מחתרת ופרטיזנים מגיטו סלונים

מחתרת ופרטיזנים מגיטו סלונים*
שלום חולבסקי

בסלונים חיו עד לפרוץ המלחמה כ־16,000 יהודים. יחד עם הפליטים  ממערב פולין שהניעו אליה - היא מנתה למעלה מ־29,000 יהודים.י
 עם בואם של הגרמנים הקימו היהודים ביחמתם העצמית ״ועד קהילה״, שתפקידו היה לדאוג ליהודים, לצורכיהם, להזנתם וכו'. לראש היודנראט, שמנה 12  אנשים, מונה וולף ברמן, כבן שמונים, עסקן ציבורי וציוני ותיק.
האקציה הראשונה  הייתה ב־17 ביולי 1941 ובה הוצאו להורג 1,200 יהודים יחד עם היודנראט הראשון בשפאקובו.
 ה״גביטס-קומיסאר״ היה גרט ארן (GertEiren). הממונה על ענייני היהודים היה היק ((Hick. את לשכת העבודה היהודית ניהל גרשון קווינט.
על היודנראט השני הוטלה ״קונטריבוציה״ של 2 מיליון רובל זהב. היודנראט  לא יכול היה, למרות המאמצים הנואשים, לאסוף סכום כזה ועל כן הוצאו להורג  אנשי היודנראט הזה(פרט לשלושה), יחד עם בני משפחותיהם.
ב־14 בנובמבר 1941 הוצאו 12,000 יהודים להורג בצ׳פלובו.
ב- 29 ביוני 1942 התחילה האקציה, שארכה כ־15 ימים, ובה נרצחו כ־10 אלפים יהודים בשדות פטרולביץ׳. יהודים רבים התחבאו במרתפים ובבונקרים. הגרמנים הציתו בתים והיהודים נאלצו לברוח ממחבואיהם. לפני אקציה זו שולחו  מגיטו סלונים 403 יהודים למוהילב, משם - למינסק ומשם – למאוטהאוזן ואבנזה. ב־20 באוגוסט נרצחו כ־400 יהודים. ב-21 באוקטובר 1942 נרצחו למעלה מ־1,400 יהודים - ואלה היו אחרוני היהודים.2 אלה היו האקציות הגדולות.

אירגון המחתרת

 עוד לפני האקציה של יוני 1942 החלו להתארגן תאים מחתרתיים בעיר. בין  מארגני המחתרת הראשונים היו זרח קרמן, אנשל דלטיצקי, פינקל, ד״ר בלומומץ׳. פעילותם הראשונה, והעיקרית, של אנשי המחתרת היתה הברחת נשק ממחסני הנשק הגרמניים אל הגטו. מספר אנשל דלטיצקי:
 ״באחד הימים בא אלי אחד החברים וסיפר לי שברחוב זמושצה, בקרבת  תחנת הרכבת, הוקמו מחסני שלל המלחמה ושם מנקות בחורות חלקי נשק. החלטתי להתקבל לעבודה במחסנים אלה, שנקראו בגרמנית ׳בוטה לאגר'״ במשך זמן קצר הכירוני מנהלי המחסנים כפועל טוב, יכולתי להגיע לכל מקום במחנה שלל זה וניצלתי את חופש התנועה לתכנון הוצאת נשק ותחמושת מהמחסנים אל היער לעזרת הפרטיזאנקה... מועד הקהילה׳ קיבלתי 400 גרם לחם ליום. במקום הוקם חדר אוכל ובו חולקו מרק  דליל חינם לכל עובד... הבחורים בחרו בי כמרכז גרעין המחתרת. התחלנו לאגור נשק. מחסן הנשק היה בביתו של שוסטרוביץ׳ שבסמטת מיכאלובסקי.  מפקדי ה׳בוטה לאגר׳ הירשו לנו להוציא אחרי העבודה שקי נסורת לצרכי העובדים ואנו תחבנו לשקים אלה חלקי רובים, אקדחים, רימונים וכדורים. במשך זמן קצר היו לנו 12 רובים, 15 אקדחים, 2 ארגזים מלאים רימוני יד וכמויות גדולות של כדורים. הקימונו חמישיות מבין מבחר בני הנוער בעיר. רמס מהם היו חניכי התנועות החלוציות״.3
 למזלם של העובדים היהודים ב״בוטה לאגר״, התייחס אליהם הממונה הגרמני, מוץ, בצורה אנושית. ייתכן שאף ידע שהיהודים מחביאים נשק. לפני כל אקציה היה מוץ מחביא את עובדיו היהודים. מוץ שמר על מקום עבודתו לבל יישלח לחזית. חלקי הנשק שהוצאו מהמחסנים הגרמניים הורכבו בחשאי בביתו של שלובסקי.4 ריטה מוקאסיי מספרת על אחד ממבריחי הנשק:
 ״לזליג מיליקובסקי זכויות רבות בארגון תנועת המחתרת בגיטו. לפני המלחמה היה חבר ב׳פרייהייט׳ וב׳פועלי ציון׳. מקצועו - נגרות... והיו לו שני ילדים, הרשלי זיידלה, שניהם שופעים חן יהודי. האשה והילדים ניספו באחת השחיטות. זליג נשאר לבדו. במעונו הדל ברחוב ההר׳ (׳אויפן בארג׳) חפר מרתף עם מבוא מוסווה. כשאסור היה כבר ליהודים לגור בסביבה זו - סידר שם זליג מחסן נשק...שוו נא לעצמכם: רחובות סלונים מלאים גרמנים ושוטרים ביילורוסים, ובאמצע הרחוב צועד בחור או בחורה, יהודי נושא מגן דוד צהוב, חוזר מן העבודה עייף, רעב, צועד מנודה ונרדף בין חיות הטרף שמסביב ומתחת לבגדיו חבויים חלקי רובה, כדורים, רימונים. עיני נאצים ושוטרים נתקעות ביהודי, חודרות אותו והלה צועד באמצע הרחוב, בין המדרכות, שולט בעצמו, כדי שלא לעורר חשד בהליכותיו, בתנועותיו, במראהו. מחסן הנשק במרתפו של זליג מיליקובסקי גדל והולך. מאותו מרתף גם הופנו קבוצות הצעירים ליערות, לפרסיזאנקה״.5
לבסוף נחשף לגרמנים מקום המחבוא, אך זליג הצליח, ממש ברגע האחרון, להימלט היערה.  
בתוך ארגון המחתרת הייתה קבוצה של קומוניסטים. הם קיימו דיון בתוך החוג שלהם על מסרות המחתרת בהשתתפותו של דוד אפשטיין, מפעילי המפלגה  הקומוניסטית בביילורוסיה, שהיה יושב ראש ההתייעצות. ההצעה שהמחתרת תפעל בשם המפלגה הקומוניסטית נדחתה פה אחד על ידי המשתתפים. והסיבות  לדחיות הצעה זו היו:
 א) אף איש ״מגבוה״ לא ייפה את כוחם להקים ארגון קומוניסטי.
 ב) המשתתפים בישיבה ראו את המלחמה באויב ״לא כפעולה מפלגתית״ אלא ״כצו יהודי היסטורי״.
נתקבלה הצעתו של היושב ראש, שארגון המחתרת יפעל כדוגמת פלוגות ההגנה העצמית של תנועות השמאל היהודיות בימי הפרעות ברוסיה הצארית. (עצם ההשוואה מוכיחה עד כמה החטיא המציע בהבנת המצב בגיטו).6
 אנשי המחתרת בגיטו סלונים, ראו מראשית התארגנותם בלוחמה הפרטיזנית, את דרך מלחמתם באויב הנאצי. הבעיה הייתה למצוא את הקשר עם קבוצות פרטיזנים ביער. אך דרך זו לא הייתה קלה והיו בה אכזבות. אחת מהן הייתה התקשרות עם שני פרטיזנים שאמרו שיש להם נשק די והותר, אך בקשו שאנשי  המחתרת היהודית יציידו אותם במגפי לבד, סבון, סיגריות וכו'. חברי הארגון עשו  מאמצים רבים כדי לספק להם את מבוקשם. לאחר חשד בדבר יעד המצרכים האלה הם בדקו וגילו ש״פרטיזנים״ אלה מוכרים את המצרכים לאיכרים בכפרים ומבלים את ימיהם בשיכרות בכפרים7. בגיטו קמו מספר תאים מחתרתיים אחרים, כגון זה של אברהם דוקטורצ'יק, שהעלו את הרעיון של התגוננות בגיטו, אף שפעולתם המעשית הייתה, פרט לאגירת נשק, חיפוש קשרים עם מחתרת כלשהי ופרטיזנים מחוץ לגיטו. אחרי האקציה של ה־14 בנובמבר 1941 כבר לא דיברו על התגוננות בגיטו גם בתאים מחתרתיים אלה.
 פנייה פייגנבאום, אחות במקצועה, יצרה קשר עם ואצק חלצ׳ינסקי, בחור פולני, מפעילי הנוער הקומוניטטי שמחוץ לניטו. יו״ר היודנראט, ואלישביץ, הנפיק בשבילה רישיון לצאת מהגיטו, אולם הפגישה לא יצאה לפועל. חלק מאנשי היודנראט ידעו על פעולות המחתרת, לא התנגדו ואף סייעו. הנשק אוחסן בשני מקומות:
 1. מרתף הנגרים ברחוב פודגורנה (מחוץ לגיטו).
 2. ביתו של הרצל שפטינסקי. הפעילים בהוצאת נשק ממחסני הגרמנים היו זרת קרמן, אביעזר אימבר, ליובה אברמוביץ', ניוניה צירינסקי, הלינקה רודשסיין, זליג מיליקובסקי, שבתאי מושקובסקי, אהרון באנדט.
בסביבות סלונים הופיעו שתי קבוצות קטנות של פרטיזנים:
1. יו״ר הקולחוז, אלכסנדר ולאסומץ׳ פידריק, יחד עם ארבעת בניו מכפר זאוויירשה ועוד מספר אנשים שהצטרפו אליהם, הקימו קבוצה פרטחאנית. אחד מאנשי הקבוצה, דודקו גריגורי אנדריימץ׳, יצר קשר עם היהודי שפטינסקי - איש מחתרת בגיטו.
 2. פרוניאגין פיוסר ואסילביץ׳ היה קצין בצבא האדום. כאשר כותר, אסף  15 איש סביבו והם הסכימו להמשיך את מלחמתם כפרטיזנים. קבוצה זו היוותה את הגרעין של יחידת הפרטיזנים שצ'ורס בעתיד.  שתי הקבוצות הפרטיזניות התאחדו לאחר מותו של פידריק. הקבוצה המאוחדת חנתה ליד הכפר זאפאלייה והצטיידה בנשק ובבגדים.8 אנשל דלטיצקי קשר אף הוא קשרים עם ואצק וילצ׳ינסקי ומפיו שמע דלטיצקי על פרוניאגין וקבוצתו.
זרח קרמן והרצל שפטינסקי קשרו ראשונים את הקשר עם פרוניאגין.  
זרח קרמן, יליד העיירה מליצה בגליל נובוגרודק, היה מורה במקצועו. כאשר הגרמנים החלו לרצוח את אנשי האינטליגנציה היהודית בעיירתו ברח קרמן לבני משפחתו בסלונים.
במארס 1942 הצטייד קרמן ברישיון ויצא לכפר זאוויירשה, שם נפגש עם  פרוניאגץ ודודקו, שני קצינים לשעבר של הצבא האדום, שעמדו לצאת בקרוב אל היער. פרוניאגין ודודקו הזדקקו לתחמושת ולבגדים חמים. לפגישה הבאה נתלווה איש המחתרת אהרון באנדט.

 על הקשרים עם קרמן ושפטינסקי מספר פרוניאגין:
״כאשר חנינו ביערות רפלובקה וכן בוולצ׳ה נורי, חייבים היינו להבטיח לעצמנו קשרים מהימנים קודם כל עם סלונים, שבה התמקם המינהל הגרמני של המחוז וחיל מצב גרמני גדול... הקשרים הישירים שלנו עם סלונים היו, זרח קרמן וגרישה שפטינסקי״9 באחת הפגישות כותרו פרוניאגין ואנשיו בידי הגרמנים אולם הצליחו להיחלץ... נשק מגוון ותחמושת רבה קיבלה קבוצתנו ממחסן נשק השלל שבסלונים, בו עבדו האנשים המסורים לנו: נ' צירינסקי, ס׳ בובלאצקי, א׳ שוסטרוביץ׳, פ׳ דוקטורצ׳יק, נ׳ מיליקובסקי, ג׳ מלאך, ג' רינהאוז.
ב׳בוטה־לאגר׳ (מחסן הנשק) ניהל את עבודת היומיום המחסנאי אריק שטיין, יהודי גרמני. הפאשיסטים הגו לו אמון והוא התגורר אתם. הוא לא ענד טלאי צהוב על הגב ועל החזה. אנשי המחתרת החליטו למשוך את שטיין לצידם.
״אבל כיצד לגשת אליו? האם יסכים לפעול עם אנשי המחתרת? ואם יסרב, מה אז? מה מצפה לאדם שינהל אתו את המשא ומתן? אנשי המחתרת הסילו על צירינסקי לשוחח עם שטיין. נ׳ צירינסקי היה עלם בן עשרים, בעל יוזמה.
״צירינסקי כיוון לרגע המתאים ופתח בשיחה עם שטיין. בשמחה רבה קיבלנו את הידיעה שהמחסנאי הסכים לעבוד עם המחתרת. שטיין הצדיק את תקוותנו במלואה. הוא השתלב בהברחת מקלעים ורובים ממחסני השלל".
ביוני 1942 נאלץ שטיין לעזוב את סלונים ולהצטרף לפרטיזנים. אצלנו שימש שטיין בתור חבלן. בדצמבר אותה שנה נפל במילוי תפקיד קרבי.
 ״נתן ליקר היה אדם צעיר, מגודל נוף, שאופיו שקט ומאוזן. ניכר היה בו כוח רצונו הרב. בתחילה עבד אצל הגרמנים בתור חשמלאי ובינואר 1942 הצליח להתקבל לבית המלאכה לתיקון מקלטי רדיו. הוא ניצל את משרתו כדי לסייע לפרטיזנים.
״את קבלת מקלטי הרדיו אנו חבים במיוחד לנתן יוסיפוביץ' ליקר. הוא בא אל הגדוד ב־1942. בתחילה שירת כטוראי ואחר כך פקד על כיתה. הוא השתתף בפיצוץ 28 רכבות אויב ובקרבות רבים. התמזל מזלו לעבוד עם גיבור ברית המועצות קיריל פרוקופייביץ׳ אורלובסקי, ועם המחבלים והסיירים עליהם פקד אורלובסקי״10.
 ״אריק שטיין - היה מהנדס מפרנקפורט, איש אמיץ, שהגיע מגרמניה לפולין אחרי ״ליל הבדולח״ עם פרוץ מלחמת פולין גרמניה ברח לסלונים. במחסן הנשק הגרמני עבד כנשק ראשי. (נפל בדרכו מפעולת חבלה, כפרטיזן ביער ליד הכפר בוצ'ה).
העובדים היהודים במחסנים הגרמניים היו מחבלים בנשק, לאחר שנבדקו הכלים בידי הגרמנים. הם היו מקצצים את הנוקר, מהדקים את הקפיצים בדיסקים ועוד. מושקובסקי העביר לפרטיזנים מכונת הדפסה.
ד״ר אברהם בלומוביץ׳ העביר לפרטיזנים שורה של תרופות בטרם לכתו ליער. לאחר דיון סוער החליטו הפרטיזנים הרוסים בוולצ׳ה נורי עם מפקדם פרוניאגין לייסד קבוצה יהודית פרטיזנית בשם ״שצורס 51״. היו פרטיזנים שטענו, שמתפקידם של היהודים לשבת בסלונים, לחבל במוסדות המינהל האזרחי והצבאי, לנהל תעמולה אנטי  גרמנית ולספק לפרטיזנים נשק ומצרכים.11
ב־3 ביוני 1942 יצאה מהגיטו קבוצה ראשונה אל היער והיו בה: אנשל דלטיצקי, ד״ר א' בלומוביץ״, פניה פייגנבוים, קובה זילברהאפט. מורי הדרך היו זרח קרמן ואהרון באנדט. הם הגיעו ליער רפלובקה.
ב־10 ביוני 1942 יצאה ליער קבוצה שנייה ובה: יצחק גראצ׳וק אברהם יקימובטקי, דוד בלומנפלד ואדק שנור.
בארגון המחתרת פעלו גם בנות, שהשתתפו בהחבאת הנשק ובהברחתו, ביניהן הלינה רונדשטיין - אמיצה וזריזה.
קרתה גם התנגשות בין יהודים לגרמנים בעיר. זרח קרמן וניוניה צירינסקי נתקלו בגרמני ברחוב. כאשר הגרמני קרא: ״מי הולך?״ ירו בו השניים במקום תשובה והסתלקו חיש. העיר היתה כמרקחה בעקבות תקרית זו. זו הייתה הפעולה הראשונה של אנשי המחתרת היהודים בסלונים.12
 ערב האקציה של ה-29 ביוני 1942 התכנסו חברי המחתרת להתייעצות. דוקטורצ׳יק הציע לחלק נשק לחברי הארגון ולקרוא ליהודים להתגונן. זיאמה שוסטרוביץ׳ טען, שאינו רואה במעשה זה כל תכלית. הישיבה התפזרה ללא החלטה.
בימי האקציה יצאו שתי קבוצות ליער: האחת בראשותו של זרח קרמן והשנייה - בראשותו של יעקב שפטינסקי.
 באחת הקבוצות שהוסעו להרג בימי האקציה, היה שמואל גוטרמן. כשהגיעה המשאית לפרבר אלברטין תפס גוטרמן ברובהו של אחד השוטרים, הפיל את השוטר ארצה במהלומת קת הרובה, קפץ מהמשאית ונעלם עם הרובה שבידו באחת הסימטאות. גוטרמן הגיע ליחידת ״שצ׳ורס 51״.
ד״ר ציסלאבה אורלינסקה ניצלה יחד עם משפחתה באקציה זו. היא טיפלה בהיותה בגיסו בנשות הגרמנים ובפילגשיהם.
 רוב חברי הארגון ניספו באקציה זו, אולם אספקת הנשק ממחסני השלל הגרמניים אורגנה מחדש ועסקו בכן: אריק שטיין, א׳ אימבר, הלינקה רונדשטיין, סיבוש, מניה אקרמן, איצל אנוצ׳ניק, גניה חנצ׳ינסקה, ניוניה צירינסקי, יעקוב טימן, אליהו אברמובסקי, וובה אברמסון.
 ברחוב מוסטובה התקיים, לאחר האקציה, גיטו קטן. ליהודים בגיטו כבר לא היה אז כל ספק, שמטרת הגרמנים היא לרצוח את כל היהודים. קבוצות יהודים יצאו מהגיטו ליער. זאמה שוסטרומץ', שיצא מהיער וחדר לגיטו, סיפר לחבריו במחתרת שהיחסים בין הפרטיזנים היהודים והלא יהודים הולכים ומתערערים, ושכל הדיבורים על אחוות עמים, אין בהם ממש. ואמנם, אך הגיעו הקבוצות הראשונות מהגיטו ליער וכבר החלו בקרב הפרטיזנים הלא יהודים רינונים ורטינות: ״למה לנו כאלה? כשיוודע בגיטו שקלטנו כה רבים מהם - יתחילו לנהור במאותיהם״. הקיצונים שבהם טענו: ״היהודים אינם לוחמים. הם - פחדנים. בקרב האוכלוסייה האזרחית לא יגידו שאנו לוחמי חופש, אלא מגיני הז׳ידו קומונה״.
 ב־30 ביוני 1942 עזבו הפרטיזנים הרוסים את היחידה המעורבת. פרוגיאגין ודודקו עזבו זמן מה אחריהם. בבסיס ״שצ'ורס 51״ נשארו 19 איש יוצאי סלונים ומספר קטן של פרטיזנים רוסים. העלבון והכאב היו צורבים.
באסיפת המפקדים והפוליטרוקים של שצ'ורס פרץ ויכוח בעניין היהודי. הצעה אחת אמרה: יש לפזר את היהודים בין כל היחידות. הצעה שנייה אמרה: ״שיתארגנו בעצמם - ונראה״. פרוניאגין ודודקו חזרו לבסיס ״שצ׳ורס 51״ והציעו לפרטיזנים היהודים את ההצעה השנייה. הם הקציבו להם מחנה פרטיזנים עזוב ומינו את אליושקה, היהודי, למפקד. פרוניאגין ודודקו נשארו עם הקבוצה היהודית.
 בינתיים נמשכה היציאה מהגיטו ליער. סמוך לבסיס של ״שצ'ורס 51״ הוקמו שני מחנות משפחתיים יהודיים 1. המחנה המשפחתי הקוסובי (״שצורס 59״) ו־2. המחנה המשפחתי הביטני (״שצורס 60״).13
ב־6 ביולי 1942 יצאה קבוצתו של שבתאי מושקובסקי, שמנתה 10 אנשים. ב־13ביולי קבוצה של 7, במחצית השנייה של יולי - קבוצה של למעלה מ־10. קבוצת דוקטורצ׳יק – 10, ב־14 באוגוסט – 28, וקבוצות אחרות. פסח אלפרט, מפקד המחתרת, נשאר בגיטו.  
לקבוצות שצורס השונות ניתנו המספרים 51 ,52 ,53 ,54 . לאחר מכך הוקמו הקבוצות 56 ,57 ,58 .לוחמיהן של הקבוצות האחרונות באו מכפרי הסביבה.
 המחנה המשפחתי הקוסובי מנה 210 אנשים ולהם היו כ־50 כלי נשק, סנדלריה, מתפרה ומסגריה. המחנה המשפחתי הביטני - היה קטן יותר.14
לא ארכו הימים ויחידת ״שצורס 51״ גדלה ל־150 איש והייתה, בין כל יחידות שצ׳ורס, הפלוגה המצוידת ביותר בנשק, וגם בתותח. הפקודות היו ברוסית, אך בינם לבין עצמם דיברו אנשי היחידה יידיש. הפלוגה חולקה ל־4 מחלקות, בכל מחלקה 2 כתות. מפקדי המחלקות היו: וולקוב, פודולסקי, אהרון באנדט וזרח קרמן (מחלקת החבלנים). (בפלוגה היו 5 ביילורוסים). מפקד הפלוגה: פיודורוביץ׳.  
פיודורוביץ׳ נולד בשנת 1906בהומל. לחם בחזית פינלנד, היה בין פורצי קו מנרהיים זכה ב״אות לנין״. במלחמת גרמניה רוסיה נפצע, בקיץ 1942 ברח מהשבי ל״וולצ׳ה טרי״. הוא היה יהודי נאה, מעורב בין הלוחמים. אהב לשמוע מפיהם ליד המדורות סיפורים על חיי היהודים באזורים שונים ועל היהודים בארץ ישראל. היה לו רעיון לפרוץ דרך לארץ ישראל. פעם, תוך כדי שיחה אמר: ״אם נצלית לשרוד, לא יהיה לנו בית בשום מקום אלא בארץ־ישראל״.15
 בשלהי קיץ 1942 החלה הפלוגה שציורס 51 בפעילות רבת היקף במיקוש רכבות, מארבים, קווי טלפון, התקפות על חוות חקלאיות.
בסוף יולי 1942 הגיע אל גדוד שצ'ורס (שמפקדה היה פרוניאגין), סרגיי יאגורוב, חבר הוועד המחוזי הקומוניסטי למאבק נגד הכובש. יאגורוב העלה בפני הפיקוד של שצ'ורס משימה: להביס חיל מצב של האויב באחת העיירות. גדוד שצ'ורס מנה כ־500 איש והיה חמוש יפה: כ־40 מקלעים ו־2 תותחים. הפיקוד החליט שההתקפה תהיה על העיירה קוסובו, שבה עמד חיל המצב שמנה כ־300 איש. בהתייעצות ערב המבצע השתתפו גם מפקדי היחידות הפרטיזניות השכנות: גדוד ע״ש דימיטרוב, וגדוד ע״ש וורושילוב, ובה עיבדו את תוכנית המיבצע.
לפלוגת 51 היו 25 מקלעים ו־51 תת מקלעים, רובים, אקדחים, רימונים. הנשק הובא מסלונים על ידי חברי המחתרת.
 ב־ו באוגוסט הגיעה לבסיס של שצ'ורס 51 קבוצת יהודים מסלונים בהדרכתו של זרח קרמן וביניהם לילי בלומנפלד, אשתו של דוד. דוד נפגש עם אשתו ונאלץ באותו יום "לשוב ולהיפרד" ממנה לפני צאתו אל הקרב - ממנו לא חזר בחיים.
 בליל ה־2 באוגוסט יצאו הפרטיזנים למבצע. מגדוד שצ׳ורס - 360 אנשים;  משני הגדודים האחרים - 120.
 יעקב שפטינסקי מספר על הקרב:
״כשקרבנו לעיר כבר הפציע השחר. מחלקתנו התחילה בפקודת המפקד פרוניאגין, לתפוס עמדות... שכבנו וחיכינו לאור הבוקר כדי להתחיל בהתקפה. האות - יריית התותח שלנו. הפלוגות האחרות של גדודנו התמקמו מימין ומשמאל. בכל הדרכים הוצבו מארבים. על פלוגתנו הוטל להגיע למרכז העיירה ולכבוש בהתקפה חזיתית את בניין המשטרה והמפקדה. שכבנו בשקט, מצפים ונרגשים מאוד - הרי זו הפעם הראשונה שהוטלה עלינו משימה קרבית של ממש. מפקדנו פיודורוביץ׳ עבר בזחילה ממחלקה למחלקה, קבע משימות, הצביע על נקודות התורפה והדריך. אנחנו המקלענים - עלינו לפתוח ביריות על הקסרקטינים, להמטיר כל הזמן אש על הפתחים. ״והנה פיזר השחר את חשכת הלילה והבתים כבר נראו בבירור. התברר לנו כי תפסנו עמדות ממש מול הגיטו. לפי הוראת מפקדנו נכנסנו לרחוב הקיצוני של קוסובו. נתהדדה יריית התותח. רצנו קדימה, כאילו אנחנו נישאים על ידי כנפיים. התותח מרעיש. כלואי הגיטו מסתכלים בנו מאחורי גדר התיל בתדהמה ובפחד. אין אנו נעצרים וממשיכים לרוץ. והנה אנו כבר ברחוב הראשי. אנשינו יורים מימין. אנחנו תופסים עמדה ושוכבים בשרשרת. מטחי יריות אחדים ושוב נשמע קול מפקדנו: ׳קדימה אחרי!׳ והכול מסתערים, פורצים לבניין המשטרה. על הריצפה מוטלות כמה גוויות. שני שוטרים עומדים וידיהם מורמות והיתר נמלטים לבניין המיפקדה הגרמנית וממנה הם ממטירים עלינו אש. הגרמנים הליטאים והשוטרים הביילורוסים ששרדו התרכזו שם.
 ״...עתה אנו מקבלים פקודות לירות על הכנסייה. המפקדה כבר בידינו. פיודורוביץ׳ מקים אותנו כדי לכבוש את הכנסייה. ואולם אש מקלעים חזקה מצמידה אותנו שוב אל הקרקע. אנו יורים בחזרה. דוד בלומנפלד נפגע פגיעה ישירה והוא מוטל מת. עוד שני לוחמים נפצעו. אנשי הארטילריה שלנו מקרבים את התותח ומכוונים אותו אל הכנסייה. יורים בחלונות ועל צריחיה. הפרטיזנים פורצים פנימה וההתנגדות נפסקת. ״בני הנוער של העיירה מתקהלים סביבנו, מסתכלים בנו בהערצה ובתמיהה. הם מצביעים על השוטרים ועל משתפי הפעולה ומבקשים להתקבל לגדוד. אחרים כבר הספיקו להשיג נשק ואינם מרפים מאתנו. ״העיר בידינו. הניצחון מושלם. אנחנו פותחים בציד אחרי השוטרים ומשתפי הפעולה עם הכובש... מצב רוחנו מרומם. ״צהרי היום... אנחנו מוציאים את השלל בעגלות. רופאינו בלומוביץ׳ ולאקומצב (רופא רוסי בגדוד השכן) מעמיסים תרופות וחומרי חבישה והגדוד נסוג מהעיר. פלוגתנו, ה-51, עתה במאסף. אתנו יוצאים רוב כלואי הגיטו. הנוער שהספיק להשיג נשק מצטרף לגדוד, היתר - יחיו במחנה המשפחתי״.16  
יהודי קוסובו פגשו את הפרטיזנים היהודים שבאו להצילם בדמעות של שמחה. כ־ 100 מיהודי קוסובו, וביניהם הרב של העיירה, שוחררו באותו יום. השחרור בא באותו יום בו עמדו היהודים להיות מוצאים להורג לגדודים האחרים שהשתתפו במבצע היו 5 הרוגים.
 בכרך הראשון של הטפר הרוטי ״התנועה הפרטיזנית הכלל לאומית בביילורוסיה בשנות המלחמה הגדולה של המולדת״ נאמר: "יחידת שצ׳ורס ביצעה  הרבה פעולות קרביות. ב־2 באוגוסט 1942 מיגרה יחידת שצ׳ורס, יחד עם יחידות פרטיזניות אחרות, את חיל המצב בעיירה קוסובו. יחידת שצ׳ורס הייתה הכוח המוביל. מפקד המבצע היה פרוניאנין. בסתו 1942 העביר את בסיסו לאזור פינסק כדי לחרוף את החורף כיוון שהמצב היה קשה באזור בריסק״. 17
מפקדה של יחידת "ציאפאייב״ - פיידוסוב, העלה הצעה להתקיף את חיל המצב בהאווינוביץ׳. על פיודורוביץ הוטל הפיקוד על הקרב. לפני צאתם למבצע השביע דודקו, הקומיסאר של שצ׳ורס, את הלוחמים בשבועה הפרטיזנית. וזו לשונה:
 "אני, אזרח ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות, מצטרף לגדוד הפרטיזנים האדומים, למאבק פעיל עם נשק ביד, נגד האויב המושבע של מולדתנו, גרמניה ההיטלראית. אני נשבע בפני העם והממשלה הסובייטית, שבועה זאת: אני נשבע להכות באויב בכל מקום, מבלי לחוס על כוחותיי ודמי ובשעת הצורך גם על חיי, למען המולדת הסוציאליסטית שלי, בעבור הדם השפוך של עמנו, בעבור האימהות והאבות, הנשים והילדים, בעבור אחים ואחיות שעונו למוות בידי התליינים הפאשיסטיים. אני נשבע להיות מסור לארץ הסוציאליסטית שלנו, לממשלה הסובייטית, להיות אמיץ ועז רוח בפגישה עם האויב, להיות הגון וממושמע, לקדש ולשמור את הסוד הצבאי שלנו במאבק הפרטיזני, לציית ללא סייג לפקודות מפקדי והפעילים הפוליטיים. "אני נשבע כי אלחם עם נשק ביד עם הבסתו הגמורה של האויב למרות כל הקשיים והאבדות שיהיו מנת חלקי, ואם אפר פעם את שבועתי החגיגית הזאת - שתעניש אותי ידו הקפדנית של החוק הסובייטי״.18
הפרטיזנים חזרו על דברי השבועה בריגשה.
לפעולה הקרבית על האווינוביץ׳ יצאו פלוגות שצ'ורס 51 ,52 ,53 ,ואנשי ציאפאייב. הפרטיזנים תפסו עמדות בחורשה מסביב לאחוזה שבו שכן בית הספר למקלענים, ניתקו את קווי הטלפון עם הסביבה והקימו מארבים בכיוון לברנוביץ׳ ובכיוון לסלונים. הקרב החל עם שחר. במהלך הקרב התעוור פרטיזן אחד (הועבר אחר כך למוסקבה): השוטרים פתחו במנוסה, והשאירו את נשקם. נלקח שלל רב: מקלעים, רובים ותחמושת על העגלות. מפקד בית הספר נורה, 40 שוטרים ביילורוסים נלקחו בשבי.
גדוד שצ׳ורס גדל במשך הזמן, וכלל 6 פלונות. בכל אחת כ־150 לוחמים בממוצע. גם פלוגת 51 גדלה. רוב חברי הפלוגה השתתפו בכל המבצעים והקרבות.
המחנות המשפחתיים מנו כ־800 איש ובמרוצת הימים נוספו להם פליטים מהגטאות ומהקבוצות המשוטטות. לגדוד שצ׳ורס הגיעו גם שליחי המפלנה הקומוניסטית, ומניחם קלשצ׳ב.19
אחד הפעילים המרכזיים בארגון המחתרתי בסלונים והלוחמים המצטיינים בפלוגת שצ׳ורס 51 ביער, היה זרח קרמן. עוד בהיותו בגיטו היה זרח יוצא כל יום שבת ליערות רפלובקה כדי להיפגש עם הפרטיזנים ולמסור להם נשק ותחמושת- וביום שני בבוקר היה חחר לגיטו. עלה בידו של זרח להוציא 18 מקלעים, 10 אוטומטים והרבה כדורים. מספר פעמים חדר בליווית כמה פרטיזנים לסלונים, כדי להוציא משם אנשים ונשק.
על חדירה אחת לסלונים מספר זרח: ״אספקת הנשק היה לה סידור קבוע. בבית אחד ברחוב פודגורנה... הייתה נגריה. עבדו בה החברים שלנו שמעון מיליקובסקי ז״ל (נפל בשורות הצבא האדום לאחר שחרור העיר). אברמוביץ' ורבינוביץ׳. בבית הזה היה בונקר, שהכניסה אליו הייתה דרך מזנון שעמד בחצר. היו פותחים את דלת המזנון, מורידים איצטבה ודרך מכסה בריצפה היו יורדים לבונקר.
״בבונקר היו כמה מיטות ואפילו חשמל הותקן שם. היינו מגיעים שמה בלילה ולמחרת בבוקר, כשהנגרים היו באים לעבודה, היו מביאים לנו אוכל ומקבלים מאתנו ׳הוראות׳ לחברה שלנו. הפעם הייתה משימתנו להוציא אנשים ונשק מהעיר ליער.
״לפנות ערב, לכשהחשיך, יצאנו מהבונקר והתאספנו בתוך הבית. מסרתי את ההוראות האחרונות, חילקתי את הנשק והתחמושת בין הצעירים (היו שם כ־30 איש ואשה). היו בידינו מכונות יריה וכ־10 אלפים כדורים. חוץ מזה - כמה תת מקלעים ואקדחים״.20
עוד פעם אחת, מאוחר יותר, חדר זרח לסלונים. הגרמנים הגבירו את השמירה ולמרות כמה ניסיונות שלו - לא הצליח יותר לחדור לעיר.

 לביצות פולסיה
 בראשית סתיו 1942 החליט גדוד שצ׳ורס לצאת לאזור ביצות פולסיה. הסיבות היו בראש וראשונה ביטחוניות. המטה קבע, שהפלוגות 51 ,52 ,54 ,55 ,56 ,שהיו חמושות היטב, יוצאות לדרך זו ואילו פלוגות 57 ,58 ,שרוב אנשיהן מהאוכלוסייה המקומית - נשארות על מקומן. גם 59 ,ו־60 ,שהיו מחנות משפחתיים, נשארים במקומותיהם.
גדוד שצ׳ורס התכוון ללכת לאגם ויגונוב, מזרחה ממסילת הברזל בריסק מוסקבה. פלוגה 53 הושארה במקומה כדי להמשיך בפעילותה. ניקולאי ולדימירוביץ׳ בובקוב, מפקדה של פלוגה זו, נתגלה כשונא ישראל מובהק. לאחר יציאת הפלוגות האחרות של הגדוד מזרחה, הוא התיימר להיות ״אדון היער״.
לאחר המצוד באוקטובר 1942 הפיצו אנשי בובקוב שמועות, שהיהודים הם מרגלים גרמנים ושהם תידרכו את הגרמנים לקראת המצוד. בובקוב סמך ידיו על שמועות אלו. בימי המצוד התפרקה פלוגתו ורבים מאנשיה היו לשודדים ורוצחים.
גם התנהגותו של פיקוד הגדוד עוררה בקרב הלוחמים היהודים מורת רוח רבה. בטרם יצא הגדוד לדרכו פנו הפרטיזנים היהודים לפיקוד, לצרף למסע זה גם את המחנות המשפחתיים היהודים. התשובה שקיבלו הייתה, שהמחנות המשפחתיים יכולים לעזוב את מקום חנייתם וללכת, אבל בכיוון אחר. זעמם של הפרטיזנים היהודים גבר כאשר ערב המסע סולקו מפלוגה 51 יהודים רבים, ביניהם חברי מחתרת ותיקים מגיטו סלונים ומבריחי נשק ליער. תואנת הפיקוד הייתה שאנשים אלה יהוו נטל על הגדוד. חלק מהפרטיזנים היהודים, שסולקו מפלוגתם, הצטרפו למחנה המשפחתי הקוטובי 59.
 בובקוב לא ״שקט על שמריו״ והוציא צו שכל היהודים שנשארו בבסיס הפרטיזני ״וולציה נורי״ חייבים לעזוב את המקום ולחזור לגיטאות. לדאבת לב חלק מהיהודים ביצעו את הצו, חזרו לגיטאות וניספו, אחרים - נדדו ליערות פולסיה אחרים, רבים נפלו בדרכים, בתוכם גם הרב מקוסוב.
זהבה רביץ מספרת, שפגשה ביער שתי בחורות:
״הן סיפרו שהפרטיזנים פירקו מעליהן את נשקן, לקחו מהן את השעונים, את הפרוות ואף את המגפיים מהרגליים. היו מקרים שהפרטיזנים הרגו יהודים. פעם, בחור. ובחורה יהודים הלכו לחפש תפוחי אדמה ולקחו כמה תפוחי אדמה אשר הוטמנו על ידי הפרטיזנים. כשראו זאת הפרטיזנים הם ירו בהם והרגום... יום אחד קם מפקדנו ניקולאי בובקוב, אסף את קבוצת הפרטיזנים, תותחנים ואמר: ימי רוצה להתנדב (כדי) לטהר את שארית היהודים שנשארו?'... אנטישמים לא חסרו. קמו מתנדבים, הסתדרו בשורה. אני ושתי חברותי רעדנו מפחד. הולכים להשמיד את מעט היהודים שניצלו. ״באותו זמן הופיעו הצנחנים הסובייטים. ממש כמו מן השמים ירדו. הם ציוו מיד להפסיק עם זה״21
 זהבה רביץ היתה בין הנשים היהודיות היחידות בפלוגה, שלקחו חלק בפיצוץ רכבות.
 גדוד שצ׳ורס יצא לדרך. בהתקרב הגדוד לכפר צ'מרי, נודע לפיקוד מפי אנשי הכפר שהיו בגדוד, שבכפרם מצוי נשק. 23 מאנשי הגדוד וביניהם זרח קרמן ניוניה צירינסקי, ארצייק באנדט וד״ר בלומוביץ׳, בסיועם של אנשי הכפר, יצאו לסרוק ולחפש נשק. הם הביאו אתם 6 רובים שלקחום האיכרים.
 הגדוד התקדם והגיע סמוך לכפר צ׳מרי, שבו היתה תחנת משטרה שמנתה כ־50 שוטרים. מטה הגדוד החליט לחסל את תחנת המשטרה. הקרב נערך ב־4 ספטמבר 1942. הפרטיזנים חיסלו את השומרים ושרפו את הגשר. כאשר נודע שתגבורת גרמנית גדולה עומדת להגיע - ניתקו הפרטיזנים מגע עם האויב בקרב נפל מואטק לוסטיג, יאשה שפטינסקי - נפצע. פלוגות 51,54 הצטיינו בקרב זה. פיודורוביץ׳ עשה רבות לחיזוקה של פלוגת 51. הוא העמיד את הפלוגה על רמה קרבית נאותה והקפיד על התנהגות לוחמיו. הוא אסר עליהם לקחת מהאוכלוסייה דברי מותרות (דבש, ביצים, חמאה, בגדי נשים וכוי). מי שלקח - ננזף.22 הוא קיבל נשים לפלוגה.
 מצעדו של הגדוד מזרחה היה מרשים. טורי הפרטיזנים השתרעו על פני קילומטרים. המפקדים רכבו על סוסים והמקשרים דהרו, הלוך וחזור ומסרו הוראות. עגלות האספקה והציוד, שני התותחים ומיכל הדלק - יצרו רושם כי כאן  צועד צבא סובייטי שהגיע מהחזית.
 בתחנות איוואצביץ׳ ודומאנובו יצאו כוחות גרמניים והתקרבו סמוך לטור הפרטיזני. כעבור זמן מה הופיעו מטוסים והטילו פצצות. למחרת בבוקר נשמעו יריות. הפרטיזנים תפסו עמדות. הירי התחזק. היו נפגעים. הגרמנים עמדו לכתר את הגדוד הפרטיזני. פקודת המטה לא איחרה לבוא והיא הייתה: להשאיר את כל הציוד במקום ולפנות אל הביצות. האנשים החלו לבוסס בבוץ. היה קר ורטוב.  הלוחמים קפצו על הרגבים המעושבים. ולא - ניתן היה לשקוע בבוץ. הם יצאו מהביצות לאזור יבש. כדי לצאת מהכיתור היה צריך לתצות את השצ׳ארה. הגדוד הפרטיזני נמצא סמוך ל״סכר 10״ על־יד תעלת אוגינסקי.23
פרוניאגין שלח סיירת לבית הבודד שעמד ליד התעלה. הסיירים סמכו על עדותו של השומר הזקן על הסכר, ודיווחו שבבית ישנים מספר גרמנים. התברר שהזקן רימה את הסיירים. בבית מצאו גרמנים רבים - אנשי ס״ס. עם שובם של הסיירים תפסו הגרמנים שבבית עמדות והחלו להמטיר אש מרוכזת ממקלעים כבדים. עיקר הכוח של האויב היה על הסכר ובסירות שעל התעלה. במהלך הקרב שהתפתח, חיסלו הפרטיזנים את הגרמנים שעל הגשר הראשון, תקפו את הבנין הראשון הסמוך לרציף, עברו במהירות את הגשר על גופותיהם של אנשי ס״ס ונכנסו לשטח שהיה נמוך מן התעלות. אז נשמע קולו של פיודורוביץ׳, שקרא לאנשיו להתקדם, כי בנסיגה ייתקלו בכוח גדול יותר. הוא צעק ״קדימה!״ - ולפתע נעצר, הושיט למעלה את נשקו ואמר: ״קחו את הפ.פ.ד. [אוטומט] שלי״, ונפל פצוע ארצה.
הכוח הפרטיזני רץ קדימה והמטיר אש חזקה על הגרמנים. בקרב זה חיסלו הפרטיזנים כ־100 אנשי ס״ס. לוחמי ״51״ בפיקודו של פיודורוביץ׳ היו בין ראשוני המסתערים. מספר יאשה שפטינסקי:
 ״למחלקה השלישית שלנו ניתן הכבוד לפתוח בקרב. עלינו לצלוח את התעלה ואת השצארה עם הקבוצה ׳52׳. הקבוצות האחרות הן מימיננו. לצדי שוכב מאיר מלאך. הוא צעיר מאוד. טרם מלאו לו 18 .לפני קרב, יש שאתה רוצה לומר משהו, דבר שלא תגיד בתנאים אחרים. והנה אומר לי מאיורק: "אתה יודע, יאשה, הרי טרם נישקתי לנערה. אף לא פעם אחת". ״אז עוד לא ידעתי כי הלוחם הצעיר הזה, האמיץ ועז הנפש יפול בסיומו של הקרב. האם הרגיש מאיורק כי התיבה, שבה אוחסנו שנות חייו,  התרוקנה, ושעותיו האחרונות הולכות וכלות?״24
זרח קרמן, אברהם דוקטורצ'יק ואגאייב התקדמו בקרב ורצו לאגוף את האויב בצדו הימני, זרח – בתת מקלע שלו, אגאייב - ברובה החצי אוטומטי, ודוקטורצ׳יק במקלעו. דוקטורצייק נפצע ונפל ארצה. זרח קךמן ואגאייב גררו אותו אל בין השיחים. אגאייב אץ להזעיק עזרה רפואית. מיד הגיעו גולדה גרצובסקה, ד״ר צסלאווה אורלינסקה וז׳ניה אייכנבוים וחבשו את פצעיו. גולדה לקחה את נשקו של דוקטורצ׳יק ורצה עם האחרים אל הסוללה. שם עדיין התנהל קרב, ואז - נפגעה גם היא. זאב פינקל הגיש לה עזרה ראשונה. היא הועברה למחנה הפצועים. דוקטורצ׳יק היה פצוע נם במותניו. הוא הובא אל מקום ריכוז פלוגת "51״.
 אביו של אימבר נהרג אימבר קבר אותו. הנייק מלאך קבר את אחיו.
בקרב נפלו 16 פרטיזנים, ו־30 נפצעו. בין הפצועים קשה היו המפקד פיודורוביץ' אברהם דוקטורצ'יק ויעקב טימן. גולדה גרצובסקה נפצעה ברגליה. כן נפצע קשה ברגלו קומיסאר הגדוד, דודקו. פיודורוביץ׳ היה ללא תקוות חיים (תמיד היה אומר ללוחמיו: ״מעטים מכם ישארו בחיים - אבל אתם תהיו גיבורים״). עתה - לכשאפסה התקווה - הוחלט שיש לפטור אותו מייסוריו, אך השאלה הייתה: מי יעשה זאת. הפילו גורל. בנימין רוזמארין, שעליו נפל הפור, התייפח ואמר: אפילו אם תהרגו אותי - לא אוכל לעשות זאת. אחד ממקורביו של פיודורוביץ' שם קץ לסבלו. - המזון המועט שנאגר, היה מיועד לפצועים בלבד. הבריאים לא הירשו לעצמם לאכול תפוח אדמה. הפרטיזנים ידעו שהגרמנים לא יניחו להם. הותלט, על כן, להעביר את הפצועים אל אי בתוך הביצות. היה זה לא רחוק מכפר סוויטיצה.  פלוגת ״51״ התמקמה בין הכפרים נובוסיולקי וךאדזיאלוביצ'ה. הוחלט להקים בית חולים. ד״ר בלומוביץ' עמד בראשו, הפצועים קל שימשו כסניטארים. כל פצועי ״51״ החלימו לאחר שבלומוביץ׳ ניתח אותם, בסכין גילוח או באולר. יעקב  טימן הפצוע נפל סמוך ליום השחרור.25
הניצחון ליד הסכר העשירי היה חשוב מכל הבחינות. הוכח לפרטיזנים עצמם  ולאוכלוסייה האזרחית, שאפשר לעמוד מול חיילי ס״ס מובחרים ולנצח אותם, על אף האבידות שסבלו הפרטיזנים.
 הגרמנים הסתלקו מהשטח והשאירו כוחות צבא בהנצביץ׳ ובקריבושין. באחד מימי אוקטובר 1942 הייתה התקפה גרמנית. הגדוד ״שצ׳ורס״ הופתע. השאיר את האוכל בדוודים ונסוג במנוסה. בתוך סבך השיחים נשארו הקומיסאר דודקו וגולדה גרצובסקה - שניהם פצועים. שבועיים ימים זחלה גולדה על ברכיה, הביאה מים ושאריות־מזון שגירדה מהדוודים ומהמחסן לשעבר. במים רחצה את פצעיו של דודקו ובשרידי המזון החיו את נפשם עד שהתאוששו. ואז, באה משלחת מהגדוד לקבור את גוויותיהם של דודקו וגולדה ולהפתעתם הרבה מצאו אותם חברי המשלחת, חיים. את דודקו סחבו באלונקה וגולדה בכוחות עצמה, ללא תלונות עברה את הדרך עד פלוגת ״51״. מעשה גבורה של צעירה יהודייה. לאחר מותו של פיודורוביץ׳ הנערץ על ידי פקודיו הלוחמים נתמנה ויקטור גוז׳בסקי כמפקד פלוגת ״51״.

הערות

1 קפלינסקי נוח, פנקס סלונים, בי, עמ׳ 38.
2 שם.
3 דלטיצקי אנשל, פנקס סלונים, ב', עמ׳ 280 (להלן דלטיצקי אנשל).
4 פאקטער חביבה, פנקס סלונים, בי, עמ׳ 112 .דוקטורצ׳יק גולדה, פנקס סלונים, בי, עמ׳ 97.
5 מוקאסיי ריסה, פנקס סלונים, בי, עמ׳ 354.
6 דלטיצקי אנשל.
7 חצקלביץ׳ יעקב, פנקס סלונים, בי, עמי 99 (להלן: חצקלביץ׳ יעקב).
8 שנר שרה: הפלוגה ה־51 ,בית לוחמי הגיטאות - משרד הבסחון 990ו. (להלן: הפלוגה ה־51.)
9 פרוניאגין, ליד הגבול, הוצאת *בילרוס", מינסק 1979 ,עמי 5 2-26  (להלן: פרוניאגין). פרוניאגין מונה שמות של אנשי מחתרת מהגיטו שפעלו למענו, אן אינו מספר, שאלה היו יהודים.
10 שם.
11 זרח בן אברהם (קרמן) ספר ביליצה, עמ׳ 285 (להלן קרמן זרח). קרמן, זרח: יו״ש 528/E.
12 חצקלביץ׳ יעקב.
13 הפלוגה ה־51.
14 שמותיהם של היהודים שנשארו בשצורס 51 :יצחק גראצ'וק, אחותו מאשה אברהם, יקימובסקי, דוד בלומנפלד, (קאליש), פאניה פייגנבלאט (לודג') קובה זילברהאפט (וארשה), ד"ר אברהם בלמוביץ׳ (לומז׳ה), אהרון באנדט אחיו אברהם, זרח קרמן (ביליצה), אירקה וויסלפיש (וארשה), אברהם בובלאצקי, זאמה שוסטרוביץ, דוד פרל, אנשל דלטיצקי, הנייק מלאן (אוססרוב־קיילצקי), הרצל שפטינסקי, לאה (ליזה) אברמצ׳וק, ליובה אברמצ׳וק (אוסטרוב מאזובייצקי). ראה: הפלוגה ה־51.
15 קרמן זרח: על פיודורוביץ׳ 531/E .יאה: הפלוגה ה־ו5 עמ׳ 110.
16 קרמן זרח: א*צ תיק 1544 26/S) להלן: קרמן זרח א*צ). שפטינסקי יעקב, הפלוגה ה־51 עמ׳ 124  חצקלביץ׳ יעקב.
17 דוקטורצ׳יק גולדה. פנקס סלונים, ב', עמ׳ 97 .קרמן זרח. התנועה הפרטיזנית הכלל־עממית בביילורוסיה בשנות מלחמת־המולדת הגדולה. הוצאת •בילרוס* מינסק 1973 .כרך א', עמ׳.642
18 פרוניאגין, עמ׳ 39.
19 חצקלביץ׳ יעקב
20 קרמן זרח: א"צ. קרמן זרח פנקס סלונים, בי, עמ׳ 132.
21 קרמן זרח: א"צ. רביץ׳ זהבה: א׳״מ 200-A.
22 חצקלביץ׳ יעקב
23 תעלת אוגינסקי, הנקראת תעלת דנייפר־ניימן, נחפרה בשנים 1767-1783 ביזמתו ובניהולו של מפקד הצבא הליטאי מ"ק אוגינסקי. אורכה 52.8 ק"מ והיא מחברת את הניימן דרך השצ׳ארה עם הדנייפר ומהווה חלק מנתיב מים רצוף מהים השחור עד הים הבלטי.
24 הפלוגה ה־51 ,עמי 155 .דוקטורצ׳יק גולדה. חצקלביץ׳ יעקב.
25 קרמן זרח. חצקלביץ׳ יעקב דוקטורצ׳יק גולדה.

*משואה -  קובץ שנתי לתודעת השואה והגבורה,  כרך כ״ג,  תל-יצחק, ניסן תשנ״ה - אפריל 1995