הדסה סמואל
ממובילות גיוס הנשים העבריות לצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה
נולדה לרחל ויהודה גור ב- 10 ביוני 1897 ביפו וגדלה במזכרת בתיה. אביה, שימש כמורה הראשון לעברית בבית הספר מקוה ישראל ובהמשך היה מחברו של "מילון גור". אמה, עסקה בפעילות התנדבותית לצד גידול חמשת ילדיה. בית הוריה של הדסה שימש כבית-ועד למורים ולסופרים, ודיברו בו רק בשפה העברית.למדה בבית ספר לבנות ביפו ואחר-כך, בהיותה נערה, נסעה לשווייץ שם למדה פסיכולוגיה וכן למדה לנגן בפסנתר. הייתה פעילה בתנועת מכבי העולמית ובארגוני העזרה הסוציאלית בימי מלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1918 הכירה את אדווין סמואל, בנו הבכור של מי שמונה ב-1920 לכהונת הנציב העליון, הרברט סמואל. אדווין הגיע לארץ כחבר הוועדה שקישרה בין ועד הצירים היהודי והשלטונות הצבאיים הבריטיים. הוא שכר דירה בביתם של הוריה וכך הכירה. השניים נישאו ב-6 בדצמבר 1920 בבית הממשלה במתחם אוגוסטה ויקטוריה.
בשנת 1922 נולד בנם הבכור, דוד שהיה לוחם בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ולימים, פרופסור לכימיה פיזיקלית במכון ויצמן למדע, ובשנת 1924 נולד בנם השני, דן. היא החלה בפעילותה הציבורית כפעילה בויצ"ו, זמן קצר לאחר נישואיה. בשנת 1929 נבחרה ליו"ר הסניף בירושלים ובשנת 1933 התמנתה ליו"ר הארגון בארץ ישראל, פעילותה התמקדה בתחום החינוך והרווחה. היא הרבתה לנסוע לחו"ל למטרות הסברה וגיוס כספים. בנוסף שימשה חברת הוועדה המכוננת של בית ספר החקלאי לבנות בנהלל שנוסד על ידי חנה מייזל שוחט. בשנת 1930 סייעה בהקמת בית הספר החקלאי עיינות, שהוקם ביוזמת עדה מימון-פישמן ומועצת הפועלות . היא סייעה להקים בתי ספר חקלאיים לבנות בפתח תקווה ובנחלת יהודה ואספה כספים לשם הקמת כפר הנוער "הדסים". פועלה העיקרי כיו"ר ויצ"ו היה היוזמה לגיוס נשות היישוב לצבא הבריטי והוצאתה לפועל. ביוזמת הגיוס הייתה אמירה לאומית בדבר הצורך לשתף נשים במאבק הלאומי בהגנה על המדינה ובסיוע לעם היהודי. היוזמה הייתה נשית אזרחית ונתנה ביטוי למאבק הנשים על מעמדן ומקומן בחברה הארץ ישראלית.
הקרבה שלה לנושא הצבא נולדה בעקבות שני אחיה שהתגייסו לגדוד העברי בצבא הבריטי. משלחת קצינים בריטים, אשר קישרה בין אנשי הציבור ביישוב היהודי ובין הממשלה הבריטית, התגוררה בקומה שמעל הוריה, בהם היה אדווין סמואל. קבוצה זו נהגה להגיע לשתות תה בבית הוריה מדי יום אחר הצהרים וכך בשיחות אלה, שהתנהלו בשפה הצרפתית, התארגן הגדוד העברי. למפגשים אלה הגיעו דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי ולוי אשכול. בעלה המיועד, אדווין סמואל, התמנה להדריך את הגדוד העברי.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הייתה פעילה ומעורבת בוועדות לגיוס הגברים ובמקביל החליטה ליזום את גיוס הנשים לשורות הצבא. יהושע גורדון הציע לסייע בכך באמצעות סוכנות הידיעות היהודית JTA אך היא התנגדה בטענה שאינה מוכנה שנושא הגיוס יהפוך לפוליטי. תשעה חודשים נלחמה למען גיוסן של הנשים והשיגה את מבוקשה, גורדון נתן הסכמתו לכך שהיא תנהל את המשא ומתן לגיוס הנשים. ב-17 בדצמבר 1941 פנתה אל מייג'ור שייפלס (Shaples) ממפקדת הצבא הבריטי בארץ, בפגישה שהתקיימה במלון המלך דוד בירושלים ואמרה לו:"הגברים שלנו הלכו... אבל הנשים גם כן רוצות להצטרף !" כששאל מה הן תעשינה בצבא השיבה : "מה שכל חיילות עושות, הן תהיינה נהגות וחובשות". ההכרעה בנושא גיוס הנשים העבריות הועברה למשרד המלחמה בלונדון, ועוד בטרם התקבלה החלטה, בארץ החלה ההתארגנות לקראת הגיוס.
בחודש מרץ 1941 פנתה במכתב למפקדת הצבא הבריטי בארץ בבקשה לשיתוף נשות הארץ במאמץ המלחמה וגיוסן לצבא. בנוסף הפנתה מכתב לבריגדיר ו"נ בדינגטון (beddington) ועדכנה אותו לגבי בקשת מועצת ארגוני הנשים לקדם את גיוס נשות היישוב בארץ ישראל וברחבי המזרח התיכון, כן ביקשה לדעת מה האפשרויות והתפקידים הפתוחים לשרות הנשים בצבא הבריטי. בדינגטון השיב כי עקב היעדר תנאי מגורים מתאימים לנשים וסיבות נוספות הנושא מתעכב ומועבר לדיון בדרגים גבוהים יותר וכן הם ישקלו בשלב זה גיוס הנשים לשירות בארץ ישראל בלבד.
הוחלט כי מי שיקרא לנערות להתגייס יהיו ארגוני הנשים ולא הצבא הבריטי. היא פנתה לאחד הציירים עם תמונה של חיילת שמצאה במגזין וביקשה שיוסיף לתמונה מגן דוד – וכך יצרו כרזות בהן נכתב כי מועצת ארגוני הנשים קוראת להתנדבות של נערות עבריות לצבא הבריטי. כרזות אלה נתלו על לוחות מודעות בכל רחבי הארץ.
החלטה לגייס נשים מהיישוב העברי על ידי הצבא הבריטי פורסמה בקול ישראל ב-23 בדצמבר 1941, לאחר פגישתה עם אודרי צ'יטי (AT Chitty) מפקדת חיל העזר לנשים (ATS) במזרח התיכון. ב-24 בדצמבר 1941 פורסמה בעמוד הראשון של כל העיתונים היומיים בארץ ההחלטה לגייס נשים עבריות, כותרתה הייתה "אשה עברייה במולדת". מודעה נוספת שפורסמה בתאריך זה הייתה "אל בנות הישוב" וכך נכתב בגוף הכתבה שפורסמה בעיתון דבר:
"מאז פרוץ המלחמה תבעה האשה העברית את זכותה לעמוד במערכה נגד הצר. תביעה זו נתמלאה. על האישה למלא עכשיו את חובתה. מראשית מפעל תקומתנו בארץ עמדה האשה בחזית הבניין שכם אחד עם הגבר....כעת ניתן לה לתרום את תרומתה במדי צבא, למאמץ היישוב במלחמה. זכות הכבוד של ההתנדבות לצבא היא עכשיו גם נחלתה. גיוס הנשים לתפקידי עזר צבאיים פותח פרק חדש בהתנדבות העברית לצבא. בידי האישה לעשות פרק זה למפעל כבוד לה לעצמה ולעם העברי כולו. בכל מחנות לוחמי החירות ניצבת האישה לימין הגבר.... כל לשכות הגיוס של הסוכנות היהודית פתוחות להרשמת המתנדבות. אישה בישראל! הגיעה שעתך! קומי ומלאי את חובת ההתנדבות!"
בהמשך לכך כותרת נוספת: "אשה עבריה במולדת!" וכך נכתב בגוף הכתבה:
"הננו פונות אליך בכל מקום עבודתך – בשדה, בבית-חרושת, במשרד ובבית ובכל אשר את: .... בנות ישראל, זכות היא לנו להשתתף בחזית המלחמה, שהיא מלחמתנו, כי על עמנו הכריז האויב מלחמת השמד וכליה. תקום בתוכנו התנדבות עממית, נתגייס כחיילות לתפקידים הדרושים. אמונה בלבנו, כי חשיבות מיוחדת נודעת להופעתן של חיילות עבריות. התגייסותנו תבוא כהשלמה להתנדבות היהודית בארץ. נדע לכבד ולהחשיב כל תפקיד ותפקיד אליו נדרש, אליו נתגייס!"
חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, שלח לה מברק כיו"ר מועצת הנשים בו הביע את ביטחונו "שנשים יקדמו את הקריאה בהתלהבות ושמועצת ארגוני הנשים תנצלנה את ההזדמנות לקדם את רעיון החופש". מועצת הנשים והיא בראשן ראתה בגיוס נשות היישוב תרומה למאמץ המלחמתי ושוויון בנטל החובות הלאומיות. היא התנגדה לכך שעל הנשים העבריות תפקד מי שאיננה יהודיה ואף עמדה על כך שהפקודות יינתנו בעברית.
גיוס הנשים היה על בסיס התנדבותי, המגויסות שירתו בשני כוחות צבאיים בריטים, בחיל העזר של כוחות היבשה (ATS - Auxiliary Territorial Services) ובכוחות העזר של חיל האוויר הבריטי (WAAF - Women`s Auxiliary Air Forces), סה"כ התגייסו 3,000 נשים ל-ATS ועוד 600 נשים ל-WAAF. מועצת הנשים, ההסתדרות הציונית ו"ההגנה" עסקו גם הן בתחומי הפעילות של המגויסות וביקשו להבטיח שמגויסות מטעמן יפקדו על פלוגות ב-ATS בנוסף לתפקידים כמו נהגות, מחסנאיות ואחיות. היא הייתה מעורבת גם בסוגיית השכר לנשים. המגעים בינה ורשויות הצבא המשיכו גם לאחר שהחל הגיוס. בחודש ינואר 1942 הודיעה לה מפקדת ה-ATS אודרי צ'יטי לגבי פתיחת הקורס הראשון למגויסות היהודיות ל-ATS ובהמשך פתיחת קורסים נוספים.
התפקידים העיקריים בהם השתלבו הנשים העבריות היו נהגות אמבולנסים, כוח עזר בבתי חולים, תיקוני מכניקה, ועוד. בהתכתבות עם קולנל דגלאס בראון (Douglas Brown) מהמפקדה הבריטית בארץ ישראל, עולה כי עסקה גם בגיוס נשים לתפקידים נוספים כמו סיעוד, הקמת ספריה במחנה סרפנד, תרגום הפקודות לעברית וטיפול בענייני חינוך ורווחה בקרב החיילות היהודיות.
הנשים העבריות שמשו גם בתפקידי קצונה ופיקוד. בפברואר 1942 ארגנה מסיבת סיום לקורס המפקדות בשירות העזר לנשים במהלכו הדגישה את הזכות של האישה העברייה להשתתף במערכה כאישה יהודיה הלוחמת לעמה ולאנושות וביקשה מהמפקדות שיקבלו את הטירוניות כאחיות לנשק ויתחשבו בנסיבות חינוכן השונה. מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות משה שרתוק אמר באותו אירוע: "החותם הלאומי של פעולת הגיוס ביישוב אינו רק צורך מדיני, אלא גם הכרח צבאי" ובהמשך הוסיף: "...גיוס הנשים הושג על יסוד שאיפתה של האישה שהוסיפה זהב למפעל העלייה החלוציים בארץ ועל יסוד צרכים מסוימים למילוי תפקידים מסוימים. עם השלטונות הצבאיים הוסכם כי בדרך כלל תצטרפנה המתנדבות היהודיות ליחידות יהודיות בצבא הבריטי, שהיה במערב אירופה החלוץ בעניין צירוף האישה לשירותי ההגנה. 60 הצעירות, מהן 3 לא יהודיות, מועמדות לקצינות ולתפקידי פיקוד אחרים, נושאות באחריות רבה כראשונות ונבחרות לתפקידן. הן תעמודנה למבחן ועליהן להצדיק את האימון שניתן בהן... על האישה העברייה לשמור אמונים לצבא הבריטי ולעם ישראל כאחד". היא תארה את יחסן של המפקדות הבריטיות לנשים העבריות: "היו כאלו שהיה להן יחס יוצא מן הכלל אל הבנות ועד היום הן ידידות והיו כאלה שהיו שונאות ישראל פשוט".
היא דאגה לרווחת החיילות ודרשה הקמת ספריה במחנה סרפנד (צריפין של היום) שהיה בסיס האימונים, תרגום הפקודות לעברית, טיפול בענייני חינוך ורווחה, שיתוף החיילות בנגינה במסיבות וקונצרטים, שיפור בשכר ועוד. היא המשיכה וליוותה אותן לאורך תקופת שירותן הצבאי, פתרה בעיות אישיות ולאומיות של המגויסות, ביקרה את המתגייסות בבסיסיהן במצרים ובמקומות נוספים. את ביקוריה במחנות עשתה באמצעות מכונית צבאית שהצבא הבריטי העמיד לרשותה. דיברה איתן עברית ודאגה לכל מחסורן. כמו כן, היא דאגה לכך שישובצו בקרבת חיילים עבריים ולא בריטיים מתוך רצון למנוע נישואי תערובת. היא דאגה לביקורים של נציגות המועצה במחנות, להקצאת משאבים להקמת מעונות, מועדונים, חדרי מרגוע ופעילויות נוספות הקשורות לשירות הנשים.
בשנת 1942 הגישה תוכנית רדיו שנקראה "האישה בצבא" בה המשיכה להעביר את המסר בדבר חשיבות גיוס הנשים העבריות לצבא הבריטי. כרוזים נוספים שהופצו ביישוב המשיכו לקרוא לנשים להתנדב לצבא. דוגמה לכך הוא כרוז אשר פורסם על ידי מועצת ארגוני הנשים בתחילת 1944: "יחידות הנשים שלנו קוראות עתה למתנדבות חדשות למלאות שורותיהן. תגבורת דחופה לחיל העזר לנשים זהו צו השעה. המלחמה נמשכת. שעת החירום לא חלפה. תפסי את מקומך הראוי במלחמת השחרור!".
מועצת ארגוני הנשים והיא בראשה פעלה בקליטת החיילות לאחר שחרורן, במציאת פתרונות דיור, תעסוקה והכשרה מקצועית למשתחררות. לדבריה לאחר שהחיילות שבו "מהמדבר ומהחולות" היא דאגה להן לבית מסודר, מרוהט, עם מטבח וחדרי כביסה, עם מגהצים וחלוקי רחצה. בנוסף ארגנה להן הרצאות שונות בין היתר של רחל כצנלסון-שזר, חנה רובינא ועוד. כתוצאה מהדאגה הגדולה למשוחררות והקרבה אליהן, היא מציינת שחברותיה הקרובות ביותר היו מקרב המשוחררות ובעיקר מקרב הקצינות.
היו לה ולבעלה, ידידים רבים מקרב אנשי הציבור הבולטים באותה תקופה, בהם יוסף שפרינצק, אותו העריצה יותר מכולם לדבריה, חיים ארלוזורוב, חיים ויצמן ורעייתו ורה ויצמן, משה סנה, יצחק שדה ועוד. בזכות מעמדו של אדווין בעלה, היו להם קשרים רבים גם עם נציגי השלטון הבריטי בארץ ובחו"ל. למרות זאת, ממרחק השנים, העידה על עצמה כי לא אהבה להסתופף בנשפים ובחברה הבריטית בארץ ולא הרגישה שייכת לחברה הזאת לגמרי.
לאדווין סמואל הוצעו תפקידים שונים בארצות אחרות, בסיום תפקידו בצבא הבריטי בארץ-ישראל, אך הזוג בחר להמשיך ולחיות בארץ ישראל.
היא נפטרה בשנת 1986, בגיל 89, ונקברה בבית הקברות גבעת שאול בירושלים.
*מתבסס על המאמר בויקיפדיה