגרמניה איננו רק עניין דיפלומטי אלא יש לו משמעות מעשית בשטח.
על פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב (הנספח הסודי) מדינות מזרח אירופה, בהן המדינות הבלטיות, ליטא, לטביה ואסטוניה, פינלנד וחבל בסרביה ברומניה "נפלו" במרחב ההשפעה של ברה"מ [3] ומייד, עוד לפני סיום המערכה על פולין, ב- 25 לספטמבר, החל סטלין לממש את ההשתלטות על האזורים שנפלו בחלקו. בו ביום פנה מולוטוב, ראש ממשלת ברה"מ ושר החוץ שלה, לשר החוץ האסטוני ודרש לאשר הכנסת כוחות סובייטים לאסטוניה ל"שיפור ההגנה על הים הבלטי" שאסטוניה לא יכלה, לדברי הרוסים, לבצע בכוחותיה היא. לאחר 3 ימים שלוו בהפעלת לחץ כבד ואיומים חתמה ממשלת אסטוניה, ב- 28 לספטמבר, על אישור לכוחות הסובייטים להיכנס למדינה וב- 18 לאוקטובר כבר הוכנסו למדינה דיביזיית חי"ר, בריגדת שריון ומטוסים. מכאן עד לשלטון קומוניסטי במדינה והכללתה בברה"מ המרחק כבר היה קצר ביותר.
מהלך דומה בוצע מול שר החוץ הלאטבי ב- 30 לספטמבר וב- 5  לאוקטובר כבר נחתם הסכם "הסיוע ההדדי" בין שתי המדינות, ב- 11 לחודש כבר נחתם הסכם דומה עם ליטא. וכך במהלך חודש אוקטובר, "שוחררו" בפועל המדינות הבלטיות והפכו בתוך זמן קצר לרפובליקות עממיות (קומוניסטיות) במסגרת ברית המועצות. [4]
מלחמת החורף כנגד פינלנד ארכה מעט יותר מ- 3 חודשים ולאחר תבוסות צורבות לצבא הרוסי בשלב הראשון, הרוסים התגברו והסכם השלום נחתם במוסקבה ב- 13 למרץ 1940 כאשר ברה"מ מקבלת את השטחים שדרשה במייצר הקרלי כולל העיר ויפורי (שהפכה לויבורג) ואגם לדוגה כולו מכל עבריו יחד עם שטחים מסוימים בצפון. אולם פינלנד שמרה על עצמאותה. [5]
גרמניה לא יכולה הייתה לבסס את האסטרטגיה שלה על מלחמה קצרה ואילו מלחמה לאורך זמן, דורשת חומרי גלם אסטרטגיים רבים. שניים מהחשובים שבהם, ניקל וברזל, נמצאו בסקנדינביה. מכרות הניקל נמצאו באזור העיירה פטסאמו (PETSAMO) שבצפון פינלנד ואילו עפרות הברזל נכרו מאזור קירונה-אליוורה (KIRUNA-ELLIVARE) אשר בצפון שבדיה. מכרות פטסאמו סיפקו כ- 70% מצריכת הניקל הגרמנית ואילו עפרות הברזל השבדיות היוו 50% מהצריכה הגרמנית והיו מקור חיוני – ללא תחליף לתעשייה הצבאית הגרמנית.
קווי ההספקה של חומרי גלם אלו עברו בים הבלטי ולאורך הגבול הפיני. בחורף, כאשר המפרץ הבוטני קופא, לא ניתן להוביל את חומרי הגלם בים הבלטי ובאמצעות מסילת ברזל הם מובלים לעיר הנורבגית נארוויק ההופכת בעונה זו לנמל בלעדי למשלוח עפרות הברזל לגרמניה, לאורך החוף הנורבגי.
לאחר הסכם השלום שנחתם בין ברה"מ לפינלנד ב-13 מרץ 1940, נמצאו כוחותיה המזוינים של הראשונה, ממש על סף מכרות הניקל (הארמיה ה- 14) בצפון פינלנד ובמרחק של מתקפה קצרה לעבר מכרות עפרות הברזל בצפון שבדיה. מצב זה היווה איום ברור ומיידי על מקורות חומרי הגלם החיוניים ביותר לגרמניה בלא אפשרות לתגובה מהירה במקרה של מימוש האיום.
זאת ועוד, צ'רצ'יל – שר הימייה והממונה על הצי הבריטי, דחף מתחילת המלחמה לפעולה כנגד קווי האספקה של עפרות הברזל משבדיה לגרמניה ע"י מיקוש נתיבי הספנות לאורך החוף הנורבגי. [6] מאמציו אשר החלו כבר בשלהי ספטמבר 1939 נשאו פרי רק בחודש אפריל 1940 עת ב- 3 בו אישר הקבינט את המיקוש החל מה- 8 לחודש.
גרמניה פלשה לנורבגיה ודנמרק ב-9 לאפריל 1940. ביום הפלישה הראשון נכנעה דנמרק ללא קרב. בתוך חודשיים הצליחו הגרמנים לכבוש את מרבית שטח נורבגיה במבצע משולב מהים, האוויר והיבשה ובכוחות ואמצעים קטנים להפליא. הצי הבריטי וכוחות משלוח בריטיים וצרפתיים (חיל המשלוח שמיועד היה לפינלנד) שפלשו לנרוויק בצפון נורבגיה, ניסו להדוף את הגרמנים ללא הואיל ונאלצו להתפנות תוך אבדות כבדות.  הכיבוש עלה לגרמניה בכ- 1,300 הרוגים בעוד בעלות הברית מאבדות כ- 7,000. הבריטים ראו בלחימה בנורבגיה מפלה צורבת ובצדק.
שתי תוצאות חשובות נבעו מכיבוש נורבגיה: צבאית – היטלר זכה בנמלים חשובים עבור הצי הגרמני בלחימה על האטלנטי ויכולת להגן על מכרות הברזל והניקל בצפון סקנדינביה. פוליטית – ממשלת צ'מברליין נפלה וצ'רצ'יל עלה במקומו לראשות הממשלה הבריטית ב- 9 למאי 1940. לימים הוא הנהיג את בריטניה וחבר העמים עד לניצחון הסופי.
ב-10 במאי 1940 תקפו הגרמנים בצרפת בעוצמה של 2.4 מיליון חיילים מול עוצמה של 2.9 מיליון חיילי בעלות הברית. לגרמנים היו 2,400 טנקים וליריב: 3,600 טנקים.[7] בתוך 10 ימים הבקיעו הגרמנים את מערכי ההגנה הצרפתיים והבריטיים בסדאן, וניצלו את ההצלחה כדי להגיע לעומק של 320 ק"מ, עד תעלת לה-מאנש, תוך כיתור מיטב כוחות בעלות הברית והבסתם. במקביל כבש כוח גרמני נוסף את הולנד תוך גרימת אבדות רבות מאד לאזרחים ולצבא ההולנדי האמיץ, שלחימתו הייתה חסרת כל סיכוי לבלום את הפולשים שהיו רבים ממנו פי כמה. ההסתערות הגרמנית לתוך צרפת נמשכה עד ל-24 במאי, ונעצרה רק על פי פקודה אישית של היטלר, כאשר הגיעו הגייסות הגרמניים לחופי התעלה ליד העיר דנקירק  (Dunkirk).  עד תחילת יוני הכוחות הגרמניים כבשו את כל החלק הצפוני של צרפת, שאמור היה להיות מוגן על ידי קו מאז'ינו.
בתחילת יוני נמשכה המערכה במרכז צרפת ותוך קצת יותר משבוע נכבשה פריז. צרפת נכנעה ב-14 ביוני 1940, למרות התנגדות עזה של הצבא הצרפתי לקראת הסוף. מחוסר ברירה ערכה הממשלה הצרפתית גישושים לשביתת נשק שהביאו לחתימת הסכם עם גרמניה ב-22 ביוני 1940 שלפיו  עברו צפונה ומערבה של צרפת תחת שלטון כיבוש גרמני. דרום צרפת לא נכבש והוקם בו שלטון של שיתוף פעולה עם הגרמנים שבסיסו בווישי (ומכאן השם "משטר ווישי") בראשות המרשל פטן הישיש, גיבור מלחמת העולם הראשונה. פטן החליף את ראש הממשלה הלוחמני פול ריינו, שהתפטר כי לא רצה להיות האדם המאשר בשם צרפת את הכניעה לגרמנים.
הצבאות הצרפתי והבריטי (יחד עם צבאות בלגיה והולנד), שמנו כמה מיליוני חיילים המצוידים בנשק מודרני, הובסו בתוך עשרה ימים. אם כי המערכה נמשכה 45 יום בסך הכול. בתקופה זו היו לצרפת 92 אלף הרוגים ו-1.7 מיליון שבויים.[8]
לתבוסה המהירה והנחרצת של צבאות בריטניה וצרפת היו השלכות מרחיקות לכת על  כל המערכת האסטרטגית באירופה. איטליה נכנסה למלחמה לצידה של גרמניה באופן רשמי ב- 10 ליוני 1940. ארצות דרום-מזרח אירופה נכנסו למערבולת שנמשכה עד לפלישה הגרמנית לרוסיה. ההנהגה הסובייטית התרשמה עמוקות מהניצחון הגרמני המוחץ והגבירה באופן משמעותי את הכנותיה למלחמה עם גרמניה.
לאחר המערכה על צרפת והפיכתה לגרורה גרמנית ניסה היטלר להגיע להסכם שלום עם בריטניה ובמקביל הנחה להכין את מבצע "ארי הים" לפלישה לבריטניה. הצעותיו לשלום נדחו ע"י הבריטים והכישלון של חיל האוויר הגרמני ב"קרב על בריטניה" הוכיח שמבצע "ארי הים" לא יהיה כה קל לביצוע כפי שנראה בתחילה, נחיתה מהים ללא הבטחת השליטה באוויר הוערכה כמסוכנת ביותר.
רומניה אשר כעת בידודה הפך למוחלט כיוון שבריתותיה עם צרפת ובריטניה הפכו לחסרות ערך, החלה משנה כיוון לעבר הסכם עם גרמניה. ב- 29 למאי היא חתמה על הסכם ברטר להספקת נפט לגרמניה בתמורה לנשק. ברה"מ אשר נרעשה מתבוסת בעלות הברית בצרפת והסכם הנפט-תמורת-נשק של גרמניה עם רומניה, דרשה כעבור חודש, ב- 26 ליוני 1940, מרומניה "להחזיר" לה את חבלי בסרביה (על פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב) וצפון בוקובינה (שלא נכלל בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב אולם היה חיוני כשטח כינוס למתקפה אפשרית לעבר שדות הנפט של פלויאשטי). השתלטות סובייטית זו, יצרה איום מיידי על מקורות הנפט העיקריים של גרמניה, בהעמידה את כוחות חזית הדרום הסובייטית של ז'וקוב [1][1][9] במרחק 180 ק"מ מפלויאשטי. מהלך זה גם  דחף את שכנותיה של רומניה, הונגריה ובולגריה, בנצלן את בידודה בזירה הבינ"ל לדרוש קבלת שטחים רומניים שסופחו אליה לאחר מלחמת העולם הראשונה בהיותה שייכת לבעלות הברית המנצחות, הדרישות הובילו למשבר והונגריה ורומניה היו על סף מלחמה ביניהן. על רקע זה קידמה גרמניה כוחות שריון לדרום פולין ולאוסטריה.
במקביל, ובתגובה על האיום הסובייטי המתפתח כנגד מקורות הנפט היחידים של גרמניה, הנחה היטלר, ב- 21 ביולי, את המפקד הכללי של הצבא הגרמני, הגנרל ולטר פון בראוכיץ' (BRAUCHITSCH) להתחיל ללמוד את הבעיה הרוסית ולהכין תוכנית אופרטיבית בהתאם.[10]
ב- 30 לאוגוסט 1940, כונסה בווינה וועידה בה גרמניה ואיטליה הכתיבו לרומניה תנאים להעברת מרבית שטחה של טרנסילבניה להונגריה (ומאוחר יותר, מרבית מחוז דוברוג'ה הדרומי לבולגריה). יחד עם זאת וגם כתגובה לסיפוח הסובייטי של בסרביה הודיע באותו מעמד היטלר כי הוא ערב לעצמאותה של רומניה (מה שנשאר ממנה). ברומניה התרחש מהפך שלטוני, כראש הממשלה נבחר יון אנטונסקו אשר הפך לבעל בריתו של היטלר.
בחודש ספטמבר 1940 נחתמה הברית המשולשת בין גרמניה, איטליה ויפן. היה זה פרי דיפלומטי ראוי לציון עקב הניצחונות הגרמניים באירופה ואות אזהרה לברית-המועצות שראתה בכך התגברות האיום ממזרח וממערב.
בחודש אוקטובר 1940 ניהל היטלר שיחות עם המרשל פטן וגנרל פרנקו על התפתחות המלחמה ולאחר מכן יצא להיפגש עם ידידו מוסוליני בפירנצה. בדרכו לשם, נודע לו, להפתעתו, על הפלישה האיטלקית ליוון – עליה הוא כלל לא התייעץ אתו. במעשה זה, נפתחה מחדש זירת הבלקנים והמלחמה קיבלה כוון מאוד לא נוח מבחינת גרמניה. לדברי היטלר, התוצאה המיידית של פעולה זו הייתה נסיגתו של פרנקו מכל כוונה שעוד הייתה לו להצטרף למדינות הציר בטענה שאינו יכול לסמוך על בעלי ברית כה בלתי צפויים.[11]
בתקופה זו התגברה מאד המתיחות בין גרמניה לברה"מ, במיוחד על רקע מדיניות שתיהן כלפי רומניה ואגן הדנובה (מקורות הנפט). ב- 26 לאוקטובר ביצעה ברה"מ ששלטה כעת על שפך נהר הדנובה לים השחור, התקפה משולבת אווירית-ימית על אי רומני בשפך הנהר. היה זה אירוע משמעותי, אולם אחד מני רבים שאירעו בין הצבא הרומני והרוסי מאז שינויי הגבול בעקבות הסיפוח ביוני.[12]
על רקע זה הוזמן מולוטוב לברלין במגמה ליישב את העניינים ולהרגיע את המצב. אולם מולוטוב הגיע עם רשימת דרישות מגרמניה כלהלן:
·        יש להכיר בכך שפינלנד נמצאת במרחב ההשפעה הסובייטי.
·        יש לחתום על הסכם הבנות לגבי עתידה של פולין.
·        יש להכיר באינטרסים הסובייטיים ברומניה ובבולגריה.
·        יש להכיר באינטרסים הסובייטיים במצרי הדרדנלים (בין הים השחור לים התיכון).
היטלר היה מאד לא מרוצה מהדרישות הסובייטיות (אשר הועברו אחר כך גם בכתב) ובמהלך כל השיחות עם מולוטוב בברלין הביע את מורת רוחו, ובאריכות והחליט לא להתייחס כלל לדרישות אלו. יחד עם זאת הוא הגיע למסקנה סופית, בעקבות ביקור זה, כי המלחמה עם רוסיה הינה בלתי נמנעת במוקדם או במאוחר.
להיטלר הייתה עוד סיבה לאי שביעות רצון ואף זעם, וזו ההתנהגות האיטלקית ועוד יותר ביצועיהם בשדה הקרב אשר הובילו לתבוסות משפילות כנגד יוון בנובמבר 1940 וכנגד הצבא הבריטי בצפון אפריקה חודש אחר כך. שני אירועים שחייבו את הגרמנים להתערב ולשלוח כוחות צבא ניכרים לתמוך בבעלת בריתם החלשה, כוחות שהוצאו מזירות אחרות.
המתקפה על יוגוסלביה, "מבצע 25", נפתחה ב- 8 לאפריל 1941 כשהכוחות הגרמניים יוצאים משטחי כינוס בכל שכנותיה: בולגריה בדרום, רומניה והונגריה במזרח ובצפון וגרמניה ואיטליה מצפון ומערב. המערכה הקונצנטרית הסתיימה בתוך שבוע ימים עם תבוסתו המוחצת של הצבא היוגוסלבי. לגרמנים היו 558 אבדות (151 הרוגים) במערכה זו והם תפסו 254,000 שבויים.[13]
מבצע "מריצה", המתקפה כנגד יוון שהחלה במקביל למתקפה על יוגוסלביה ארכה מעט יותר, כשלושה שבועות, תוך לחימה גם כנגד חיל משלוח בריטי בן כ- 53,000 חיילים. גם מבצע זה הוכתר בהצלחה רבה לגרמנים אשר במחיר של כ- 5,000 אבדות (1,100 הרוגים) השלימו את כיבוש יוון ואף הביסו את חיל המשלוח הבריטי שפינה לבסוף עצמו מיוון באובדן של 11,800 חיילים. בנוסף תפסו הגרמנים עוד 245,000 שבויים יוונים ו- 90,000 יוגוסלבים במערכה זו.[14] יוון נכנעה ב- 30 לאפריל.
במקביל למערכה בבלקנים, חתמה ברה"מ באפריל 1941, על הסכם אי התקפה עם יפן. יפן ראתה בכך הישג דיפלומטי ראוי לציון המאפשר לה להמשיך במלחמה כנגד סין מבלי האיום הרוסי בגב שהודגם במערכת חלקין-גול. ברה"מ, גם כן ראתה בכך הישג דיפלומטי החותר תחת הברית המשולשת ומאפשר לה לרכז את עיקר מעייניה (וכוחות ניכרים מזירת המזרח-הרחוק) באירופה וגורם למלחמה בין יפן לסין ומעצמות המערב באסיה כאשר הם שוחקים את כוחותיהם אהדדי בעוד ברה"מ יכולה רק להנות מהפירות של מאבק זה בסיומו.[15]
כיבוש כרתים במבצע המוטס הגדול ביותר בהיסטוריה (ללא חבירה קרקעית או ימית) נמשך 11 יום בין 20 למאי ל- 1 ליוני 1941, כאשר הגרמנים רושמים לעצמם הישג מרשים נוסף – אם כי, עם אבידות לא מועטות לכוחותיהם המוטסים.
מבצעים אלו בבלקנים, אשר הגרמנים נשאבו אליהם בראשית שנת 1941 בלית ברירה, בשל כישלונות בעלי בריתם האיטלקים, הסיטו במידת-מה את תשומת הלב מההכנות לפלישה לרוסיה ואף גרמו לדחייתה ל- 22 ליוני, עם כי ההשפעה הישירה של המערכה בבלקנים הייתה מועטה מכפי שהבריטים נטו להציגה על מנת להצדיק את מעורבותם במערכה זו. חודש מאי היה משופע בגשמים והקרקע הייתה בוצית ועל כן היה צורך, בכל מקרה להמתין עד שהקרקע תתייבש (כ- 3 שבועות) וכינוס הכוחות מהבלקנים למערכה ברוסיה הצריך זמן מסוים אולם לסיכום ניתן לומר כי המערכה בבלקנים דחתה את הפלישה לרוסיה אולי ב- 3 שבועות.[16]     
 
מבצע "ברברוסה" – התכנון האסטרטגי-אופרטיבי
 
נוהל הקרב הגרמני למבצע החל, כאמור, עם ההנחיה לבראוכיץ' ב- 21 ביולי 1940. למחרת נפגש בראוכיץ' עם ראש המטה הכללי של הצבא הגרמני, פרנץ האלדר (HALDER) לדון בהנחייתו של היטלר שהייתה בעבורם בחזקת פקודת התראה ראשונית להתחיל בתכנון. מייד נקראו ראש חטיבת המבצעים, אל"מ הנס פון גרייפנברג (GREIIFFENBERG) וראש הזירה המזרחית באגף המודיעין, סא"ל אברהרט קינצל (KINZEL) אשר נדרש להציג סקירה כללית של הבעיה שעל הפרק (הוא הפך לקמ"ן המוביל במבצע). אנשי המודיעין והמבצעים החלו בריכוז נתונים לצורך התכנון ושבוע אחר-כך, ב- 29 ביולי מונה לראש צוות התכנון האופרטיבי למבצעים כנגד רוסיה, מיור-גנרל אריק מרקס (MARCKS), שהיה עד אותו זמן ראש מטה הארמיה ה- 18 בגבול עם ברה"מ ולכן בקיא היטב בזירה ובאויב.[17]
באותו היום החל להתגלגל גם תהליך התכנון ברמה הממונה, כאשר רמטכ"ל הכוחות המזוינים (OKW), לוט. גנרל אלפרד יודל (JODL) תדרך את ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל הכוחות המזוינים, אל"מ וולטר וורלימונט (WARLIMONT) בדבר כוונותיו של היטלר לפתיחת מלחמת מנע כנגד ברה"מ וההשלכות הנובעות מכך.[18]   
 
הזירה
 
ביצות הפריפיאט חילקו את זירת הלחימה לשתי גזרות לחימה, צפונית ודרומית. הגזרה הצפונית בין לנינגרד למוסקבה התאפיינה ביערות רבים ועבותים שהתמשכו אל תוך ביצות הפריפיאט. בגזרה זו עברו מספר כבישים מרכזיים שהוו צירי אורך מוורשה ופרוסיה המזרחית דרך סלוצק, מינסק, ויטבסק לעבר מוסקבה.
הגזרה הדרומית, מדרום לפריפיאט במזרח פולין ואוקראינה הייתה פתוחה יחסית עם מעט יערות, יחסית. היה זה אזור לחימה מתאים ללחימת שריון אולם חסר כבישים כמעט לחלוטין, מלבד, כביש ראשי אחד, ציר אורך שנמשך ממערב למזרח דרך קייב ולעבר נהר הדנייפר שהיה מכשול טבעי משמעותי.
הזירה הצפונית אפשרה ניידות אופרטיבית גבוהה יותר בשל רשת כבישים טובה יותר בעוד אוקראינה הייתה שטח מתאים יותר ללוחמת שריון. בגזרה הצפונית, הלחימה תוגבל בעיקר לדרכים ולכבישים.
 
התדריך של היטלר
 
בשיחתו עם בראוכיץ' התווה היטלר את התכלית האסטרטגית של המבצע כלהלן:
1.       המטרה הצבאית הינה להביס את הצבא הרוסי ו/או לכבוש מרחב אשר יוציא את מרכזי התעשייה של גרמניה בשלזיה העילית ובברלין ואת שדות הנפט הרומנים בפלויאשטי מחוץ לטווח הפצצה יעיל של חיל האוויר הסובייטי. על הצבא הגרמני להתקדם למרחק ממנו יוכל חיל האוויר הגרמני לתקוף ביעילות את מרכזי הייצור החשובים של רוסיה האירופית (אורל).
2.       המטרה המדינית כוללת מתן עצמאות לאוקראינה (יצירת מדינה חדשה) ויצירת קונפדרציה של המדינות הבלטיות תחת שליטה גרמנית.
3.       המערכה צפויה להמשך 4 – 6 שבועות.
4.       הצבא הגרמני יצטרך להפעיל כ- 80-100 דיביזיות במערכה זו.[19]
 
ב- 5 לאוגוסט 1940 הציג גנרל מרקס לראשונה את תוכניתו ולהלן קוויה הכלליים:
המטרה – להביס את הצבא הרוסי כך שברית המועצות לא תוכל להוות איום על גרמניה בעתיד הנראה לעין. לשם כך על הצבא הגרמני לכבוש את כל השטח עד לקו רוסטוב-גורקי-ארכנגלסק להסרת איום תקיפות הפצצה רוסיות כנגד גרמניה.
השיטה – נדרשות שתי מתקפות מצפון ומדרום לביצות הפריפיאט כאשר המאמץ העיקרי יהיה מצפון לאזור הביצות ואילו המשני בדרומו. משימת המאמץ העיקרי תהיה להשמיד את הצבא הרוסי ממערב לבירה מוסקבה אשר תיכבש כתוצאה ממאמץ התקפי זה.
לאחר כיבוש מוסקבה וצפונה של רוסיה האירופית יופנו חלקים ממאמץ זה דרומה לעבר אוקראינה לסייע למאמץ המשני אשר יתקוף מדרום לפריפיאט במקביל.
לביצוע המבצע ירוכזו 147 דיביזיות (מהן - 110 חי"ר, 24 שריון ו- 1 פרשים).[20]
 
הצעת הצי
 
אדמירל אריק רדר (READER), מפקד הצי הגרמני, הציע להיטלר ב- 26 לספטמבר 1940 שלא לתקוף את רוסיה אלא לרכז מאמץ סיוע לאיטלקים בצפון אפריקה ולכבוש את תעלת סואץ, העורק הראשי של האימפריה הבריטית וכן חלק מהמזרח התיכון (בעיקר מצרים ארץ ישראל וסוריה) במצב כזה טורקיה תהיה נתונה לחלוטין לחסדי גרמניה וכל הבעיה הרוסית תקבל פרופורציה שונה לחלוטין כאשר היא מאוימת גם מדרום. דהיינו, הרעיון המבצעי של רדר היה לרכז מאמץ כנגד החוליה החלשה - האימפריה הבריטית - אשר יאיים גם על רוסיה וימנע ממנה מלתקוף (מהלך של שח-מלכה-טורה). באותה עת לא היו לצבא הבריטי במזרח התיכון יותר מ- 3 דיביזיות בתקן מלא וניתן היה לרכז למולן רק חלק מהכוח שיועד למבצע ברברוסה – נאמר 30 דיביזיות (מתוך ה- 147) ולהשיג את התכלית הכפולה: תבוסה לבריטניה ואיום על רוסיה מדרום וכל זה בלא לפתוח כלל במלחמה כנגד ברה"מ.[21]
הצעתו של רדר נדחתה ע"י היטלר, יש אומרים בשל מגבולתיו בהבנת אסטרטגיה רבתי.
 
מחקר מטה
 
בחודש אוקטובר 1940 ביצעה חטיבת המבצעים במטכ"ל הצבא הגרמני מחקר מטה ללימוד מעמיק של המערכה החזויה כנגד ברה"מ. היה זה, למעשה, תכנון אופרטיבי מתמשך אשר במסגרתו עלו כמה מהבעיות הצפויות במערכה והפתרונות המוצעים:
1.       יחסי כוחות – למתכננים הגרמנים היה ברור שהם תוקפים בנחיתות מספרית ואף ההבדלים האיכותיים בין שני הצבאות אינם, באופן וודאי, לטובת הגרמנים. אמנם לגרמנים היה ניסיון מבצעי מוכח מהמערכות האחרונות בפולין, סקנדינביה וצרפת והחייל הגרמני ניכן, כתוצאה, מביטחון עצמי ומוראל גבוה, אולם על אף הרמה הנמוכה של הפיקוד העליון הרוסי (לעומת הגרמני) אין להמעיט בערכו של החייל הרוסי המגן על מולדתו. על כן שיטת המתקפה צריכה להישען על שני עקרונות: ריכוז מאמצי המתקפה אל מול נקודות התורפה במערכי האויב והשגת הפתעה – אשר נראה היה כי לא ניתנת להשגה כוללת אלא רק בעיתוי ובמקום (כיוון) המאמצים.
2.       המרחב – הגדול של רוסיה האירופית אפשר לצבא האדום לסגת ולהיערך ברצועות הגנה חדשות בעומק המותקף, תהליך שיקשה מאד על התוקפים ויאריך את המערכה תוך שחיקה אדירה של כוחות הצבא הגרמני לכן יש לעשות כל מאמץ לא לאפשר לרוסים לסגת ולהיערך מחדש ע"י מבצעי כיתור גדולים ועמוקים ככל האפשר.
3.       הזמן – כיוון שמזג האוויר בזירה, המתאים למבצעים צבאיים ממוכנים, מוגבל לחודשים מאי-אוקטובר (כולל) יש לסיים את המערכה בפרק זמן זה, אחר כך יתחיל החורף הרוסי בכל עוזו ולא ניתן יהיה להמשיך במבצע. בתקופה זו יהיה על הצבא הגרמני לגמוע כ- 1,000 ק"מ אל מול התנגדות אויב, על כן מלכתחילה המערכה החזויה סובלת ממגבלת זמן אינהרנטית.
4.       היערכות האויב – מצביעה על ריכוז כוחות עיקרי (כ- 70 דיביזיות) במרחב אוקראינה ובדרום אשר מגמתו ככל הנראה היעד האסטרטגי של רומניה ושדות הנפט שלה. על כן המתקפה מצפון לפריפיאט תהיה כנגד הריכוז הרוסי החלש יותר ויש צורך אחר-כך לתקוף את אוקראינה מצפון על מנת למנוע את האיום על רומניה.
5.       ניתוח היעד המערכתי – הצביע על כך כי על אף המטרות הכלכליות החשובות והשטח הנוח יותר ללוחמת שריון באוקראינה והדרום, הרי השיקול של תנועה מהירה יותר בחלק הצפוני תוך הצלחה בהשמדת כוחות הצבא האדום, בו ריכוזו חלש יותר, מחייב ריכוז מאמץ גרמני מצפון לפריפיאט בשלב הראשון ורק אחר כך טיפול במרכזים הכלכליים של הדרום, אשר לאחר השמדת הצבא יפלו כפרי בשל לידי התוקף.[22]
ב- 5 לדצמבר 1940 הציגו בראוכיץ' והאלדר את התוכנית למבצע "ברברוסה" בפני היטלר תוך הבהרת השיקולים העיקריים למאמץ עיקרי בצפון ומאמץ משני בדרום. היטלר אישר את התוכנית תוך הדגשת נקודה מרכזית אחת: יש חשיבות עליונה להשמדת כוחות הצבא הרוסי לפני שיצליחו לסגת. מבחינה זו, למוסקבה אין חשיבות מיוחדת ועל כן כיבושה הינו משני להשמדת הצבא הרוסי בצפון ובדרום.
במהלך החודשים נובמבר-דצמבר 1940 ביצע עוזר הרמטכ"ל למבצעים, גנרל פאולוס, תרגיל מטכ"לי תלת-שלבי לבחינת תוכנית המבצע. תוצאות תרגיל זה היו כי משאבי הצבא הגרמני גבוליים ביותר באם הרוסים יגלו התנגדות נחושה, יצליחו לסגת ולהיערך מחדש (בניגוד לציפיות). בעקבות תרגיל זה ביצע רח"ט תחזוקה, גנרל-מאיור אדוארד ואגנר (WAGNER) תרגיל תחזוקתי לבחינת נושא ההספקה לשטחי הכינוס ולתמיכה במאמץ המבצעי במהלך המבצע. המסקנות של שני התרגילים הועברו לרמטכ"ל – גנרל האלדר.
במקביל, הונחו ראשי המטות של 3 קבוצות הארמיות לתכנן את מבצעיהן ולהעלות בעיות צפויות למטכ"ל. ב- 13-14 לדצמבר התבצע דיון מקיף במטכ"ל עם כל ראשי המטות ונדונו בעיקר הנושאים שלא נמצאו להם פתרונות בעבודת המטה עד אז. בדיון זה הוסכם על הכול שברה"מ תובס בפרק זמן של 8-10 שבועות.[23] 
 
הגורם הכלכלי.
 
במהלך חודש נובמבר 1940, הורה הרמן גרינג (במסגרת תפקידו כראש תוכנית 4 השנים) לראש האגף הכלכלי של הכוחות המזוינים, לט. גנרל גיאורג תומס (THOMAS) ללמוד את ההשלכות הכלכליות של המערכה כנגד ברה"מ. בדו"ח שהגיש תומס לאחר מחקר מטה בנושא, הגיע למסקנות שלהלן:
·     לאחר כיבוש רוסיה האירופית (לא כולל האורל), מצב המזון וחומרי הגלם של גרמניה ישתפר באם ניתן להימנע מהרס מצבורי האספקה של ברה"מ, אזור הנפט של הקבקז ייתפס ללא פגע ובעיית התחבורה תיפתר.
·     במקרה שהלחימה תימשך, גרמניה תוכל להרוויח מכך רק באם תיפתר בעיית התחבורה והאוכלוסייה המקומית תשתף פעולה.
·     עד אשר תובטח האספקה מהמזרח הרחוק, תסבול גרמניה ממחסור בחומרי גלם אסטרטגיים כמו גומי, טונגסטן, נחושת, פלטינה, אלומיניום, אסבסט ו- JUTE.
·     כל המרחב שמדרום לוולגה ולדון ובכלל זה הקווקז חייבים להיכלל ביעדי המבצע. הנפט המופק באזור הקווקז יהיה חיוני לפיתוח השטח שייכבש ברוסיה.
·     כיבוש רוסיה האירופית יאפשר השתלטות על 75% מהתעשייה הביטחונית הרוסית ו- 100% של תעשיית המכשירים המדויקים והאופטיים.
·     מחקר כלכלי זה הוצג להיטלר ועל אף שהכיר בחשיבותו, לא חשב כי יש צורך להכניס כל שינוי בתוכניותיו המדיניות-צבאיות.
 
הנחיה 21 – מבצע "ברברוסה"
 
ב- 6 לדצמבר 1940 הורה יודל לוורלימונט לנסח את ההנחיה למערכה נגד רוסיה על בסיס התוכנית הראשונית שאושרה ע"י היטלר. 6 ימים אחר-כך הועברה ליודל טיוטת הנחיה מס. 21 ולאחר שהכניס בה מספר שינויים לא משמעותיים, הורה להכין טיוטה סופית. באותו יום פרסם מטה חיל הים דו"ח בו הוא מזהיר מפני הסכנה בפתיחת חזית שנייה כאשר הצי מושקע כולו במערכה כנגד בריטניה שלא הוכרעה עדיין. ב- 16 לדצמבר, וורלימונט העביר את הטיוטה המתוקנת ליודל אשר אמור היה להציגה להיטלר למחרת. במעמד זה, דנו יודל ווורלימונט בסכנה של מלחמה בשתי חזיתות והבעיות הרציניות שתתעוררנה כתוצאה.
ב- 17 לדצמבר הציג יודל, להיטלר את הנחיה מס. 21 אשר הכניס בה מספר שינויים בסיסיים בהקשר למשימות שתי קבוצות הארמיות אשר יופנו למבצעים שמצפון לביצות הפריפיאט, לאמור: רק לאחר השמדת הצבא הסובייטי במרחב זה וכיבוש המדינות הבלטיות כולל נמלי קרונשטט ולנינגרד יופנה המאמץ למוסקבה (אלא עם כן הצבא הרוסי יתמוטט מוקדם מהמצופה – ואז יוכל הצבא הגרמני לתקוף לכוון מוסקבה ולנינגרד במקביל).
 
לאחר הכנסת השינויים הנדרשים התפרסמה ב- 18 לדצמבר 1940 הנחיה מס. 21 – מבצע "ברברוסה".
 
להלן עיקרי ההנחיה:
הצבא הגרמני חייב להתכונן לחיסול רוסיה הסובייטית במערכת בזק, אפילו לפני סיום פעולות האיבה כנגד בריטניה הגדולה.
למטרה זו יקצה הצבא את כל כוחו לבד מאלה שיושארו למגננה על השטחים הכבושים מפני מתקפת פתע.
 
שיטה כללי:
בשלב ההתחלתי, יושמד הצבא הרוסי הערוך במערב ברה"מ בסדרה של מבצעים נועזים שיובלו ע"י התקפות שריון. יש למנוע את הנסיגה המאורגנת של יחידות שלמות לעומק המרחב הרוסי.
בשלב העוקב, יבוצע מרדף מהיר עד לקו ממנו לא יוכל עוד חיל האוויר הרוסי לתקוף את שטחה של גרמניה.
היעד הסופי של המבצע הינו לבודד את אירופה מאסיה ע"י התייצבות על קו שיימשך מהוולגה ועד לארכנגלסק בצפון. במצב זה ובאם יהיה צורך יוכל חיל האוויר הגרמני לנטרל את אזור התעשייה האחרון שיישאר בידי הרוסים - בהרי אורל.
כתוצאה ממבצעים אלו יאבד הצי הרוסי (הבלטי) מהר מאד את בסיסיו ויחדל להיות מבצעי.
כל ניסיון מצד חיל האוויר הרוסי להתערב יימנע ע"י תקיפתו מייד בתחילת המערכה, בבסיסיו, בסדרת תקיפות פתע.
 
בעלות ברית ומשימותיהן:
יש להיערך להשתתפותן הפעילה של רומניה ופינלנד במלחמה כנגד ברה"מ; הן תספקנה חילות משלוח באגפי כוחות היבשה הגרמניים (מדרום ומצפון).
בעיתוי המתאים, על הפיקוד העליון להכניס מדינות אלו בסוד המבצע ולתאם אתן את השתתפותן.
 
כוחות ומשימות – כללי:
זירת המבצעים מחולקת לשניים מצפון ומדרום לביצות הפריפיאט. המאמץ העיקרי יוטל מצפון לפריפיאט ויכלול 2 קבוצות ארמיות.
במסגרת זו, קבוצת הארמיות הימנית (הדרומית) תזכה בעדיפות מיוחדת להקצאת כוחות שריון. משימתה תהיה לתקוף מהמרחב שבסביבות וורשה ולהשמיד את הצבא הרוסי ברוסיה הלבנה (ביילורוסיה). לאחר השלמת משימה זו תפנה כוח משוריין משמעותי צפונה וביחד עם קבוצת הארמיות צפון אשר תתקוף מפרוסיה המזרחית לכוון לנינגרד, ימגרו את כוחות האויב באזור הבלטי. רק לאחר שמשימה חיונית זו תושלם יש לכבוש את הערים קרונשטדט ולנינגרד. או אז יכוונו המבצעים כנגד מוסקבה המהווה מרכז תקשורת וייצור ביטחוני.
קבוצת הארמיות שתתקוף מדרום לביצות הפריפיאט תבצע גם כן לפיתה כפולה. כוחות משמעותיים שיתקפו מהאגפים יגרמו למיגור כולל של הכוחות הרוסים באוקראינה ממערב לדנייפר. ההתקפה העיקרית תונחת מאזור לובלין לעבר קייב בעוד הכוחות המכונסים ברומניה יצלחו את נהר הפרוט התחתי ויהוו את הזרוע השנייה של הלפיתה רחבת ההיקף. משימת הצבא הרומני תהיה לרתק את הכוחות הרוסיים שיילכדו בין שתי הזרועות.
לאחר שהקרבות מצפון ומדרום לביצות הפריפיאט יסתיימו בהצלחה ייפתח מרדף לעבר היעדים שלהלן:
בדרום – לעבר אגן הדונייץ שהנו אזור בעל חשיבות צבאית-כלכלית משמעותית ויש לכבשו ללא עיקוב.
בצפון – לעבר מוסקבה שיש להגיע אליה מוקדם ככל האפשר בגלל מאפייניה המדיניים והכלכליים שהנם בעלי חשיבות מרובה והמהווה גם צומת רכבות מהמעלה הראשונה.
משימות חיל האוויר יתמקדו בסיוע לקרבות ביבשה (ולא בהפצצות אסטרטגיות).[24]
 
מדוע לפתוח חזית שנייה ?
 
הדעה הכללית הייתה שהמערכה ברוסיה תסתיים בתוך זמן קצר. אולם מפקדת הצי לא הייתה שותפה לאופטימיות זו. ב- 27 לדצמבר ניסה אדמירל רדר שוב לשכנע את היטלר כי על גרמניה לרכז את כל משאביה הצבאיים כנגד בריטניה. מדינה זו הולכת ומתחזקת לאור הצלחותיה כנגד האיטלקים והסיוע שהיא מקבלת מארה"ב. אולם באם גרמניה תרכז את כל הפוטנציאל המלחמתי שלה לחיזוק חילות האוויר והים יושג במהרה הניצחון על בריטניה. כל ביזור עוצמה יאריך את המלחמה ויעמיד בסכנה את הצלחתה. רדר הציג עמדה שהתנגדה בנחרצות לפתוח במערכה כנגד רוסיה לפני שבריטניה תובס.
בתשובתו של היטלר ניתן לראות את תפיסתו האסטרטגית הכוללת. הוא הסכים שיש להקצות משאבים נוספים לבניית צוללות. אולם באופן כללי הוא הסביר כי מגמות ההתפשטות של ברה"מ כפי שבאו לידי ביטוי בבלקנים (ובכלל מזרח אירופה) תוך איום על מקורות הנפט היחידים של גרמניה, מחייבים את גרמניה לחסל את יריבתה האחרונה ביבשת אירופה לפני שירד המסך באחרונה על המערכה עם בריטניה. למטרה זו יש לתת עדיפות לבניין הכוח של הצבא; ברגע שהמערכה כנגד רוסיה תסתיים בהצלחה יועתקו המשאבים מהצבא לצי ולחיל האוויר בעדיפות ראשונה.
 
נוהל הקרב ממשיך בכל הרמות
 
במהלך חודש ינואר 1941 החלו תרגילי מפקדות בכל קבוצות הארמיות לבחינת המשימות שהוטלו עליהן ובסוף החודש התקיימה פגישה מיוחדת של מפקד הצבא בראוכיץ' עם מפקדי קבוצות הארמיות לדיון בממצאים.
ב- 2 וב- 3 לפברואר דן היטלר עם גנרל פדור פון בוק, מפקד קבוצת ארמיות מרכז (המסגרת החזקה ביותר) ואחר כך עם רמטכ"ל הצבא האלדר בתוכניות לאישור תוכניות קבוצות הארמיות.
במהלך החודשים פברואר-מרץ 1941, התנהל נוהל הקרב ברמת הארמיות וקבוצות-השריון, לאחר שקיבלו את הפקודה ממפקדת הצבא. במסגרות אלו בוצעו נהלי-קרב מסודרים עד רמה של תרגילי מפקדות.
במהלך החודשים מרץ ואפריל (ובמקביל למערכה בבלקנים) הוכנסו מספר שינויים בתוכנית הבסיסית כאשר המשמעותי שבהם היה בקבוצת ארמיות דרום אשר תוכניתה שונתה ממבצע לפיתה רחב-היקף, אשר עבורו לא היו לה מספיק כוחות, הוחלט לרכז את כל הכוח המשוריין שלה בזרוע הצפונית שתבצע הבקעה ואיגוף מהיר, מצפון, של הכוחות הרוסיים באוקראינה על מנת להרחיקם מהר ככל האפשר משדות הנפט של פלויאשטי. תיקון זה הוכנס בפקודות הסופיות למבצע אשר פורסמו תחת הכותרת: הנחיה מס. 32 מ- 11 ליוני 1941.[25]
 
לסיכום
ניתן להעריך כי תוכנית "ברברוסה" הייתה נועזת בכל מה שקשור לגורמי הזמן והמרחב, הכמויות והאיכויות של האנשים והציוד ולגדולתו של הסיכון המדיני. התוכנית על אף מורכבותה הייתה בראיה הכוללת פשוטה, בכך הייתה עצמתה ויתרונה. היא הייתה מושרשת היטב במצב הגיאוגרפי, הכלכלי והצבאי, עברה תהליך עבודת מטה ונוהל קרב שיטתיים כולל תרגילי מפקדות ומשחקי מלחמה ברמות השונות.
הרעיון האסטרטגי של "ברברוסה" היה להשמיד את הצבא הסובייטי מהגבול הפולני עד לוולגה במהלומת קיץ אדירה ולהוריד את מחוזותיה לדרגת מושבות בלתי חמושות שבהן יוצבו חיילות מצב גרמניים ושינוהלו ע"י גרמניה. מהאזורים המרוחקים ההם שום מפציץ שהיה קיים אז, לא יכול היה לאיים (בהגעתו) על גרמניה, גורם חיוני בשיקולים. קו ההתחלה היה בפולין. אורכו היה כשמונה מאות קילומטרים מן הצפון לדרום, מהים הבלטי ועד הרי הקרפטים (בנוסף הייתה גם פעולה התקפית מרומניה, שנועדה לאבטח את שדות הנפט של פלויאשטי).
קו היעד היה באורך של כמעט 3,200 ק"מ מארכנגלסק על חוף הים הלבן דרומה לקזאן ולאורך הוולגה לים הכספי. הנקודה המרוחקת ביותר עליו נמצאה במרחק של כ- 2,000 ק"מ מקו ההתחלה.
הקו שאליו הגיעו הגרמנים בדצמבר 1941, נמתח מלנינגרד במפרץ הפיני, דרך מוסקבה לחצי-האי קרים ולים-השחור במרחק קטן בלבד מרוסטוב שעל נהר הדון. אורכו כמעט 2,000 ק"מ ובמרחק של כתשע מאות קילומטרים מקו ההתחלה.
  
 
ברור אפוא, שהגרמנים נבלמו ע"י הרוסים בערך במחצית הדרך.
אבל לאמיתו של דבר, הם נבלמו ממש ברגע האחרון – בחפירה האחרונה.
 
 
הצבא הגרמני
 
סדר הכוחות של הצבא הגרמני, לצורך הפלישה לברה"מ כלל:
 
145 דיביזיות ובכלל זה 19 דיביזיות שריון.
 
בעוצמה של:
 3,050,000 חיילים, 625,000 סוסים, 600,000 כלי רכב, 3,350 טנקים ו- 7,184 קני חת"ם ועוד כ- 2,000 מטוסים
 (בהם: 1,160 מפציצים ו- 720 מטוסי קרב).
היערכות: כוחות אלו אורגנו למתקפה ב- 3 קבוצות ארמיות, צפון, מרכז ודרום שכללו 11 ארמיות.[26]
לעוצמה זו יש להוסיף את הצבאות הרומני בדרום, והפיני בצפון אשר סיפקו אבטחות אגף לצבא הגרמני.
הצבא הרומני אף אורגן בקבוצת ארמיות רביעית – קבוצת הארמיות אנטונסקו – אשר כללה 2 ארמיות רומניות ה- 3 (דומיטרסקו) וה- 4 (צ'ופרקה) וכן את הארמיה ה- 11 הגרמנית (שוברט) לשלב הכיבוש מחדש של בסרביה וצפון בוקובינה. הצבא הרומני התוקף כלל עוד 325,685 חיילים.[27]
הצבא הפיני פעל, במקביל, לכיבוש מחדש של השטחים עליהם השתלטו הרוסים בעקבות מלחמת החורף. לצורך כך הפעיל מעט יותר מ- 15 דיביזיות בעוצמה של כ- 300,000 חיילים כאשר המאמץ העיקרי מונחת במייצר הקרלי, בין אגם לאדוגה לים הבלטי.[28]
בחיל השריון הגרמני שהוביל את הפלישה לרוסיה נעשתה ראורגניזציה ערב "ברברוסה". מכל דיביזיה משוריינת נלקח אחד משני הרגימנטים של הטנקים שלה כדי להגיע למספר של 20 דיביזיות. כתוצאה מהראורגניזציה נפגם איזון הכוחות. הדבר גרם להכפלת מספר המטות וכוחות השירותים בלי להגדיל את כוח המחץ של השריונים. חטיבות שריון צריכות להיות חזקות בטנקים, המספר 20 דיביזיות שריון הרשים, אבל מספר הטנקים למעשה לא גדל. בכוח הלחימה הגרמני היו 3,218 טנקים.[29]
 
 
הצבא האדום
 
מול הגרמנים שפלשו לרוסיה, עמד הצבא המרשים ביותר בעולם מבחינת כמות החיילים, כמות אמצעי הלחימה ואיכותם.
כבר ב- 1939, בעקבות החתימה על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב הועבר חוק גיוס חובה בברה"מ, על פיו, כל אדם מגיל 19 (ובוגר תיכון מגיל 18) חייב בשירות בצבא. השירות הרגיל היה בן 3 שנים, קצינים זוטרים בצבא וחיילי חיל האוויר – 4 שנים ובצי – 5 שנים[30]. באופן זה עמד לרשות ברה"מ מאגר כוח-אדם אדיר. צבא אשר קודם לכן מנה פחות ממיליון חיילים, החל גדל במכפלות עצומות ועד סוף שנת 1939 כבר מנה 1,300,000 חיילים[31]. היה זה צבא שמפקדיו צעירים, בעקבות טיהורי השנים 1937-1938 במהלכם סולקו מתפקידם כ- 40,000 קצינים (מתוך 200,000 - מהם נעצרו 10,868) והגידול המהיר של הצבא, חסרו לאיוש מלא של התקנים ערב הפלישה הגרמנית – 66,000 קצינים (מתוך כמיליון). אולם גל הטיהורים שפגע בעיקר בפיקוד העליון יצר אווירה של פחד וחוסר ביטחון שהשתררו בצבא[32]. היה זה צבא אשר למרבית מפקדיו הבכירים היה ניסיון קרבי כבר ממלחמת האזרחים ולאחרים מהמלחמות בספרד, כנגד יפן, הפלישה לפולין ומלחמת החורף. מבחינת אמצעי לחימה ואיכותם עלה צבא זה על כל שאר צבאות העולם גם יחד בתחום הטנקים והמטוסים (ראה להלן). הגיוס לצבא, בפועל, היה חלקי ונבע בעיקר מהתפתחות הצרכים עם התמשכות המלחמה וכן במהלך מלחמת החורף ולאחריה, במחצית 1940 כבר מנה הצבא 3.15 מיליון חיילים והמשיך לגדול ביתר שאת לאחר סיום המערכה במערב אירופה ובבלקנים.
 
סדר הכוחות של הצבא האדום כלל:
5 פיקודים מרחביים בדרג האסטרטגי הראשון אשר הפכו לחזיתות עם הפלישה הגרמנית – הצפונית, הצפונית-מערבית, המערבית, הדרומית-מערבית והדרומית.
23 מפקדות ארמיה (מהן 7 – עתודת הפיקוד העליון בדרג האסטרטגי השני).
60 מפקדות קורפוסי חי"ר.
20 מפקדות קורפוסים ממוכנים.
303 דיביזיות (198 חי"ר, 40 שריון, 20 חי"ר ממוכן, 10 חטיבות נ"ט, 5 מפקדות קורפוסים מוטסים, 74 אגדי ארטילריה).
 
עוצמתו:
5.6 מליון חיילים
24,000 טנקים
48,000 קני חת"ם
17,400 תותחי נ"ט (מהם 14,900 45 מ"מ)
 
חיל אוויר:
 249 IL-2, 490 PE-2, 1,309 MIG-3, 309 YAK-1, 322 LAG-3, ובסה"כ: 2,769 מטוסים חדישים ועוד: 14,495 מטוסים כלהלן: 1,846 DB-3-, 541 TB-3-, 6,656 SB-, 1,979 I-16-, 3,473 I-153-. = 17,000 מטוסי קרב והפצצה.
 
היערכות:
5 חזיתות הדרג האסטרטגי הראשון: 186 דיביזיות.
בדרג האסטרטגי השני:
במרחב בריאנסק-רז'ב - 51 דיביזיות (בינתיים נבנו בדרג זה עוד 2 ארמיות עם עוד 26 דיביזיות ובסה"כ - 77).
בחזיתות המזרח הרחוק וטרנס-בייקל: 31 דיביזיות (חלקן בתנועה לזירה האירופית החל ממאי).
בזירות אחרות של ברה"מ: 35 דיביזיות.
מרכז הכובד הרוסי בהיערכות היה בחלקה הדרומי של הזירה האירופית, 100 מתוך 186 דיביזיות הדרג הראשון נערכו באוקראינה, מולדובה וחצי האי קרים כמו כן 23 מתוך 51 דיביזיות עתודת הפיקוד העליון (הארמיות ה- 16 וה- 19) כונסו מלכתחילה באזור קייב (אוקראינה).
 
פעילות:
הצבא האדום היה בתהליך של השלמת ההיערכות בזירה האירופית לאחר שכ- 71% מההיקף המיועד כבר היה מגויס וערוך בזירה זו בעוד דיביזיות רבות עושות דרכן מהמזרח הרחוק ומרכז אסיה לעבר הזירה, לאחר חתימת הסכם אי-הלוחמה עם יפן. הכוחות שהיו כבר ערוכים עסקו באימונים ובקידום כוחות מערבה ככל האפשר לעבר קו-המגע-הקדמי (הקמ"ק) עם הצבא הגרמני תוך ריכוז מרבית הכוח בגזרה הדרומית והדרומית מערבית לעבר רומניה ושדות הנפט שלה[33].
תורת הלחימה: של הצבא האדום כונתה "האידיאולוגיה הצבאית" והייתה בבסיסה התקפית ביותר עם ציווי אוטומטי של העברת המלחמה לשטח האויב מוקדם ככל האפשר. תו"ל זו התפתחה על בסיס לקחי צבא הצאר ממלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים (1917-1920) אך בעיקר הניסיון שנצבר ע"י השתתפות קצינים רבים במלחמת האזרחים בספרד והמערכות המוצלחות כנגד היפנים בחלקין-גול והפולנים בספטמבר 1939. אולם ההשפעה הגדולה ביותר הייתה למלחמת החורף כנגד פינלנד אשר במהלכה ספג צבא זה כמה כישלונות צורבים. הפקת הלקחים ממלחמת החורף הייתה מקיפה ביותר והמסקנות יושמו ביסודיות. הבסיס נשאר כשהיה מתקופת טוכצ'בסקי – הקרב העמוק אלא שכאשר הוא נתקל ברצועה המבוצרת של קו מנרהיים ומרחבי הטונדרה הלפלנדית, נאלץ לקבל התאמות שהתמקדו בעיקר בנושא הקרב המשולב. וכך התמקדו תקנוני השדה המעודכנים של הצבא האדום (מיוני 1940)  בקרב עמוק אשר יבוצע לאחר הבקעה בגזרה צרה (כמו מתקפת ברוסילוב במלחמת העולם הראשונה) שתובל ע"י יחידות סער שיוכנו במיוחד לפריצת מכשולי האויב והתגברות על ביצוריו באמצעות שיתוף פעולה בין-חיילי ובין זרועי[34].  גם במגננה, הגישה ההתקפית הייתה בולטת לעין -  ההגדרה של גישה זו הייתה תחת הכותרת: מגננה קדומנית-פעילה שכוונתה, ספיגת המהלומה הראשונית של התוקפן באמצעות גייסות מחפים במרחב רצועת האבטחה ומעבר מיידי למתקפת-נגד בה יושקעו מירב הכוחות והאמצעים ואשר תהדוף את התוקפן במהירות מעבר לגבולות המדינה תוך המשך המתקפה בשטחו של האויב עד להכרעתו הסופית[35]. כישלון צבאות צרפת ובריטניה אל מול מלחמת-הבזק של הגרמנים לא השפיעו רבות על התו"ל הסובייטי כיוון שמדינות אלו נחשבו ל"מפגרות" מבחינה אידיאולוגית ולכן הובסו בשל רוח לחימה בלתי מספקת. אולם מאורעות אלה, בכל זאת הפתיעו את סטאלין אשר ציפה שהמערכה במערב תהיה הרבה יותר ממושכת ותתיש את היריבים. סיומה המהיר היה אות לכך שהעימות עם גרמניה יתרחש, כנראה, מהר מהצפוי ועל כן ניתנה הוראה להקים 30 קורפוסים ממוכנים, מהם 20 באופן מיידי. ב- 25 ליוני 1941 נקבעה ישיבה סדירה של המועצה הצבאית המרכזית לאישור תקנון השדה המעודכן PU-39 של הצבא האדום בו הוגדרה בבירור תורת הלחימה לאמור: "....באם האויב יאלץ אותנו להילחם, הצבא האדום יהיה הצבא ההתקפי ביותר מאז ומעולם. מלחמתנו תהיה מתקפתית, תוך קביעת המטרה המכרעת של הבסת האויב בשטחו. הצבא האדום ילחם להשמדת האויב. המטרה העיקרית של הצבא האדום תהיה ניצחון מכריע ותבוסה מוחלטת לאויב...
....כל מבצע, במתקפה או במגננה מיועד להבסת האויב. אולם רק מתקפה מכרעת בכיוון העיקרי שתלווה בכיתור האויב תוך לחץ מתמיד תוביל להשמדת כוחות האויב ומתקניו. מתקפה הינה צורת הלחימה העיקרית של הצבא האדום...
....המתקפה הינה העדות הברורה ביותר לעליונותנו על האויב".[36]
 
פיקוד ושליטה בצבא האדום
הגידול המהיר של הצבא מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה, אילץ לקצר מאד את הכשרת המפקדים מחד גיסא ולקדמם באופן מהיר מאידך גיסא. התוצאה הייתה של הרבה מאד קצינים אשר חסרו ניסיון מספק והכשרה והשכלה צבאית מסודרת. זאת כאשר היחס בין חיילים לקצינים היה 1:6, מהגדולים בעולם, בשל כך שקצינים רבים מילאו תפקיד של מש"קים. הפיקוד הבכיר, ככלל, אמנם היה מנוסה ובעל השכלה צבאית אולם שיטת המועצה בפיקוד על היחידות (המפקד והקצין הפוליטי) הוכחה כבלתי יעילה ולאחר מלחמת החורף בוטלה ולמפקד ניתנה הסמכות העליונה (עד רמת הקורפוס, מעל זה נשארה השיטה הישנה). זאת ועוד, לאחר מלחמת החורף אף הוחלט על החזרת הדרגות לצבא וכ- 1,000 קצינים בכירים קיבלו דרגות גנרל (לפי הוותק והתפקיד). בעקבות מלחמת החורף אף נעשו חילופים רבים בפיקוד הבכיר: שר ההגנה וורושילוב הועבר מתפקידו והוחלף בטימושנקו שהיה מפקד החזית במלחמת החורף. כמו כן הוחלף הרמטכ"ל שפושניקוב במרצקוב שהיה מפקד הארמיה ה- 7 בשלב השני של מלחמת החורף. בראשית 1941 שוב הוחלף הרמטכ"ל וכ- 5 חודשים לפני הפלישה הגרמנית, התמנה ז'וקוב במקומו של מרצקוב (כך יצא שב- 5 שנים התחלפו 4 רמטכ"לים: יגורוב, שפושניקוב, מרצקוב ז'וקוב ושוב שפושניקוב לאחר הפלישה הגרמנית).
בראשית מאי 1941 לקח סטלין על עצמו גם את תפקיד ראש הממשלה ולראשונה בתולדות ברה"מ אוחדו תפקידי ראש המפלגה עם ראש הממשלה. תחתיו היה שר ההגנה, המרשל טימושנקו – כדרג הפיקוד הראשי של הצבא, ושרי הממשלה האחרים ובכללם שר החוץ, שר הצי ואלו האחראים על התיעוש הביטחוני. משרד ההגנה (קומיסריאט העם לענייני הגנה) כלל מספר מנהלות ואת המטכ"ל של הצבא ובראשו הרמטכ"ל – ז'וקוב. מתחתם מחוזות צבאיים (פיקודים מרחביים, שהפכו לחזיתות עם הפלישה הגרמנית) אשר כללו ארמיות ובתוכן קורפוסים ודיביזיות.
 
 
התכנון האופרטיבי הרוסי
 
התכנון האופרטיבי הסובייטי היה התקפי בעיקרו. העדות הטובה ביותר לתכנון זה ניתנת במסמכים שנחשפו לאחר נפילת ברה"מ במשחקי המלחמה שנערכו בצמרת הצבא האדום בחודש ינואר 1941 (במקביל לתרגילי המפקדות הגרמניים). משחקי מלחמה אלו בחנו את התכנון האופרטיבי הרוסי הבסיסי אשר נשען על התפישה ההתקפית של "האידיאולוגיה הצבאית" הסובייטית. בוצעו שני משחקי מלחמה, הראשון ב- 2-6 לינואר 1941 והשני ב- 8-11 לינואר. הם נערכו ע"י משתתפי הכנס של הפיקוד הבכיר של הצבא ומשרד ההגנה אשר התקיים כמה ימים קודם (בדצמבר 1940) ובהמשך ישיר שלו. במש"ם הראשון נבחנה מתקפה אשר המאמץ העיקרי שלה מצפון לביצות הפריפיאט ולעבר פרוסיה המזרחית ובשני, המאמץ העיקרי מדרום לביצות הפריפיאט לעבר רומניה ומקורות הנפט של פלויאשטי. בשני משחקי המלחמה התחלקו המשתתפים ל"מזרחיים" (רוסים) ו"מערביים" (גרמנים) כאשר מפקח על המשחקים ומנחה אותם, שר ההגנה בכבודו ובעצמו, המרשל טימושנקו, ואילו בראש צוות התחקור של המשחקים אשר צריך היה להוציא מהם לקחים עמד הרמטכ"ל, הגנרל מרצקוב. במשחק הראשון, מפקד המזרחיים היה גנרל פבלוב, מפקד המחוז הצבאי המערבי ומפקד המערביים היה גנרל ז'וקוב, מפקד המחוז הצבאי קייב. במשחק השני הם התחלפו בתפקידים כאשר ז'וקוב משחק את הרוסים ופבלוב את הגרמנים. כל צד במשחקים כלל כמה עשרות קצינים בכירים אשר צריכים היו לתפקד כמפקדי חזיתות וארמיות, לקבל החלטות, לכתוב פקודות ולחבר דוחות על התקדמות המבצעים. בשני המקרים המשחק התחיל עם סיפור פתיחה שהאויב תוקף את שטח ברה"מ, מצליח לחדור לעומק 70 – 120 ק"מ נתקל בעוצמת הכוחות הסובייטים ונהדף מעבר לגבול ואז מתחיל המש"ם, בשטח האויב.[37] תוצאת המשחקים הובילה למסקנות שיש להעדיף את הכוון הדרומי על זה הצפוני אשר חשף יכולת משופרת בגזרת פרוסיה המזרחית – הים הבלטי לבלימת מתקפה סובייטית ואילו היעד אינו בעל חשיבות דומה לשדות הנפט של רומניה. מסקנה שהנחתה אחר כך את היערכות הצבא האדום לקראת יוני 1941. ניסוחיו ומסקנותיו של הרמטכ"ל מרצקוב היו כה עלובים שבעקבות משחקי מלחמה אלו הוא הועבר מתפקידו וז'וקוב החליפו כרמטכ"ל.   

באביב 1941 דיווח המודיעין הגרמני, שהצבא האדום מרוכז במערב, בפולין, במקום בו נפגשו הצבאות לאחר כיבושה. הערכות זו של הרוסים, צופפה את הצבא  האדום בהישג ידה של מהלומת-חיסול מהירה אחת וויתרה לכאורה על היתרון הרוסי הגדול של עומק ותמרון בשטח. לרוסים הייתה עדיפות הן בכמויות והן באיכות אמצעי הלחימה. התוכנית הגרמנית התבססה על המידע שהיה באותו זמן בידיהם ועל פיו יחסי הכוחות הכלליים הצביעו על כך שהגרמנים יתקפו עם 150 דיביזיות כ- 200 רוסיות כ- 3,200 טנקים לעומת כ- 10,000 ויעמדו נוכח יתרון בלתי ידוע (לגרמנים) במטוסים. הגרמנים השליכו יהבם בתוכנית זו על יתרון באימון, במצביאות, בעבודת מטה, בחיילים טובים יותר ובניצול החלטי וזריז של גורם ההפתעה. אחרי מלחמת פינלנד-רוסיה נראה הדבר כסיכון סביר.
מבצעית – הגרמנים ציפו להבקיע את רצועת ההגנה בגבול המערבי בשלוש התקפות-בזק אדירות בו-זמנית, שתיים מצפון לביצות הפריפיאט ואחת מדרומן, שיכתרו ויחסלו את הכוחות הרוסיים המרוסקים תוך כמה שבועות. כך יחדל להתקיים חלקו העיקרי של הצבא האדום כמעט מההתחלה.
 
מהלך קרבות הקיץ, יוני-אוגוסט 1941
 
כאשר פלשו הגרמנים לברית המועצות, הם פעלו על פי השיטה שהוכתבה בהוראה מס' 21 (של הפיקוד העליון) למבצע "ברברוסה" מה- 18 לדצמבר 1940. ובתרגומה לפקודות אשר ריכזו את עיקר הכוחות המשוריינים והממוכנים הגרמניים בקבוצות השריון ה- 2 וה- 3 (שהפכו מאוחר יותר לארמיות שריון) במסגרת קבוצת-הארמיות מרכז של פלדמרשל פדור פון בוק. ריכוז עוצמה זה בא לאפשר את רציפות והמשכיות המתקפה היבשתית לכוון מוסקבה (דרך מינסק, סמולנסק וויאזמה). השיטה בה דגלו רוב המפקדים הגרמנים.
ב- 22 ליוני, חדרה קבוצת-הארמיות מרכז לתוך רוסיה הלבנה, אזור מכוסה יערות עבותים ודליל אוכלוסייה הנחצה ע"י דרכים ספורות.
התקדמותה של קבוצת-הארמיות מרכז עם קבוצות-השריון באגפיה הייתה מהירה. בצפון התקדמה קבוצת-השריון ה- 4 מפרוסיה המזרחית. בוק ומפקדי השריון שלו, (גנרל הרמן הוט (HOTH), מפקד קבוצת-השריון ה- 3 וגנרל היינץ גודריאן (GUDERIAN), מפקד קבוצת השריון ה- 2) שאפו להפגיש את חודי-החנית המשוריינים במרחב סמולנסק בעומק 600 ק"מ מקו ההתחלה וגנרל פרנץ הלדר (HALDER) ראש מטה צבא היבשה אישר מגמה זו. אולם היטלר חשב את מפקדיו לפזיזים מדי וסרב לקחת את הסיכון.[38]
במקום זאת, הכוחות הלופתים יצרו מגע ביניהם בבירת רוסיה הלבנה – מינסק ב- 27 ליוני.[39]
הכוחות הרוסיים אשר נשארו מכותרים מערבה למינסק כללו את הארמיות הסובייטיות ה- 3 וה- 10 וחלקים משלוש ארמיות אחרות.  ובסה"כ 290,000 שבוים.[40]
מופתעים מעצמת המתקפה הגרמנית, אמנם נלקח בחשבון בהערכת-המצב הרוסית כי הגייסות המחפים עלולים להידרש לנסיגה ולההדף אחורה (מזרחה) בשלבי הפלישה הראשונים. אולם מיקומם של הגייסות העיקריים כה מערבה, כמעט על הגבול עם הצבא הגרמני וקריסת היערכות זו גרמו לתבוסות חסרות תקדים.
סטלין הוכה בהלם מהמתקפה המפתיעה של הגרמנים, בשעות הראשונות הוא לא יכול היה להאמין למתרחש ורק כעבור כמה ימים החל מעקל את האירועים.
אפילו מחלקת המבצעים במטכ"ל במוסקבה איבדה את השליטה על מפקדות החזיתות. מפקדי הצבא האדום נמנעו ככל האפשר בימי הלחימה הראשונים לדווח לרמה הממונה על המתרחש בשל החשש מתגובת הממונים על התפתחויות לא רצויות בשדה הקרב. תוצאת החשש מתגובת הרמה הממונה גרמה לכך שהקצינים הרוסיים איבדו במהירות את השליטה בעוצבותיהם אף בדרגים הגבוהים ביותר. הדיווחים שהתקבלו ותמונת המצב שעמדה לרשות מפקד החזית המערבית –גנרל דימיטרי פבלוב - ברוסיה הלבנה היו כה בלתי מתקבלים-על-הדעת ושונים מהציפיות, עד אשר מפקדתו איבדה את היכולת ליזום פעילות מבצעית ומצאה עצמה מגיבה, לרוב באיחור למבקעי הבזק הגרמניים עד כדי חוסר יכולת להדביק את האירועים. חזית זו שהייתה מהחזקות ביותר במערך הרוסי התפוררה במהירות לא מעט בשל התפוררות העוצבות הליטאיות אשר חייליהן ערקו כאיש אחד עם הפלישה הגרמנית. גנרל פבלוב נקרא ב- 30 ליוני למוסקבה (8 ימים לאחר תחילת הפלישה) יחד עם ראש מטהו גנרל קלימובסקיך, קצין הקשר שלו גנרל גריגורייב ומפקד הארטילריה של החזית גנרל גליץ. כולם נידונו בפני בית דין צבאי ופבלוב הוצא להורג.[41]
במקומו מונה מרשל סמן קונסטנטינוביץ טימושנקו – שר ההגנה ו"מנצח" מלחמת החורף נגד פינלנד – כמפקד החזית המערבית (לאחר שהודח, בעצם, מתפקידו כשר ההגנה...). באותו יום גם הוקמה ה"סטבקה" המפקדה העליונה של המדינה במלחמה עם סמכויות כוללות על המגזרים הצבאי והאזרחי גם יחד. אמצעים חריפים מסוג זה ננקטו בחלקם, משום אי הבנת הגורמים האמיתיים למפלות הראשונות וניסיונו של סטאלין לתלותם בשלומיאליות ותבוסתנות של המפקדים בשטח. הצבא האדום, על אף ציודו הטוב יחסית וכמות הטנקים והמטוסים הרבה, חסר היה בדרך כלל בשנת 1941 את הלכידות היחידתית, רוח הקרב והמנהיגות. פעמים, לחמו הכוחות להיחלץ מכיתור, ופעמים עלה הדבר בידם אולם כשלים בפיקוד והקרבת ציוד וכ"א בכמויות אדירות בחודשים הראשונים, בניסיון לבלום את שטף ההתקדמות הגרמני, תוך התפרקותן של יחידות שלמות, בריחות ועריקות רק הקלו על האחרונים עוד יותר.
לאחר השלמת טיהור כיס מינסק בתחילת יולי, המשיכה קבוצת-הארמיות מרכז את מתקפתה באמצעות הארמיה ה- 4 (בפיקוד גנרל פון קלוגא) שריכזה כעת תחת פיקודה את שתי קבוצות-השריון, של הות ושל גודריאן.[42] הארמיות ה- 9 וה- 2 אשר נעו בעקבות השריון אבטחו את אגפיו וטיהרו את השטח. בניגוד למבצע מינסק כעת צריך היה לאבטח אגפים חשופים הולכים ומתארכים כאשר בדרום לא היו קיימות כבר ביצות הפריפייאט הבלתי עבירות ואילו בצפון, קבוצת-הארמיות הגרמנית חסרה שריון מספיק לשמש כאבטחת אגף. בינתיים חיל ההנדסה הגרמני החל להחליף את מסילות הברזל לתקן האירופי (או להשתמש בינתיים בקרונות וקטרי שלל). על המערך התחזוקתי היה לתספק בהמשכיות וברציפות את חודי-החנית  המשוריינים באמצעות תובלת משאיות ממחסנים המתרחקים והולכים מקו המגע.[43]
על אף שהחי"ר הגרמני התאמץ בצעידתו עד כדי 50 – 60 ק"מ ליום הוא התקשה יותר ויותר לסגור על הפער הגדל והולך בינו לבין השריון. עובדה זו השפיעה על ההתקדמות הגרמנית כיוון שקרבות רציניים תמיד היו תלויים בעצמה הקבועה של דיביזיות החי"ר. על אף מאמציהם של הסובייטים לתגבר את החזית המערבית בגזרת סמולנסק, הם לא הצליחו לעצור את ההתקדמות הגרמנית. בדרך כלל התמוטטו המערכים הסובייטים אל מול השריון הגרמני, כאשר קצינים בודדים מוצאים עצמם אוספים נחשלים ומאלתרים קווי הגנה חדשים.[44]
בהתקדמה על פני גזרה רחבה הגיעה קבוצת-השריון ה- 3 של הות לויטבסק, במחצית יולי וחלפה הלאה מצפון לסמולנסק;
קבוצת-השריון ה- 2 של גודריאן צלחה את הדנייפר במוהילב ב- 10 ליולי.[45]
הרוסים תקפו נגד נואשות את אגפי הגרמנים  ואף כבשו מחדש את רוגצ'ב  שעל הדנייפר ב- 13 ביולי.[46] אולם הגרמנים הגנו בדרך כלל היטב על אגפיהם ונכנסו לסמולנסק ב- 16 ליולי.[47] הארמיות הסובייטיות ה- 16 וה- 20 נלכדו ממערב לסמולנסק ותקפו מזרחה דרך העיר כאשר שאר כוחות החזית המערבית משתדלים לחלצן. הגרמנים החזיקו היטב בטבעת הכיתור וגמרו את טיהור כיס סמולנסק ב- 5 לאוגוסט בשבותם 300,000 רוסים לערך.
בשתי מערכות לפיתה גדולות ממדים, השמידה קבוצת הארמיות מרכז של בוק את הארמיות הסובייטיות שהגנו על רוסיה הלבנה בתפסה 600,000 שבויים. זו הייתה מלחמת-בזק מוצלחת בקנה מידה רחב. בטחון הגרמנים בניצחונם גבר והלך תוך שחשו שהם מתקרבים לסיום המערכה.
בצפותם שהגרמנים ימשיכו לכוון מוסקבה, ריכזו הרוסים ארמיות נוספות ותקפו נגד בעקשנות במהלך חודש אוגוסט. כאשר קבוצת ארמיות מרכז עברה למגננה, הסיקו הרוסים שהם השיגו ניצחון.[48]
אך ההסבר היה אחר, קבוצות הארמיות צפון ודרום לא יכולות היו לנהל מבצעי לפיתה קלאסיים כמו במינסק וסמולנסק באשר לא היה מצוי ברשותן מספיק גייסות משוריינים וממוכנים. קבוצות ארמיות אלו היו בעלות זרוע אחת בלבד כיוון שהיה ברשות כל אחת רק קבוצת-שריון אחת (למול שתיים בקבוצת-ארמיות מרכז).
משימתה של קבוצת-הארמיות צפון, בפיקודו של פלדמרשל ריטר פון לאב, הייתה פחות מורכבת. שטחי הכינוס שלה מצויים היו במזרח-פרוסיה ואוכלוסיית הארצות הבלטיות הייתה עוינת את הממשלה הסובייטית. בכל מקרה הקרקע הביצתית ומכוסת היערות סיפקה שטחי תמרון מועטים בלבד.[49] קרקע זו והמחסור בשריון מנעו מקבוצת-ארמיות צפון להגיע להישגים כה מרשימים כמו קבוצת-ארמיות מרכז – הייתה לה רק קבוצת-השריון ה- 4 בפיקודו של גנרל אריק האפנר. בכל זאת הצליחו הגרמנים גם בגזרה זו להתגבר בקלות על המגננה הרוסית וחצו את נהר הדווינה ב- 26 ליוני. לאחר מכן התקדמו לתוך אסטוניה ומעבר לאגם פיפוס במחצית יולי.
קבוצת הארמיות דרום הייתה פחות מוכנה וקיבלה את המשימה המורכבת ביותר. במקור, הפיקוד העליון הגרמני תכנן לפיתה שתתמקד סביב אזור קייב, אך במחצית מרץ 1941 החליט שקבוצת הארמיות תשנה את שיטת ההתקפה ובמקום לפיתה תבצע איגוף מצפון לכיוון קייב. החלטה זו הייתה פועל יוצא מכמות עוצבות השריון – 5 דיוויזיות בלבד – בקבוצת ארמיות דרום ומוכנותן. עוצבות אלו לא היו רעננות לחלוטין לאחר המערכה בבלקנים. קבוצת הארמיות הרומנית של אנטונסקו שנועדו לתקוף לכיוון בסרביה באגף הדרומי, חסרה הייתה לחלוטין ציוד ואמל"ח מודרני ובכלל זה שריון ותותחי נ"ט. יתר על כן, צריך היה להגן היטב על הגבול הרומני ע"מ למנוע מהרוסים מלפגוע בשדות הנפט של פלויאשטי.[50]
מצדו השני של הגבול, ערכו הסובייטים את מירב ומיטב כוחם הלוחם ועוצבותיהם החזקות ביותר באוקראינה.[51] היערכות זו שרתה הן תוכנית מתקפה – לעבר שדות הנפט של רומניה והן אפשרות מגננה על ריכוז התעשייה באגן הדון אשר היה בעל חשיבות דומה לריכוז התעשייה הגרמנית במחוז הריין. כ- 60% מהפחם הרוסי וכ- 30% מהברזל הופקו באזור זה. ובנוסף, פלישה לאוקראינה יכלה לנתק את רוסיה משדות הנפט הגדולים של בקו על שפת הים הכספי אשר הפיקו באותה תקופה 70% מהנפט של המדינה.[52] מה שעשה את המצב לגרוע יותר, אוכלוסיית אוקראינה עיינה את רוסיה הסובייטית ועלולה הייתה לסייע לפולש. ולבסוף, מרחבי השדה הפתוחים וחסרי תוואי השטח הבולטים של אוקראינה סיפקו את שטח התמרון הטוב ביותר לשריון ברוסיה האירופית. מכל הסיבות הללו, הרוסים בטוחים היו בהעריכם כי ההכרעה בעת המלחמה עם גרמניה תתרחש בדרום.
פלדמרשל גרד פון רונדשטדט, מפקד קבוצת-הארמיות דרום תכנן לתקוף דרומה לכיוון קייב ע"מ לתפוש ראשי-גשר על נהר הדנייפר למבצעים בעתיד תוך השענות על השטח הבלתי עביר של ביצות הפריפיאט באגפו הצפוני. הארמייה ה- 11 של פון שוברט ברומניה, כחלק מקבוצת הארמיות אנטונסקו, אמורה הייתה להמתין להצלחת מבצע זה ואז להתקדם במהירות לתוך אוקראינה במקביל להתקדמות הארמייה הרומנית ה- 4 לכיוון אודסה.[53]
כפי שהתפתחו המבצעים בפועל, גנרל אוואלד פון קלייסט, מפקד קבוצת-השריון ה- 1, התקדם בשיטתיות, תוך היתקלויות ביחידות קטנות של הרוסים, אותן הביס בדרכו והגיע לז'יטומיר, כ- 160 ק"מ מקייב ב- 9 ליולי, הוא פעל בשיתוף פעולה צמוד עם הארמייה ה- 6 של רייכנאו.[54] כאשר צלחה הארמייה ה- 11 את הפרוט ונכנסה לבסרביה, מבקעו העמוק של קלייסט החל מסכן את הארמיות הרוסיות שהיו ערוכות עדיין לאורך הגבולות של פולין ורומניה. אך בגזרה זו הורה  מפקד פיקוד קייב הרוסי – גנרל קירפונוס -  על נסיגה לאלתר.[55] הארמייה ה- 5 הסובייטית בפיקוד גנרל פוטפוב, נערכה להגנה עיקשת בהישענה בגבה על ביצות הפריפיאט ותקפה נגד במיומנות את האגף הגרמני הצפוני.
ללחימתה של ארמייה ספציפית זו הייתה השפעה מיוחדת על הכוונת המערכה בהמשך ע"י הפיקוד הגרמני העליון. להוציא את הנסיגה הראשונית, מירב כוחות הארמיות הרוסיות ה- 6 וה- 12, כ- 20 דיביזיות בסה"כ, כותרו ב- 2 לאוגוסט באזור אומן. עם חיסולו של כיס אומן נתפשו כ- 103,000 שבויים.[56]

בתחילת אוגוסט נראה היה כי המטרה שהוטלה על הצבא הגרמני ב"מבצע ברברוסה" (...השמדת כוחו העיקרי של הצבא הרוסי במערב רוסיה בסדרת מבצעים נועזים ובהובלת כוחות השריון...) הושגה במחצית יולי 1941. כוחות המחוזות הצבאיים (החזיתות) הבלטי והמערבי (כ- 70 דיביזיות) הובסו, נהדפו לעומק 350-450 ק"מ מזרחה, נכנעו או שחייליהן נמלטו ליערות. מעט מאוחר יותר קרה דבר דומה ל- 60 דיביזיות נוספות שנשלחו לתגבר את החזיתות הצפונית-מערבית והמערבית בין ה- 22 ליוני ל- 9 ליולי. הגרמנים כבשו את ליטא, לטביה, מרבית שטחה של ביילורוסיה, צלחו את נהרות הבוג, הנימן, הדוינה המערבית, הברזינה והדנייפר. הם כבשו את פסקוב ב- 9 ליולי ואת סמולנסק ב- 16. שני שלישים מהמרחק מהגבול ועד ללנינגרד ומוסקבה נכבשו בפחות מחודש ימים. כוחות מהחזית הדרומית-מערבית נסוגו אף הם באי-סדר מעבר לגבול הפולני-רוסי הישן; במחצית יולי כבשו ראשי החץ המשוריינים הגרמניים את ז'יטומיר וברדיצ'ב והתקרבו לפרברי קייב. הים הבלטי הפך לאגם גרמני ועל פי כל הדיווחים מהחזית, הייתה התמונה שהצטיירה בפיקוד העליון הגרמני – ששוב ניצחה גרמניה במלחמה – תוך כשלושה שבועות ועתה עסקו רק בחיסול קני התנגדות.
הייתה זו תבוסה מוחלטת של הדרג האסטרטגי הראשון של הצבא האדום (אשר היה גדול יותר בסד"כ מכל צבא אירופאי ומכולם יחד במספר הטנקים). כמעט כל הציוד והאמל"ח הכבד במחוזות המערביים אבדו. עד ל- 6-9 ליולי, איבדו החזיתות הצפונית-מערבית, המערבית והדרומית מערבית: 11,700 טנקים, 19,000 תותחים ומרגמות ויותר ממיליון פריטי נשק קל. האבידות הכבדות ביותר היו בקרב השריון. ב- 15 ליולי 1941 בוטלו סופית (רשמית) הקורפוסים הממוכנים של הצבא האדום כמסגרות לוחמות.
ב- 29 ליולי 1941 הודח ז'וקוב מתפקיד הרמטכ"ל והוחלף בשפושניקוב.[57]
האבידות בקרב שלושת החזיתות הנ"ל עד ל- 9 ליולי כללו 749,000 הרוגים, פצועים ונעדרים. מספר זה אינו כולל אבידות בקרב גייסות הדרג האסטרטגי השני אשר השתתפו בקרבות בתחילת יולי ולא את אבידות החזית הצפונית (המחוז הצבאי של לנינגרד) והחזית הדרומית (המחוז הצבאי של אודסה) אשר החלו להלחם ב- 29 ליוני וב- 2 ליולי בהתאמה.[58] ניתן להבין את משמעות המספרים הללו בהשוואה לאלו של הצבא הגרמני באותה תקופה: 64,132 אבידות (עד ה- 6 ליולי) בכלל החזית המזרחית ו- 92,120 עד ה- 13 ליולי (על פי יומני הלדר). מכאן שיחס האבידות בין הצבא הגרמני במתקפה לצבא האדום במגננה היה 1:10, בטנקים המספר עוד יותר מדהים, 11,700 אל מול 503 גרמנים, כ- 1:20.
היה זה הישג חסר תקדים על פי כל קנה מידה. התורות הצבאיות ואף ההיגיון הפשוט מצביעים על כך שאבידות הכוח התוקף אמורות לעלות על אלה של הכוח המגן אלא עם כן זוהי מלחמה קולוניאלית באפריקה בה לצד אחד יש רובים ותותחים והשני מצויד בחניתות וחצים. אולם זה לא היה המצב בקיץ 1941 בחזית המערבית של ברה"מ: הצד המגן עלה על התוקף הן בכמות והן באיכות האמל"ח ומספרי הלוחמים ובמיוחד בטנקים ומטוסים. כמו כן יכול היה לבנות מערכים מבוצרים רבים לעומק על בסיס הנהרות והיערות שהוו מכשולים טבעיים בזירה.
ניתן לומר כי עד ל- 10-15 ליולי 1941 כבשו (או למעשה "עברו") הגרמנים שטח של 700 אלף קמ"ר אשר היה פי שלוש מהשטח שכבשו הגרמנים בפולין בספטמבר 1939 ופי 6 מהשטח שכבשו הגרמנים בבלגיה, הולנד וצפון צרפת במערכת מאי-יוני 1940 (שם נכבש שטח ברוחב כ- 300 ק"מ ובעומק כ- 350 ק"מ, שטח שתאם את שיטחה של ליטא אשר נכבשה ע"י קבוצת-ארמיות גרמנית אחת, הצפונית, החלשה ביותר, בתוך שבוע אחד). 
כמובן התקדמות עצומה זו דרשה קורבנות אדם, אובדן ציוד ושחיקת מכונות. התבקשה הפסקה לצורך ייצוב שנמשכה עד אמצע אוגוסט. הפסקה זו תאמה את לוח הזמנים הגרמני המקורי.[59] בתקופת עצירה אופרטיבית זו נערך הוורמכט מהים הבלטי ועד הים השחור. הצטייד ותיקן את ציודו תוך שידוד מערכות לשלב הבא. קבוצת הארמיות אנטונסקו בוטלה עם השלמת החזרתן של בסרביה וצפון בוקובינה לריבונות רומנית ואנטונסקו קיבל דרגת מרשל מהמלך כתגמול להישג זה.
 
התפנית דרומה, אוגוסט-ספטמבר 1941
 
היסטוריונים רבים מוסיפים לטעון, בהתבססם בעיקר על דברי גודריאן, כי הגרמנים הפסידו במלחמה במחצית יולי. אחרי התקדמות מדהימה במשך שלושה שבועות לסמולנסק – שני שלישים מהדרך למוסקבה – בכך שציוו על קבוצת השריון של גודריאן לסייע לרונדשטט לסגור על כיס קייב (ועל הות לסייע ללאב בכיתור לנינגראד) במקום להרשות לו להמשיך בהתקדמות.
הטענה היא ששבועות יקרים אבדו והציוד המשוריין נשחק במידה קיצונית.[60] כך שניטלה התנופה מההתקפה הסופית על הבירה. כמה בקיעים פעורים בביקורת הזו בסעיף "הפניה דרומה".
ההוראה המקורית למבצע "ברברוסה" (ראה לעיל) כוונה ללפיתה והשמדת הצבא הרוסי, ורק אחר כך לכיבוש לנינגראד ומוסקבה ובסדר זה. אך בחירה קפדנית זו של היעדים במלחמה – אשר קדמה להם עבודת מטה יסודית ומדוקדקת – סבלה משחיקה מכוונים שונים החל בגנרלים במטכ"ל ועד מצביאים בחזית אשר ראו בהתפתחות הקרבות סיבות לשנות מהתכנון המקורי ולהחליף את סדר העדיפויות בהשגת היעדים כאשר רוב החולקים דגלו ב"מוסקבה תחילה". אך ערעורים אלו נשארו מתחת לפני השטח כל עוד האמינו כולם כי הצבא האדום יתמוטט לפני שיהיה צורך בקבלת איזו החלטה אסטרטגית חדשה. אך ככל שההתנגדות הרוסית נמשכה במהלך קיץ 1941, המחלוקות החלו צפות אל פני השטח. הכוונת המלחמה החלה סובלת מהססנות כאשר הפיקוד הגרמני העליון לא הוציא כל פקודה חדשה וכמו כן סירב לאפשר למצביאים בשטח לשנות כהוא זה מההוראות המקוריות.
הפיקוד העליון (היטלר) מעולם לא חשב שמוסקבה הייתה היעד החשוב ביותר בין לנינגראד לאגן הדונייץ, ככל שנבחנו העובדות ונותחו יותר לעומק נטו הגרמנים לקבל את נקודת המבט הרוסית אשר מאז ומתמיד ציפו להכרעת המערכה באוקראינה.
ב- 4 ליולי הורה היטלר לראש המטה הכללי של הכוחות המזוינים, גנרל יודל, להוציא פקודת התראה המכינה את הכוחות בשטח לפנות הן דרומה והן צפונה לאחר חציית נהרות הדנייפר והדוינה. יודל בתורו הורה את הלדר להוציא פקודות התראה לקבוצות-השריון השנייה והשלישית להתכונן לפניות בהתאם.[61]
הלדר מצידו, מצא עצמו, בעמדה מאד לא נוחה כאשר דעותיו לא תאמו כלל את הקו הרשמי. בהאמינו (כמו אחרים) כי האפשרות היחידה העומדת בפני גרמניה להימנע ממלחמה ממושכת בשתי חזיתות – כמו במלחמת העולם הראשונה – בין רוסיה לבריטניה, היא בניצחון בזק במזרח. ע"מ להימנע מ"מלחמת החפירות", חשב הלדר כי שמירת היוזמה במבצעים תלויה ביכולת לרכז את מירב הכוחות והאמצעים לגזרת חזית אחת ובה בלבד להמשיך בהתקדמות אל מול יעד מהמעלה הראשונה – מוסקבה – לדעתו. הרוסים יהיו חייבים אז לרכז את כל כוחותיהם להגנת הבירה וכוחות אלו יכותרו ויושמדו ע"י הצבא הגרמני בגישות למוסקבה. כאשר העיר תיפול, יאבד לרוסים מרכזם המדיני והמנהלי וכן צומת תחבורתי חשוב ביותר. חבלי הארץ בצפון ובדרום ינותקו ביניהם והמוראל הרוסי יושפע באופן חמור. בהתבססו על טיעונים אלו, העדיף הלדר לא לשנות את משימותיהן של קבוצות-השריון בקבוצת ארמיות מרכז. ובשונה מהמגמה המקורית, הות וגודריאן אמורים היו להתקדם באגפי ההתקפה על מוסקבה וע"י כך לבצע כיתור נוסף של הארמיות שיגנו הפעם על הבירה.[62]
היטלר לא קיבל את הצעתו הקולנית (כפי שניווכח להלן) של הלדר. בדבקו בתוכנית המקורית הוא הוציא הוראות ב- 19 וב- 23 ליולי להמשך המבצעים. קבוצת-השריון ה- 3 של הות הועברה ת"פ קבוצת-ארמיות צפון וקיבלה את המשימה להתקדם לכיוון צפון מזרח, לנתק את צירי התחזוקה שבין מוסקבה ולנינגרד ולהתקדם בתאום עם קבוצת-השריון ה- 4 לכוון לנינגרד. משימת קבוצת-השריון ה- 2 של גודריאן, שהועברה ת"פ קבוצת-ארמיות דרום, הייתה להשתתף בהשמדת כל הכוחות הרוסיים מערבית לנהר הדנייפר. קבוצת-הארמיות מרכז, לאחר הלקח ממנה השריון צריכה הייתה להמשיך את התקדמותה מזרחה בכוח החי"ר בלבד ולטהר את השטח שכבר נכבש. גם לאחר הוצאת הוראות אלו המשיכו חלק ממפקדי צבא היבשה להביע את חילוקי הדעות שלהם, כך מפקד צבא היבשה פלדמרשל פון בראוכיץ', המשיך לטעון שיעדים אלו כפי שבאו לידי ביטוי בהוראות הפיקוד העליון שאפתניים מדי ובמיוחד הופך מצבה של קבוצת הארמיות מרכז למאוד לא נוח.[63]
מודע להתנגדות המתמשכת מצד המפקדים בצבא היבשה לאסטרטגיה של הפיקוד העליון, הוציא היטלר ב- 30 ליולי הוראה חדשה על פיה השינויים לא יבוצעו אלא לאחר גמר ההכנות התחזוקתיות הנדרשות בכוחות השריון לאחר ההתקדמות המהירה וקרבות השלב הראשון.[64] בראשית אוגוסט יצא היטלר לחזית להתרשם בעצמו ולהגיע להחלטה סופית לאחר התייעצות עם המפקדים במקום. ביקורו בשטח רק חיזק את דעתו כי האסטרטגיה המקורית היא הנכונה[65] על אף שחלק מהמפקדים עדיין נשארו חלוקים בדעתם עליו.
ב- 7 לאוגוסט ניסה הלדר לשכנע את המפקדה העליונה של הכוחות המזוינים (OKW) בתפישתו ע"י שיחה שניהל עם יודל.[66] הלדר טען שאל למבצעי הגרמנים להיות מושפעים מריכוז הכוחות הרוסים במרחב קורוסטן (הארמיה ה- 5) אלא להחליט על מבצעים רחבי הישג. מושפע משיחה זו, הוציא יודל נייר עמדה המצדד במאמץ עיקרי לכיוון מוסקבה.[67] בשלב זה כבר לא ניתן היה להימנע מהחלטה נחרצת לכאן או לכאן, בעת העצירה האופרטיבית נסתבר לגרמנים שעד עתה כבר נספרו 360 דיוויזיות רוסיות (לעומת ההערכה ההתחלתית של 200) ושעד אוגוסט הם כבר ספגו 260,000 נפגעים[68] התקווה לניצחון מוחץ ב- 1941 נראתה כאפשרית, עדיין, ע"י ריכוז הכוחות במאמץ עיקרי אחד. ב- 18 לאוגוסט, עשה הלדר מאמץ אחרון לשכנע את היטלר כי קבוצת הארמיות מרכז צריכה להתחיל מיד בהתקדמות למוסקבה.[69] הלדר ציין שמהלך זה מחייב הפעלתן של קבוצות-השריון ה- 2 וה- 3, שכוחות אלו יכולים להשלים רק עוד מבצע גדול אחד לפני בוא החורף, ושהמתקפה על מוסקבה לא יכולה להמשך מעבר לאוקטובר. על מנת לנצל את עליונותן האיכותית, טען הלדר, על הגרמנים לתקוף בדיוק במקום שהרוסים מרכזים את מירב כוחותיהם – דהיינו – בגזרת קבוצת הארמיות מרכז (הגרמנים העריכו כעת כי מרכז הכובד בהיערכות הרוסית נע מדרום למרכז). בנייר עמדה משלה, מאותו תאריך, תמכה המפקדה העליונה של הכוחות המזוינים (יודל וקייטל) במבצע לכיוון מוסקבה מסיבות דומות.[70]
על אף תמימות דעים זו של ראשי המטות של צבא היבשה (OKH) ושל מטכ"ל הכוחות המזוינים (OKW) דבק היטלר במטרה המקורית. ב- 20 לאוגוסט, הוא סיים את המחלוקת על האסטרטגיה בהודיעו שאיננו מקבל את דעתם של ראש המטות. מוסקבה איננה היעד החשוב ביותר. סדר העדיפויות בהשגת היעדים מצביע שהיעדים החשובים נמצאים בגזרות של קבוצות הארמיות צפון ודרום. על קבוצת הארמיות צפון היה לכתר את לנינגרד וליצור מגע עם הפינים. ואילו על קבוצת הארמיות דרום היה לכבוש את קרים, את אזור התעשייה של הדונייץ ולנתק את הספקת הנפט מהקווקז.[71]
במחצית חודש אוגוסט חידשו הגרמנים את המתקפה. לקראת שלב זה הצטרפו למתקפה הגרמנית (בנוסף לרומנים ולפינים) חיילות משלוח מהונגריה, איטליה וסלובקיה. חיל המשלוח האיטלקי היה בסד"כ של קורפוס (2 דיביזיות ממונעות ודיביזיית פרשים) ובעוצמה של 62,000 חיילים תחת פיקודו של הגנרל ג'יובני מסה (MESSE) אשר הוכפף לקבוצת-השריון ה- 1 של קלייסט. עוצבה זו הוחלפה כעבור מספר חודשים בכוח גדול יותר – הארמיה האיטלקית ה- 1.[72]  ההונגרים השתתפו באמצעות כוח שכונה "הקבוצה הקרפטית" בסד"כ של קורפוס ("מהיר") ועוד 2 חטיבות ממוכנות ובעוצמה של 40,000 חיילים, תחת פיקודו של הגנרל פאראנק שזומבטלי (SZOMBATELYI). הם הוכפפו לארמיה ה- 17 הגרמנית של גנרל שטולפנגל.[73] בנוסף השתתפה דיביזיה ספרדית ("הדיביזיה הכחולה" AZUL – מורכבת כולה ממתנדבים מצבא ספרד שהתלהבו מהאידיאולוגיה הנאצית), בפיקודו של גנרל גרנדס (GRANDES) במסגרת קבוצת ארמיות מרכז כחלק אינטגרלי מהצבא הגרמני.[74] הצבא הסלובקי, שלח אף הוא חיל משלוח לרוסיה אשר כלל בתחילה 45,000 חיילים בפיקוד שר ההגנה, אולם העדר אמצעי ניוד לא אפשרו לכוח זה לעמוד בקצב הצבא הגרמני ולכן הוקמה מתוכו חטיבה מוגברת ניידת בלבד, שכונתה פילפוסק (PILFUSEC), על שם מפקדה אשר צורפה אף היא למאמץ בכוון מוסקבה.[75]
קבוצת-הארמיות מרכז כבשה את גומל וקבוצת-הארמיות דרום הגיעה לדנייפר, הישגים אלו יצרו כיס ענקי במערך הרוסי. בשל חילוקי דעות בקרב הפיקוד העליון הגרמני באשר להמשך כיוון המתקפה, ווידא היטלר אישית שהמתקפה של שתי קבוצות-הארמיות לא תיעצר משני אגפי הכיס עד אשר כותרו כל הכוחות הרוסיים יחד עם הארמייה ה- 5 מצפון לקייב.
בהמשך לפקודותיו של היטלר התחילה ב- 25 לאוגוסט מערכת כיתור רחבת היקף במערב אוקראינה.[76] הארמייה ה- 2 וקבוצת השריון ה- 2 של גודריאן, תקפו דרומה מכיוון גומל, חצו את נהר הדסנה והבקיעו במהירות את חזית הארמיות הרוסיות ה- 21 וה- 40. לגבי גודריאן ההתקדמות הוטרדה בהתקפות-נגד מסוכנות משני אגפיו.[77] הודות להפוגה שניתנה להם בתחילת אוגוסט לתחזק את האמל"ח שבידיהם והמנוחה שהתאפשרה לחיילים שוב היו דיוויזיות השריון של גודריאן ב- 80% מעוצמתן המקורית בעוד שאר הדיביזיות שלו במחצית כוחן. במקביל להתקדמותו של גודריאן דרומה הבקיעה קבוצת-השריון ה- 1 של קלייסט מראש הגשר שלה – שמצוי היה מזרחית לדנייפר – צפונה, במגמה לחבור לכוחות גודריאן כ- 250 ק"מ מזרחית לקייב. בינתיים הארמייה ה- 6 הגרמנית תקפה את הארמייה ה- 5 הסובייטית בצלחה תחילה את הדנייפר ואח"כ את נהר הדסנה. כמו פעמים רבות בעבר גם הפעם תגובת הפיקוד העליון הרוסי התמהמה ופקודות הנסיגה בוששו להגיע. על אף שסטלין היה מודע היטב לחומרת המצב, הוא הורה לקירפונוס מפקד החזית הדרום-מערבית (ולנציג הסטבקה בזירה זו – המרשל בודיוני), להגן על קייב בכל מחיר[78] במגמה לשכנע את ארה"ב ובריטניה כי רוסיה מחזיקה מעמד (ראה להלן). המפקדים הרוסים בשדה היו עדיין בתהליך של בקשה לאישורי נסיגה כאשר כוחותיהם של גודריאן וקלייסט חברו בקוקיויסטה ב- 16 לספטמבר. הכיס הענקי של קייב הכיל את הארמייה ה- 5 הסובייטית אשר זמן כה רב בלמה את התקדמות קבוצת-הארמיות דרום – יחד עם הארמיות ה- 21, ה- 26 וה- 37 וכן חלקים מהארמיות ה- 38 וה- 40. סה"כ 665,000 שבויים ע"פ המקורות הגרמניים.[79] הצלחה טקטית כבירה זו נראתה בנסיבות ההן כניצחון אסטרטגי.
במקביל ל"פנייה דרומה" איחדו הגרמנים ובעלי בריתם הפינים את מאמציהם כנגד לנינגרד בצפון, אחד היעדים שקיבלו עדיפות גבוהה במיוחד בהוראת "מבצע ברברוסה" (ראה לעיל).
 בסוף יולי התייצבה הארמייה הגרמנית ה- 18 על גדות אגם אילמן.[80] אולם הקרקע הביצתית בעלת התכסית המיוערת לא התאימה למבצעי שריון וקבוצת-השריון של האפנר נתקלה במכשולים רבים. מדרום לאגם אילמן, באזור סטריה-רוסה, תקפו נגד הרוסים  בעוצמה כה גדולה עד כי הפיקוד העליון הגרמני החליט להעביר את הקורפוס הממונע ה- 39 מקבוצת-השריון ה- 3 צפונה.[81] בהגיע תגבור זה פתחה קבוצת-הארמיות של לאב בהתקפה בשלהי חודש אוגוסט. הארמייה ה- 18 כבשה את נובוגרוד והתקדמה לכוון טיקוין בצלחה שטח קשה עבירות אל מול התנגדות גוברת והולכת. הארמייה ה- 16 הגיעה לדמיאנסק בקרבת גבעות ולאדי בתחילת ספטמבר. הסובייטים הגיבו בארגנם מחדש את מערך הפיקוד והשליטה ובהטילם למערכה ארמיות רעננות. חזיתות לנינגרד, הקראלית והצפונית-מערבית הוכפפו ישירות לפיקוד הסובייטי העליון (הסטבקה) במוסקבה באמצעות דרג פיקודי חדש שכונה הזירה הצפונית אשר עליה נשלח לפקד הגנרל ז'וקוב בחודש ספטמבר.[82] לנינגרד הפכה לפיקוד החשוב הראשון שעשה את ז'וקוב לגנרל הרוסי המפורסם ביותר במלחמה. ב- 10 ליולי תקף צבאה הקראלי של פינלנד ובנצלו את התנאים הגרועים בהם מצאו עצמם הרוסים מדרום ללנינגרד הצליח להדוף במהירות את הארמיות הרוסיות ה- 7 וה- 23 חזרה מעבר לגבול 1939. 50 ק"מ בלבד מצפון ללנינגרד עברו הפינים למגננה. הגרמנים הפצירו בהם לצלוח את נהר הסויר ממזרח לאגם לאדוגה ולחבור עם קבוצת-ארמיות צפון או לחילופין לתקוף את לנינגרד מצפון. אך הפינים סרבו לערב עצמם בהתקפה על לנינגרד ועצרו מיד מדרום לסויר. בהשיגם את יעדי המלחמה (השטחים שנלקחו מהם עקב מלחמת החורף) הפינים לא התקדמו יותר. אך הם גם לא ניהלו שום משא ומתן עם רוסיה שציפו לתבוסתה הקרובה[83]
בצפון פינלנד, פקד גנרל ניקולאוס פון פלאקנהורסט, כובש נורבגיה, על ארמייה שכללה שני קורפוסים. ב- 29 ליוני תקף הקורפוס ההררי מאזור פטסאמו לכיוון הנמל החשוב של מורמנסק ובו-בזמן תקף הקורפוס ה- 36 לכיוון סאלה. בשל תנאי האקלים הקיצוניים והתכסית העבותה, מעולם לא השיגה ארמיית נורבגיה (מנובמבר כונתה הארמייה הלפלנדית תחת פיקודו של גנרל אדוארד דיטל) הישג רציני כלשהו.
ב- 8 לספטמבר התייצבה הארמייה הגרמנית ה- 18 על גדת אגם לאדוגה בנתקה את קשר היבשה ללנינגרד.
ב- 10 לספטמבר כבש קורפוס השריון ה- 31 רכס שולט כ- 12 ק"מ מדרום לעיר באפשרו תצפית חזותית; אך אז הוחזר הקורפוס לשליטתה של קבוצת-הארמיות מרכז והמתקפה בגזרה זו נסתיימה. הארמייה ה- 18 שהפכה לכוח המצור העיקרי סביב לעיר עברה לשיטה של התשה באמצעות הפגזות, אך זמן רב חסרה את החת"ם הכבד המתאים לנסיבות אלו. חיל האוויר הגרמני, אף הוא נאלץ במהירות להפסיק הפצצותיו על העיר בהעתיקו את מאמציו לגזרת קבוצת-הארמיות מרכז. בכך התבצעה תוכניתו של הפיקוד הגרמני העליון: להרעיב את תושבי העיר (במקום להאכילם לאחר כיבוש) ועל אף שהמצור לא היה מושלם והרוסים המשיכו לתספק את לנינגרד דרך אגם לאדוגה הקפוא, הפכה העיר לנטל כבד והולך על הרוסים עד לשחרורה בשלהי שנת 1943.
בסוף ספטמבר 1941, איבד כבר, הצבא האדום 15,500 טנקים, 66,900 תותחים ומרגמות ו- 3.8 מליון כלי נשק-קל (רובים, תת-מקלעים ומקלעים), למעלה מ- 10,000 מטוסי קרב.[84] ועוד 2.5 מליון חיילים. אולם גם האבדות בצד הגרמני החלו משאירות את רישומן: סה"כ איבדו הגרמנים עד 31 לאוגוסט 409,998 חיילים בהם 87,489 הרוגים, 302,821 פצועים ו- 19,668 נעדרים.[85]
רק כמחצית ממספר האבדות הגיעו לזירה כתגבורות עד למחצית ספטמבר בעוד שהגיוס הכללי הסובייטי נמשך במלוא היקפו.
 
המאמץ הדיפלומטי-מדיני (בהיבט בעלות הברית)
 
השאלה הגדולה שעמדה על הפרק בבריטניה וארה"ב – וסטאלין היה מודע היטב לכך – הייתה, מה כושר העמידה הרוסית בפני הגרמנים, אנשי הצבא הבריטים (וגם אנשי משרד החוץ) היו כמעט כולם מאוחדים בהשקפתם כי ברה"מ תובס תוך זמן קצר, ובמסיבות העיתונאים שנערכו בימים הראשונים שלאחר המתקפה הגרמנית, במשרד ההסברה בלונדון, לא הסתירו זאת דוברי משרד המלחמה. הללו החלו משנים את דעתם במקצת החל מאמצע חודש יולי, בעיקר בעקבות דיווחיו של גנרל מקפרלן (Mason-Macfarlane)[86] ממוסקבה – ככל הנראה – אשר על אף שהגיע לשם קודם לכן בדעה דומה לזו של עמיתיו בלונדון, לא הפחית מכושר לחימתו של הצבא האדום. במשך שהותו של מקפרלן במוסקבה, הוא השתכנע, אף ברגעים הקודרים ביותר, כי הרוסים נחושים בהחלטתם לעמוד במלחמה ארוכה עד מאד וכי אפילו נפילת מוסקבה – שעדיין הייתה אפשרית בראשית אוקטובר – לא תהיה קץ המלחמה. עמדתו זו של מקפרלן הושפעה לא במעט מעבודתו במחיצת השגריר הבריטי במוסקבה סר סטפורד קריפס (Cripps) אשר היה הדמות הבולטת ביותר בגורסים שרוסיה תחזיק מעמד והיא חזקה הרבה יותר מהמוערך ע"י חוגי הממשלה הבריטים – דעה שהתגבשה אצלו עוד לפני הפלישה הגרמנית.
הדעות בשגרירות האמריקאית במוסקבה היו חלוקות. הנספח הצבאי, מיג'ר איבן ייטון (Eaton), היה הקיצוני ביותר בדעה כי הצבא האדום ימוגר תוך זמן קצר ביותר; השקפתו של השגריר סטיינהרדט (Steinhardt) הייתה דומה, עם כי קודרת פחות, אולם לאחר מינויו של קולונל פיליפ פיימונוויל (Faymonville) כנציג "החכר והשאל" במוסקבה הסתבר כי לממשל ארה"ב יש דעה שונה לחלוטין. מינוי זה נעשה ע"י הנשיא רוזבלט ישירות לפי הצעת יועצו המקורב הרי הופקינס (Hopkins). פיינמונוויל נתלווה אל הרימן (Harriman) למוסקבה בשלהי ספטמבר והוא שוכנע מיד כי סיכוייו של הצבא האדום לא היו בשום פנים ואופן חסרי-תקווה כפי שהוגדרו ע"י ייטון מאז ראשית הפלישה.
העובדה כי פיימונוויל נתמנה לתפקידו במוסקבה לפי הצעת הופקינס הייתה רבת משמעות. הופקינס הוא אשר קבע בצורה בלתי מסויגת בימי ביקורו כי ביכולת ברה"מ להחזיק מעמד תקופת זמן ארוכה מאד. זאת הייתה גם השקפתו של פיימונוויל, אשר לאחר מערכת מוסקבה שוכנע סופית כי רוסיה לא תנוצח.
ביקורו של הרי הופקינס היה בעל חשיבות מכרעת לעתידם של היחסים האמריקאים-סובייטים והאנגלים-סובייטים. התרשמותו החיובית של הופקינס התבססה על דעותיו המוקדמות שאוששו ע"י הרושם העז שהותיר עליו סטלין והטיסה הארוכה מארכנגלסק למוסקבה שבמהלכה התוודע לגודלה של הארץ שנראתה לו בלתי  ניתנת לכיבוש. בהגיעו למוסקבה, התנער הופקינס מסטיינהרדט וקיים שלוש פגישות עם קריפס ומקפרלן שבמהלכן נוסחו העקרונות לשיתוף פעולה עם ברה"מ, הסותרים לחלוטין את מדיניותה הרשמית של ממשלת בריטניה והדעות בשגרירות ארה"ב. הופקינס אימץ רעיונות אלו במלואם בשיחותיו עם סטלין ובפגישת הפסגה כעבור שבועיים. כך, שליחות מוגבלת שנועדה ללמוד עובדות (על כושר העמידה הרוסי) הניחה למעשה את היסודות לברית הגדולה.[87]
קריפס גרס שיש לכנס בדחיפות ועידה שבה ייטלו חלק נציגי ארה"ב, ברית המועצות ובריטניה ואשר תדון בגלוי ועל בסיס שוויוני בהערכת חשיבותן היחסית של זירות המלחמה השונות תוך התחשבות באינטרסים של השותפות השונות. הערכתו הייתה, ובכך הוא שכנע את הופקינס, שעל מנת להבטיח קיומה של ברית אמיצה יש להסדיר שיתוף פעולה צבאי מיידי והסדרים פוליטיים תואמים לטווח רחוק; הסיוע לרוסיה חייב להינתן, לא כוויתור גרידא של אותה אספקה שהמערב חשב שביכולתו להקריב, אלא כזירה שאליה יש להפנות את כל המשאבים הניתנים לגיוס. קריפס אף צייד את הופקינס בטיוטה מפורטת של שדר לסטלין ברוח זו, בתקווה כי רוזוולט וצ'רצ'יל יאמצו אותה בפגישתם הקרובה; לשדר צורף מכתב אישי לאידן ובו ביקורת נוקבת של המדיניות הבריטית.
אחר זאת נפגש הופקינס בפעם הראשונה עם סטלין. בפגישה זו לאחר חילופי דברים מנומסים נשמעו דבריו המפתיעים של סטלין: "הבו לנו תותחי נ"מ ואלומיניום ואנו נוכל להחזיק מעמד שלוש או ארבע שנים".[88]
אחר פגישה ממושכת עם מולוטוב, שהוקדשה רובה לויכוח על יפן ושבמהלכה רמז מולוטוב כי על ארה"ב להזהיר את יפן מפני תקיפת רוסיה, נועד הופקינס לפגישה נוספת עם סטלין. סטלין אמר כי לפני תקיפת הגרמנים את רוסיה היו לה בהתחלה רק 180 דיביזיות אולם כעת מצויות ברשותה 240 והיא עשויה לגייס 350 דיביזיות. קצב ייצור הטנקים בברה"מ, אמר סטלין, הוא עתה רק 100 בחודש, ובקרוב יורגש ברוסיה מחסור בפלדה.[89] "הוא מסר" ממשיך הופקינס לספר, "דו"ח נלהב על מצב המטוסים של רוסיה" ואמר כי טענות הגרמנים על אבידות הרוסים באוויר "מגוחכות". למרות זאת הביע עניין רב באימון טייסים באמריקה ועורר בי רושם כי בקרוב ייוצר ברוסיה מחסור בטייסים".[90]
גם בפגישה שנייה זו עמד סטלין על כי בראש וראשונה דרושים לצבא האדום "תותחי נ"מ בכמויות עצומות, אלומיניום לבניית מטוסים, מקלעים ורובים". אשר לנמלי-גישה, סבר כי ארכנגלסק "קשה אך לא בלתי אפשרי", שכן שוברות-קרח תוכלנה להשאירו פתוח כל החורף; נמל וולדיבוסטוק, לדעתו, יהיה מסוכן, שכן יפן עלולה לנתקו כל רגע, והכבישים ומסילות הברזל של איראן אינם יעילים.
מן הדברים שאמר הופקינס לסטלין מתברר כי לא היה משוכנע לגמרי כי הרוסים יתגברו על קשיי הסתיו. למרות זאת, בהסתמכו על אמונתו של סטלין כי החזית "תיוצב לא יאוחר מ- 1 לאוקטובר", המליץ הופקינס בפני ממשלת ארה"ב כי וועידה כזו ( נתגלמה אחר כך בוועידת סטלין-ביברברוק-הרימאן) תיערך בין 1 לאוקטובר 1941 ל- 15 בו.[91] בסיכום דבריו אמר סטלין כי הוא סבור שרוח הגרמנים ירודה מאד, וכי הכרזה כי ארה"ב עומדת לעשות יד אחת עם רוסיה במלחמה נגד היטלר תגרום לדמורליזציה נוספת לגרמנים.
אף שברור היה כי הופקינס בא עם הוראות אשר אסרו עליו להניח כי רוסיה לא תנוצח לפני בוא החורף, הרי לא זאת בלבד שסטלין (וקריפס) עשה עליו רושם כביר באישיותו, אלא אף הצליח לשכנעו כי הרוסים יחזיקו מעמד מול הגרמנים וכי הם מתכוננים למלחמה ממושכת מאד. "אדם הנתון באימת תבוסה מיידית", כתב שרווד על פגישות הופקינס-סטלין, "לא היה מקצה לאלומיניום מקום כה חשוב ברשימת עדיפויותיו...עצם דרישותיו של סטלין הוכיחו כי הייתה לו השקפה מרחיקת ראות על המלחמה".
דוח זה על פגישותיו של הופקינס עם סטלין הוא בעל חשיבות רבה. מצויות בו נקודות אחדות חסרות ערך לחלוטין שיש בהן יותר משמץ הונאה (כלפי בני בריתו בכוח ארה"ב ובריטניה). בהיותו להוט אחר סיוע אמריקאי, צייר סטלין תמונה ורודה בהרבה מזו ששיקף מהלך המלחמה בשלהי יולי 1941. הוא נמנע בזהירות מלרמוז ולו ברמז קל על המחסור החמור בטנקים ובמטוסים הקיים בצבא האדום. הוא ידע כי אל לו לצפות לתוצאות מידיות, ועל כן הדגיש את התועלת שבחיזוק חיל-האוויר והשריון הסובייטים לקראת מערכת האביב של 1942. הוא עורר במתכוון את הרושם כי הוא מתכנן מלחמה ארוכה. אולם הוא "לא רצה לשאת חן"; הוא הניח מראש, כי הושטת סיוע לרוסיה היא משרתת היטב את האינטרסים של בריטניה ושל אמריקה.
בנימה אופטימית שיש בה כדי להטעות הניח סטלין (בפגישתו עם הופקינס) כי הגרמנים לא יתקדמו לעומק העולה על 200 ק"מ נוספים, כי הרוסים לא ימשיכו להחזיק רק במוסקבה ולנינגרד אלא אף בקייב, וכי החזית תיוצב עם ראשית ספטמבר או לכל המאוחר, ראשית אוקטובר.
על יסוד תחזיתו האופטימית והסבירה של הופקינס נתכנסה ועידת סטלין-ביברברוק-הרימן ב- 29 לספטמבר, יום אחד לפני תחילת המתקפה הגרמנית על מוסקבה (מבצע "טייפון"). סביר להניח כי להבטחה שניתנה להופקינס, כי הרוסים יחזיקו בקייב הייתה, בחלקה, סיבת התעקשותו של סטלין להחזיק בבירת אוקראינה; החלטה אשר היו לה תוצאות הרות אסון.
נראה עם זאת כי חרדתו של סטלין הייתה הרבה יותר גדולה לאחר שתחזיותיו (תקוותיו?) בפגישות עם הופקינס החלו מתבדות אחת אחר השנייה. ההצעה המדהימה ביותר שהציע סטלין להופקינס כי הוא "יקדם בברכה בואם של חיילים אמריקאים לכל חלק שהוא בחזית הרוסית ואלה יהיו נתונים למרותו הבלעדית של צבא ארה"ב".
השדרים של סטלין אל צ'רצ'יל, אחר שרוב שטח אוקראינה נכבש ע"י הגרמנים, נתאפיינו בנימת חרדה עמוקה עוד יותר: ב- 3 לספטמבר כתב: "...לאמתו של דבר, היציבות היחסית בחזית, שהצלחנו להשיגה לפני כשלושה שבועות, נשברה במשך השבוע שעבר, משום שהועברו לחזית המזרחית שלושים עד שלושים וארבע אוגדות חדשות של חי"ר גרמני וכמות עצומה של טנקים ומטוסים וכן גם גדלה מאד פעילותן של עשרים האוגדות הפיניות ועשרים ושש הרומניות, הגרמנים רואים בסכנה במערב אחיזת עיניים, והם מעבירים את כל כוחותיהם למזרח בלא שיבואו על עונשם, הואיל והם משוכנעים כי אין שום חזית שנייה קיימת במערב, ושום חזית שנייה לא תהיה קיימת. הגרמנים רואים לעצמם בהחלט את האפשרות למגר את אויביהם אחד-אחד: תחילה את רוסיה אחר-כך את האנגלים.
כתוצאה מכך הפסדנו את יותר ממחציתה של אוקראינה, ומלבד זאת נמצא האויב בשערי לנינגרד.
המצב הזה הביא לידי כך שהפסדנו את אגן הבצר של קריבוי-רוג ומספר מפעלים מטלורגיים באוקראינה..... ואת המפעלים האלה אי אפשר להכניס לפעולה במקומות החדשים אלא לאחר שיעברו שבעה או שמונה חודשים.
הדבר הזה החליש את כוח ההתגוננות שלנו והוא מעמיד את ברית המועצות בפני סכנת מוות. מתעוררת השאלה איך לצאת מן המצב הזה שאיננו בלתי נוח בלבד.
אני חושש שיש רק דרך אחת לצאת מן המצב הזה – להקים בשנה הזו חזית שנייה אי שם בבלקנים או בצרפת, חזית שנייה שתוכל להרחיק מן החזית המזרחית שלושים עד ארבעים אוגדות, ובתוך כך להבטיח לברה"מ שלושים אלף טונה אלומיניום עד לתחילת אוקטובר הקרוב וקצב חודשי של עזרה בשיעור ארבע מאות מטוסים וחמש מאות טנקים (בגודל קטן או בינוני).
בלי שתי צורות העזרה האלו תנחל ברה"מ מפלה או שתיחלש עד כדי כך שלמשך תקופה ארוכה תינטל ממנה כל יכולת לתת עזרה לבעלי בריתה בפעולותיה הממשיות בחזית המאבק נגד ההיטלריזם.[92]
עשרה ימים אחרי כן, ב- 13 לספטמבר, כתב סטלין לצ'רצ'יל שנית ואמר שאם פתיחת חזית שנייה אינה בת ביצוע כעת, כי אז – "לי נדמה שבריטניה הגדולה תוכל להעלות בלי סכנה עשרים וחמש עד שלושים אוגדות לחוף בארכנגלסק, או להעבירן אל הגלילות הדרומיים של ברית-המועצות. בצורה זו אפשר יהיה ליצור שיתוף פעולה צבאי בין הצבא הסובייטי לצבא הבריטי על אדמת ברה"מ. מצב דומה לזה היה קיים בימי המלחמה שעברה בצרפת. ההסדר הנזכר יהיה בו משום עזרה גדולה. זאת תהיה מהלומה רצינית נגד התוקפנות ההיטלראית".[93]
ההצעה כי חיילים בריטים יבואו לעזרת רוסיה על אדמתה (כאשר מורשת האינטרוונציה מושרשת היטב), וכן האזהרה כי רוסיה עלולה לנחול תבוסה, שיקפו חרדה אמיתית שנתקף בה סטלין והיה לה על מה לסמוך כאשר לעת הזו כבר הושמה לנינגרד במצור והכוחות המכותרים באוקראינה עמדו בפני כניעה.
שדרים אלו של סטלין אמורים היו לזרז את קיום הוועידה המתוכננת ובכלל זה שיחות צבאיות ומדיניות. מעורבות בריטית בזירה הרוסית, אף בסד"כ קטן של 2-4 דיביזיות, נראתה בעת ההיא חיונית בעיני הרוסים בעיקר בשל המצב הנואש בו נמצאו וההשפעה הפסיכולוגית שעשויה הייתה נוכחות כזו להשפיע על מוראל העם הסובייטי שעמד, כאמור, בשפל המדרגה.
צ'רצ'יל, אשר סבר כי ברה"מ לא תחזיק עוד מעמד זמן רב כנגד הגרמנים דגל באסטרטגיה שונה לחלוטין על פיה לא יהיה מאמץ עיקרי של בנות הברית ולא תהיה חזית שנייה, אלא הידוק הדרגתי של טבעת-חנק סביב גרמניה תוך שילוב מירב בעלי הברית האפשריים בכך ובמקביל הקמת ארגון חבלה ומודיעין לעורר התקוממויות עממיות ברחבי השטחים הכבושים ע"י הגרמנים וסיוע לעמים אלו בנשק, ציוד והדרכה למטרה זו. באסטרטגיה זו לא היה מקום לדיון בשיתוף-פעולה צבאי עם הרוסים ובוודאי לא בהסדרים שלאחר המלחמה (המדיניות הסובייטית) אך סיוע חומרי על חשבון אמריקה תאם היטב את האסטרטגיה הבריטית.
כאשר נודע לרוסים שהבריטים נחושים לדבוק באסטרטגיה שלהם על השלכותיה לברה"מ ברגעים הקריטיים ביותר מבחינתה החליטו הסובייטים להוציא מתוק מעז ולפחות למען חיזוק המוראל להציג את הברית עם בריטניה כתכליתית ובעלת השפעה מחד גיסא ולקבל את מירב הסיוע החומרי מאידך גיסא.
על רקע זה הגיעה משלחת ביברברוק-הרימן למוסקבה ערב "מבצע טייפון". נערכו פגישות אחדות שמולוטוב היה בהן יושב ראש ופעמיים נועדו ביברברוק והרימן לשיחות ארוכות עם סטלין. ביברברוק (Beaverbrook), שהיה מן התומכים בעזרה לרוסיה ועקב מגבלות מדיניות ממשלת בריטניה נבצר ממנו לדון בשת"פ צבאי או הסדרים שלאחר המלחמה, חתם על הסכמים המעניקים לרוסים סיוע חומרי (בנושא היחידי שהותר לו לדון בו) הרבה יותר מהמתוכנן למורת רוחו של צ'רצ'יל.[94] וע"י כך ניצל את האינטרס הרוסי להציג את הוועידה כמוצלחת והציגה כהצלחתו האישית תוך שהפכה לנכס פוליטי עבורו בבריטניה וזאת למעשה כאשר הרוסים ראו בה כישלון – עקב הסירוב לדון בנושאים החשובים ביותר בעיניהם – שת"פ והסדרים. נוסף על כך המצב החמור בחזית כאשר המתקפה הגרמנית על מוסקבה בשיאה והרוסים מרגישים זנוחים וללא בעלי ברית כמו שאנו רואים במכתב ששולח מה- 8 לנובמבר בו כותב סטלין: "אני מסכים אתך בהחלט כי יש ליצור בהירות ביחסים בין ברה"מ לבריטניה הגדולה. בהירות כזו איננה קיימת. כרגע חוסר הבהירות הוא תוצאה משתי סיבות:
א)       אין שום הבנה מוגדרת בין שתי ארצותינו ביחס למטרות המלחמה ולתוכנית לארגון השלום לאחר המלחמה.
ב)       אין הסכמה בין ברה"מ ובריטניה הגדולה על עזרה צבאית הדדית נגד היטלר באירופה.
כל זמן שאין הסכם בשתי השאלות האלו לא תוכל להיות בהירות ביחסים האנגלו-סובייטיים. יתר על כן: אם אדבר בגילוי לב, הרי כל זמן שהמצב הנוכחי קיים קשה יהיה להבטיח אמון הדדי. ...נדמה לי שנוצר מצב שאין לסבלו בשאלה של הכרזת מלחמה מצד בריטניה הגדולה על פינלנד, הונגריה ורומניה[95] ...וכו'. על מברק זה כותב צ'רצ'יל בספרו[96] : תשובתו של סטלין הבהירה כי לשיחות צבאיות בלבד לא תהיינה תוצאות ממשיות מרובות, בהלך רוחם הנוכחי של מנהיגי רוסיה. הנעימה ההיסטרית כמעט באיגרתו של סטלין על פינלנד הורתה על התהום הפעורה בהבנה בין שתי ארצותינו". ועוד "דומה כי אפילו סטלין הרגיש לאחר זמן כי הגדיש את הסאה בנעימתה של איגרת זו, שלא ניסיתי להשיב עליה. השתיקה הייתה עזת ביטוי".
כך שבעת בה מתנהלת המערכה על מוסקבה, והרוסים מטילים לשדה המערכה את שארית כוחם לבלימת הגרמנים לפני הבירה – נוצר משבר מדיני ביחסים בינם לבעלת בריתם היחידה – בריטניה.
 
מערכת מוסקבה – מבצע "טייפון" 27 לספטמבר – 7 לדצמבר 1941.
 
בשלהי ספטמבר, סיימו הגרמנים לערוך כוחותיהם למבצע "טייפון" – מייד עם סיום המבצעים באזור קייב – ועשו זאת תוך ניצול מרבי של חשכת הלילה לריכוז עוצבותיהם. הודות להצלחת מספר מהלכי הטעייה והונאה מצד הגרמנים, נתפסו הסובייטים, שוב, בלתי ערוכים להתמודד בעיתוי זה ובזירת המרכז במתקפה גרמנית כוללת.[97] הסובייטים ציפו להמשך פיתוח המאמץ העיקרי בדרום – שם נערכה מערכת הכיתור של קייב – זאת כהמשך לניתוח הסובייטי שתואר בפרקים הקודמים אשר הובילו לקונצפציה כי זוהי זירת המבצעים העיקרית. הגורם הסופי אשר שכנעם בכך היה ריכוז כוחות קבוצת-השריון ה- 2 של גודריאן באזור גלוקחוב ופעילותו בימים האחרונים של חודש ספטמבר. בליל ה- 26/27 הוא הנחית התקפה לאורך גדתו הצפונית של נהר הפסיול מזרחה במטרה לאבטח את אגפו הדרומי לקראת המבצעים הממשמשים ובאים לכוון מוסקבה ועל אף שהתקפה זו נכשלה והוא לא השיג את אבטחת האגף אותה רצה, שימשה התקפה זו לחזק את הרושם הרוסי שהמתקפה תונחת בדרום.[[98] כתוצאה מכך הפתיעה התקפתו העיקרית שהחלה 3 ימים אחר-כך (ב- 30) והיוותה את השלב הראשון ב"מבצע טייפון" את הכוחות הרוסיים בחזית בריאנסק. אלמנט מפתיע נוסף בהתקפה זו בקצה הדרומי של המתקפה הגרמנית הכוללת היה תחילתה יומיים לפני יום ה- "ע", ה- 2 לאוקטובר. התחלה מוקדמת זו שנבעה בחלקה מדרישתו של גודריאן, (בשל המרחק הרב בשטח נטול דרכים שהיה עליו לעבור ביחס לעוצבות אחרות ורצונו להגיע לכביש אוריול-בריאנסק לפני בוא הגשמים על-מנת שישמש אותו כציר תחזוקה עיקרי. וכן על-מנת לנצל את גיחות חיל האוויר לתמיכה בהתקפתו באשר ביום ה"ע" היו לו משימות אחרות).[99] ובחלקה מכוונת מפקדת קבוצת-הארמיות-מרכז להכות באזור תפר חלש יחסית במערך הרוסי. התקפה מקדימה זו הסיחה את כוחות חזית בריאנסק מראש כלפי דרום ואפשרה התקפה חזיתית קלה הרבה יותר של הארמיה ה- 2 הגרמנית. ב- 30 לספטמבר הבקיעו כוחותיו של גודריאן את רצועת ההגנה הראשונה של מוסקבה באזור גלוקחוב תוך אגפו את הארמיה הסובייטית ה- 13 מדרום. ניצול הצלחה מהיר הביא את כוחותיו ב- 3 לאוקטובר לאוריול כ- 210 ק"מ אל תוך המרחב המוגן הרוסי. בהבקעה/חדירה זו שנעשתה אל מול מכות נגד תכופות של הרוסים הוא השיג קצב התקדמות של כ- 50 ק"מ ליום.[100]
ב- 2 לאוקטובר החלה התקפת קבוצת הארמיות כולה. בגזרת בריאנסק, הקרובה ביותר למבקעו של גודריאן, הבקיעה הארמיה ה- 2 בפיקודו של פון וויכס (Weichs) את ביצורי החזית הרוסית ותוך ביצוע צליחה קלאסית של נהר הסודוסט פרצה לעיר בריאנסק. אגפה המתארך והולך של חזית בריאנסק עקב מבקעו של גודריאן גרמה להסחת תשומת הלב ומאמצים מהתקפת הארמיה ה- 2 אשר בנצלה חולשה רוסית זו המשיכה לנצל הצלחה. דיביזיות החי"ר ה- 137 וה- 31 חברו בתוך 96 שעות לדיביזיית השריון ה- 18 מקבוצתו של גודריאן באזור קראצ'ב תוך כיתור כוחות הארמיות ה- 3 וה- 13 הסובייטיות מדרום לעיר. [101] צפונה יותר תקפה קבוצת השריון ה- 4 בפיקודו של הפנר את חזית העתודה של בודיוני בתפר שבין הארמיות ה- 24 וה- 33 בהשיגה עד מהרה הבקעה. ריתוקן של ארמיות חזית המערב הסובייטית בחזיתן ע"י הארמיה ה- 4 של קלוגה אפשרה לקבוצת השריון ה- 3 לאגפן מצפון ויחד עם קבוצת השריון של הפנר לסגור על כיס ויאזמה תוך שבוע ימים. הארמיה ה- 9 של שטראוס פעלה לאבטחת האגף הצפוני של המתקפה בהתקדמה לאורך גדתו הדרומית של נהר הוולגה ובהעסיקה את הארמיות ה- 22 וה- 29 של חזית המערב מנעה מהן יכולת התערבות בקרב העיקרי של כיס ויאזמה – על כביש סמולנסק-מוסקבה. בתוך שבוע ימים השלימה קבוצת-הארמיות מרכז של פלדמרשל פון בוק הבקעה גמורה של רצועת ההגנה הראשונה הסובייטית בכתרה את עיקר הכוחות שהגנו עליה בשני כיסים גדולים; האחד מדרום לבריאנסק והשני ממערב לויאזמה. בכיתור נמצאו מרבית כוחותיהן של חזית המערב, חזית בריאנסק וחזית העתודה (67 דיביזיות חי"ר, 6 דיביזיות פרשים ו- 13 חטיבות טנקים). הגרמנים תפסו 658,000 שבויים, 5396 תותחים ו- 1,241 טנקים. התבוסה הסובייטית באוקטובר (אשר כבר לא ניתן לתלותה ב"מתקפת הפתע" ו"הצבא הלא מגויס" של חודש יוני) לא נפלה מהתבוסה במערב בחודש יוני 1941. שוני נוסף בין כיס ויאזמה לכיס מינסק בתחילת הפלישה, היה מספרם של הגנרלים בתפקידים הבכירים ביותר שנפלו בשבי הגרמני. בהם: מפקד הארמיה ה- 19, לוקין (Loukin), מפקד הארמיה ה- 20, ירשקוב (Yershakov) חבר המועצה הצבאית של הארמיה ה- 32, ז'ילנקוב (ZHILENKOV), מפקד הארמיה ה- 32 וישניאבסקי (VISHNEVSKIY), קצין המבצעים של הארמיה ה- 19, מלישקין (MALISHKIN), מפקד הארטילריה בארמיה ה- 24, מושנין (MOSHENIN) מפקד הארטילריה של הארמיה ה- 20, פרוחורוב (PROKHOROV)...[102]  בנסיבות אלו, ועם התמוטטות מערך בריאנסק (החזק ביותר ברצועת ההגנה), אבדה לרוסים השליטה במצב ומפקדי החזיתות המערבית (קוניאב) והעתודה (בודיוני) הודחו. ז'וקוב הובא בבהילות מלנינגרד לקבל את הפיקוד על כלל הכוחות בהגנת מוסקבה.[103] הוא תאם את הנסיגה והתמקד בחיזוקה ותגבורה של רצועת ההגנה השנייה. ב- 10 לאוקטובר (8 ימים לאחר יום ה "ע") כבר נערכו הכוחות הגרמניים אל מול רצועת ההגנה ה- 2 באזור מצנסק-קלוגה-מדין לאחר שחדרו למעלה מ- 150 ק"מ (250 ק"מ בגזרת גודריאן) לעומק המרחב המוגן הרוסי והגרמנים המשיכו בהתקדמותם לעבר מוסקבה.
הבקעת רצועת ההגנה השנייה
 
רצועת ההגנה השנייה נפרסה סביב מערכי ההגנה של וולקולאמסק-ויאזמה-קאלוגה, כ- 100 ק"מ מערבה למוסקבה. הגרמנים החלו בהבקעת רצועת הגנה זו ב- 13 לאוקטובר. למעשה הם ביצעו הבקעה מתוך תנועה במגמה לאפשר לרוסים זמן מועט ככל האפשר להיערכות. על אף מאמציו של ז'וקוב והגיבוי ממנו נהנה מהפיקוד העליון, גם רצועת הגנה זו לא עמדה בפני המחץ הגרמני. תוספת של 150,000 חייל ולמעלה מ- 1000 טנקים בפיקוד המפקדים הרוסים המנוסים ביותר, לא היה בהם די. בתוך 5 ימים הובקעה רצועת הגנה זו וכל מרכזי ההתנגדות שלה נכבשו.[104] אפילו ז'וקוב כשל ונבצר ממנו לבלום את הגרמנים. ב- 18 לאוקטובר הודח למעשה ז'וקוב מתפקידו כמפקד כללי של המאמץ להגנת מוסקבה והזירה חולקה לשניים כאשר סגנו קוניאב מקבל פיקוד על כמחצית הזירה תוך הקמת חזית חדשה – קלינין.[105]
 
הבהלה במוסקבה
 
ב- 13 לאוקטובר, עם תחילת המתקפה הגרמנית על רצועת ההגנה השנייה, החלה הבהלה במוסקבה והרוסים החלו בפינוי משרדי הממשלה והסגל הדיפלומטי לקויבישב. במוסקבה התפתחה פאניקה והאנשים החלו בורחים בכוחות עצמם. עד כדי כך הבהלה הייתה רבה, עד כי נאלצו לפרסם באופן רשמי ב- 17 לחודש כי סטאלין נמצא במוסקבה.106]) ב- 19 לאוקטובר הוכרז על מוסקבה כעיר במצור. באופן רשמי פונו 2 מליון תושבים מהעיר אולם רבים ברחו באופן עצמאי. העיר מלאה בוזזים והייתה במצב של אנרכיה אשר דרש צעדים קיצוניים, מונו בתי-דין שדה לשעת חירום ומרגלים ובוזזים נורו במקום באמצעות יחידות הנ.ק.וו.ד. שקבלו אחריות על החוק והסדר בעיר. ב- 16 לאוקטובר נורו למוות יותר ממאתיים בני אדם במוסקבה בידי הNKVD. הטיהור הגדול ביותר ביום אחד מאז 1938. בנוסף קיבל בריה (ראש ה NKVD) מסטלין אישור להוציא להורג, ביום המחרת, 28 גנרלים ובעלי תפקידים בכירים שנעצרו ושהו בבתי הכלא מאז יוני, ממתינים לגורלם, הם פונו ב- 17 לחודש ברכבת לקויבישב ושם נורו. בהם 7 קצינים מחיל האוויר, לרבות פרוסקורוב (PROSKUROV), קודמו של גוליקוב כראש מנהל המודיעין של משרד ההגנה ו- 3 מפקדים לשעבר של חיל האוויר האדום – לוקטיונוב (LOKTIONOV), סמושקביץ' (SMUSHKEVICH) (יהודי) וריצ'גוב (RICHAGOV). 4 קצינים בכירים בצבא היבשה, בהם גרגורי שטרן (SHTERN) (יהודי), מפקד הגנת הנ"מ של המדינה, אלוף פיקוד המזרח הרחוק וגיבור "חלקין-גול". 4 פקידים בכירים בתעשייה הצבאית. 7 עובדי ציבור אזרחים, ובהן 4 נשים (107] )
 
הקרב האחרון
 
במקביל הוחל ב- 12 לאוקטובר בהקמת רצועת ההגנה העירונית של מוסקבה ("גודזסקיה רובזבי") ברדיוס 30 – 40 ק"מ מסביב ללב העירוני. 450,000 איש מבני מוסקבה הועסקו בבניית ביצורי רצועת הגנה זו. הרצועה נשענה על נהר מוסקבה ותעלת הוולגה. כל שכונה הקימה גד' מתנדבים ובסה"כ 40,000 איש שאורגנו ב- 4 דיוויזיות.[108]
ב- 18 לאוקטובר עמדו הגרמנים במרחק 80 ק"מ מהעיר לאחר שעברו 600 ק"מ  בשלושה שבועות והחלה הלחימה על רצועת ההגנה האחרונה שגם הייתה החלשה ביותר. אולם בין ה- 20 לאוקטובר ל- 14 בנובמבר "שקעה המתקפה הגרמנית בגשמי הסתיו". בתקופה קריטית זו לא הצליחו הגרמנים להתקדם כמעט בכלל, הקרקע הפכה לעיסת בוץ שבלמה כל התקדמות.[109] רק משהחלה הקרקע לקפוא במחצית נובמבר, פתחו הגרמנים בשלושה שבועות של מאמצם האחרון לסיים את המלחמה בחזית המזרחית בשנת 1941. על אף קשיי הקרקע ומזג האוויר הצליחו הגרמנים להבקיע את רצועת ההגנה העירונית והרוסים הטילו לסתימת הפרצות את עתודותיהם האחרונות.[110] ב- 1 לדצמבר החלה ההתקפה האחרונה של הארמייה ה- 4 הגרמנית שנמשכה 3 ימים ונעצרה בקובינה (פרבר של מוסקבה). אולם ב- 2 לדצמבר פתחו הרוסים במתקפת נגד עם עתודות רעננות שהגיעו מסיביר – בעיקר הארמייה ה- 1 של קוזנצוב. במתקפת נגד זו באמצעות עתודותיהם האחרונות הצליחו הרוסים להדוף את הגרמנים במקומות מספר. אולם מתקפת הנגד מיצתה את עצמה כעבור 3 ימים ונבלמה ב- 5 לדצמבר.
שב- 7 לדצמבר תקפו היפנים את פרל הארבור והמצב העולמי התהפך בבת-אחת. ממצב שכל אירופה בשליטה גרמנית, אנגליה מבודדת ונצורה ע"י צי הצוללות הגרמני ואילו רוסיה בפרפורי הגסיסה האחרונים לפתע מצאה עצמה גרמניה נלחמת גם בארה"ב, ברוסיה ובאנגליה – מצב שנשא בחובו את זרעי אובדנה לבסוף.
 
סיכום ותוצאות
 
חודשי הקיץ והסתיו של שנת 1941 היו עבור רוסיה מפלה כבירה. הצבא האדום (הסדיר – של יוני 1941) קרס בשבועות הראשונים של המלחמה,[111] ולא הצליח להתאושש במשך כ- 6 חודשים.
הגיוס הכללי אשר הוכרז ב- 23 ליוני 1941 אמור היה לקבל את כל השנתונים שעדיין לא נקראו לדגל עד אז. בשטחים שנכבשו ע"י הגרמנים בשנה זו "לא הגיעו ללשכות הגיוס" במשך כל המערכה 5,631,600 חייבי גיוס. הסיבה העיקרית להימנעות מהתייצבות בלשכות הגיוס לא הייתה (כפי שנאמר בתקופה הקומוניסטית) ההתקדמות הגרמנית המהירה, אשר הותירה זמן ניכר להתייצבות וגיוס. אלא השתמטות לנוכח ההזדמנות הראשונה לפרוק את עולו של סטלין. יחידות "בטחון העורף" של ה- NKVD עצרו בתקופה זו 638,000 איש שנחשדו כמשתמטים.[112]

 אבדות הצבא האדום ב- 1941:

לפי הטבלה למעלה אנו נוכחים כי כמות הנעדרים בשדה הקרב הייתה גדולה פי 5-10 מאלו שנהרגו. מכאן ברור שהייתה כאן תופעה של כניעות ועריקות המוניות אשר הובילו לכמות האבדות הנוראית של הצבא האדום בשנת 1941. בסה"כ נשבו 3,886,000 חיילים רוסים. כבר בסוף יולי, כמות השבויים שנפלו לידי הגרמנים הייתה גדולה מיכולתם לתחזק כך שראש אגף הלוגיסטיקה של הוורמכט הוציא ב- 25 ליולי 1941 הוראה לשחרר שבויים מלאומים מסוימים (אוקראינים, ביילורוסים ובלטים), עד נובמבר שוחררו לבתיהם 318,770 שבויים רוסים (בעיקר אוקראינים – 277,761).
סטלין הגיב בדרך היחידה שידע ע"י "ירי לכל הכיוונים" תוך הוצאת הוראה 270 ב- 16 לאוגוסט לגבי "הטיפול בפחדנות נוכח פני אויב וכניעה" אשר חתמו עליה: סטלין, מולוטוב, בודיוני, וורושילוב, טימושנקו, שפושניקוב וז'וקוב.
המספר הכולל של חיילי הצבא האדום צריך היה להיות בסוף 1941 (לאחר השלמת הגיוס) 14,197,000 בפועל היו 9,315,000 , להיכן נעלמו כ- 5 מליון (ראה לעיל). כך שסך כל האבדות בנפש לצבא האדום בתקופה זו הגיע לפחות ל- 8.5 מליון.
מבחינת אובדן אמצעי לחימה בתקופה זו להלן הנתונים:[113]
·     5.5 מליון כלי נשק-קל.
·     20,500 טנקים.
·     12,100 תותחי נ"ט (45 מ"מ, 76 מ"מ ו- 85 מ"מ).
·     24,000 תותחים.
 
גם הגרמנים ספגו אבדות רבות, מעל ומעבר לתחזיתם ההתחלתית אולם סוף שנת 1941 תפסה אותם כאשר סדר הכוחות אתו התחילו את הפלישה לרוסיה (כ- 3.5 מליון חיילים) חסר 340,000 חיילים, זאת כאשר האבדות שספגו כ- 743,112 (בתוך כך 156,475 הרוגים)[114] כללו את החיילים המנוסים ביותר ואילו מולם עמד צבא אדום, חדש, אשר על אף תבוסותיו המרובות עדיין לחם וכלל כ- 9.5 מליון חיילים – פי שניים מאשר ביום הפלישה. צבא זה הפך לאויב מר של הגרמנים לאחר שהחיילים נוכחו בברוטליות והברבריזציה של הכיבוש הנאצי אשר הוכיח כי, עם כל הסבל במשטר הסטליניסטי, היטלר גרוע בהרבה והתקוות שתלו בשחרור העם ממשטר הרודנות הסטליניסטי בעת הפלישה הגרמנית נגוזו לבלי שוב ואת מקומן תפסו ניפוץ האשליות והשאיפה לנקם אשר השאירו את רישומם בהמשך המלחמה על המוטיבציה ללחום ואיתנות החייל הרוסי. הכניעות ההמוניות והעריקות בממדים שהיינו עדים להם בחודשי הפלישה לא ישובו עוד.
בחורף 1941/1942 אף חזר הביטחון לחיילים הרוסיים עם הצלחת מתקפת הנגד בשערי מוסקבה וכשלון הגרמנים לכבוש את הבירה במקביל להצטרפות ארה"ב למלחמה כנגד גרמניה והיווצרות הברית הגדולה יחד עם בריטניה.
במשך שנים רבות ניסו השלטונות בברה"מ להסתיר את גודל התבוסות של קיץ וסתיו 1941 על מנת שלא יהיה צורך להצביע על הסיבות להן אשר נעוצות היו במשטר עצמו ובמדיניותו ואף נהגו לתלות אותן בסיבות שונות כמו נחיתות כמותית ואיכותית באמצעי לחימה, מפקדים לא מנוסים ועוד. אלא שכיום לאחר שהחלו להיחשף חלק מהמסמכים הצפונים בארכיונים הסובייטים, מתחילים החוקרים והציבור הרחב לקבל מושג אמיתי יותר על שהתרחש.
צבא גדול ומודרני אשר נהנה מעדיפות מספרית בכ"א ובכמות ואיכות אמצעי הלחימה, טנקים, מטוסים, צוללות, תותחים ומטל"רים. בעל דוקטרינה התקפית ומפקדים מנוסים, ספג תבוסות ללא אח ורע במלחמה עד אז. ונשאלת השאלה האם התבוסות בסדר גודל עצום זה של קיץ וסתיו 1941 היו בלתי נמנעות ? והמחיר באנשים, שטח ואמצעי לחימה (כולל יכולות ייצור) מתקבל על הדעת ?
מבחינת גרמניה ברור כי הנחת-היסוד של "ברברוסה" שברה"מ תקרוס בתוך כמה שבועות הוכחה כתקוות שווא והכניסה למלחמה דו-חזיתית הפכה לבלתי נמנעת. ברגע שהנחת יסוד זו (של קריסת המשטר הסובייטי) לא התממשה, נאלצו הגרמנים לשלם את מחיר אי ההכנות לכניסה לחורף, השחיקה בכ"א מאומן לאור ההתנגדות הרוסית המתמשכת ובעיות התחזוקה העצומות שיצר המרחב העצום של רוסיה (כל הבעיות שנחזו בנוהל הקרב למבצע). מכאן והלאה הפכה הזירה הרוסית לזירת המלחמה העיקרית ומקיזת-הדם ביותר עד לסוף הבלתי נמנע.
 
ביבליוגרפיה
עברית – ספרים
1.            ברייתוויט רודריק, מוסקבה 1941, מעריב, ת"א, 2007.
2.            דה גול שרל, אל הדגל, עם הספר, ת"א, 1967. 
3.            הורן אליסטיר, כך נפלה צרפת, מערכות, ת"א,  1971.
4.            ון-קרפלד מרטין, מלחמה ותחזוקה, מערכות, ת"א, 1983.
5.            ורט אלכסנדר, רוסיה במלחמה, מערכות, ת"א, 1968.
6.            ז'וקוב גיאורגי ק, זיכרונות המרשל ז'וקוב, מערכות, ת"א, 1982.
7.            כהן יוחנן, אומות במבחן, מערכות, ת"א, 1985.
8.            מרידייל קתרין, המלחמה של איוואן, עם עובד, ת"א, 2010.
9.            צ'רצ'יל ווינסטון ס., מלחמת העולם השנייה, עם הספר, ת"א, 1966, חשרת הסופה, הברית הגדולה.
         קלרק אלן, ברברוסה, מערכות, ת"א, 1970.
 
מאמרים - עברית
         גורודצקי גבריאל, השותפות הכפויה: הקמתה של הברית הגדולה, זמנים 18/19, ת"א, 1985.
         מיכלסון בני, הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שריון 32.
         מיכלסון בני, גוליית ניצח אבל בקושי, 70 שנה למלחמת החורף, מערכות 430.
         מיכלסון בני, 70 שנה למערכה על צרפת ותבוסתה, שריון 36.
         מיכלסון בני, חיל השריון הגרמני במלחמת העולם השנייה, שריון 25.
         מיכלסון בני, חיילים יהודים בצבא פינלנד במלחמת העולם השנייה, שריון 34.
         השפעתם המעשית של טיהורי שנות 1938-1937 על קצונת הצבא האדום", הז'ורנאל ההיסטורי הרוסי", 1999, גיליון 1.
 
 
ספרים - אנגלית
18.         Axwuorthy Mark, Cornel Scafes, Cristian Crachiunoiu, Third Axis, Fourth ally, Romanian armed forces in the European war 1941-1945, Arms and Armour, London, 1995.
19.        Blau George E., The German campaign in the Balkan, department of the army, Washington DC, 1953.
20.        Blau George E., The German campaign in Russia planning and operations (1940-1942, department of the army, Washington DC, 1955.
21.        Fuget Bryan I. and Lev Dvoretsky, Thunder on the Dnepr, Presidio, Novato CA, 1997.
22.        Guderian Heinz, Panzer leader, Michael Joseph, London, 1952.
23.        Krivosheev G.F., Soviet Casualties and Combat Losses in the Twentieth Century, Greenhill Books; 1st edition (November 30, 1997).
24.        Larionov V, Yeronin N, Solovy B, Timokhovich V, World War Two, Decisive Battles of the Soviet Army, Moscow, 1984.
25.        Seaton Albert, Russo-German war 1941-1945, New York, 1971.
26.        Sherwood Robert, Hopkins's white house papers, London, 1949, vol.1.
27.        Suvorov Victor, The Chief Culprit, Naval Institute Press, Annapolis, Maryland, 2008.
28.        Terrain Factors in the Russian campaign, department of the Army pamphlet no. 20-290, Washington DC, July 1951.
29.        Tyushkevich S.A., The Soviet Armed Forces: a history of their organizational development, Moscow, 1978.
30.        Van Dyke Karl, the Soviet Invasion of Finland, 1939-1940, Frank Cass, UK, 1997.
31.        Warlimont Walter, Inside Hitler Headquarters,1939-1945, New York, 1962.
32.        Juutilainen Antii, Operational decisions by the defence forces 1941-1944, in Revue International d'Histoire Militaire, no. 62 Helsinki, 1985.
אתרי אינטרנט
33.        Solonin Mark - Historian's Personal Webpage.mht, The Barrel and the Hoops Published: 15.03.2009.
34.        June, 23: the M-day.
35.        http://comandosupremo.com/messe.html
36.        http://www.hungarianhistory.com/lib/thou/thou14.htm
37.        http://www.wehrmacht-awards.com/axis_allies/blue_division.htm
38.        http://www.feldgrau.com/a-slovakia.html
 

[2]  Mark Axwuorthy, Cornel Scafes, Cristian Crachiunoiu, Third Axis, Fourth ally, Romanian armed forces in the European war 1941-1945, Arms and Armour, London, 1995, p. 13.
[3] בני מיכלסון, הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שריון 32, עמ' 39.
[4] יוחנן כהן, אומות במבחן, "מערכות", ת"א, 1985, עמ' 53.
[5] בני מיכלסון, גוליית ניצח אבל בקושי, 70 שנה למלחמת החורף, מערכות 430, אפריל 2010.
[6] ווינסטון ס. צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, עם הספר, ת"א, 1966, חשרת הסופה, עמ' 457.
[7] דה גול קובע בספרו אל הדגל, עמ'  39שלצרפתים בלבד היו בערך 3,000 טנקים. במספר זה נוקב גם גנרל גוטאר, ראה: אליסטיר הורן, כך נפלה צרפת, מערכות, ת"א, 1971 , עמ'106  וכן גם K. MACKSEY, HISTORY Of THE SECOND WORLD WAR, PARNEL p. 181 לפי מקסיי היה מספר הטנקים הבריטים640  ומהם היו בצרפת 310..
[8] בני מיכלסון, 70 שנה למערכה על צרפת ותבוסתה, שריון 36, אוקטובר 2010.
[9] חזית הדרום של ז'וקוב הוקמה בהוראת-שעה של שר ההגנה (כנהוג בעתות מלחמה) על בסיס הפיקוד הצבאי של קייב, ב- 9 ליוני 1940 וכללה: 3 מפקדות ארמיה (ה- 5, ה- 9 וה- 12), 13 מפקדות קורפוס, 40 דיביזיות, 11 חטיבות טנקים, 3 חטיבות צנחנים, 16 אגדי ארטילריה (בנוסף לאלו בדיביזיות ובחטיבות), 4 גדודי חת"ם כבד וכן 21 טייסות קרב ו- 24 טייסות מפציצי תקיפה ובסה"כ : 460,000 חיילים, 12,000 תותחים, 3,000 טנקים ו- 2,000 מטוסים.
Victor Suvorov, The Chief Culprit, Naval Institute Press, Annapolis, Maryland, 2008, p. 153.
[10] George E. Blau, The German campaign in Russia planning and operations (1940-1942, department of the army, Washington DC, 1955, p. 1.
[11]  Heinz Guderian, Panzer leader, Michael Joseph, London, 1952, p. 140.
[12] Axwuorthy, Ibid, p. 14.
[13] George E. Blau, The German campaign in the Balkan, department of the army, Washington DC, 1953, p. 64.
[14] Blau, Ibid, p. 112.
[15] בכך ניתן לראות בהסכם זה כהשלמה למדיניות ברה"מ כאשר חתמה על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב.
[16]Blau, Ibid, p. 153.
[17] לוטננט-גנרל אריק מרקס התפרסם בעקבות הסרט "היום הארוך ביותר" בו מתוארת דמותו – מפקד קורפוס בגזרת נורמנדי החוגג את יום הולדתו בעת המתקפה של בעלות הברית ונהרג כמה ימים אחר כך.
[18]  Blau, The German campaign in Russia, p. 4.
[19]  Blau, Ibid., p. 1.
[20]  Blau, Ibid, p. 10.
[21]  Blau, Ibid, p. 14.
[22]  Blau, Ibid, p. 16
[23]  Blau, Ibid, p. 20.
[24] Blau, Ibid, p. 25.
[25]  Blau, Ibid, p. 37.
[26] Blau, Ibid, p.38.
[27] Axwothy, Ibid, p. 45.
[28] Antti Juutilainen, Operational decisions by the defence forces 1941-1944, in Revue International d'Histoire Militaire, no. 62 Helsinki, 1985, p. 162.
[29] בני מיכלסון, חיל השריון הגרמני במלחמת העולם השנייה, שריון 25, מרץ 2007.
[30] גיאורגי ק. ז'וקוב, זיכרונות המרשל ז'וקוב, מערכות, ת"א, 1982, עמ' 163.
[31] קתרין מרידייל, המלחמה של איוואן, עם עובד, ת"א, 2010, עמ' 70.
[32] " 1938-1937 על קצונת הצבא האדום", הז'ורנאל ההיסטורי הרוסי", 1999, גיליון 1. 

[33] Mark Solonin, "June, 23: the M-day", Internet version, 2008, Chapter 8, strategic deployment.
[34] Karl Van Dyke, the Soviet Invasion of Finland, 1939-1940, Frank Cass, UK, 1997, p. 204.
[35] Van Dike, Ibid, p. 202.
[36] Solonin, Ibid, Chapter 2, offensive is evidence of superiority.
[1][1]][37]         תרגום מיוחד של חומר ממשחקי-מלחמה אלו ע"י מישה שאולי.
[38]  Blau, Ibid, p. 28.
[39] Guderian, Ibid, p.150.
[40] Blau, Ibid, p. 44.
[41] ז'וקוב, שם, עמ' 210, חקירתו של פבלוב ע"י ה NKVD בקשר לימי הלחימה הראשונים, לפני העמדתו לדין, מופיע ב- Bryan I. Fuget and Lev Dvoretsky, Thunder on the Dnepr, Presidio, Novato CA, 1997, p. 355
[1][1]][42]  Guderian, Ibid, p. 147.
[43] מרטין ון-קרפלד, מלחמה ותחזוקה, מערכות, ת"א, 1983, עמ' 162.
[44] Albert Seaton, Russo-German war 1941-1945, New York, 1971. p.p. 127-128.
[45] Guderian, Ibid, p. 170.
[46] ז'וקוב, שם, עמ' 216.
[47] Guderian, Ibid, p. 176.
[48] אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה, מערכות, ת"א, 1968, עמ' 132.
[49]  TERRAIN FACTORS In The RUSSIAN CAMPAIGN, DEPARTMENT OF THE ARMY PAMPHLET NO. 20-290, Washington DC, July 1951, p. 5.
[50]Axworthy, Ibid, p. 39
[51] ז'וקוב, שם, עמ' 203.
[52] S.A. Tyushkevich, The Soviet Armed Forces: a history of their organizational development, Moscow, 1978, p. 266-267.
[53] Seaton, Ibid, p. 134.
[54] אלן קלרק, ברברוסה, מערכות, ת"א, 1970, עמ' 103.
[55] Seaton, Ibid, p. 137.
[56] Ibid, Ibid, p.p. 140-141.
[57] ז'וקוב, שם, עמ' 227.
[58]  Mark Solonin, The Cask and the Hope, Chapter 3.1 Arithmetic of History.
[59] Blau, Ibid, p. 12.
[60] קלרק, שם, עמ' 100-101.
[61]  Blau, Ibid, p. 45-46.
[62]  Blau, Ibid, p.p. 53-56.
[63]  Blau, Ibid, p. 53.
[64]  Blau, Ibid, p. 61.
[65]  Blau, Ibid, p.p. 61-62.
[66]  Walter Warlimont, Inside Hitler Headquarters,1939-1945, New York, 1962, p.p. 186-187.
[67]  Blau, Ibid, p. 63.
[68] קלרק, שם, עמ' 87 – על פי יומנו של הלדר.
[69]  Blau, Ibid, p.p. 65-69.
[70]  Warlimont, Ibid, p. 188.
[71]  Warlimont, Ibid, p. 190.
[72]  http://comandosupremo.com/messe.html
[73] http://www.hungarianhistory.com/lib/thou/thou14.htm
[74] http://www.wehrmacht-awards.com/axis_allies/blue_division.htm
[75]  http://www.feldgrau.com/a-slovakia.html
[76]  Guderian, Ibid, p. 204.
[77] Guderian, Ibid, p. 208.
[78] ז'וקוב, שם, עמ' 234.
[79]  Seaton, Ibid, p. 147.
[80] Blau, Ibid, p. 58.
[81] Blau, Ibid, p. 65.
[82] ז'וקוב, שם, עמ' 244.
[83] בני מיכלסון, חיילים יהודים בצבא פינלנד במלחמת העולם השנייה, שריון 34, פברואר 2010.
 
[84] Solonin, Ibid, Ibid.
 [85] Blau, Ibid, p. 71.
[86] ראש המשלחת הצבאית הבריטית בברה"מ, לפני כן קצין המודיעין של חיל-המשלוח הבריטי בצרפת (ואיש מודיעין וותיק) אשר מונה לתפקידו בהנחה שברה"מ תתמוטט ואז יהיה צורך בהקמת רשת מודיעין וחבלה בארץ הכבושה.
[87] גבריאל גורודצקי, השותפות הכפויה: הקמתה של הברית הגדולה, זמנים 18/19, ת"א, 1985.
[88]  Robert Sherwood, Hopkins's white house papers, London, 1949, vol.1, p. 327-8.
כפי שמופיע אצל אלכסנדר ורט, שם, עמ' 200-202.
[89] Sherwood, Ibid, p. 337-8.
[90]  Sherwood, Ibid, p. 340.
[91] ורט, שם, עמ' 203.
[92] צ'רצ'יל, שם, הברית הגדולה, עמ' 378.
[93] צ'רצ'יל, שם, עמ' 384.
[94] צ'רצ'יל, שם, עמ' 390.
[95] שם, שם, עמ' 438.
[96] שם, שם, עמ' 439-440.
[97] Seaton, Ibid, p.p. 179-180.
[98] Guderian, Ibid, p. 227.
[99]  Guderian, Ibid, p.p. 224-225.
[100] Guderian, Ibid, p. 230.
[101]  Terein Factors, Ibid, p.p. 19-20.
[102]  Solonin, Ibid, Chapter 3.2, Much – and as much again.
[103] ז'וקוב, שם, עמ' 248.
[104] Victor Larionov, Yeronin N, Solovy B, Timokhovich V, World War Two, Decisive Battles of the Soviet Army, Moscow, 1984, p. 56.
[105] ז'וקוב, שם, עמ' 255.
[106] ורט, שם, עמ' 175.
[107] רודריק ברייתוויט, מוסקבה 1941, מעריב, ת"א, 2007, עמ' 252.
[108] Larionov, Ibid, p.p. 55-57.
[109] Guderian, Ibid, p. 239.
[1][1][1][110] ז'וקוב, שם, עמ' 260.
[1][1][1][111] מרידייל, שם, עמ' 106.
[1][1][1][112] במהלך המלחמה כולה 376,000 איש הורשעו כעריקים ו- 940,000 "נקראו בשנית לשירות" לאחר שחרור שטחה המערבי של רוסיה בשנים 1943-1944 (משום שלא התייצבו מלכתחילה). במהלך המלחמה כולה הורשעו 994,000 חיילים ע"י בתי דין צבאיים, באשמת עריקות, מהם 157,593 הוצאו להורג (סד"כ של 10 דיביזיות).
[113] כל הנתונים מבוססים (גם במקורות אחרים) על העבודה המקיפה והמוסמכת ביותר מהצד הסובייטי: Grif Sekretnosti Sniat, edited by Colonel-General G. F. Krivosheev. The English translation was retitled, Soviet Casualties and Combat Losses in the Twentieth Century.
[114]  Blau, Ibid, p.88.