מרד גטו סארני
סארני הייתה חלק מדוכסות ווהלין ולאחר מכן סופחה לדוכסות הגדולה של ליטא. משנת 1795 הייתה לחלק ממחוז ווהלין של האימפריה הרוסית. בשנת 1921 סופחה לרפובליקה הפולנית השנייה. בתחילת שנות השלושים של המאה ה-20 נמנו בעיר כ-5,000 יהודים, שהיוו כמעט מחצית מאוכלוסיית העיר. הם קיימו פעילות כלכלית ענפה, פעילות סעד ותרבות עשירה, הקימו מפלגות ותנועות נוער ציוניות.
בספטמבר 1939 כבש הצבא האדום את האזור, וביולי 1941 כבשו הגרמנים את העיר, שדדו את רכוש היהודים ונתנו חסות לביזת האוקראינים. כבר ביום הראשון לפלישתם הקימו הנאצים מועצה יהודית שתפקידה היה לבצע את פקודות הנאצים ועוזריהם. הפקודות היו רבות ואכזריות. היהודים סבלו מרעב, ואולצו לענוד סרט על השרוול, שמזהה אותם כיהודים, ובהמשך טלאי צהוב.
בראש היודנרט שהוקם עמד יושב ראש הקהילה, ש' גרשונוק, אך בשל גילו המופלג, הפעיל אותו המזכיר נוימן. כמו כן הוקם שירות סדר יהודי, בפיקודו של יונה מרגלית.
בשלושה במרס 1942 רוכזו יהודי העיר וכפרי הסביבה בגטו מוקף גדר קרשים ותיל, והופקדה עליהם שמירה של אנשי משטרת הסדר האוקראינית.
ב-27 באוגוסט 1942 רוכזו יהודי הגטו במחנה פולסקה (Poleska), בו היו כ-13,700 יהודים.
כשהגיעו שמועות על בורות שנחפרו להשמדת היהודים, קמה בהלה. בקרב הגברים התקבלה החלטה להקים קבוצת התנגדות תחת הסיסמא "תמות נפשי עם פלישתים". יצחק גלר עמד בראש הקבוצה, שעם חבריה נמנו יונה מרגלית, שמחה מוריק ואחרים. לרשותם היו 3 רובים, מספר אקדחים ורימוני יד. הוא חילק אותם לשלוש קבוצות משנה.
הקבוצה הראשונה בפיקודו, תוכננה לפרוק את הנשק מהמשטרה האוקראינית. הקבוצה השנייה בפיקודו של טנדלר, הייתה אמורה להרוס את בניין חברת החשמל והקבוצה השלישית תוכננה להעלות את העיר באש.
התוכנית לא יצאה לפועל, משום שהתגלתה למזכיר המועצה היהודית נוימן, שאיים עליו שיסגירו לגסטאפו, אם לא ייסוג ממנה, מאחר והוא עלול להמית חורבן על הקהילה כולה.
ביום ההשמדה, ב-27.8.1942 , הובילו את היהודים למגרש ליד הבורות שנחפרו. בשעה 12:00 החל הרצח ההמוני.
כמה מחברי הקבוצה החליטו לפרוץ את הגדר, ולארגן מנוסה המונית. אחד מחברי הקבוצה שיחד כמה שוטרים גרמנים שהפנו את מבטם הצידה, ובזמן זה חתכו טנדלר ויוסף גנדלמן, קטע מן הגדר בעזרת מספרי פח וגרזן. באותו הזמן הצוענים ששהו במקום הציתו את צריפם ויצרו מסך עשן. אריה טורקניץ' קרא לצעירים לרוץ אל הפירצה ואליהם הצטרפו ההמונים. כאשר שמו לב למנוסה פתחו השומרים באש וחסמו את הפתח. בשל האש המרוכזת נפלו כ-2500 איש, כ-1000 איש הצליחו לצאת מטווח הירי אך רבים מהם נספו ביערות ובתוכם. עד לשחרור נשארו מכלל הבורחים רק כ- 100 איש. גם התושבים הנוצרים שבאזור הסגירו יהודים רבים, שדדו אותם ורצחו אותם בעצמם.
הבורחים שהצליחו להימלט, חצו בשחייה את הנהר, ונכנסו אל היער, אך המתינו להם אוקראינים אנטישמיים, שחבטו בהם, מתוך שינאה וכוונה להסגירם לגסטאפו כדי לקבל בעדם את הפרס – קילו סוכר. הבודדים שהצליחו לברוח, מצאו ביום מחסה ביערות, ממנו היו יוצאים בלילות להשיג מזון מהכפרים הסמוכים. חלקם הצטרפו לפרטיזנים.
בסוף ינואר 1944 לאחר החבירה עם כוחות הצבא האדום, הצליחו להגיע לסארני, שם התחוור להם כי לעיר הפורחת והתוססת חיים יהודיים, לא נותר זכר. התושבים הנוצרים ירשו את רכושם של היהודים, סחרו בו וגרו בבתיהם. הניצולים יהודים, שהגיחו מהיער, טיפלו בבורות ההריגה. חפרו תעלות עמוקות מסביבם, ערמו את האדמה לגל גדול עליהם, וגידרו אותם בגדר תיל.