"צבא הבית" (AK-Armia Krajowa), ארמיה קריובה:
עוד לפני כניעת פולין לצבא הגרמני הקימה קבוצת קצינים פולנים את צבא המחתרת הגדול ביותר באירופה הכבושה, שנקרא תחילה בשמות שונים ומפברואר 42 קיבל את השם "צבא הבית"(AK-Armia Krajowa), היה זה צבא של מתנדבים שהיה בעת ובעונה אחת חלק מצבא פולין שהוקם ע"י הממשלה הגולה בצרפת ובמקביל היווה את עיקרה של המחתרת בפולין, שהחלה לפעול תחת הכיבוש הגרמני. מטרתו העיקרית היתה לארגן התקוממות עממית בתוך פולין עם התקרבות צבאות בעלות הברית ותחילת קריסת הכוחות הגרמנים שנמצאו בה. הצבא פעל כמערכת צבאית לכל דבר, עם פיקוד מאורגן, אימוני כוחות, צבירת אמל"ח, איסוף מודיעין על האויב ועוד. במקביל צצו גם יחידות צבאיות על בסיס מפלגות וארגונים שונים, שחלקם (הכוחות הלאומיים הקיצוניים והקומוניסטים) העדיפו לפעול עצמאית ולא להצטרף לצבא הבית, שמנה באביב 44 כ-300 אלף איש. ארגון זה כלל גם יחידות שבצעו חבלות, בעיקר באמצעי תחבורה- רכבות וכלי רכב שונים, מחסנים, מאגרי דלק, גשרים, מפעלים ועוד. כן פגעו באנשי סגל גרמניים רבים, קצינים וחיילים, משתפי פעולה מקרב האוכלוסיה הפולנית, בעיקר כאלה שהיו ממוצא גרמני, שחררו אסירים. כן אורגנו קבוצות חשאיות בתוך מחנות הריכוז (אושוויץ) ובמחנות עבודה בגרמניה, לשם נשלחו עובדי כפייה פולנים. כן ניהלו תעמולה אנטי גרמנית ופרסמו מספר רב של עיתונים שונים וספרות הדרכה לכוחות השונים. הארגון גם תמך וסייע לארגונים הצבאיים היהודים שפעלו: אי"ל - "הארגון היהודי הלוחם" Zydowska Organizacja Bojowa-ZOB – ואצ"י - האיחוד הצבאי היהודי ZZW - Zydowski Zwiazek Wojskowy, בעיקר בעת מרד הגבורה בגטו ורשה (אפריל-מאי 1943).
בתנועת הפרטיזנים ובמחתרות
בשנים 1942-1944 הוקמו 27 יחידות פרטיזנים יהודיות שהצליחו להתקיים ולפתח פעולה קרבית במשך כמה חודשים, למצער. היו אלה יחידות של: אפרים אבה, שמואל אולשאק, יוליאן אייזנמאן, אברהם אמסטרדאם, בר אקרמאן, לייב בירמאן, אברהם בראון, ליאון גלנצ'ינסקי, שמואל (מייצ'יסלאוו) גרובר, יחיאל גרינשפאן, מנדל הלר, שמואל יגר, ברוך ליבפריינד, משה ליכטנברג, מיכאל מאינוק, יוסף מלינובסקי, לייזר פונצ'ק, אדוארד פורסט, זלמן פיינשטאט, אברהם פינקלר, הנריק צימרמאן, נחום קנופפמאכר, הרש רוכמאן, היחידה הפרטיזאנית ע"ש מרדכי אנילביץ' (ז'. או. ב. של וארשה), הקבוצה הפרטיזאנית של ז'. או. ב. בצ'נסטכוב, הקבוצה הפרטיזאנית של ז'. או. ב. בקראקוב, הקבוצה הפרטיזאנית מאוסטרובייץ (נמלטי המחנה באוסטרובייץ שוויינטוקשיסקי). ברשימה זו לא נכללו הרבה קבוצות קטנות, עליהן נשתמרו ברוב המקרים רק ידיעות קלושות.
9 מהיחידות הפרטיזאניות היהודיות הצטרפו בהמשך הזמן לארמיה לודובה הפולנית. היו אלה היחידות של: אייזנמאן, לייב בירמאן, אברהם בראון, יחיאל גרינשפאן, שמואל גרובר, שמואל יגר, מיכאל מאיטק, זלמן פיינשטאט ואדוארד פורסט. באורח רשמי השתייכה לא"ל גם היחידה ע"ש מרדכי אנילביץ'.
הפרטיזאנים של קבוצות קנופפמאכר וליכטנברג עברו למזרח הנהר-בוג ושם המשיכו את המאבק במסגרת תנועת הפרטיזאנים הסובייטית.
רוב היחידות הפרטיזאניות היהודיות הקיזו את כל דמן במשך הפעולה הקרבית של שנה וחצי. הלוחמים המעטים של יחידות אלה שנשארו-בחיים עברו ליחידות פולניות. עד ליום השחרור של שטח הגנרל-גובנמן (הממשל הכללי הגרמני) החזיקו מעמד ארגוני יציב רק שלוש יחידות פרטיזאניות: של יחיאל גרינשפאן, אברהם פינקלר וליאון גאלנצ'ינסקי. היחידה של אברהם אמסטרדאם הצליחה לפרוץ את החזית ולהגיע לעמדות הצבא הסובייטי אחרי שסבלה אבידות קשות.
במסגרת א"ל הוקמו 13 יחידות פרטיזאניות רב-לאומיות (יחידות פולניות-יהודיות, יהודיות-רוסיות ופולניות-יהודיות-רוסיות), בהן היוו היהודים - לפחות בשלב הראשון של פעולתן הקרבית - יותר משליש הלוחמים. היו אלה היחידות : "יאנובסקי", ע"ש ואנדה ואסילבסקה, "יאסטשומב", "סטפאן קולה", "וילק", "בארטוש גלובאצקי", ע"ש אדמת קיילץ, ע"ש קוסצ'יושקו, ראייבסקי, מאסטלאז', קובאל ויחידה מיוחדת למחוז לובלין.
לא-מעט יהודים הגיעו לעמדות חשובות בתנועת הפרטיזנים הפולנית, במיוחד בתוך היחידות של השמאל, בא"ל ובארגון הלוחם הסוציאליסטי. עם המארגנים והמפקדים הדגולים של א"ל נמנו בין האחרים, היהודים איגנאץ רוזנפארב (רוב-נארבוט) - מפקד היחידה ע"ש אדמת קיילץ, לאחר-מכן מפקד א"ל בכמה אזורים, ולבסוף ראש המטה הראשי של א"ל; הנריק שטרנהאל - מפקד אזור וארשה; סאבינה גולדשלאק (יאדוויגא לודווינסקה) - מארגנת היחידות הפרטיזאניות באזור קראקוב; יאנינה בייר - מפקדת יחידות-נשים ; מיכאל יאבורסקי - המארגן הראשי וראש שירות הכימאים בא"ל. בקבוצת המארגנים הדגולים והמפקדים של הארגון הסוציאליסטי הלוחם היו היהודים: שמעון יפה, איללה גנאכוב ומייצ'יסלאוו פרשט. מפקד הגדוד הפרטיזאני הגדול בשטח הג"ג היה הקצין היהודי אלכסנדר סקוטניצקי. מפקד הגדוד המובחר של א"ל ע"ש צ'ווארטקי היה הקצין היהודי אדווין ריזלובירסקי.
תפקיד חשוב מאוד מילאו היהודים בגדוד-המחץ המיוחד, שלפעולתו נודעה חשיבות מיוחדת בהחשת ההתפתחות של א"ל באביב 1944. מפקד גדוד זה היה קצין יהודי - סגן-אלוף טורונצ'יק. בין הצנחנים, שהוצנחו לשם ארגון יחידות פרטיזאניות גדולות, חטיבות וגדודים, היו לפחות 40 יהודים. ביניהם תפסו עמדות פיקוד חשובות: רוברט סאטאנובסקי - מפקד החטיבה "עוד פולין לא נפלה", יוסף גרינברג-וישנייבסקי -ראש מטה החטיבה ע"ש אדמת קראקוב, יוסף קראטקי ואדם קורנהנדלר-קירנצקי - ממלאי-מקום מפקדי החטיבות, יצחק גוטמאן-מקוטלי - מפקד הגדוד "בעד חופש המולדת".
לפחות 70 יהודים השיגו דרגת קצינות תוך כדי פעולתם בתנועת הפרטיזאנים הפולנית, שפעלה בשטח הגנראל-גוברנמאן.
לוחמי אי"ל - "הארגון היהודי הלוחם" Zydowska Organizacja Bojowa-ZOB
את מספר לוחמי אי"ל בורשה מעריכים בפחות מאלף. רבים מצאו את מותם וביניהם מנהיגם - מרדכי אנילביץ'.
עם התמשכות המאבק בגטו בראותם כי אין דרך להמשיך בקרב, החליטו הנותרים להימלט ולהמשיך במאבק מחוץ לגטו. רק חלקם הצליחו בכך בעוד השאר נספו בלחימה או תוך כדי המילוט. בעזרת המחתרת הפולנית - ארמיה לודובה, הצליחו 2 קבוצות בנות כ-40 איש להימלט דרך תעלות הביוב.
ב- 29/4/43 יצאה קבוצה דרך צינורות הביוב ברחוב אוגרודובה והועברה לחורשת לומניאקי כ-7 ק"מ צפונית מערבית לוורשה, חורשה דלילה שלא היוותה מסתור כראוי. הניצולים סבלו מקור, תשישות רעב וצמא. במשך שבוע לא הגיע אליהם כל עזרה. בזכות איכר מקומי (שנקרא בפיהם ה"חלופ" = איכר בפולנית), זכו למזון, שתייה וקשרים עם המחתרת הפולנית.
ב-10/5/43 (לאחר נפילת מילא 18) יצאה קבוצה שנייה דרך הביוב, ברחוב פרוסטה, ואף היא הועברה לחורשת לומניאקי.
הצלחת מבצע המילוט נזקפה לזכותם של הקָשָרים היהודיים וידידיהם הפולנים, אנשי ארמיה לודובה. חלק מהניצולים עזבו: חזרו לוורשה ולערים אחרות כדי לעזור ליהודים וחלקם לא היו כשרים ללחימה עקב פציעה ופגיעות רעלים בביוב, לאחר שהגרמנים ניסו לחסום תעלות הביוב ע"י הצפה, פצצות גז והזרמת עשן. אל הניצולים הצטרפו יהודים בודדים נוספים שהצליחו לברוח באופן עצמאי מוורשה ומעיירות בסביבה.
מפקדת ארמיה לודובה לא התעניינה כל כך בגורל לוחמי אי"ל. לאחר 3 שבועות בחורשה, החליטו להעבירם כ-60 ק"מ צפונית מזרחית לוורשה, לאזור וישקוב, מתוך כוונה ליצור דריסת רגל באזור בו שלטה המחתרת הימנית - ארמיה קריובה. בשתי משאיות הצליחו להעביר ללא פגע כ-80 איש. הרכב השלישי, נתפס וקבוצת הלוחמים, נהרגה.
מספר אנשים הושארו בורשה משיקולים ארגוניים-פוליטיים, ביניהם : יצחק צוקרמן, צביה לובטקין, טוסיה אלטמן, מרק אדלמן, סטפן ומניה גרייק.
בוישקוב חברו הניצולים לכ-20 רוסים שברחו מהשבי ויחד איתם הקימו את יחידת הפרטיזנים ע"ש מרדכי אנילביץ'. בראש הקבוצה הרוסית עמדו ניקולאי וסגנו: איגנץ. בדיעבד הסתבר שניקולאי "הרוסי" היה יהודי ורשאי, שברח מהרכבת לטרבליניקה. היחידה הוכפפה למפקדת הארמיה לודובה, במסגרת "הגליל השלישי" \ מחוז ורשה \ פרבר פראגה, והיא אשר סיפקה להם נשק, אשר יועד להגיע אליהם בזמן הקרבות בגטו, אך איחר להגיע... ביחידה הוקמו 4 יחידות משנה, בנות כ- 20 איש כל אחת, אשר פעלו משני הגדות של נהר הבוג. לא היה פיקוד מרכזי והיחידות פעלו בדרך כלל באופן עצמאי, במרחק של כ-15 ק"מ אחת מהשנייה. היחידות ביצעו פעולות רבות ביוזמתן וחלקן בהנחיית המחתרת הפולנית. הפעולות כללו: חבלות ברכוש גרמני, הפצת כרוזים, ענישת משתפ"ים, החרמת מזון שיועד לגרמנים, חבלה במסילות, ברכבות ובקווי טלפון.
לוחמי היחידה נאלצו לפעול בתנאים קשים, באזור לא מוכר ובסביבה עוינת (כפריים אנטישמים, פולנים גרמנים רבים שהתגוררו באזור וארמיה קריובה המחתרת הימנית העוינת. באחד הלילות קיבלו לוחמי אי"ל משלוח סובייטי מוצנח של נשק, תחמושת, מוקשים, מכשירי קשר וכסף. חלק מהמשלוח התפוצץ בנחיתה, חלק נפל לנהר הבוג וחלק לא נמצא. המשלוח, הפיח בקרב לוחמי אי"ל גאוה על היותם חלק "מהחזית המזרחית". היחידה בצעה פעולות מוצלחות אך סבלה אבידות כבדות, מידי הגרמנים, המשטרה הפולנית, הארמיה קריובה וחלקם טבע בבוג.
מצבה של היחידה הורע ביולי 1943 עוד יותר. קבוצת לוחמים בראשות מרדכי (מרדק) גרובאס יצאה לחבל ברכבת צבאית במשותף עם קבוצת פרטיזנים של הארמיה קריובה בסיום המבצע רצחו אנשי הארמיה קריובה את היהודים. בין הנופלים, אשר גופותיהם לא נמצאו, היו: גרובאס וחברתו תמר, חיים ארבוז, אברהם זנדמן וחברתו חגית פוטרמילך, יולק יונבייזר, איזו' לבסקי, ישראל קרוטקי ואחרים. בעקבות האירוע השתרר דכאון. דוד נובודבורסקי מבכירי הלוחמים התפטר ועזב עם קבוצה במטרה להגיע להונגריה. הקבוצה נתפשה וכולם נרצחו. חוסר הפיקוד המרכזי ליחידה, האבידות המרובות ופריקת עול של הרוסים אשר השתכרו, בילו עם נשים ונעלמו עם הנשק, פגעו קשה ביחידה.
מספר היהודים ביחידה הידלדל והתרבו בה פולנים ואוקראינים אנטישמים.
בניסיון להתמודד עם כך הוקמה יחידה הומוגנית של יהודים קומוניסטים, בראשות אדם שוורצפוס ("יאנק הלבן") מבכירי לוחמי הגטו. בספטמבר 1943 פוצצה היחידה רכבת גרמנית בתחנת הרכבת אורלא כ- 60 ק"מ מורשה. הפעולה הצליחה וגרמנים רבים נהרגו. בנסיגתה הסתתרה הפלוגה בבית יערן פולני על-יד הכפר קרבצובינזנא. אשת היערן חמקה והזעיקה את הגרמנים. בקרב נהרגו כל תריסר הלוחמים, בינהם: שוורצפוס וחברתו גוטה טייכלר, מיכאל רוזנפלד, טולה רבינוביץ', יואל יונגהימר, שמואל יושקוביץ', יוסף פאפיר ואחרים (שמותיהם רשומים על מצבת הפרטיזנים בבית העלמין בורשה). יאן בורובסקי היערן, שרד, אך בתום המלחמה נשפט ע"י הממשל הפולני ונידון למוות. היחידה הלכה והידרדרה. רבים עזבו, כולל בכירים כמו: מארק פולמן, ישראל קאנאל, הירש ברלינסקי וקשאצ'ק (הפולני) , הם טענו כי הם הולכים ליצור קשר ראוי עם ההנהגה בורשה, אך כבר לא חזרו. היו כאלה שעברו ליחידות פרטיזנים אחרות. באביב 1944 כל הלוחמים רצו לעזוב לורשה.
בפרוץ המרד הפולני, חלק עזבו והצטרפו למרד בוורשה. היחידה התפוררה ומהקבוצה המקורית נותרו 13 לוחמים. הם המשיכו לבצע פעולות, תוך כדי השארת כרוז המודיע ש"הביצוע נעשה ע"י היחידה הפרטיזנית היהודית ע"ש אנילביץ'".
לקראת השחרור נותרו 7 לוחמים יהודים בלבד. כשהגיע הצבא הרוסי הם נחשדו כמשתפ"ים עם הגרמנים, הם הועמדו לפני בית דין של ה – נ.ק.וו.ד., למזלם הקצין הרוסי שנשלח לחוקרם היה יהודי. הוא הצילם וגייסם כמתורגמנים לשירות המודיעין הרוסי.
בתום המלחמה, שרדו מלוחמי היחידה בין 10 ל – 20 איש
בגטאות
ארגוני מחתרת מזוינים קמו ב- 18 גטאות - בווארשה, בקראקוב, בצ'נסטוכוב, בוולודאווה, בז'לכוב, בטומאשוב לובלסקי, באיוואניסקה, בסאנדומיר, באופאטוב, בדזיאלושיצה, בז'שוב (ריישה), במזריץ' שבפודלאסיה, בטארנוב, בפיליצה, בראדום, בראדזין, במארקושוב ובקאמיונקה.
בגיטו וארשה היו פעמיים פעולות לחימה בהיקף רציני (בינואר ובאפריל 1943). המערכה של 19 באפריל הפכה למרד ממושך - הקרב הגדול ביותר, עד אותו זמן (אפריל 1943), בעורף הצבא הגרמני (להוציא יוגוסלביה), ומעשה-הלחימה הגדול ביותר (עד קיץ 1944) במרכז עירוני שבאירופה הכבושה.
בשישה גטאות (צ'נסטוכוב, טארנוב, פיליצה, אופאטוב, סאנדומיר ומז'ריץ') גילו ארגוני המחתרת התנגדות מזוינת בקנה-מידה קטן יותר.
ב- 13 גטאות (וארשה, צ'נסטוכוב, קראקוב, ולודאווה, מארקושוב, קאמיונקה, טומאשוב-לובלסקי, איוואניסקה, דזיאלושיצה, ז'שוב (ריישה), ראדום, ראדזין, ז'לכוב) הצליחו ארגוני המחתרת להוציא חלק מאנשיהם לפעולות פרטיזאניות בשטח. בשני גיטאות (סאנדומיר ואופאטוב) נכשלו כל הניסיונות להוציא את הלוחמים החמושים של הארגון המחתרתי לפעולות פרטיזאניות בסביבה.
במחנות
ארגונים מחתרתיים מזוינים קמו במחנות ההשמדה טרבלינקה וסוביבור, במחנה הריכוז פלאשוב, במחנות עבודת-כפייה: אוסטרובייץ שוויינטוקשיסקי, בוזין, יאסטקוב, מינסק-מאזובייצקי (קופרניק), סקארז'יסקו-קאמייננה, קיילץ, פיונקי, קריכוב, קראשניק, קרושינה, וולנוב, פוניאטוב, טראווניקי ובמחנה לשבויי-מלחמה יהודיים בלובלין.
בארבעה מחנות היו מרידות, שאפשרו לחלק מהעצירים לפרוץ וגם להגיע במשך הזמן אל תנועת הפרטיזאנים. היו אלה מחנות טרבלינקה (43/8.2), סוביבור (43.10.14), קרושינה (42.12.16) וקריכוב (43.8.16). התנגדות מזוינת בממדים קטנים-יחסית הייתה במחנה לעבודת-כפייה במינסק-מאזובייצקי (43.1.10). שבויי-המלחמה היהודיים גילו התנגדות-לחימה מספר פעמים מחוץ למחנה. התנגדות מזוינת גילו היהודים גם בעת חיסול המהנות בטראווניקי ופוניאטוב (43.11.3).
בשלושה מחנות (סקארז'יסקו-קאמייננה, פלאשוב, קיילץ) נכשלו הניסיונות לארגן התנגדות-לחימה בין החומות-והתיל. בחמישה מחנות (אוסטרו בייץ שוויינטיקשיסקי, פיונקי, בודוין, קראשניק ובמחנה-השבויים שבלובלין) הצליחו הארגונים המחתרתיים להוציא חלק מאנשיהם לפעולות פרטיזאניות בסביבה. בשני מחנות (יאסטקוב ובולנוב) נכשלו הניסיונות לפריצה מזוינת ובריחה אל הפרטיזאנים.
בסך-הכול יש לקבל כסבירים את המספרים הבאים של המשתתפים בהתנגדות-הלוחמת בשטח ארבעת המחוזות של הג"ג :
א. במרד גטו-וארשה 1,000
ב. בפעולות מזוינות בגטאות אחרים 300
ג. בפעולות מזוינות במחנות 700
ד. בתוך קבוצות מזוינות ביערות (פרטיזנים) 2,000
ה. במרד-וארשה הפולני 1,000
מספרים אלה מקיפים רק את הלוחמים עם נשק ביד במסגרת קבוצות מזוינות מאורגנות, ואינם מונים חברי קבוצות מחתרתיות שלא הצליחו להגיע ללחימה מזוינת (ארגוני מחתרת בגטאות או נמלטים ליערות, אשר מחוסר נשק לא הצליחו להקים יחידות פרטיזאניות), וגם לא את המשתתפים הפאסיוויים של המרידות-במחנות, אשר נמלטו או התאמצו להימלט מהמחנה בעת המרד, אך לא לקחו חלק פעיל בהכנת ההתנגדות.
אפשר, אם כן, ללא חשש טעות גדולה, לקבל כי בתנועת ההתנגדות המזוינת בשטח הג"ג השתתפו בפועל 5,000 יהודים, בערך, שלחמו, מצוידים בנשק.
מייד עם פרוץ ההתקוממות הפולנית באוגוסט 1944, הצטרפה למתקוממים, יחידה יהודית בפיקודו של אנטק (יצחק צוקרמן) במסגרת "ארמייה לודובה" – הצבא העממי במחתרת. ביחידה זו לחמו כמה עשרות יהודים, לוחמי מרד גטו ורשה, (ששרדו את המרד והסתתרו בעיר), וגם יהודים אחרים שהסתתרו עד אז בוארשה בצד הארי.
אולם יהודים רבים לחמו בשני הצבאות של המחתרת, "ארמייה קריובה" – הצבא הארצי והצבא העממי האמור מאז היווסדם. יהודים אלה, בגלל האנטישמיות ששררה באוכלוסייה הפולנית ואף בשורות צבא המחתרת הפולני, שרתו לרוב בתורת לא יהודים – בשמות פולנים. אחדים מהם שזכו להגיע לניצחון ושרתו אחר כך במשרות גבוהות בפולין שמרו על שמותיהם הלא יהודיים גם לאחר המלחמה.
אין נתונים מדויקים על מספר היהודים שהשתייכו למחתרות הפולניות. בחלקם הגדול נהרגו לא לעתים רחוקות מידו של אנטישמי מכר. לפי הגנרל בןר-קומורובסקי, מפקד הארמייה קריובה, השתתפו במרד הפולני בוארשה (אוגוסט-אוקטובר 1944) כאלף יהודים. מפקד אחד מחמשת ראשי המפקדה של הארמייה לודובה היה יהודי – מטוביאצקי אשר נהרג במרד.