ארץ ישראל – אזור בסיס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה

ארץ ישראל – אזור בסיס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה
אל"מ (מיל') ד"ר בני מיכלסון

ארץ ישראל הייתה חלק מהפרישה הצבאית האימפריאלית במלחמת העולם השנייה, בעקבות המלצתה של ועדת-ההגנה-האימפריאלית שתשמש אזור עתודה שבו ירוכזו כוחות צבא מרחבי הקיסרות וחבר-העמים-הבריטי בעת הצורך, במחנות ובבסיסים שייבנו לאימון ולהצטיידות.
תרומתה של ארץ-ישראל למאמץ המלחמתי ניתנת להערכה בשני נושאים מרכזיים:
א. אזור לבניין הכוח בתחומי התשתית הפיזית אבל גם בתחומי הארגון, ההכשרה והאימונים של יחידות אנגליות וחבר-העמים-הבריטי ושל הצבאות החופשיים, בעלי הברית, שכללו את אתיופיה, צרפת, פולין, צ'כוסלובקיה ויוון.
ב. מאמץ המלחמה הכלכלי שתרם באופן משמעותי לפיתוח וייצור אמל"ח וציוד.
אזור בסיס לבניין הכוח
ערב המלחמה הוצבו שש דיוויזיות בריטיות  במצרים ושלוש דיוויזיות בארץ ישראל. הכוונה הראשונה הייתה להרחיב את המחנות הקיימים ולפתח אותם,  לצד הקמת מחסני אחסון ולוגיסטיקה. האפשרות להתפתחות חזית לחימה מצפון אפריקה או מהקבקז הפכה את ארץ ישראל, החל בשנת 1939 למרכז לוגיסטי ולמקבץ של מחנות צבאיים למטרות שונות. היה צורך בהקמת מחסנים לוגיסטיים ומחנות אימונים והדרכה לקליטת כוחות רבים ולכך נדרשו פרישת תשתיות ובנייה מהירה.
המחנות מוקמו בעיקר מתוך שיקולי קרבה לאוכלוסייה ולתשתיות – כבישים, מסילות ברזל, קוי תקשורת (טלפון וטלגרף), מערך רפואי מהמעלה הראשונה וליכולת של אלו לספק את צרכי הצבא. ריכוז מחנות משמעותי נמצא באזור מרכז הארץ, בו התגוררה מרבית האוכלוסייה. מקבץ אחד בריכוז זה התרכז באזור שדה התעופה לוד, ומתחם חשוב נוסף היה במרחב מחנות סרפנד – רמלה – בילו – עקיר (עקרון – תל-נוף) כאשר  מחנה סרפנד (צריפין), היה במלחמת העולם השנייה הבסיס הבריטי הגדול ביותר בארץ.
מסמך הנחיות והוראות פרישה מאת קצין ההנדסה הראשי בארץ, גנרל גילברט סטריטן (Streeten) ) פירט היערכות לקליטת חיל משלוח אוסטרלי והקמת שבעה מחנות בדרום הארץ בספטמבר 1939  ממרחב קסטינה – ג'וליס – חסה ועד שדה-תימן ואזור באר-שבע. המיקום נבע משיקולי קרבה למצרים ולנתיבי תחבורה. המטרה הייתה להשלים את הקמת המחנות טרם בואו של חיל-המשלוח. הסיום נקבע לחודש פברואר 1940 , דהיינו כחמישה חודשי עבודה. התקן למחנות הוגדר כבינוי של קבע וקבע למחצה עבור שלושה סוגי יחידות: יחידה קטנה, יחידה גדולה ומפקדה. היחידה הקטנה תכלול 45 כלי רכב וכ־ 270 קצינים וחיילים, היחידה הגדולה — מאה כלי רכב וכ־ 720 קצינים וחיילים, והמפקדה — עשרים כלי רכב ושישים קצינים וחיילים. המחנות תוכננו לקליטת 20,000 חיילים אוסטרלים.
.[1] תקן זה התקיים גם לגבי יחידות אחרות מחבר העמים והצבאות החופשיים. 
ארץ ישראל ודרכי התחבורה למצרים
 
חיל המשלוח האוסטרלי הגיע לארץ במארס .1940 החיילים התגוררו בצריפי עץ פשוטים ללא רצפות, שחלונותיהם לא היו מזוגגים אלא סגורים בכיסויי בד. להקמת המחנות הורו המהנדסים הראשיים באזור המזרח התיכון, לרבות בארץ ישראל, לצמצם למינימום את הדרישות למוצרי בנייה מיובאים, ולהשתמש בחומרים ובמשאבים מקומיים. כך נעשה בתקופת הבנייה גם במחנות וגם במחסנים. המחסנים הלוגיסטיים הראשונים - מחסני חימוש, ציוד וסדנאות רכב בחוף כיאט במבואות הדרומיים של חיפה נבנו מלבֵנים מקומיות ומעט בטון מן המאגרים שהיו בידי מחלקת העבודות הציבוריות הארץ-ישראלית ובאחריותה.
היחידות האוסטרליות, שפרישתן הוכפלה משבעה מחנות ל־ 14 בחורף 1942 התמקמו בצפון הנגב. בדצמבר 1940 עמדו להיקלט עתודות נוספות של כוחות אוסטרליים, תחילה תוכננו מחנות לשתי דיוויזיות, אך עם ההתפתחויות בזירת הלחימה בצפון אפריקה דובר על מחנות ל־ 65,000 חיילים, לעומת 21,000 חיילים שאיישו בפועל מחנות אלה. הארגון מחדש שלהם היה תלוי בהיבט הכלכלי ובהיקף הכוחות שנדרשו לחזור לאוסטרליה לאחר כניסתה של יפן למלחמה והאיום המתפתח על יבשת-האם..
שיאה של הפעילות הלוגיסטית להצטיידות ולמוכנות העורף היה מאמצע שנת 1942 עד חלוף הסכנה בצפון אפריקה, לאחר קרב אל־עלמיין ומבצע "לפיד" בחורף 1942 . בחודש מאי 1942 החלה בגזאלה המתקפה המכרעת של צבא רומל מזרחה. עד שבסוף יוני 1942 נבלמה ההתקפה באל־עלמיין, מאתיים קילומטרים מאלכסנדריה, החלה בהלה רבה ובמפקדת פקוד המזרח-התיכון שישבה בקהיר החלו לשרוף מסמכים.  חלק מהמלאים הלוגיסטיים הועברו ממצרים לארץ ישראל.[2] ציוד נוסף הגיע לארץ ישראל מעבר לים, נבנו מחסנים נוספים והורחבו מחסנים קיימים במחנות לוגיסטיים שביניהם חיברה מסילת ברזל מחיפה עד קנטרה, מצרים והחזית. 
המחנה הבריטי הגדול ביותר בארץ-ישראל היה כאמור מחנה סרפנד. בסרפנד שיקול הסמיכות לעורק תחבורה ראשי היה חשוב, במקרה זה החיבור בין דרך מישור החוף לבין הדרך לירושלים. הבריטים ביססו את סרפנד כמחנה מרכזי במערך הכולל של מחנות הצבא הבריטי במזרח התיכון כולו. כבסיס בעל חשיבות אזורית הוא שימש בסיס מעבר, אחסון ואספקת ציוד ליחידות וחילות רבים שעשו בו שימוש, לבד מכך הבסיס כלל מתקנים רבים ששימשו את החיילים למגורים, נופש ופנאי. גודלו של סרפנד הביא לכך שיחידות רבות שירתו או עברו במחנה, מתוך מגוון חילות רבים. כמו כן המחנה כלל חלקים שונים בעלי תפקוד שונה לצורך שירות החיילים הללו. המחנה כלל אזורי מגורים – מחולקים בין השאר גם לפי דרגות, תחנת רכבת, מרכז מסחרי, אזורי אחסון, בית חולים, משתלה, שטחי נופש ופנאי הכוללים מגרש פולו, בריכת שחייה ובית קולנוע. 
לחיל התובלה והאספקה ה   RASCהיו יחידות רבות בתוך המחנה מתוקף היותו מרכיב חשוב במערך הלוגיסטי, תפקידן התחזוקתי ומקומו החשוב של מחנה סרפנד במערך המחנות במזרח התיכון.
בין היחידות ששרתו במחנה היו יחידות חימוש, רפואה, חי"ר, הנדסה-בינוי, לוגיסטיקה של חיל האוויר, חיל הקשר ועוד.
ניתנה גם הדעת לרווחתם של החיילים באמצעות ה NAAFI (השק"ם בצבא הבריטי). מערך שהוקם ע"י הממשלה הבריטית ב 1921- במטרה לספק לחיילים (שאינם קצינים) צרכי בילוי, פנאי, צרכנות ועוד. הזרוע המקומית בארץ ישראל החל לפעול בשנת  1938. כל אלו לצד יחידות רבות נוספות שעברו במקום.[3] בזיכרונותיהם של ותיקים רבים בצבא הבריטי ששירתו בארץ-ישראל במלחמת העולם השנייה ניתן למצוא אזכורים למחנה סרפנד שהיווה מחנה מעבר ובסיס חשוב למשרתים רבים.
בסיס אווירי
בימי מלחמת העולם השניה מלאה הארץ טייסות של בעלות הברית-טייסות קרב והפצצה של ח"א המלכותי,של חיל האויר האוסטרלי,של חיל האויר האמריקאי ושל חיל האויר היווני. המפציצים המריאו מארץ ישראל למשימות בצפון אפריקה, בסוריה ובאירופה ומטוסי הקרב דילגו בין הבסיסים בצפון אפריקה ומצרים אל ארץ ישראל בהתאם  לשינויים במצב הלחימה.
בגלל חשיבותה האסטרטגית של ארץ-ישראל לבריטניה כמרכז לייצור וייצוא נפט ובגלל מיקומה המרכזי באימפריה, נערך חיל האוויר המלכותי להגן עליה. יחד עם זאת, ב-1940 בריטניה נלחמה על הישרדותה ולא ניתן היה כמעט להקצות משאבים אוויריים למזה"ת.
בתחילת 1941, על רקע התדרדרות המצב במזה"ת, תגברו הבריטים את כוחם האווירי בא"י. במסגרת זו הוצבו בה מספר טייסות קרב והפצצה, אשר הפעילו מטוסי קרב מסוג "האריקיין" ו"טומאהוק", ומפציצים קלים מסוג "בלנהיים". במקביל, נבנו תשתיות תעופה רבות כדי לאפשר הפעלה יעילה של הכוח האווירי המתרחב.
מלבד בסיסים מרכזיים, בנו הבריטים מספר רב של שדות משנה, אשר שימשו לפריסה קדמית של גפים או לביזור הכוח כדי להגביר את שרידותו. בתקופה זו נבנו, בין השאר, בסיסי חצור, רמת דוד, עקרון (תל נוף) וחיפה.
מבסיסים אלה סייעו מטוסי חיל האוויר המלכותי לכיבוש סוריה ולבנון מידי כוחות צרפת של וישי בקיץ 1941. עם פתיחת המערכה התקיפו הבריטים בסיסים של חיל האוויר הצרפתי במטרה לנטל את כוחו האווירי של היריב. תקיפות כאלו נמשכו לאורך כל המערכה, אשר נמשכה כחודש וחצי, אבל לא לגמרי הצליחו.
כתוצאה מכך התקיפו מטוסים צרפתיים מספר פעמים מטרות בא"י - בעיקר באזור חיפה. הגרמנים ניסו לסייע לצרפתים באמצעות הפצצת חיפה בלילות ובאמצעות תקיפת שייטות של חיל הים הבריטי מול חופי הארץ.  חוסר מטוסי קרב ליליים מנע התמודדות יעילה עם הפצצות הלילה, אולם פטרולים של מטוסי קרב חיפו על הצי הבריטי ומנעו נזקים משמעותיים.
תקופת מתיחות נוספת היתה באביב וקיץ 1942, כאשר נדמה היה שהקורפוס האפריקאי הגרמני יכבוש את מצרים וימשיך משם לא"י.  בתקופה זו התמודד חיל האוויר הבריטי בעיקר עם מטוסי צילום גרמניים.
גם לאחר תקופה מתוחה זו נותרה נוכחות אווירית חזקה של הבריטים בא"י, אשר שימשה בעיקר כבסיס התארגנות, לוגיסטיקה ומנוחה. כמו כן פעלו בארץ מספר יחידות הכשרה בתחומי שת"פ עם כוחות הקרקע, קא"מ, קאמ"מ ואפילו לוחמה בצוללות באמצעות מכ"ם אוויר-ים וזרקור "ליי".
כמו כן נותרו בארץ מטוסי סיור ימי, אשר עסקו בעיקר במשימות פטרול שגרתיות ושוחקות מול חופי הארץ. 
בארץ ישראל נפרשו מנחתים רבים כעתודה לארגון המטוסים והטייסים ולהכנתם ליציאה לקרב ולחזרתם למקום מבטחים. המנחתים שיקפו את תמונת המלחמה באזור בתחילת קיץ 1941  עת נערכו הכנות בצפון ארץ-ישראל לפלישה לסוריה ולמיגור המרד בעיראק.[4] חיל האוויר הוא שנתן את המענה המבצעי להתפתחויות האסטרטגיות בחזיתות אלה. באותו זמן נהדפו הבריטים בידי צבא רומל לגבול מצרים, טוברוק נכנעה ואל־עלמיין נכבשה ביוני, חודשים ספורים לאחר אובדן יוון וכרתים. ב־ 1 באוגוסט 1941 החלו לבנות בארץ-ישראל מבני קבע למגורים בשדות התעופה החדשים, מיד עם סיום בניית חלקם המבצעי -  המסלולים, מגדל הפיקוח ומבנים טכניים. הבנייה הקבועה הייתה מתוכננת יותר ונערכו אליה על פי היכולת וההיצע של החומרים לבנייה אך הייתה סינתזה בין מקורות הבנייה לבנייה הבריטית המסורתית ברחבי האימפריה עבור חיל האוויר, ולכן הסתייעו ב"מוצרי המדף" המתועשים שהיו זמינים בארץ.
מעצמה עולמית בתחום הרפואה 
גלי העלייה של שנות השלושים הביאו ארצה, בעיקר ממרכז אירופה, מאות רבות של רופאים, בוגרי אוניברסיטאות מעולות, בעלי הכשרה, נסיון וידע רב בכל קשת המקצועות וההתמחויות הרפואיות. בשנת 1942 היו בארץ כבר 2,015 רופאים בעלי רשיון עבודה. רבים מהם (לפחות 230) רכשו בזמן מלחמת העולם השנייה נסיון ברפואה צבאית במסגרת הצבא הבריטי וצבאות בעלות הברית. באותה עת היו בארץ עשרות רבות של פסיכיאטרים כלליים – יותר מאשר בכל מדינות ערב גם יחד. זה היה המצב בכל המקצועות הרפואיים: היו בארץ לפחות 150 מנתחים כלליים ואורטופדים, מספר גדול של רופאי עיניים, מומחים לאף, אוזן וגרון, רנטגנולוגים וכמובן מאות רופאים כלליים ופנימיים. לשם השוואה נציין רק שבכל ממלכת ירדן היה בזמן ההוא רנטגנולוג אחד בלבד (וגם הוא היה אירופאי שהגיע במהלך המלחמה).
היחס המספרי בין הרופאים לאוכלוסייה הגיע לשיא עולמי של רופא לכל 165 תושבים, שיא שלא נשבר עד עצם היום הזה.
גם מוסדות רפואה מודרנים נפרסו בכל הארץ: המרכז הרפואי החדשני של "הדסה" בהר הצופים שנחנך בשנת 1939, בתי החולים "בילינסון" בפתח תקווה ו"אסותא" בתל אביב, בית החולים הממשלתי "תל השומר" ובית החולים "רוטשילד" בחיפה ועוד. וזאת מבלי להזכיר את עשרות מוסדות האשפוז הישנים יותר. התעשייה הכימית והפרמצבטית בארץ הייתה ברמה גבוהה. ארץ-ישראל הייתה בין היצואניות הראשונות של פניצילין בעולם, וזאת בעת שתרופה אנטיביוטית ראשונה זו הייתה עדיין קשה להשגה באירופה וחשיבותה הצבאית הייתה רבה.
מערך קופות החולים בארץ ישראל הקיף חלק גדול מהאוכלוסייה היהודית. רק קופת החולים הכללית (של ההסתדרות) סיפקה שירותי רפואה, ללמעלה מ- 150,000 חברים. 5] 
מתנדבי מד"א (מגן-דוד-אדום) תיגברו את שורות המערך הרפואי ברחבי הארץ. באותם ימים היו למד"א ברחבי הארץ 20 סניפים, בהם פעלו 22 אמבולנסים וכ- 4,000 מתנדבים . בנוסף, בזמן המלחמה הוקמו בארץ ישראל כמה בתי חולים ומתקני החלמה בידי הבריטים. כמו בית החולים "תל ליטוינסקי" (תל השומר) ובית החולים שהוקם עבור הכוחות האוסטרליים. 
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, השכירו האחים ליטווינסקי לצבא הבריטי 1200 דונם משטח המושבה לצורך הקמת מחנה צבאי באותו שם. בשטח שהושכר הוקמו עד אמצע שנת 1942 בתי מלאכה וסדנאות וגם מרפאה קטנה. הצבא האמריקאי ששהה במצרים נזקק למתקן אשפוז ולכן הרחיבו הבריטים את המרפאה לבית חולים של קבע שבו יהיו 600 מיטות לצד בית חולים שדה. בין אפריל ליוני 1942 הושלמו מתקני הרפואה בשלושה מקומות: אריתריאה, הליופוליס וארץ ישראל. בית החולים תל ליטוינסקי הוכשר לקליטת 5,000 איש במבנים ארעיים ובמבני קבע.[6] 
המחנה המורחב תל ליטוינסקי הפך לבית חולים שדה מס' 4 של הצבא האמריקאי. בפברואר 1943 הפסיקו האמריקאים להשתמש בבית החולים ובאביב באותה שנה חיברו האמריקאים את המחנה עם שדה התעופה הבריטי בלוד במסילת ברזל באורך של כ-13 ק"מ, שיצאה מתחנת כפר ג'יניס ועברה דרך יהוד. 
אזור בסיס עבור הצבאות החופשיים
הקיסר האתיופי היילה סלאסי
קיסר אתיופיה היילה סלאסי היה אחד המנהיגים המיוחדים והמפורסמים מבין מנהיגי העולם במאה העשרים. דמותו הכריזמטית והמדינה שהנהיג היו נוף חריג בעולם הקולוניאלי של המאה העשרים, ועד היום רואים בו רבים ברחבי בעולם אישיות נערצת ומעוררת השראה, עד כדי סגידה.
במשך עשרות שנות שלטונו באתיופיה, בא לידי ביטוי בפועל הקשר המיוחד והעתיק שבין אתיופיה לישראל ולירושלים בפרט. אחד האירועים הבולטים שמבטאים את הקשר הזה, התרחש באחת השעות הקשות ביותר שידעה אתיופיה מעודה: נפילת המדינה בידי צבאות הכיבוש של איטליה הפשיסטית, בחודש מאי 1936. במהלך כניסת חיילי הצבא האיטלקי לעיר הבירה אדיס אבבה, נמלט הקיסר האתיופי עם בני משפחתו מאתיופיה לירושלים, שם שהה מספר שבועות. לאחר מכן המשיך לאירופה כאשר אשתו וילדיו נותרו בירושלים עד לכיבוש מחדש של אתיופיה במאי 1941 על ידי צבא בריטי-אתיופי משולב, וחזרתו כמנצח בראש חייליו לאדיס  אבבה. הבחירה בירושלים כתחנה הראשונה ומגורי משפחתו בעיר במשך חמש שנים, בשנות הגלות של הקיסר אינה סתמית. היו לה סיבות מעשיות, במגמה להקים כוח צבאי אתיופי ע"י הצבא הבריטי, אך גם סיבות היסטוריות סמליות ודתיות.
מלחמת העולם השנייה היכתה בעוצמה בכל רחבי אירופה מסוף 1939. איטליה שחברה לגרמניה ב-1940 פתחה חזית נוספת במלחמה, באזור צפון אפריקה ומזרח הים התיכון. הבריטים שישבו במצרים ובשטחי המנדט בארץ ישראל היו מאוימים מכיוון לוב האיטלקית והכוחות הגרמנים שהגיעו אליה, לבנון וסוריה הצרפתיות, וכן מצד מזרח-אפריקה-האיטלקית, המדינה שהקימה איטליה באתיופיה והמושבות שסביבה. דווקא בזירה הזו הגיעו הבריטים להשיגים כבר בחודשים הראשונים של 1941. בריטניה מנעה מעבר של כוחות ואספקה לאיטליה דרך תעלת סואץ ולמעשה שמה את האיטלקים באתיופיה במצור, כאשר כבר בינואר 1941 תקפו הבריטים מכל בסיסיהם בקרן אפריקה: קניה, סודאן וסומליה הבריטית. לאחר שלושה חודשי לחימה נכבשה אריתריאה ובתחילת מאי נפלה גם אתיופיה בידי  הבריטים. עם כניסת הכוחות הבריטים לאתיופיה, צורף אליהם גם הקיסר הגולה היילה סלאסי, שישב כל העת באנגליה והמתין לגאולת ארצו. הקיסר נכנס לאתיופיה עם הכוחות הבריטים שתקפו מכיוון סודאן. אליו חבר כוח צבאי בריטי בפיקודו של הקצין אורד וינגייט, ויחד עם לוחמים אתיופים שאומנו בארץ וצורפו אליהם, התקדם (הכוח שכונה "כוח גדעון") לעבר הבירה אדיס אבבה. עם וינגייט הגיע גם עוזרו הישראלי אברהם עקביא, שתיאר את המסע לבירת אתיופיה בספר "עם וינגייט בחבש". בספר מסביר וינגייט את הקשר בין תרומתו לתנועה הציונית בארץ ישראל, לתרומתו לחזרת "אריה יהודה" לציון השנייה.  ב-5 במאי, יומיים לאחר כיבוש אדיס אבבה בידי הבריטים, וחמש שנים בדיוק לאחר נפילת העיר בידי האיטלקים, נכנס הקיסר הגולה בחזרה לבירתו.
צבא צרפת החופשית 
לאחר נפילת צרפת, בחודש יולי 1940, החלו נמלטים חיילים צרפתים רבים שהיו מוצבים בלבאנט (סוריה והלבנון) לארץ ישראל בה החל להתארגן צבא צרפת החופשית. היחידות הראשונות צורפו מיד לצבא הבריטי בצפון אפריקה בשל הצורך הדחוף עם הפלישה האיטלקית מלוב למצרים. לאחר המערכה כנגד האיטלקים בלוב, הועברו 2 הפלוגות הצרפתיות הראשונות ממצרים למחנה קסטינה בארץ ישראל שם הושלמה הקמת גדוד הנחתים ה- 1 ע"י צירוף פלוגה שהגיעה מהמערכה בחבש ופלוגה חדשה שגויסה באיסמעיליה שבמצרים ממגויסים חדשים. ארגון הגדוד בא"י נעשה לקראת הפלישה הצפויה למושבות צרפת של וישי בסוריה שיועדה לחודש הבא. ב- 27 במאי הגיע הגנרל דה גול מלונדון וסקר את הגדוד בקסטינה – אחת היחידות המאורגנות הראשונות של צבא צרפת החופשית. ביוני 1941 השתתף הגדוד במתקפה הבריטית על סוריה בהובילו את כוחות הברית לכיבוש דמשק.
צבא פולין החופשית
החטיבה הפולנית הקרפטית הוקמה בשנת 1940 בחומס אשר בסוריה כחלק מצבא הלבאנט הצרפתי תחת פיקודו של הגנרל קופנסקי (Kopanski). הייתה זו החלטתו של הגנרל סיקורסקי להקים חטיבה פולנית בסוריה כחלק מההסכם הצבאי שנחתם בינו לצרפתים. החטיבה נועדה להלחם יחד עם חיל המשלוח של בעלות הברית ביון ונבנתה על פי דגם חטיבה הררית בצבא צרפת. היא הורכבה מחיילים פולנים אשר ברחו דרך הונגריה, רומניה, יוגוסלביה ויון אולם עדיין לא הגיעה למלוא מצבתה כאשר צרפת הובסה ביוני 1940. עקב שמירת האמונים של צבא הלבאנט לממשלו של פתן הורה סיקורסקי לחטיבה לעבור לארץ ישראל ולהעמיד עצמה תחת הפיקוד הבריטי שם. 319 קצינים ו- 3437 חיילים מנתה החטיבה כאשר "ערקה" לארץ ישראל. הצבא הבריטי מיקם את החטיבה בלטרון, ארגן אותה כחטיבת חי"ר מוגברת, צייד אותה ואימן אותה ומהר מאד היא הגיעה ל- 5,000 חיילים. החטיבה הוכנסה לתפקידי לחימה כבר בשלהי 1940 במצרים אולם את עיקר המוניטין שלה צברה בעת שלחמה בגבורה במצור על טוברוק בחודשים אוגוסט-דצמבר 1941. לאחר מכן השתתפה במסגרת הקורפוס ה- 13 הבריטי במבצע "צלבן". בקרבות אלו ספגה החטיבה אבדות כבדות, 156 הרוגים ( מהם רק במצור על טוברוק 127), 467 פצועים ו- 15 נעדרים. בין החללים היו גם חיילים יהודים אשר נקברו בבתי הקברות הבריטים בטוברוק ואלכסנדריה.
בשנת 1942 הגיע קורפוס אנדרס הפולני גם הוא לארץ ישראל, בה עבר ארגון מחדש, אימונים והצטיידות.
צבא צ'כוסלובקיה החופשית
הפלוגות הראשונות שנוסדו במערב הוקמו בארץ ישראל ולאחר אימונים באזורי עקיר (עקרון, תל-נוף) ויריחו נשלחו ללחימה במדבר המערבי. כיוון שהיה זה כוח קטן מדי ללחימה עצמאית , צורף לחטיבה הפולנית הקרפטית.
צבא יוון החופשית
החטיבה הראשונה של צבא יוון החופשית הוקמה בארץ ישראל בשנת 1941 שלושה שבועות לאחר נפילת כרתים. היא הורכבה מחיילים שהצליחו להמלט מיוון וכרתים וכן נתינים יוונים שגרו מעבר לים. החטיבה מנתה 4,500 חיילים בסד"כ של 3 גדודי חי"ר, גדוד חת"ם, פלוגת הנדסה ופלוגת מקלעים-כבדים. לאחר הקמתה בארץ-ישראל השתתפה החטיבה במערכת אל-עלמיין בחודשים אוקטובר-נובמבר 1942 ולחמה היטב.[7]
כמו כן הוקמה בארץ-ישראל ופעלה מבסיסים בארץ טייסת-קרב 335 שצויידה ע"י הבריטים במטוסי "האריקיין" וגם היא השתתפה במערכת אל-עלמיין.
תרומת מאמץ המלחמה הכלכלי של ארץ ישראל
הישוב היהודי בארץ ישראל מנה בתחילת מלחמת העולם השנייה כ- 430,000 נפש ובמהלך המלחמה הגיעו לארץ עוד כ- 60,000 עולים.[8]מייד עם פרוץ המלחמה ערכה הסוכנות היהודית מפקד שבו התפקדו בישוב 135,000 איש ואישה כשירים לגיוס.[9]

פרוץ המלחמה, בספטמבר 1939, נתנה אותותיה גם על הישוב היהודי בארץ. מצד אחד תמכו מוסדות הישוב במשקים ומפעלים שנאבקו על המשך היצור הסדיר, כשכוח האדם שלהם קטן ומחירי חומרי הגלם הדרושים להם עלו. מן הצד השני דאגו לתושבים המבוהלים מהעתיד לבוא, שהחלו לאגור מזון משומר על חשבון יכולתם לקנות תוצרת טרייה, חשופים לעליות מחירים ולפעילות השוק השחור.
כל שנת 1940 עברה בסימן המלחמה המחריפה והולכת והמתקרבת לגבולות ארץ-ישראל. מצב זה השפיע בכמה צורות על התוצרת החקלאית העברית בשנת זו. חוסר העבודה והפרנסה הורגש מאד בשכבות רחבות בישוב. עם הפחתת משלוח ההדרים לחו"ל גדל מספר מחוסרי העבודה והפרנסה במושבות, כוח הקניה אצל שכבות תושבים רחבות למדי נשאר ירוד בנסיבות אלה וצומצמה הצריכה של מצרכים שונים, בכללם גם מצרכי התוצרת החקלאית, בייחוד בסוגיה היקרים יותר. נוסף לכך נפתח השוק העברי לגמרי בפני התוצרת הזרה. המסחר בתוצרת זרה בשוק העברי גדל והלך במשך שנת 1940 והיה לאחד הגורמים שצמצמו את שיווק התוצרת החקלאית העברית. לעומת זאת חלו שנויים חשובים בסדרי היבוא של תוצרת חקלאית לארץ. הקשיים ביבוא זה גדלו מחודש לחודש, בייחוד מאז שנכנסה איטליה למלחמה. המחירים לתוצרת החקלאית מחו"ל עלו במשך הזמן באחוזים ניכרים. המצב הזה ביבוא התוצרת והעלייה הגדולה במחיריה השפיעו על הגברת השימוש בתוצרת החקלאית המקומית.[10]
התובלה הימית בים התיכון נחסמה כמעט לגמרי בשל איום הצוללות האיטלקיות והעדיפות להעברת כוחות צבא. ארץ ישראל נותקה מהעולם והדרך הארוכה והמסוכנת סביב כף-התקווה-הטובה הייתה הקשר העיקרי של המטרופולין הבריטית עם המזרח התיכון. כל חומרי האספקה, תחמושת, מזון ומכונות/מכשירים הובלו אלפי קילומטרים דרך האוקינוס שבמימיו ארבו צוללות גרמניות, ותחת תקיפות אוויריות של מטוסי האויב. בתנאים אלה נזקק הצבא במזרח התיכון במידה הולכת וגדלה למקורות אספקה מקומיים. וארץ ישראל, הממוקמת בסמיכות לפיקוד המזרח התיכון במצרים, צריכה הייתה לשמש כמקור לא-אכזב לאספקה של כוח אדם מיומן שהיה חשוב ביותר לבניין הכוח הצבאי במזרח התיכון, של יכולת תעשייתית וידע טכני שהיו חיוניים ביותר למנגנון המלחמה החדיש, אשר הכנתם והכשרתם קשים כל כך בזמן קצר.
היציבות ואחריה ההתפתחות הכלכלית שהביאה לגיאות בארץ ('פרוספרטי' - בלשון אותה עת) היתה קשורה במדיניות הכלכלית הבריטית ובמעבר לכלכלת מלחמה החל משנת 1941. מדיניות זו נועדה לרתום את משאבי המשק המקומי למאמץ המלחמתי באמצעות מעורבות רבה יותר של הממשלה בחיים הכלכליים.
מכל ארצות המזרח התיכון מילאה ארץ ישראל את התפקיד החשוב ביותר למאמץ במלחמה הכלכלי. עוד לפני המלחמה התקדם התיעוש של ארץ ישראל בקצב מהיר מזה של שכנותיה. ההשוואה של יבוא מכונות לתעשייה בארץ ישראל לעומת מדינות אחרות במזרח התיכון באותה תקופה מאלפת. באם נחשב את יבוא המכונות התעשייתיות לארץ ישראל בשנת 1935 ל- 100, הרי הגיע באותה שנה במצרים ל- 8,3, בסוריה ל- 7,9 ובעיראק ל- 11,7. ארבע שנים אחר-כך, עם פרוץ המלחמה התרחבה התעשייה בארץ ישראל באופן ניכר. יצירת מרכז אסטרטגי במזרח התיכון ופיתוחו והדרישה הצבאית לאספקה שימשו גורמים עיקריים להרחבת יכולת הייצור של התעשייה הארץ-ישראלית. והארץ נהנתה משלושה תנאים מוקדמים להאצת התרחבות זו: 
א. מספר ניכר של מומחים מדעיים וטכניים, מהנדסים ועתודה של פועלים מיומנים – כתוצאה מהעלייה היהודית במחצית שנות השלושים, שבאה עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, סיפוח אוסטריה וצ'כוסלובקיה והאיום על יהדות פולין. 
ב. סכומים ניכרים של הון פרטי שהגיע (בין השאר) עם הסכם ההעברה והיה מוכן להשקעה בכלכלה. 
ג. אפשרויות לניצול מלא של פוטנציאל הייצור המקומי הקיים.   
מכל מקום, התעשייה הארץ-ישראלית, שהפלח היהודי בה הווה 85%, שימשה בסיס מתאים להתרחבות נוספת בהתאם לצורכי המלחמה, כפי שניתן לראות מהמספרים הבאים על פי מדד הייצור התעשייתי שפירסמה הסוכנות היהודית: גידול מספר ימי העבודה בתעשייה גדל מתחילת המלחמה ועד מחצית 1943 ב- 140%.
פועלים רבים נקלטו בעבודות ציבוריות עבור הצבא הבריטי - בהן הקמת מחנות צבא, סלילת כבישים ובניית שדות תעופה. ענפי שירותים, כגון הסעדה, בידור ומלונאות התפתחו אף הם. מספר עובדי התעשייה הוכפל במהלך השנתיים הבאות. מספר המועסקים בתעשייה היהודית גדל בימי המלחמה מ- 30,000 ליותר מ- 60,000.[11] התוצר גדל פי חמישה. אספקת הדלק לא נפגעה, שכן צינור הדלק הוביל נפט עירקי לבתי הזיקוק בחיפה, שאותם הקימו הבריטים בשנת 1938. אספקת האנרגיה באמצעות חברת החשמל התנהלה למישרין ויותר מאשר הוכפלה, במהלך המלחמה.

ענפי ייצור שונים פותחו והורחבו בכדי לספק את צורכי הצבא הבריטי: טקסטיל, מזון, ייצור מכונות, תיקון מכונות (שיפוץ כלי רכב צבאיים, שיפוץ אוניות), אופטיקה, גומי, תרופות (ייצור טבליות פנצילין), הפקת מלח, אספקת דשן (ממפעלי ים המלח), ייצור נשק (מוקשים עבור החזית הצפון אפריקאית), שחזור צמיגים ועוד.
חשיבות הייצור של מוצרים כימיים מים המלח באמצעות חברת האשלג, כגון אשלג וברומין, הייתה בעלת חשיבות עליונה למאמץ המלחמה הבריטי. ואכן תפוקת האשלג עלתה מ- 58 מליון טון ב- 1939 ל- 100 מליון טון בשנת 1941 ועד סוף המלחמה שמרה על תפוקה שנתית של 80 – 100 מליון טון כל שנה.[12]
מפעלים הסתדרותיים, כגון 'סולל בונה', שביצע עבודות עבור הצבא הבריטי בכל רחבי המזרח התיכון, וכן 'אתא', שסיפק מדים לצבא הבריטי, התרחבו בשנים אלו באופן ניכר. התוצרת החקלאית ובמיוחד זו הטרייה הייתה ללא תחליף עבור הצבא הבריטי.
בד-בבד עם התרחבות התעשייה הקיימת הוקמו כ- 600 ויותר מפעלים חדשים. כתוצאה מההתרחבות התעשייתית החלה ארץ ישראל לספק לכוחות הצבא ולישוב העברי מוצרים חדשים כגון: מכונות תעשייתיות ומכשירים מדויקים, חלקי מכוניות, צמיגים מחודשים, מצברים, סוגי טכסטיל חדשים, כלי-מטבח, חמרי בניין, מכונות ומכשירים חקלאיים, מכשירים רפואיים וחשמליים, מטבחי שדה, מימיות, מכשירים אופטיים עבור חילות האוויר, ציוד גיאודטי (מדידות), משקלות ומאזניים מדויקים, ציוד הצלה לטייסים, מגפיים וכסיות גומי, כלי זכוכית, מכשירי הלחמה, פרוות לטייסים, אוהלים, טרנספורמטורים, מוקשים, צנרת וכלים לדלק ומים, זחלים לטנקים, חלקי-נשק, חלקי-ספינות, ארגזי אוטובוסים ומשאיות, אמבולנסים, שורה של מוצרים כימיים כגון: קארביד, קריסטלים של קווארץ למכשירי קשר, תרופות, תכשירים, צבעים, תנורים, משאבות, חוטי-חשמל, רשתות-הסוואה, ברגים, ונעליים. גיוון זה של מאמץ המלחמה התעשייתי ופיתוח מוצרים חדשים, נתאפשר במידה רבה תודות למספר רב של אנשי מדע ומומחים בארץ עם התשתית המדעית שהוקמה. מבחינה זו מעניינת הערתו של ה"אקונומיסט" הלונדוני: "ומשאנו מזכירים את "המומחים" מגיעים אנו לשורש הבעיה. כתוצאה מההתפתחויות באירופה המרכזית והמזרחית בעשר השנים האחרונות נתברכה ארץ-ישראל בשפע של מומחים ובעלי מקצוע שונים, שמספרם עומד מחוץ לכל יחס (לפי קריטריון אירופאי או אמריקאי) לגודל הישוב. תהיה זו שגיאה להניח, שהעולים החדשים הם רובם ככולם פועלים בלתי-מקצועיים מצד אחד ותלמידי מכללות ובעלי הון מן הצד האחר בלבד. נתישבו כאן פועלים מקצועיים ומדריכים תעשיתיים רבים שבאים בעיקר מפולין וארצות הדנובה".[13] 
מוסדות המחקר המדעיים היהודיים שיתפו פעולה במאמץ המלחמה וסייעו לתעשייה ולחקלאות. ראויות לציון במיוחד האוניברסיטה העברית בירושלים, הטכניון בחיפה, מכון דניאל זיו (היום מכון ויצמן) ברחובות, המכון לחקר החקלאות של הסוכנות היהודית לא"י והמעבדות הבקטריולוגית של ד"ר אריה גולדברג בתל אביב וד"ר גדעון מר בראש פינה שהיה יועץ הצבא הבריטי ללוחמה במלריה ובכך תרם תרומה עצומה למערכה בדרום-מזרח אסיה. המעבדות במוסדות-המחקר עבדו הן באורח ישיר בשביל כוחות הצבא, הצי וחיל האוויר, והן ע"י סיוע לתעשייה במציאת תחליפים, ובפילוס דרך לתהליכים תעשייתיים חדשים. שירות זה של מומחים ומוסדות מחקר, תרם תרומה ניכרת למאמץ המלחמה.
ממשלת המנדט הכירה בחשיבות המוסדות הללו למאמץ המלחמה ועל מנת למצות את הפוטנציאל התמון בהם מינתה ועדה מדעית מיעצת שעבדה בפיקוחה, בשיתוף עם מועצת האספקה המלחמתית ואשר הורכבה מאנשי מדע ומומחים.
אספקת מוצרים ושרותים לצבא גדלה בהדרגה. עד סוף 1940 סיפקה התעשייה הארצישראלית תוצר בסך מליון לא"י; ב- 1941 גדל היקפן של הזמנות הצבא ל- 4 מליון לא"י והגיע בשנת 1942 ל- 10 מליון לא"י וב- 1943 ל- 11 מליון לא"י. לכל תקופת המלחמה נאמד סכום ההזמנות של הצבא ב- 35 מליון לא"י.[14]
יו"ר מועצת ההספקה המלחמתית (War Supply Board), סר דגלס גורדון האריס (Hariss),[15] דיווח בשנת 1942 על מאמץ המלחמה של ארץ-ישראל בשלוש השנים מאז פרוץ המלחמה כדלהלן: "ארץ ישראל מוציאה עתה לפועל הזמנות של הצבא בסכומים ובמגוון שאי אפשר היה לשער עוד לפני שנתיים. נוסף על כך היא מספקת את צרכי הישוב האזרחי במצרכים רבים שהובאו קודם מחו"ל.
להלן מספר המפעלים שעוסקים עתה בייצור מצרכי אספקה חיוניים, היקף הפועלים המועסקים במפעלים הללו, בשנת 1939 ועכשיו, ואחוז הגידול של התעסוקה: בשנת 1942 היו כבר 1,299 מפעלים שעסקו בקוי-ייצור עבור הצבא הבריטי ומספר המועסקים בהם עלה במשך 3 שנים ל- 29,098 עובדים המבטא שיעור גידול של 50%. הגידול ניכר ביותר באותן תעשיות כמו מזון, מתכת וטכסטיל שייצורן חסך נפח אוניות במידה הגדולה ביותר.
התעשיות החדשות, שהוקמו בארץ ישראל לאחר פרוץ המלחמה, מתוך מאמץ לחסוך בנפח-אוניות, הן אלו שמיצרות כלי-זכוכית, קרטון ונייר, תרופות, כלי-בית חיוניים, חוטי-צמר וכותנה, עור, זכוכית רקועה, חמרים פלסטיים, כימיקלים כבדים ועדינים, צינורות ובדי גומי, מכשירים אופטיים ומדעיים, סיד וקארביד, מוצרי פלדה, חוטי נחושת, כפתורי-עצם וצמיגים מחודשים".[16]
וילסון בראון, אשר החליף את סיר דוגלס האריס כיו"ר מועצת ההספקה המלחמתית, סיפק בשנת 1944 פרטים חשובים נוספים על מאמץ המלחמה התעשייתי של ארץ ישראל: "במאי 1942 גדל מספר הפועלים העוסקים בתעשיית המתכת ב- 63% בהשוואה למספרם ב- 1939, בעוד שמספר הפועלים העוסקים בתעשיות טכסטיל, הלבשה ועוד, גדל באותה תקופה ב- 57%. ההזמנות שהוצאו לפועל בפיקוחה של מנהלת הייצור המלחמתי, כללו מגוון מוצרים, שרבים מהם לא יוצרו קודם בארץ-ישראל ובכלל זה מכשירים ומתכות ומוצרי התעשייה הכימית כמו אצטון וצבעים מיוחדים לאריגי מטוסים.
אחד המיזמים הגדולים ביותר היה ייצור מוקשים נגד-טנקים (נ"ט) אשר יוצרו כ- 2.5 מליון מהם במהלך המלחמה. במקרים רבים היה צריך להרכיב את המכונות ואת המנגנון לביצוע ההזמנות בארץ ישראל. המכבשים לייצור חלקי מוקשי הנ"ט, למשל, היו אילתור ממכונות לייצור מרצפות והוסבו למטרה זו. במקרים רבים צריך היה להתאים, או לבנות מאפס, מנגנונים ליעודים מיוחדים, כמו למשל, מכונה לייצור כדורי-רסס יצוקים לפגזים, שמהם יוצרו כמה מאות טונות". בהמשך המאמר ציין במיוחד וילסון בראון את התפתחות התעשייה הכימית בקשר עם הרחבת מפעלי ים-המלח של חברת האשלג אשר סיפקו את מוצריהם מעבר לים. גם החקלאות הסתייעה מהתפתחות התעשייה הכימית, תודות ליצירת הסופר-פוספאט, אחד מחומרי הדשן החשובים ביותר בארץ.
לגבי מפקדת המזרח-התיכון במצרים היה ערך רב לקיום מערך תעשייתי, שמוכן לשרת את הכוחות המזויינים במרחב והנמצא בקירבה בלתי-אמצעית לחזית. מערך תעשייתי בעל יכולת ייצור ניכרת ועתודה של מומחים ופועלים מיומנים, חשובים היו במיוחד לגבי תפקידים מיוחדים, שחשיבותם מבחינה צבאית אינה נמדדת בכסף בלבד, כגון: תיקון אוניות בנמל חיפה, בתי מלאכה למכשירים עדינים/מדוייקים בתל-אביב, ייצור חלקי מכוניות וכו'.
מאמץ זה נעשה תוך התגברות על קשיים ומכשולים עצומים שנבעו ממחסור בחומרי גלם, מכונות, מכשירים וכו'.
כל שנה משנות המלחמה הוסיפה על הקשיים שבפעולת המשק העברי. על המסכת הקבועה של תעשיה, ארגון והסדר שיווק התוצרת החקלאית, נוספו ב- 1943 כמה וכמה בעיות שהיו נעוצות במצב הקשור בביקוש לתוצרת החקלאית, אשר עלה על יכולת ההיצע שלה (כביתר מצרכי המזון באותה שנה), אופן קביעת המחירים הרשמיים לתוצרת החקלאית והעדר פיקוח יעיל על מחירים אלה. תקופה חמורה זו הוכיחה לכל, כי משק חקלאי עברי גדול ומפותח היה משען ומבטח לישוב העברי בארץ ובזמן המלחמה לפעילות בניין הכוח הצבאי הבריטי.
מאמץ המלחמה הטיל עוד עול נוסף על התעשייה המקומית – המשך ההספקה לישוב היהודי. המצב התעשייתי השתנה לגמרי ע"י השתלשלות אירועי המלחמה. קשרי התחבורה נעשו קשים ומסוכנים והארץ אנוסה הייתה לנקוט במידה הולכת וגדלה במדיניות ההספקה העצמית. נסתתמו כל מקורות ההספקה מיבשת אירופה, שמהן ייבאו ארץ-ישראל והארצות הסמוכות לפני המלחמה חלק גדול ממיצרכיהן. למרות זאת ולמרות הדרישות הגדולות של הצבא, הצליח המגזר התעשייתי בארץ לעמוד במבחן ולקיים הספקה חיונית לישוב היהודי. בהקשר זה מעניינים דבריו של הויקאונט ג'ורג' הול (Hall), סגן שר-המושבות בפרלמנט הבריטי בשנת 1942, שאמר ש"האפשרויות הפוטנציאליות של ארץ-ישראל, עלו על אלו של שטחים אחרים (באימפריה)".[17] האפשרויות הפכו למציאות ומשרד העבודה הבינלאומי שליד חבר-הלאומים, ציין בסיכומו משנת 1942, ש"בארץ-ישראל הגיעה התעשיה, תודות ליוזמה יהודית, בהתפתחות זו לנקודה שבה עולה התוצרת התעשייתית על החקלאית".[18] ברור, שבדרך זו הפכה התעשייה הארץ-ישראלית לאחד הגורמים החשובים בהספקת המזרח התיכון ותרמה תרומה ניכרת למאמץ המלחמה.
הערכת מאמץ המלחמה בארץ-ישראל מוכרחה להביא בחשבון את תנאי המלחמה במזרח התיכון, ומבחינה זו מעניינת הערתו זו של ה"אקונומיסט" הלונדוני: "השתתפותה של ארץ-ישראל הוכיחה, שמשקלה הכלכלי גדול ממה שאפשר היה לקוות על יסוד ממדיה ועברה. מבחינה אסטרטגית השתנה בוודאי חשיבות מצבה הגיאוגרפי רק במעט מתקופת התנ"ך. אולם מבחינת הפוטנציאל המלחמתי – הוא גדול מכל תקופה אחרת בעברה".
פעולה מקפת לשם הגברת כוחו של המשק החקלאי העברי, הייתה אינטרס חיוני של הישוב העברי, וכל חלקי הישוב העברי נתנו את ידם לפעולה זו, כדי להבטיח את השוק העברי בשביל התוצרת החקלאית העברית, וע"י כך - את עצם הרחבת ההתיישבות החקלאית העברית בארץ-ישראל, שהייתה יסוד המפעל הציוני .
מלחמת העולם השנייה חוללה שינוי מבני עמוק במבנה המשק הארץ-ישראלי בכללו. גרמה לכך, בין השאר, המדיניות הכלכלית הבריטית שתוארה לעיל (פיקוח על מטבע החוץ, הטלת מכסים על יבוא ויצוא, פיקוח על המחירים, קיצוב, הטלת מס הכנסה, תמיכה בתקציב ממשלת המנדט ועידוד הסדרים להשגת שקט תעשייתי). בשנות המלחמה חל גידול רב בתל"ג (התוצר הלאומי הגולמי), והמשק התאפיין בתעסוקה מלאה בשל התרחבות הייצור והיקף העבודות הציבוריות. יבוא ההון ע"י הציבור נמשך והגיע בשנות המלחמה ל- 45 מליון לא"י ויותר, ואילו הוצאות הצבא הבריטי וממשלת המנדט הגיעו ל- 113 מליון לא"י ויותר, והרחיבו את קיבולת השוק המקומי. כתוצאה מכך עבר השוק ממצב של דפלאציה למצב של אינפלציה והחלה בו עליית מחירים, שדורבנה ע"י הביקוש העצום מצד הצבא לסחורות ושירותים, צמצום מלאי הסחורות והפניית חלק ניכר מן הייצור המקומי לצורכי הצבא. המשק החקלאי המעורב התפתח, כאמור, במגזר החקלאי היהודי וגדלו ההכנסות מפלחה ומייצור מזון לשוק המקומי ולצורכי הצבא. גם התעשייה התפתחה ובישוב היהודי היקף התפתחותה היה פי כמה מזה במגזר הערבי, תוך פיתוח ענפים קיימים וענפים חדשים, בעיקר ענף היהלומים. ההזמנות שהזמין הצבא במפעלי התעשייה המקומית בשנות המלחמה הגיעו לסך כולל של 38 מליון לא"י בקירוב.[19] 
שנות מלחמת העולם השנייה והשינוי המבני שהתרחש בתקופה זו אפשרו למשק היהודי להמשיך במגמה שבה החל להתקדם מ- 1936. עתה היה מסוגל לספק חלק ניכר מתצרוכתו העצמית במזון ועלה על דרך המלך של חברה תעשייתית; התפתחות משקית זו יצרה את הבסיס הכלכלי להתגבשותו ולהתעצמותו הפוליטית-ארגונית. בחברה הערבית בא"י לא התרחשה תופעה דומה.

ביביליוגרפיה

1. אמבר עדו, אלי אייל ואבי כהן, שורשי חיל־האוויר: התפתחות התעופה הבטחונית בארץ ישראל עד עד הקמת המדינה, תל אביב, .1988
2. גרינברג יצחק, הכלכלה המרחיבה של משק העובדים חברה וכלכלה בישראל א תשסה.
3. הורוביץ דוד, מאמץ הכלכלה המלחמתי של ארץ ישראל, הגלגל – גליון הניצחון, יוני 1945.
4. לנגוצקי יוסי, מחברת האשלג לחברת מפעלי ים המלח, 1925 – 1952, מצגת, ספטמבר 2012.
5. מיכלסון בני, תולדות תנובה, הוצאה פנימית. 2014.
6. מרק שרי, הניסנים נראו בארץ: הצריף המתועש בשירות הצבא הבריטי, ישראל 24, 2016.
7. שביט יעקב, ארץ ישאל המנדטורית כיחידה כלכלית, השלטון הבריטי והמאבק על ארץ-ישראל, היסטוריה של ארץ ישראל, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 1981-1985.
8. שפירא אדריכלים, מחנה צריפין, ראשון לציון סקר אתרי מורשת ונוף, מרץ 2016.
9. משה שרת, יומן מדיני, כרך ד', עם עובד, ת"א, 1979.
10. האנציקלופדיה העברית, כרך ארץ-ישראל, ספרית הפועלים, ירושלים, תשנ"ג.
11. Mike Bennighof, Avalanche Press, June 2017.