ארץ ישראל

מספר החיילים:    40,000
מספר הנופלים:    688                                                                               לרשימת המאמרים של מתנדבי ארץ ישראל - לחצו כאן
מספר בעלי העיטורים:    28                                                                              לרשימת הלוחמים

במהלך מלחמת העולם השנייה, התנדבו כ-40,000 מבני היישוב העברי בארץ ישראל, להשתתף במאמץ המלחמה בנאצים - מספר גבוה ביחס לאוכלוסיית היישוב, שמנתה ביום פרוץ המלחמה כ־431,000 איש. האחוז הגבוה של המתנדבים, בולט במיוחד נוכח ההתנהגות של השלטון הבריטי כלפי האוכלוסייה היהודית.
בעקבות פרעות הערבים בארץ ישראל, בין השנים 1936-1939, החליטו הבריטים לרצות את ההנהגה הערבית בארץ ובארצות ערב, "על חשבון" האוכלוסייה היהודית והמפעל הציוני, כדי שיעמדו לצידם במלחמה הצפויה. ברור היה להם כי היישוב היהודי והנהגתו, ינקטו עמדה פרו-בריטית, בשל גורל היהודים באירופה. 
פרסום "הספר הלבן" על-ידי הבריטים ב-17 במאי 1939 וחוקי הקרקעות בראשית 1940, מנעו כל אפשרות פעולה, צמיחה וגידול של ההתיישבות היהודית, רכישת קרקעות, ועלייה יהודית לארץ ישראל.
בקרב הישוב היהודי בארץ ישראל, התעוררה דילמה:
מחד - יש לפעול נגד גזרות הבריטים.  
מאידך – הבריטים הם אלו היוצאים להלחם באויב העם היהודי ועל כן, יש לסייע בידם. 
נוצר ניגוד בין האינטרס המשותף של היהודים והבריטים בזירה האירופאית והעולמית, 
לבין העמדה השונה של הבריטים והציונים בשאלת ארץ ישראל. 
הרצון לשתף פעולה עם הלוחמים כנגד הנאצים, העמיד את ראשית ההתנדבות לצבא הבריטי, כמעשה שלא תואם את מדיניות הנהגת הישוב. 
המתגייסים הראשונים לצבא הבריטי, התנדבו ברובם, אף בניגוד לצו המוסדות.
רובם ממניעים אישיים, של רצון לקחת חלק בלחימה נגד האויב הנאצי, והיו שהתגייסו גם ממניעים כלכליים. 
בין המתגייסים, בלטה נוכחותם של העולים שהגיעו בשנות השלושים ממרכז אירופה, בעיקר מתוך המעפילים שחלקם היו אף בלתי-לגליים, אנשים שחוו והבינו את משמעות המשטר הנאצי. 
הצטרפותה של איטליה למלחמה ומהלכיה בצפון אפריקה, הפיכתן של סוריה ולבנון, למרחב הנשלט ע"י צרפת של וישי, ההפצצות על חיפה ותל-אביב ועשרות ההרוגים והפצועים, המחישו את התקרבות סכנת המלחמה לגבולות ארץ-ישראל ועודדו את ההתנדבות לצבא הבריטי . 
מדיניות המוסדות השתנתה. בן-גוריון "פתר" את הדילמה בהכריזו כי "עלינו לעזור לאנגלים במלחמה כאילו לא היה "ספר לבן", ועלינו לעמוד נגד "הספר הלבן" כאילו לא הייתה מלחמה". הסוכנות היהודית והועד הלאומי, ובראשם, ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, משה שרתוק (שרת), החלו לפעול לשיתופם של יהודי ארץ-ישראל במאבק הצבאי נגד אויבי העם היהודי, והובילו את הדרך להתנדבות המונית לצבא הבריטי. 
הייתה אמונה, כי בזכות השתתפותנו הנאמנה במלחמה, ישנו הבריטים את גישתם לישוב, יבוטלו גזרות "הספר הלבן", תפולס דרך להסדר מדיני עם בריטניה, והיחידות העבריות תהוונה את הבסיס להקמת צבא עברי עצמאי ומוכר, בסיס למדינת היהודים, בחסותה של בריטניה. המוסדות העבריים נטעו במתגייסים את ההכרה כי עליהם להוות דוגמא, לשקוד על ליכודן העברי והצבאי של היחידות ולהיענות לציווי המלחמה. המתנדבים נענו בהמוניהם ואילו הסרבנים נקראו "משתמטים".
במקביל, נמשכה סכנת התוקפנות הערבית כלפי הישוב היהודי. 
נוכח הצלחות מדינות הציר בזירות הלחימה, בראשית 1941, השתררה תחושה בקרב הערבים, כי הגרמנים עתידים לנצח במלחמה וניצחון הנאצים, יביא להגשמת השאיפות הלאומיות הערביות. 
החזית המתקרבת אל ארץ ישראל, יצרה דאגה כי הבריטים יעדיפו לסגת מארץ ישראל ולא להלחם עליה. 
גבר הפחד כי הערבים ינצלו את המצב ויתקפו את הישוב. 
על הדילמה הקיימת לגיוס לצבא הבריטי, נוסף החשש, כי החיילים העבריים המצויים מחוץ למרחב ארץ ישראל, לא יוכלו ליטול חלק בהגנה על הישוב. מצב זה העלה קולות שלא להפנות את כל המשאבים לגיוס, ולהותיר כוח אבטחה על הישוב. 
הבריטים היו מעוניינים בסיוע בני המקום, לתפקידים רבים, בחזית ובעורף. 
המתנדבים התגייסו למגוון רחב של מקצועות ותפקידים בכל יחידות הצבא הבריטי. 
הראשונים הצטרפו ב- 7.9.1939 לסוללת תותחי החוף בחיפה. 
החל מספטמבר 1939, החל הגיוס לחיל החפרים ( Auxiliary Military Pioneer Corps - AMPC). 
כ-3,200 מתנדבים יהודים שרתו בחיל החפרים. המגויסים הראשונים שולבו ביחידות מעורבות של יהודים וערבים, ככוח עזר לצבא הלוחם. למעט פלוגת חפרים אחת (401), שהשתתפה בקרבות הנסיגה בדנקירק, כל האחרות היו פלוגות עבודה שעסקו בחפירת עמדות וביצורים, ללא רכב אורגני, ומרביתן אף לא צוידו בנשק. בסתיו 1940 הוקמה במצרים מפקדה (Group Headquarters) לתשע פלוגות החפרים הארצישראליות, שחנו במצרים ובמדבר המערבי. לא מיטב הקצונה של הצבא הבריטי, הוקצה ליחידות. המוראל ביחידות האלה היה בסך הכול נמוך. 
במרס 1941 הוחלט לשגר ליוון, פלוגות חפרים, במסגרת חיל המשלוח הבריטי וביניהן כ-2,400 מבני הישוב. בעקבות הצלחת ההתקפה הגרמנית, הוחלט על פינוי חיל המשלוח מיוון. החיילים מארץ ישראל, נותרו האחרונים לפינוי, ונשארו בקאלאמטה, בדרום יוון, עד היום האחרון - 29 באפריל 1941 – בו נכנעו הבריטים לגרמנים. 1,510 חיילים ארצישראלים, נפלו בשבי הגרמנים והובלו למחנות שבויים בגרמניה, שם שהו כשבויי מלחמה, עד תום המלחמה. 
אלה שנותרו, עברו לחיילות אחרים. באביב 1942 פורקו יחידות אלה. 
בספטמבר 1940 הושלמה הקמת פלוגת הרגלים היהודית הראשונה, במסגרת ה"באפס" Buffs. 
לאחריה הוקמו עוד 14 פלוגות יהודיות, בהן שרתו כ- 5300 איש. 
משימותיהן היו אבטחה, שמירת מתקנים וליווי שיירות בארץ ישראל. אימוניהן היו מצומצמים ביותר. הנשק שניתן להם היה משאריות מלחמת העולם הראשונה. 
תקוות המתנדבים כי ייצאו לחזית להלחם בגרמנים והאיטלקים נכזבו. 
עם זאת, עצם שירותן של פלוגות עבריות, בחיל רגלים סדיר, בצבא הבריטי, היווה ציון דרך חשוב בגיבוש ההחלטה להרחיב את המסגרות הייחודיות היהודיות. 
ב-1942 הורכבו מפלוגות ה"באפס", שלושה גדודים של חיל רגלים, אשר אוגדו ברג'ימנט הארץ ישראלי Palestine Regiment, שהיה גוף מנהלתי ללא יכולת מבצעית. 
לימים, בספטמבר 1944, היווה הרג'ימנט את הבסיס להקמת "החטיבה היהודית הלוחמת" היא החי"ל "Infantry Brigade Group Jewish" או בכינויה "הבריגדה היהודית". 
הבריגדה היהודית הייתה חטיבה מבצעית עברית, על דגלה הדגל הלאומי - כחול לבן, על סמלה – "מגן דוד" על רקע צהוב, על שפתה העברית, על מפקדה היהודי - בריגדיר לוי בנימין וסגל פיקוד מבני הארץ. 
הקמתה הייתה תוצאת מאבק של כמעט חמש שנים, שבסיומו אמר משה שרת - מי שעמד בראש המאבק: "החטיבה היהודית הלוחמת היא פרס למאמץ של המוני המתנדבים, וניצחון האמונה שיקדה בליבם. היא הוכחה ניצחת כי יש שכר לפעילות מתמדת, וגמול לרצון עקשני החותר ללא הרף למטרה למען תינתן לחיילים היהודים משאלת ליבם - להילחם בגרמנים". ואכן, הבריגדה, על כל יחידותיה, הגיעה לחזית בצפון איטליה מ- 3 במרץ ועד ה- 25 באפריל 1945 והצליחה להשתתף בלחימה בגרמנים.
בתום הקרבות, נפגשו חיילי הבריגדה עם שרידי השואה, עודדו אותם, והגבירו את זיקתם לארץ ישראל. בצעו הכשרות וסייעו בידם לעליה, תוך שהם מלאו תפקיד מרכזי בארגון "הבריחה" ו"העפלה". 
הבריגדה פורקה ביוני 1946. 
ניסיונם הצבאי של חייליה ומפקדיה, שימש בארגון כוח המגן של הישוב, במלחמת העצמאות ובהקמת צה"ל.
כ-4,350 מבנות היישוב שירתו במסגרת חיל העזר לנשים (ATS), ובחיל העזר האווירי לנשים (WAAF), במגוון רחב של מקצועות: פקידות, אחיות, נהגות ועוד.
כ- 4000 מתנדבים, בעלי מקצוע בנושאי הנדסה ובינוי, התגייסו לחיל ההנדסה .R.E על בסיסם הוקמו פלוגות הנדסה רבות, שפעלו בכל רחבי המזרח התיכון, ואחר-כך באירופה. בכיר המתנדבים היה בריגדיר פרדריך קיש, אשר היה קצין ההנדסה הראשי של הארמייה ה-8, בקרבות המדבר המערבי, ותרם להצלחת המבצעים בחזית צפון אפריקה. בריגדיר קיש נהרג ב- 7.4.1943, בעלותו על מקבץ מוקשים גרמני בתוניסיה.
כ- 4500 איש שרתו ביחידות ההובלה (R.A.S.C). הם ליוו את הצבא הבריטי, במערכותיו במדבר המערבי בצפון-אפריקה ובאיטליה . 140 לוחמים מפלוגת ההובלה 462 טבעו בים כאשר אוניתם "ארינפורה", בה הפליגו מאפריקה לאיטליה, הוטבעה על-ידי הגרמנים. לוחמי יחידות התובלה היו הראשונים שנפגשו עם היהודים בצפון אפריקה ובאיטליה. ויחד עם הבריגדה היהודית, עם ראשוני ניצולי השואה באירופה. 
רופאים יהודים מארץ ישראל, שירתו בכל זירות המלחמה, כמצורפים ליחידות בריטיות. 
המתנדבים שירתו גם ביחידות קומנדו – כמו קומנדו המזרח התיכון 51, LONG RANGE DESERT GROUP Special Interrogation Group) SIG). 
הגיוס לחיל האוויר היה תחילה בשירותי קרקע שונים: קשר, תחזוקה, וניהול. מאוחר יותר, נשלחו המתנדבים הישראלים לבתי ספר לטייס ושירתו כטייסי קרב בחיל האוויר הבריטי. אחד מהם, עמיחי הוניג, תושב חדרה, שהוריו הגיעו מאוסטרליה, התגייס לחיל האוויר הבריטי בתור אוסטרלי, לחם, זכה באות הצטיינות ונהרג בתקיפה על הצי הגרמני בחופי יוון. מספר טייסים ארצישראלים, שבפרוץ המלחמה שהו בבריטניה, שירתו כטייסי-קרב בבריטניה. 
המתנדבים לצי הבריטי שירתו במגוון של תפקידים, חלקם כמלחים וקצינים באניות עצמן וחלקם בתפקידים לוגיסטיים,כיחידים או בקבוצות קטנות בשורה ארוכה של נמלים, מתקנים של הצי ובכלי שיט שונים.
גם לצבא הצ'כי החופשי המערבי, התגייסו בארץ יהודים רבים (2000 עד 3000) בעיקר מקרב העולים החדשים שנמלטו מאירופה, וקיוו לשוב אליה, לאחר המלחמה.

היו ממתנדבי הישוב אשר שרתו בחיל הסְפָר העֵבֶר-ירדני ( [T.J.F.F.- Trans-Jordan Frontier Force). זה היה כוח צבאי שעסק בפעילות שיטור, כחלק מ"הגדודים הטריטוריאליים" של הצבא הבריטי. הכוח הוקם, ב-1 באפריל 1926 ע"י הנציב העליון בארץ ישראל, הלורד הרברט פלומר, כדי להחליף את הז'נדרמריה הפלסטינית (Palestine Gendarmerie) שבוטלה. הכוונה היתה שכח זה יגן על גבולותיה הדרומיים וההצפוניים של עבר הירדן, שהיתה אז חלק מהמנדט הבריטי על ארץ ישראל ונשלטה ע"י האמיר (לימים המלך) עבדאללה. בניגוד ללגיון הערבי, שהיה אז בעיקרו כח שיטור מדברי והיה כפוף לאמיר עבדאללה, היה כח זה כפוף לנציב העליון הבריטי בירושלים והיה חלק מהסד"כ הבריטי במזרח התיכון.
הכח התארגן במחנה סרפנד (צריפין), בפיקודם של קצינים בריטים וכלל באותה עת 3 פלוגות של פרשים ופלוגת רוכבי גמלים. מרבית המתגייסים הראשונים לכח, היו אנשי הז'נדרמריה הפלסטינית שבוטלה. כ-70% מהכח היו פלאחים כפריים פלסטיניים. כן שירתו בכח מספר סודאנים בפלוגת הגמלים, עד שהוסבה לפלוגה ממוכנת, וערבים תושבי ערים, שהיו בעלי השכלה, ששירתו בעיקר בתפקידים טכניים ובתפקידי מנהלה. בכח בלטו גם חיילים צ'רקסים, תושבי עבר הירדן, שמנו כדי רבע ממנו וכן גם מספר ערבים סורים, כורדים וארמנים. יהודים בודדים שירתו בכוח, נוכח התנגדות פקידי ממשלת המנדט, בעיקר בתפקידים טכניים ובתפקידי מנהלה, חלקם היו אף קצינים זוטרים. היתה זו יחידה צבאית לכל דבר, שנבנתה עפ"י התפיסה הבריטית, היתה מצויידת היטב ובעלת יכולת מבצעית טובה. מרבית הכח ובכלל זה מפקדתו, ישב בזרקא שבירדן ואילו פלוגת הגמלים, ישבה במען שבדרומה. מספר יחידות קטנות היו ממוקמות בצפון הארץ בבית שאן, בצמח ובראש פינה. הכח עסק בעיקר במשימות של אבטחת הגבולות, אך יעודו האמיתי היה לרסן את שבטי הבדוים שחיו במדבר ולדכא התקוממות ערבית כנגד הבריטים, במידה ותפרוץ.
בתחילת שנת 1941 אורגן הכח מחדש במתכונת חטיבתית, שכלל גדוד פרשים, גדוד ממוכן (בארביד) ויחידה לאבטחת ציר בגדאד-חיפה.
כשפרץ מרד רשיד עלי בעיראק במאי 1941 נצטווה הגדוד הממוכן להצטרף לכח שהתארגן לצאת לעיראק כדי להסיר את המצור מעל בסיס חבאניה, שהיה בסיס בריטי. אחת הפלוגות, שישבה ב-4-H, סרבה לחצות את הגבול לעיראק. אירוע זה גרם לבריטים לשקול שוב את ההרכב האנושי של החיל, ובעקבותיו, נפתחו שערי לשכות הגיוס של חיל הספר, בפני יהודים. תוך חודשים מעטים עלה מספר היהודים בחיל הספר. (אם בינואר 1941 שירתו 19 יהודים בחיל הספר (כולל 3 קצינים). בראשית ספטמבר 1941 עלה מספרם לכ-100 ובנובמבר 1942 לכ-120 יהודים).
הכח השתתף גם במערכה בסוריה ביוני 1941, כשהוא מתגבר חטיבה הודית שהתקדמה דרך דרעא וקוניטרה לעבר דמשק. בסתיו 1941 חזר הכח לירדן וב-1942 עלה צפונה ופעל לאורך הגבול התורכי.
ב-1943 הועבר הגדוד הממוכן לנמל בנדר עבאס באיראן, כדי לסייע במאמץ נגד הארבה שפשט על האיזור וחזר ב-1944 לסוריה.
בסיום המלחמה נמצא הגדוד הממוכן בסוריה והרכוב בצפון הארץ. הבריטים היו מרוצים מתפקודם של היהודים ביחידה, שכן הם עסקו במרבית התפקידים שדרשו יכולת והבנה מקצועית טובים יותר, בין אם בעבודות משרד, תרגום וניהול כספים ובין אם בעבודות מכונאות, נושאי קשר וטיפול בבעלי החיים.
לקראת סוף שנת 1944 עם תום האיום האזורי, חזרו רוב יחידות חיל הספר שנשלחו לאיראן ולסוריה לעבר הירדן ולארץ ישראל. הן הוצבו בתפקידי שמירה ופטרול על הגבולות. במסגרת זו הם לקחו בין השאר חלק בפעולות נגד היישוב היהודי ובמלחמתם של הבריטים נגד העלייה הבלתי לגאלית בדרך היבשה. חיל הספר נטל חלק בין השאר בפעולות קשות כנגד היישובים היהודיים בגליל העליון ובעמק החולה. היהודים ששירתו ביחידות חיל הספר שבצעו פעולות אלו, מצאו את עצמם במצב עדין ביותר, מתעמתים על רקע זה עם חבריהם לנשק הערבים ובחרו לסיים את שרותם.
ב-9 פברואר 1948 בוטל הכח ומרבית האנשים ששירתו בו הצטרפו ללגיון הערבי (הירדני) , ונלחמו לצדו במלחמת העצמאות. היהודים התגייסו לצה"ל והשתלבו בחיילות השונים. מבין משרתי יחידת הקשר, היו למקימי יחידה 515 של אמ"ן ושירתו בה בתפקידי אלחוטנים וקציני אלחוט. שניים מהם, אברהם אילוני וראובן פיטר בלום אף שימשו מפקדיה בשנות ה-50 וה-60. יעקב שלמון (סלומון) הגיע לדרגת אל"מ בחיל האויר, גרשון לוי, לדרגת סא"ל בחיל השריון.
מדינת ישראל הכירה בשירותם ובתרומתם של המשרתים היהודים בחיל הספר וקבעה כי מי ששירת במסגרת זו חצי שנה זכאי לשאת את אות המשמר, ובלבד שהשירות בחיל הספר נעשה על דעתם של מוסדות היישוב היהודי בארץ ישראל.