רדיפת היהודים ברוסיה הקומוניסטית ולחימתם נגד הגרמנים במלחמת העולם השנייה
שמאי גולן
יום הניצחון על הגרמנים – ה-9 במאי, הוא החג החשוב ביותר ברוסיה, ואין ערוך לחשיבותו הרבה לעם היהודי: הוא יום הניצחון על גרמניה. ביום זה ראוי להזכיר נשכחות הקשורות גם להשתתפותם של יהודים בלחימה.
בימי מלחמת העולם השנייה, התהלכו ברוסיה שמועות אנטישמיות, שהיהודים אינם נלחמים נגד הגרמנים, והם משתמטים מגיוס לצבא.
ואין זה מקרי. ברוסיה הייתה קיימת מסורת חזקה של אנטישמיות דורות רבים, הן דתית והן חילונית. מקורותיה אכן בדת הנוצרית על כל גווניה, כולל הפרבוסלאבים, בעיקר הסלאבופילים שביניהם, אך גם בקרב החילונים פשה הנגע הזה, מסיבות כלכליות ואחרות. אפילו בקרב הליבראלים, שראשית צמיחתם בתנועות הסוציאליסטיות במערב אירופה באמצע המאה הי"ט ואילך, היתה נפוצה האנטישמיות. היא בלטה אף אצל הסופרים הרוסיים וביצירותיהם, כגון אצל דוסטוייבסקי, טורגנייב, גוגול ואחרים. כמובן שרובו של העם הרוסי, באותם ימים, התחנך גם על סיפורי הברית החדשה, בהם האשימו את היהודים בצליבתו של בן האלוהים, כדבריהם, והאשמות דומות. והשנאה נמשכה אף מן המסורת של הרחוב הרוסי מאז ומתמיד – האשימו את היהודים בכל חטא ופשע. העלילו גם שהיהודים מתכחשים לארץ בה הם חיים, מפני שהם מפתחים אורח חיים של "מדינה עצמאית" בתוך המדינה הכללית.
אף אחרי המהפכה הבולשביקית לא נעלמה האנטישמיות, היא רק לבשה צורות פחות גלויות. סטלין בעצמו היה מגדולי האנטישמים ומידי פעם המציא נגדם האשמות כדי שתהיה לו סיבה לרדוף אותם. הוא המשיך להעליל עליהם עלילות גם בזמן המלחמה נגד הגרמנים, ולאחריה. ההאשמה החמורה בימי המלחמה היתה: השתמטות היהודים מלהתגייס לצבא. אף היתה נפוצה אימרת הלעג, שבעצמי שמעתי שם, כי היהודים "נלחמים בחזית טאשקנט" (עיר הבירה של רפובליקת אוזבקיסטן באסיה המרכזית).
אך בניגוד לשמועות, ולניחושים, ולהאשמות השווא, מוכיחות העובדות, שהיהודים לחמו בשורות הצבא האדום, יחסית, לעומת מספרם באוכלוסיה הרוסית, במספרים גדולים יותר, מאשר בני מיעוטים אחרים. הם התגייסו עוד ערב המלחמה, ולחמו עם פלישת צבאות גרמניה לבריה"מ, לפני שהגרמנים הספיקו לכבוש כמעט את כל שטחי אירופה הרוסית והחלו בהוצאתם להורג של רוב היהודים.
יהודים רבים נלחמו עם הפרטיזנים, למרות האנטישמיות שהייתה שם. היהודים נלחמו מלחמות ייאוש בגטאות. הם היו גם בין המתקוממים במחנות המוות. חלקם הצליחו לברוח ולהגיע ליערות, ושם התחברו כבודדים וכקבוצות, כאמור, אל גדודי הפרטיזנים וזאת למרות האנטישמיות ששררה גם שם. לעיתים, בגלל האנטישמיות, סירבו לקבל יהודים אל שורותיהם, והיהודים התארגנו ללחימה עצמאית. לפעמים, רק אחרי שהוכיחו את כושר לחימתם, והביאו כ"נדוניה" כלי נשק שהצליחו לכבוש מידי הגרמנים, הם צורפו אל הפרטיזנים.
כשנסתיימה המלחמה בניצחון מוחלט על הגרמנים, שוב נרדפו היהודים על ידי עושי-דברו של סטלין. רבים נאסרו ונשלחו למחנות הגולאגים, ואף הוצאו להורג. סטלין האשים אותם בנטיות קוסמופוליטיות, בטיפוח קשרים עם יהודי ארה"ב ועם יהודים מארצות המערב. וזאת, על אף שסטלין בעצמו בחר מקרבם משלחת מיוחדת של מיטב האינטלקטואלים ושלח אותם לארה"ב אל המנהיגים היהודים שם, שבכוח השפעתם ישכנעו את הממשל האמריקאי לסייע לברית המועצות, גם על ידי משלוח נשק ותחמושת בדרך הים. לשם כך הוקם "הוועד היהודי האנטי-פשיסטי" כגוף המייצג, כביכול, את יהדות בריה"מ. בראש המשלחת הם מינו את מנהל תיאטרון היידיש המפורסם שלמה מיכואלס. ואכן, המשלחת הצליחה בשליחותה. אך בכל זאת, מיד אחרי המלחמה, האשים סטלין את ראש המשלחת מיכואלס ואת חברי הועד האנטי-פשיסטי ב"קוסמופוליטיזם", ברצון להתחבר עם יהודי המערב, ולפעול יחד נגד בריה"מ.
לפי הוראותיו של סטלין נרצח מיכואלס, כביכול בתאונת דרכים, וזה היה האות לרדיפות מחודשות של היהודים. אף האשימו את היהודים ברצון לגזול מאדמת הרוסים ולהקים שם מדינה יהודית. בעקבות מיכואלס נרדפו ונרצחו סופרים ומשוררים ואמנים יהודיים רבים, ביניהם המשורר פרץ מרקיש (שבנו הסופר דוד מארקיש זכה לעלות לארץ), נרצח גם הסופר דוד ברגלסון.
אחר-כך הופיעה "עלילת הרופאים" היהודים. רופאים במשרות גבוהות הועמדו למשפט על האשמה שהם זממו להרעיל(!) את המנהיגים הרוסיים. רופאים יהודים אחרים פוטרו ממשרותיהם האקדמיות ולמעשה חיכו למאסרם. על פי מסמכים שנשתמרו, תכננו השלטונות הקומוניסטיים לשלוח לסיביר עשרות אלפי יהודים, כדי שיגוועו שם ברעב ובמחלות. למזלם של הנרדפים, ולמזלנו, מת סטלין בראשית 1953, לפני שהספיק לבצע את זממו.
ובכל זאת חשוב לנו ולעולם לדעת את האמת על הנתונים של השתתפות היהודים במלחמה נגד הגרמנים. בתעודות של מקורות מתקופת מלחמת העולם השנייה, ולפניה, ומפי עדים-חיים, נתגלה יותר ויותר על לחימתם של היהודים בשורות הצבא האדום, ואף על מעשי גבורה שרבים ביצעו, גם כלוחמים בקרב הפרטיזנים.
כשהגעתי למוסקבה באמצע שנות התשעים, לשרת בשגרירות הישראלית כיועץ לתרבות (הראשון, בעקבות חידוש היחסים הדיפלומטיים לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי), פנו אליי עיתונאים, סופרים וחוקרי-היסטוריה, לאו דווקא יהודים, וביקשו סיוע כספי כדי לעזור להם להוכיח במאמרים, בראיונות בטלוויזיה וברדיו, על הלוחמים היהודים. הם ביקשו להזים את השקרים ולהוכיח שאכן, יהודים רבים לחמו, ואף נפצעו ונהרגו.
אחד החוקרים החשובים בנושא זה, שראשית מחקריו סמוך לסיום המלחמה, ושנעזר במסמכים רוסיים רבים, מסמכים שהגישה אל רובם ניתנה רק עם נפילת המשטר הקומוניסטי, היה אלוף-משנה במילואים של הצבא האדום, היהודי-ההיסטוריון הפרופסור פיודור דוידוביץ סברדלוב. הוא בעצמו השתתף במלחמת העולם השנייה כקצין צעיר. הוא אף פרסם ספרים על הלוחמים היהודים, כגון על אלה שזכו ב"אות הגבורה" ובתואר "גיבור ברית המועצות", שהוא אות ההצטיינות הגבוה ביותר. הוא גם פירסם ספר על הקצונה הגבוהה היהודית ששירתה בצבא האדום, מדרגת גנרל ומעלה, וספרים רבים אחרים על הלוחמים היהודיים. נפגשתי עימו מספר פעמים ברוסיה ובביקוריו בארץ, ושוחחנו רבות על הלוחם היהודי.
פרופ' סברדלוב מביא במחקריו, כי למרות הרדיפות בימי סטלין ועושי-דברו, ולמרות האנטישמיות ששררה, מספר הלוחמים היהודים בצבא האדום ובקרב הפרטיזנים היה כ-500,000 (כחצי מליון!) – מתוכם נפלו בקרבות כ-200,000(!) לוחמים יהודיים בחזיתות השונות.
היהודים שירתו בכל דרגות הצבא, גם בדרגות גנרלים, בתפקידים הגבוהים ביותר, אף רמטכ"ל, מפקדי ארמיות, מפקדי דיביזיות בחזיתות השונות, ראשי מטות, ובתפקידים רבים אחרים. כמובן שרוב הלוחמים שירתו בדרגות פיקוד נמוכות יותר, עד סמלים וטוראים. פרופ' סברדלוב מקדיש להם ספרים רבים, ומביא את שמות הלוחמים ומבצעיהם.
כאמור, היכרתי את פרופ' סברדלוב (שבינתיים הלך לעולמו), והשיחות על מלחמת העולם השנייה תמיד היו מעניינות ומסקרנות. למשל, הוא מציין במחקריו (שתמציתם פורסמו ברוסית אף בכתב-העת "דבר האינוואלידים של מלחמת העולם השנייה", מס. 11-12 מחודש מאי 1995) – ושם כותב כי למעלה מ-500 יהודים שירתו בצבא האדום בדרגות גנרלים, אדמירלים ותתי-אדמירלים. ביניהם שרתו, למשל, שני יהודים כמפקדי חזיתות, 9 יהודים מפקדי ציי-לחימה, 12 מפקדי אזורי לחימה, 34 מפקדי דיביזיות.
הוא מפרט כל אחד בשמו, ביניהם למשל: תת-אדמירל מפקד הצי באזור הים האזובי אלקסנדרוב אלקסנדר פטרוביץ'; מפקד דיביזיית חיל-רגלים גנרל-לייטננט אנדרייב אנטולי יוסיפוביץ'; גנרל-מיור בוריסוב ארקדי בוריסוביץ', שאחר-כך נתמנה מפקד אזור לחימה בקרבות הנסיגה באביב 1942, שנהרג בקרבות ליד העיר חארקוב ; גיבור ברית-המועצות גנרל-מייאור בסקין יזראיל סולומונוביץ', מפקד דיביזיית תותחנים ואחר-כך מפקד קורפוס ומפקד ארמיה, שהספיק להילחם בשלוש חזיתות; גנרל-פולקובניק, מפקד כוחות ההנדסה לאונטין זכארוביץ' קוטליאר; גנרל מאיור מאלושיצקי איזאק יאקובלביץ' שירת בחזית כמפקד דיביזייה, אחר-כך כממלא מקום מפקד ארמיה, עד שנפל בקרב ב-29 במרץ 1943. סגן-אדמירל טריינין פאבל אלקסייביץ'; גיבור ברית המועצות גנרל-פולקובניק שטרן גריגורי מיכיילוסביץ', היה יועץ צבאי במשרד ההגנה של בריה"מ, נאסר ב-1941 והוצא להורג עם רבים אחרים באותה שנה, ב-28 באוקטובר 1941 בעיר קויבישב. בשנת 1954, אחרי מותו של סטלין, זכה לריהביליטציה מלאה.
מן הראוי להדגיש כי בשנות הטרור של סטלין, לפני המלחמה ואף בזמן המלחמה, נרצחו על ידי עושי-דברו של סטלין כ-180 גנרלים יהודיים, מתוך, כאמור, 500 הגנרלים .
בעיטור הגבוה ביותר: "גיבור ברית המועצות" עבור "מעשי גבורה בלתי רגילים" זכו 148 לוחמים יהודים מדרגות גנרל ועד סמלים וטוראים. מן הראוי להדגיש כי מתוכם, 42 זכו בתואר "גיבור" אחרי נפילתם בקרב.
מקרב המיעוטים בבריה"מ, זכו היהודים במספר הרב ביותר של עיטורי גבורה.
אלפי חיילים יהודים זכו גם בעיטורים קרביים אחרים, או נוספים, ביניהם "העיטור על שם לנין", "הכוכב האדום", "בעד אומץ לב", ואחרים.
אלה הן רק מעט דוגמאות מן הנתונים של פרופ' סברדלוב.
במוזיאון מלחמת העולם השנייה במוסקבה, שבו ביקרתי, מתנוססים שמותיהם של כל אלה שזכו בתואר "גיבור ברית המועצות", ובתוכם אף של היהודים, מבלי לציין, כמובן, עובדת יהדותם.
היהודים השתתפו בכל הקרבות המפורסמים שניהלו הצבא האדום והפרטיזנים, תחילה בנסיגה הגדולה עד מוסקבה ועד סטלינגרד, ואחר-כך בחזרה – ממוסקבה עד ברלין.
הם שירתו בכל החילות ובכל המקצועות: חיל רגלים, חיל שריון, חיל האוויר כטייסים וכמקלעני מטוסים, בחיל התותחנים, בחיל הקשר, בחיל ההנדסה, בחיל הרפואה, ובאחרים.
מן הראוי שנזכור מעט מן העלילות של הלוחמים היהודים, שנלחמו עם נשק ביד, בימי מלחמת העולם השנייה החשוכים, נגד צבא הרוצחים הגרמנים, עד לניצחון עליהם.