מערכת קורסק
מערכת קורסק, מבצע "מצודה" בפי הגרמנים, נמשכה שמונה ימים והייתה המתקפה הגרמנית האחרונה בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה.המערכה התחוללה ביולי 1943 לאחר מכת-הנגד של גנרל אריך מנשטיין על הדונייץ בפברואר-מרץ באותה שנה. מבצע זה איפשר לגרמנים לכבוש מחדש חלקים נכבדים מהשטחים שהפסידו במערכת סטלינגרד, בעקבות מתקפת-הנגד הרוסית, כולל הערים חרקוב ובילוגרוד. להצלחתו זו של מנשטיין היה הישג נוסף – שיבוש המתקפה המתוכננת של הצבא הסובייטי כנגד קבוצת-ארמיות מרכז הגרמנית. היערכות כוחות קבוצת-ארמיות דרום איימה על המרכז הרוסי אשר נאלץ להעביר 4 ארמיות מהמרכז לדרום ובכך בוטלה המתקפה המתוכננת במרכז.
גנרל-פילדמרשל אריך פון מנשטיין, מפקד קבוצת-ארמיות דרום הגרמנית המליץ ללמוד מההצלחה הקודמת, לעבור למגננה ברמה האופרטיבית, ולנצל את מרחבי רוסיה בדרום ללחימה ניידת - לסגת ולמשוך את כוחות הצבא האדום לעומק ואז שוב להכותם במתקפת-נגד אשר תגיע לים אזוב ממזרח לצבא הרוסי שיתקדם מרכה ודרומה, ותשמידו לאחר ניתוקו ממקורות ההספקה והתגבור. המלצתו לא התקבלה בשל חששו של היטלר לוותר על שטח. לבסוף הוחלט על מתקפת לפיתה כנגד הכוחות הסובייטיים בבליטת קורסק. בליטה זו נוצרה בעקבות הצלחת מכת-הנגד של מנשטיין, היא חדרה לעומק של 160 ק"מ מערבה ורוחבה היה 240 ק"מ כאשר במרכזה העיר קורסק. כוונת הגרמנים הייתה לפתוח במתקפה מייד עם תחילת האביב בראשית חודש מאי 1943.
התכנון וההכנות
המודיעין הסובייטי הצליח לנתח נכון את הכוונות הגרמניות ועל פי הערכת-המצב שהתבצעה בפיקוד העליון במוסקבה, המסקנה הייתה שהגרמנים מתכננים מתקפה על בליטת קורסק. עדיין לא היה מידע לגבי מועד הנחתת המתקפה. בעקבות כך החל הצבא האדום בבנייה מואצת של מערכי הגנה בעיקר בצפון המובלעת ובדרומה. היו אלו מערכי ביצורים ומכשולים (בעיקר מכשולי נ"ט).
סיורי אוויר ומקורות מודיעין נוספים של הגרמנים גילו מאמץ הנדסי זה וקצינים בכירים רבים החלו מעלים ספקות לגבי ביצוע מתקפה כנגד מרחב מוגן בו האויב מצפה להם. הספקות הגיעו לשולחנו של היטלר והוא החליט לדחות את המתקפה עד לציוד הכוחות הגרמנים בטנקים ובתותחי-הסער החדישים שעמדו לרדת מקווי הייצור בראשית חודש יוני.
כלי הרק"ם החדשים היו: הטנק הכבד "טייגר", שמשקלו 60 טון, חמוש בתותח 88 מ"מ ושני מקלעים. שריון החזית היה בעובי 150 מ"מ ובצדדים 88 מ"מ. הטנק הבינוני "פנתר" שמשקלו 45 טון, חמוש בתותח 75 מ"מ ארוך ובמקלע אחד. שריון החזית 85 מ"מ ובצדדים 40 מ"מ. טנק זה סבל עדיין בעת מבצע "מצודה", ממחלות ילדות טכניות. תומ"ת-הסער "פרדיננד" (כונה גם "הפיל") אשר שקל 70 טון וחימושו תותח 88 מ"מ בעל קצב אש גבוה (בלי מקלע). שריון החזית שלו בעובי 200 מ"מ, על בסיס שילדת "טייגר".
הופעת כלי רק"ם משופרים אלה, נטעו בפיקוד הגרמני הרגשה של עליונות טכנולוגית על הצבא הסובייטי. אולם לבסוף סופקו כלי רק"ם אלו לצבא הגרמני רק בראשית יולי. בפגישה אצל היטלר, ב- 1 ביולי 1943 הוחלט על ביצוע מבצע "מצודה" בימים 4 ו- 5 ביולי 1943. דחייה זו של חודשיים איפשרה לרוסים זמן יקר נוסף למיכשול וביצור בליטת קורסק. לאורך קילומטרים רבים נמשכו 5 רצועות הגנה אשר כללו עד 12 מערכים בעומק שהגיע עד ל- 5 ק"מ ויותר כל רצועה.
המתכננים הגרמנים החלו לתור אחר פתרונות לאגוף את מערכי ההגנה הסובייטיים במקומות החזקים ביותר או לתקוף מזרחה מעבר למובלעת קורסק, אולם כבר לא נותר זמן לשינויי היערכות כה קיצוניים ולבסוף הגרמנים תקפו את מערכי ההגנה מחזיתם. הפיקוד העליון הגרמני העריך שהזמן אוזל ובאם לא יתקפו במהרה, הרוסים יתקפו קודם או תיפתח חזית שנייה במערב ואז לא יוכלו יותר לרכז כוחות משמעותיים למתקפה במזרח. חסרון נוסף של הגרמנים נבע מיחסי-הכוחות/עוצמה שהיו לרעתם והם ידעו זאת. הגרמנים הצליחו לרכז 3 ארמיות בלבד למתקפה הצפוייה כשברשותן כ- 2,000 טנקים ו- 500 מטוסי-קרב.
הרוסים ריכזו בתוך מובלעת קורסק שתי חזיתות, המרכז בפיקודו של גנרל רוקוסובסקי ווורוניז' בפיקודו של גנרל ואטוטין. בעומק הוחזקה "חזית הערבה" בפיקודו של גנרל איואן קונייב כעתודה זירתית. בסה"כ 18 ארמיות רוסיות שעוצמתן הגיעה לקרוב ל- 2 מיליון חיילים, 5,130 טנקים ו- 3,200 מטוסים.
מהלך הקרבות
מערכת קורסק נוהלה על-ידי הגרמנים בשני מאמצים נפרדים, מצפון ומדרום. גם הקצאת הכוחות, כולל הסיוע האווירי נעשו מראש ולא חל בהם שינוי, תוך כדי הלחימה. מפקדי קבוצות-הארמיות, גנרל-פילדמרשל גינטר פון קלוגה מפקד קבוצת-ארמיות מרכז, בצפון, ומנשטיין בדרום וכן מפקדי הכוחות התוקפים, הגנרלים מודל והות היו בכירים ומנוסים ולא נתנו לפיקוד העליון, אשר פיקד על החזית המזרחית, להתערב במהלך הקרב.
הסובייטים למדו ממקורות מודיעין ומחקירת שבויים, שמועד המתקפה הגרמנית הוא ב- 5 ביולי 1943, אולם לא ידעו, את שעת התקיפה המדויקת. לכן הם הופתעו, כאשר מנשטיין והות הקדימו את פתיחת המערכה בדרום ב- 12 שעות לשעה 15:00 ב- 4 ביולי 1943. בשתי הגזרות, הקדימו הרוסים את הגרמנים ע"י הרעשות ארטילריות כבדות, שעות ספורות לפני מועד המתקפה הגרמנית. המטרה הייתה להשמיד את מירב הכוחות הגרמנים בשטחי היערכותם ולצורך כך רוכזו מספרים עצומים של מטל"רים ותותחים, אולם הרעשות אלו הונחתו כאשר הכוחות הגרמניים לא היו בשטחי ההיערכות אלא רובם עדיין בשטחי הכינוס לכן כמעט ולא נפגעו מפעולה יצירתית זו. המתקפה הגרמנית החלה כמתוכנן. גשמים כבדים, אשר ירדו בלילה בין ה- 4 ל- 5 ליולי, הפכו את הקרקע לבוצית והקשו על תנועות השריון הגרמני.
ההתקפה מצפון
קבוצת-הארמיות מרכז, בסיוע צי-האוויר ה- 6, החלה את המתקפה בהובלת הארמיה הגרמנית ה- 9 אשר התקדמה באיטיות, ובמהלך היומיים הראשונים הצליחה לחדור רק לעומק של 14 ק"מ בתוככי המערכים הרוסיים.
ביום השני כבר החלו התקפות-נגד סובייטיות עקשניות אשר המשיכו ללא הרף עד אשר ב- 9 ביולי נבלמה לחלוטין התקדמות הארמייה ה- 9 הגרמנית, בעומק של 18 ק"מ בלבד מקווי ההתחלה. כאשר הונחתה מתקפת-הנגד הרוסית ("מבצע קוטוזוב") ב- 12 ביולי במלוא עוצמתה, בגזרת אוריול, בוטלה לחלוטין המשך המתקפה הגרמנית בצפון בשל הצורך להעביר כוחות להגנה מול הגזרות המאויימות וכך גם כוחות מארמיית השריון ה- 2 הגרמנית הושקעו בלחימה.
ההתקפה מדרום
קבוצת-הארמיות דרום אשר תקפה באמצעות ארמיית השריון ה- 4 ו"ארמיית קמפף" נחלה הצלחות מרשימות יותר.
כוחות הארמיה ה- 4, שלוש הדיוויזיות המשוריינות של הקורפוס ה- 48 (ה- 3, ה- 11 ו"גרמניה הגדולה") הצליחו לחדור כ- 5 ק"מ לתוך מערך ההגנה הסובייטי כבר ביום הראשון. גם הקורפוס המשוריין של ה- ס.ס. מימין והדיויזיה המשוריינת ה- 23 משמאל, הצליחו להתקדם בגזרותיהם.
בשונה ממודל בצפון, פתחו מנשטיין והות את מתקפתם, כאשר עוצבות השריון מובילות. את עוצבות החי"ר הם שמרו לקרבות בשטחים הבנויים והמבוצרים. בשלב הראשון הייתה ההתקדמות קשה ואיטית. חטיבת טנקי ה"פנתר" המובילה, סבלה מתקלות טכניות רבות (כפי שגנרל גודריין ניבא), והביאה לדשדוש התקפת הגל הראשון. אולם כבר בשעות לפני הצהרים החלו הכוחות הגרמניים להשיג את מרבית יעדיהם הראשונים.
פרט למאמץ הקרקעי, לוותה פתיחת המערכה בדרום גם ע"י מאמץ אווירי מרוכז של צי-האוויר ה- 4 הגרמני. הסובייטים, אשר ידעו מראש על הכוונות הגרמניות, ניסו לבצע תקיפה אווירית מקדימה על שדות התעופה של הלופטוואפה, שעה שהמטוסים עדיין חונים על הקרקע. אולם שימוש גרמני, כמעט ראשוני, במכ"מ מדגם "פרייא", מנע את השגת ההפתעה הרצויה. זה אפשר לחיל האוויר הגרמני, לבצע 2,400 גיחות בסיוע למאמץ הקרקעי, כנגד הריכוזים הסובייטיים. הגרמנים גם עשו שימוש בשני אמצעים חדישים בתקיפה האווירית שלהם: סוג חדש של פצצת רסק מבוקר ע"י מפציצי הצלילה ושימוש בתותח 20 מ"מ ע"י מטוסי-תקיפה מדגם "הנשל 129". (שניהם גרמו להרס רב לריכוזי השריון הסובייטי).
מדרום לבילגורוד תקפה, אותו בוקר, גם "ארמיית קמפף" עם קורפוס משוריין וקורפוס חי"ר בכיוון צפון-מזרח. בפתיחת הקרב הצליח הכוח לבסס ראש גשר, מצפון לנהר הדוניץ.
בסך הכל השיגו הכוחות הגרמנים, ביום הראשון של הלחימה, הישגים ניכרים אולם הכוחות הסובייטיים ממולם לא נשברו ונסוגו בצורה מסודרת לעמדות חדשות.
ביום הקרב השני, ב- 6 ביולי, קידמו הרוסים את מרבית עתודות השריון הגזרתיות מהארמיה המשוריינת הראשונה. כדי לשפר את שרידות הטנקים, מול תותחי הנ"ט הגרמניים העדיפים, החליטה מפקדת הזירה הסובייטית (ז'וקוב וחרושצ'וב), להכניס מספר ניכר של טנקים לעמדות חפורות קבועות. זה מנע מהם אח"כ ניידות טקטית להתקפות-נגד, היכן שהדבר היה דרוש ביותר. בימים 8-7 ביולי המשיכו הגרמנים להתקדם. מול התנגדות סובייטית נחושה בכל אחת משלשת גזרות-המשנה: הקורפוס המשוריין ה- 48 לכיוון אובוין, שם הגיע עד כ- 25 ק"מ ממנה, במרכז התקדם הקורפוס המשוריין של ה- SS לכיוון פרוחורובקה, ואילו "ארמיית קמפף" שברה צפונה, כדי לנסות ולהבטיח את האגף הימני של השריון המתקדם.
ב- 9 ביולי הגיעה ההתקדמות הגרמנית לעומק הגדול ביותר, במרבית הגזרות. באותו יום אישר הפקוד-העליון הסובייטי את הפעלת העתודה האסטרטגית מכוחות "חזית הערבה" ואלה, המיועדים לגזרה הדרומית, החלו במסע התקרבות מזורז. לגזרה זו הוקצו ארמיית השריון החמישית של הגוארדיה וארמיית הגוארדיה החמישית. הראשונה נעה משמאל לאזור פרוחורובקה והשנייה מימין לו. בימים 11-10 ביולי התנהלו בעיקר קרבות מקומיים, מבלי שהגרמנים השיגו התקדמות נוספת.
ב- 11 ביולי הגיעה ארמיית השריון ה- 4 להבקעה מוחלטת של המערכים הרוסיים כ- 50 ק"מ מדרום לקורסק ועמדה להתחיל בהתקדמות לבירת החבל מעבר למרחב המוגן.
באותו היום הגיעה ארמיית השריון החמישית של הגוארדיה לגזרת הלחימה ונערכה להתקפה על קורפוס ה- SS המשוריין, למחרת בבוקר, ב- 12 ביולי 1943. באותו בוקר ב- 04:00 נפגשו מפקדי הכוחות הסובייטיים עם מפקד החזית, וטוטין ועם הקומיסר הפוליטי של הזירה, חרושצוב, ואלה אישרו את תכנית המתקפה והורו להשמיד את שריון האויב.
הקרב בפרוזדור פרוחורובקה, במהלך ה- 12 ביולי 1943, נחשב לגדול ולאכזרי בקרבות השריון של מלחה"ע השנייה. שתי הארמיות הסובייטיות תקפו את אגפה המזרחי של הארמייה הגרמנית. על אף עדיפות הכוחות הסובייטים, אבדו להם מספר רב של טנקים בקרבות אותו היום. כתוצאה הם נאלצו לעצור את התקפתם. לעומת זאת מספר הטנקים שאבדו לגרמנים היה נמוך להפתיע. קורפוס השריון ה- 2 של ה- SS שהיה המאמץ העיקרי בהתקפה הגרמנית איבד 5 טנקים בלבד מתוך 273 הטנקים שלחמו בשורותיו באותו היום. אולם החי"ר הגרמני ספג אבידות כבדות בהרבה.
הקרב בפרוחורובקה היה קשה ואכזרי ביותר ושני הצדדים מספרים על מעשי גבורה של צוותי הטנקים, החרמ"ש והחילוץ. שני הצדדים לא חסו אף על צוותים שנטשו את הטנקים הפגועים שלהם, ירו בהם וניסו לדרוס אותם. בצד הסובייטי היו מכשירי קשר רק בטנקי-פיקוד. לכן מיקדו הטנקיסטים הגרמניים את האש, בפתיחת המגעים, בטנקים סובייטיים שהיו להם אנטנות וניסו לפגוע בהם ראשונים ולשבש ע"י כך את יכולת הפיקוד והשליטה של הצד שכנגד.
בערבו של יום הקרב המשוריין, בגזרת פרוחורובקה, ב- 12 ביולי 1943, לא נפלה ההכרעה לזכות אחד הצדדים, כל אחד מהם ראה עצמו כמנצח. הלחימה באותו יום גם לא שינתה מהותית את ההערכות הקרקעית, אף צד לא כבש שטחים משמעותיים והגרמנים עדיין עמדו בפני התקדמות לעבר קורסק. שני הצדדים היו מוכנים להמשך הקרב, ביום המחרת.
כיום כבר ידוע שסיכויי הגרמנים להצלחה ב- 13 ביולי היו גדולים יותר, משום שארמיית השריון ה- 4 תכננה להמשיך בהתקדמות מעבר למרחב המוגן על אף אבידותיה בחי"ר ביום הקודם, "ארמיית קמפף", בעזרת תחבולה (שימוש בטנקי שלל סובייטים כמובילים את ההתקפה) הצליחה להתקדם באגף המזרחי ויכולה היה להתערב מאגף זה, עם חידוש הקרבות ובידי מנשטיין – מפקד קבוצת-ארמיות דרום הייתה עדיין עתודה בת 2 דיביזיות במסגרת קורפוס השריון ה- 24 שהייתה מוכנה להטלה לקרב בעיתוי המתאים.
אולם האירועים התגלגלו באופן שונה. ביום ה- 10 ביולי 1943 נחתו בעלות הברית בסיציליה ופתחו חזית שנייה באירופה. הגרמנים חששו שבמקביל ינחתו בעלות-הברית גם בבלקנים. לכן, על אף ההצלחות בגזרה הדרומית, החליט היטלר להפסיק את המערכה על בליטת קורסק, בליל ה- 13 ביולי.
מנשטיין השיג מהיטלר אישור, לנסות ולנצל את מה שנראה לו כהצלחה. אולם צי-האוויר ה- 4 והקורפוס המשוריין ה- 2 של ה- SS היו הראשונים שקיבלו הוראה לנתק מגע ולהתכונן לעבור לאיטליה ולבלקנים, לאחר שפילדמרשל מנשטיין הודה להם על תושייתם ואומץ ליבם. להוצאתו של צי-האוויר ה- 4 מהלחימה הייתה השפעה דרמטית על יכולת הגרמנים להמשיך במתקפה. כיוון ששיתוף-הפעולה קרקע-אוויר היה גורם מפתח בהישגים הגרמניים.
אבידות הצדדים במערכת קורסק לא הביאו להשמדת השריון הגרמני. לגרמנים אבדו 262 טנקים מתוך ה- 2,000 שהיו ברשותם. ואילו הצבא האדום איבד 1,614 טנקים. במתקפות הנגד הרוסיות שהונחתו בעקבות מבצע "מצודה" בגזרות אוריול ובילוגרוד הפסידו הרוסים עוד כ- 4,450 טנקים ותותחי-סער.