צבא ההצלה של האחים ביילסקי

צבא ההצלה של האחים ביילסקי
מאת בועז ארד - מוקדש בהוקרה ליעקב אברמוביץ - פרטיזן
 
ביערות שסביב כפר קטן בשם סטנקיביץ (STANKIEVITSH) בביילורוסיה שתחת הכיבוש הנאצי צמחה האגדה על צבא הפרטיזנים של האחים ביילסקי, צבא שהציל יותר יהודים מאשר הציל שינדלר וניהל את הכוח היהודי הלוחם המצליח ביותר בדברי ימי מלחמת העולם השנייה. טוביה, זוס ועשהאל, האחים לבית ביילסקי הינם גיבורים נערצים בקרב השבט הגדול של הפרטיזנים ובני משפחותיהם שניצלו בזכותם, אך טרם זכו להכרה לה הם ראויים בישראל ובעולם.

 
ב-22 ביוני 1941 החלה המלחמה עבור משפחת ביילסקי, אז כבש הצבא הנאצי את השטחים ברוסיה ובכללם את העיירה בה התגוררו וסביבותיה. האחים היהודיים שחיו עם משפחתם הבודדה ביישוב נוצרי בסביבה אנטישמית למדו מגיל צעיר את אמנות ההישרדות – ערכי הכבוד והעמידה על זכויותיהם שהוטמעו בהם על ידי הוריהם התחשלו בעימותים עם הסובבים אותם.
בן הזקונים של המשפחה, אהרון ביילסקי, סיפר: "לא היה קל למשפחה יהודייה לחיות בין גויים..." והוסיף על אחיו הבוגרים: "שמעם יצא למרחקים, אפילו 25-30 מיילים מהכפר אנשים ידעו שלא כדאי להתעסק איתם כי מי שיעשה זאת יפסיד". [1] כל אלו באו לידי ביטוי במלוא עוצמתם כשפרצה המלחמה.
היציאה ליער
עם הכיבוש הגרמני שניים מהאחים ביילסקי, זוס ועשהאל, החליטו להימלט ליערות ולנסות לשרוד. במשך כמה שבועות הם שהו ביער ושמרו קשר עם הוריהם המבוגרים. אחיהם הבוגר טוביה ניסה את מזלו בעיר תחת זהות מזויפת. באוגוסט 1941 המשטרה המקומית בליווי הגרמנים חיפשה אחריהם ובאחד מן הביקורים בבית ההורים הוכה דוד ביילסקי, האב, בקתות רובים עד שצלעותיו נשברו.
החיים עבור היהודים הפכו קשים יותר ויותר מיום ליום. יהודים נורו מידי יום באופן אקראי, ברציחות גחמניות שיוחלפו תוך שבועות לרצח שיטתי מאורגן. בדצמבר 1941 כינסו הגרמנים כ-6000 יהודים והעבירו אותם סלקציה, 5000 מתוכם נורו ונקברו בקבר אחים בעיבורי נובוברודק, אלו שנפגעו מהכדורים היו "ברי המזל" האחרים נקברו חיים. הוריהם של האחים ביילסקי, אשתו של זוס וילדתו הפעוטה היו בין הנרצחים.
במהלך תקופה זאת החליט האח הבכור, טוביה לחזור ולחפש את אחיו לאחר שחי בעיר לידה בחסות זהות לא יהודית מזויפת. ביער שאותו הכיר היטב העריך כי ישתפרו סיכויו לשרוד. אהרון בייסקי אמר על כך: "הנה שלושת האחים היו שוב יחד, כששלושת אלו היו יחד – אם היית במחיצתם, הרגשת כאילו צבא שלם עומד מאחוריך". [1]

האחים ביילסקי (מימין לשמאל) טוביה, עשהאל וזוס

"צבא ההצלה" של ביילסקי
הפגישה המחודשת של טוביה עם אחיו הובילה להקמת צבא פרטיזנים יהודיים בפיקוד האחים, עד מאי 1942 מנתה קבוצת ביילסקי יותר מ-20 איש, לסוף המלחמה הם הגיעו ליישוב לוחם-נודד ביערות אשר צמח עד ל1200 איש.
בתחילת התהוות הקבוצה הבינו חבריה כי הם זקוקים לארגון, באספה שכונסה באופן דמוקרטי הוצע טוביה שהיה הבוגר והמנוסה בקבוצה לתפקיד המפקד. טוביה קיבל את התפקיד בתמיכה גורפת ולקול תרועות העידוד של החברים.
אחת מהוראותיו הראשונות של טוביה הייתה הגדרת המטרה: הצלת יהודים ומתן מקלט ביער.
רות לפידוס, מניצולות ביילסקי, מספרת: "טוביה היה הגיבור של כולם. הוא אמר; 'אם תישאר פרוסת לחם אחת. אחלוק אותה עם כל מי שיבוא. וכל מי שיבוא ימצא כאן את מקומו'." [1]
באוגוסט 1942 החלו האחים ביילסקי להבריח מכתבים ושליחים לגטאות בסביבה והפצירו ביהודים להצטרף אליהם ביערות. השמועות על צבא הפרטיזנים היהודיים עשו כנפיים ובגטאות בלידה ובנובוגרודק התארגנו קבוצות בריחה והצלה. "שמענו שמי שמצליח לברוח עליו לרוץ לכיוון לידה ושם ישנו בית מבודד שבו נמצא אדם ששמו קוזלובסקי" מספר ג'ק כגן שניצל בזכות "רכבת החופש" של האחים.
למרות עונשי המוות והעינויים שהיו צפויים לנמלטים רבים הצליחו לברוח ולהצטרף למחנה. אלו שברחו ניצלו מהרציחות הסיטונאיות שבדרך. במאי 1943 התחולל טבח המוני בגטו נובוגרודוק ואחריו נותרו בגטו רק 250 יהודים, הנותרים שסופם המתקרב היה ברור החלו לחפור מנהרת בריחה, החפירה נמשכה עד ספטמבר ובחסות לילה גשום זחלו יתרת הניצולים בגטו החוצה. עשרות רבות מן הבורחים נתפסו או נהרגו אך כ-170 מהם הצליחו להצטרף לפרטיזנים.

 
מסלול הבריחה והמנהרה מהגטו בנובוגרודוק. תמונה מתצוגת מודל במוזאון המלחמה בלונדון.

בגטו לידה הסמוך לא שפר מזלם של היהודים, ב-17 בספטמבר 1943, נאספו 2000 השורדים האחרונים בגטו והובלו לתחנת הרכבת ולקרונות הבקר על רקע של מוסיקה והודעות הרגעה על נסיעה ל"מחנה עבודה" בגרמניה. התחנה הסופית של אותה רכבת הייתה מחנה ההשמדה מיידאנק.
למעט ניצולים בודדים שהצליחו להיחלץ מן הרכבת הנוסעת איש לא שרד מאותו המשלוח. שני ניצולים מאותו משלוח היו האחים מייק ובלה שמצאו גרזן והצליחו בעזרתו להיחלץ מהרכבת הדוהרת, לאחר נדודים הם הגיעו למחנה הפרטיזנים בכדי לחוות במה שכינתה אחותה של בלה: "תחיית המתים"... המפגש בין האחים לבין אימם ואחותם שנחשבו למתים אך הצליחו להתחבא בגטו ולברוח ליער.[1]
לניצולים לא הייתה כל הבטחה שישרדו, אך ניתנה להם תקווה ותכלית. התמונה החזקה ביותר שנחרתה בזיכרונם של רבים מהם היא של הפגישה הראשונה עם המחנה. המראה של הלוחמים החמושים, הרוכבים על סוסיהם הגבוהים, טוביה המנהיג הבוטח ותחושת ההגעה לחוף מבטחים, למקום בו התקבלו בברכה, מקום בו הייתה תכלית ומנהיגות.
כוחות מצבא הפרטיזנים של ביילסקי נעו ביערות ללא הפסקה תוך שהם הורגים בגרמנים ופושטים על תחנות משטרה קטנות מחסלים אותן ואת במשתפי הפעולה עימהם, מנתקים קווי אספקה של הגרמנים לחזית, מצילים יהודים שחיפשו מקלט וצולחים כנגד כל הסיכויים את המלחמה עד לנסיגת הגרמנים מרוסיה.
הגרמנים שסבלו מאד מפעולות אלו הציבו פרס של 100,000 מרק על ראשו של טוביה, ויצאו למבצעים מיוחדים ללכידתו וחיסול צבאו אך ללא הועיל. ערב הניצחון מנה צבא ביילסקי כ1200 פרטיזנים שהרכבם היה יוצא דופן בנוף הפרטיזנים וכלל ילדים נשים ומבוגרים, ששרדו את המלחמה ויצאו ממנה כמנצחים.

ערכי החיים והחופש

בתו של עשהאל ביילסקי, עשהאלה (עשי) ויינשטיין, המתגוררת בישראל סיפרה על אביה ואחיו: "הם לא האמינו שישרדו במלחמה אך הם רצו למות בקרב, הם רצו לחיות כבני חורין עד הרגע האחרון". [1]
בכנס לכבוד הפרטיזנים של ביילסקי ובני משפחותיהם שנערך בסוף אפריל ברעננה סיפר הד"ר פינייה בולדור מחיפה, שנמנה על לוחמי ביילסקי: "המטרה הייתה לשרוד, אבל מפעם לפעם יצאנו גם להתקפה כדי לפגוע בנאצים". [2]
המאבק היום יומי הקשה ביותר היה סביב בהשגת מזון כדי קיום, והסיירים ערכו פשיטות על הכפרים המרוחקים יותר על מנת שלא להסגיר את מיקומם. פשיטות אלו נערכו תחת הנחיות חמורות שאסרו ביזה ואוכל או פריטי לבוש חיוניים היו הפריטים היחידים אותם הורשו הפושטים להביא. מאמץ מתמשך זה לווה גם בסיכונים, חלק מהאנשים לא שרד בעקבות הלשנות והסגרתם לגרמנים. נגד איום זה נקטו לוחמי ביילסקי במבצעי הרתעה ל"חינוך הכפריים" וענישת אלו שהסגירו יהודים לגרמנים.
באחד המקרים, מספר יעקב אברמוביץ (יליד 1912), הוא חזר למחנה מסיור וחש כי אבל שורר בו, אחת מקבוצות חיפוש המזון לא חזרה מזה יומיים והיה ברור כי קרה אסון. הקבוצה הוסגרה לגרמנים וכל חבריה נרצחו. המסגירים שקיבלו חסות והגנה מן הגרמנים לא נמלטו מנקמה.
הביילסקים הגיבו בשיגור משלחת עונשין בת 30 לוחמים, שהרגה את האיכר ומשפחתו ושרפה את ביתו וכל רכושו. לאחר שהבינו האיכרים בכפרי הסביבה שהביילסקים מסוכנים לא פחות מאשר הגרמנים עלתה מידת שיתוף הפעולה ומידת הנכונות לסייע ליהודים נמלטים. על סיפור הנקמה ראו ראיון עם יעקב אברמוביץ ביוטיוב. [4]

יעקב אברמוביץ (מסומן בX) עם קבוצת חברים פרטיזנים משוחררים מחזיקים בתמונת עשהאל 
 
"טוביה ידע את ערך החיים", מספר בנו מיקי, "אבי ידע שלהרג של 10 או 30 או 40 או אפילו מאה גרמנים אין השפעה על התמונה הכללית אבל הצלת יהודי אחד הייתה תיגר אמיתי מול הגרמנים, זה היה משמעותי יותר. בין שהייתה זאת קשישה או קשיש ובין אם ילד קטן הייתה משמעות רבה יותר להצלה מאשר להרג."
טוביה הכיר בחירותם של אנשיו וחסך מהם את הגיוס הכפוי למסגרות הטוטליטריות של הצבא הסובייטי, הוא לא חיפש מעמד ושליטה במסגרת השלטון הסובייטי, (כמו שבעתיד ידחה הצעות להטבות ממשה שרתוק בישראל), שרידותם ורווחתם של אנשיו הייתה המטרה העליונה שלו.
יעקב אברמוביץ מספר כיצד מייד עם השחרור מהכיבוש הנאצי פיזר טוביה ביילסקי את כל הלוחמים: "...כשהשתחררנו באנו ל נובוברודק, לעיר, טבייה [טוביה] היה חכם ופיזר את כל החבר'ה... למה? המלחמה עוד לא נגמרה אז הם באו ולקחו להילחם הלאה. ...לאחר בא גנרל אחד ואמר לטבייה: תן לי את החברה שלך למלחמה. טוביה ענה לו : למה לא אמרת לי אתמול או שלשום אני פיזרתי את כולם.. ו[כך] כל אלו נשארו בחיים...."
 
"ירושלים שביער"
למרות הדרישות הרוסיות שביקשו לסלק את הלא לוחמים ולהפנות את כל המשאבים ללחימה עמד ביילסקי בפרץ והעמיד את התנאים והחופש שאפשרו למחנה לצמוח מעשרות בודדות למאות מצטרפים שכללו זקנים נשים וטף, עד אשר ב-1943 צמחה ביער עיירה יהודית שבה באו לידי ביטוי הכישרונות, היוזמה והחריצות של כל החברים בקהילה. הפרטיזנים קראו לה "ירושלים של היערות" וניהלו בה חיי קהילה, עד כמה שאפשרו התנאים והנסיבות.

 
קבוצת חברים במחנה המשפחות של צבא ביילסקי צולם ב1944

גנרל פלטון (Vasily Yefimovich Chernyshev)
המפקד האיזורי של כוחות הפרטיזנים ערך ביקור במחנה ביילסקי ב-31 בדצמבר 1943 ונדהם.
 
טוביה ביילסקי מתאר בדו"ח את ביקורו של הגנרל פלטון, המפקד הרוסי שהיה אחראי על פעילות הפרטיזנים באיזור. מקריאת הדו"ח מובנת תדהמת הגנרל ובני פמלייתו כשגילו כי ביער צמחה קהילה חיונית הדואגת כמעט לכל הצרכים האפשריים. כך כתב טוביה:
"כששמענו כי המפקד האזורי הסובייטי של כוחות הפרטיזנים, גנרל פלטון, מגיע לביקור האנשים התארגנו לנקות ולעבוד על מנת לייפות את המחנה. פלטון הגיע למחנה ב-31 בדצמבר 1943, בלוויית פמליה של ארבעים איש, ברובם מקבוצת קוטוצוב, שפעלו כשומריו האישיים. הם היו מרוסיה וציודם החדיש עורר קינאה בכל המחנה. כשהגיע פלטון לצריף הפיקוד שלנו, יתרת פמלייתו סיירה במחנה. כיבדנו את האורח בארוחה עם הטובים שבמוצרינו: נקניקים, בשרים משומרים, כרוביות ממולאות ובזרם של שנאפס (וודקה).
בתחילה נכנסנו לבניין התעשייה הקלה. מתיתיהו קבק, עורך דין, קרא ללקבוצה לכבד את האורח. פלטון אמר מספר דברים פייסניים וביקש מהקבוצה לחזור לעבודה.
עברנו מקבוצה לקבוצה, והגנרל נדהם מהיצרנות והקדשה של העובדים.
אסתר גורודיטצ'קיה, מסטולוביצי, הייתה אחראית ל-12 הנשים ולשתי מכונות התפירה שהמו באופן תמידי. פלטון לחץ את ידה ושאל על התנאים, דרך החיים והמזון. הוא עשה זאת עם כל מנהל סדנא.
הם כולם שיבחו אותי, המפקד. עושי הכובעים ישבו לבקרבתנו, ופלטון דיבר עם ליבוביץ, מנהל העבודה. הוא שהה זמן מה במחיצת יצרני האוכפים ואמר למנהל העבודה כי כל אוכף שנוצר במחנה הוא כמו הצבת מארב לאויב. סדנת הסנדלרים העסיקה עשרים ושנים איש, והוא ראה מספר רובים התלויים על הקירות. קולצק, מנהל העבודה של הסנדלרים, תיאר כיצד החזיקו הסנדלרים את הנשק בקרבת יד במשך עשרים וארבע שעות ביממה.
היו גם ארבעה ספרים בעבודה, ופלטון הזמין את הספר הראשי לביקור עבודה במפקדתו.
בכך הוא סיים את הפגישות בקבוצה הראשונה של הסדנאות.
פלטון החל את הסבב השני של הביקור אצל החייטים. שמואל קגן מנובוגרודק עמד בראש הקבוצה של שמונה עשרה חייטים. פלטון הופתע מאיכות תוצרתם. הוא היה אפילו יותר מופתע כאשר פגש את יצרני השעונים. הם עבדו על שעונים רבים. פינצ'וק, מנהל העבודה, הסביר כי הם עבדו עבור אנשים רבים בסביבה. בכך הסתיים ביקורנו בסדנאות.
לאחר ערכנו פגישה עם שלושה אנשים בסדנת המתכת. מנהל העבודה, אופנהיים היה גם שען, הוא נפצע בהתקפה הגרמנית על יער זאבילובו. הוא היה בתורנות שמירה באותו הזמן ונפצע קשה.
היו הרבה נשקים בתיקון, החל מרובים ועד מכונות ירייה, ותתי-מקלעים והם בנו כלי נשק חדשים מחלקי חילוף.
אז פנינו לסדנת הנגרות בו היה ממונה נטע הוברמן ממיר. כאן ייצרנו את כתות הרובים ותתי-המקלעים, וחלונות ומסגרות דלתות ופריטים נוספים.
מחוץ לסדנא היה מיכל עץ גדול ששימש את מפעל העורות שלנו. היו לנו שש מכלים כאלו. מרדכי ברקוביץ היה אחראי על ארבעת הנפחים והכנו את הפחמים בעצמנו. פשוט שרפנו עצים ביער. אפילו המאפייה סיפקה לנו כמויות גדולות של פחם.
במהלך הביקור, בשביץ' הנפח היה עסוק בייצור חלקים עליונים של מכנסי רובים, עבודה מעודנת ביותר. הדבר הותיר רושם על פלטון והוא ביקש עוד מידע על העבודה. ואז פלטון התערב ואמר: "הרבה מכנסים קומורדים, על מנת לתקוף את הפשיסטים הגרמניים!"
הוא עצר ליד בית הכלא הריק, והאורח רצה לדעת עם יש עוד דברים לראותם במחנה. "לא" עניתי לו, "אלו הם הפרחים. הפירות יגיעו בהמשך".
לקחתי אותו לראות את מפעל העורות, שבו אורקוביץ מבאראנוביץ היה אחראי. העוזר שלו היה מוקסיי והם עבדו עם תריסר אנשים. היו שש מכלי עץ מלאים עורות. כאשר עם המוצר הסופי ייצרנו סוליות ומוצרי עור אחרים. פלטון נדהם מהתחכום – והכל בתחום מגבלות היער.
ואז עברנו למאפייה בה התנורים היו מלאים בלחם. מרדכי גרשוביץ מהעיר לידה, אופה מוערך, היה אחראי, אך פלטון היה עוד יותר מופתע כאשר ראה את בית החרושת לנקניק שלנו. אז אמרתי לו, "בקר אותנו לעיתים קרובות ונשמח לחלוק עמך את השפע שלנו".
משם לקחתי את האורח שלנו להראות לו את מחסני המזון שלנו, בהם הייתה אספקה של שלושה ימים של לחם, בשר, ושני קילוגרם של צנימים לכל אדם. שקים קטנים של תוצרת מיובשת היו תלויים על הקירות. האורח טעם חלק מן המוצרים.
אז עברנו לסדנת הכנת הסבון, והוא ביקש שנשלח סבון למפקדתו.
משם עברנו לבית המטבחיים, שם עבדו שני שוחטים, רבי דוד ברוק מנובוגרודוק ואדם זקן מוורנווה. הם הכינו את הסכינים והכינו אותם לכשרות מלאה.
עברנו לתחנת הקמח ופגשנו את הטוחן רזניק. לבסוף בתחנה האחרונה – שבה חזינו בייצור שרף מקליפות עצים לשימוש במפעל העורות. שמואל מיקוליצקי מנובוגרודוק היה המומחה האחראי לתהליך זה.
"האם ייתכן שאתם מייצרים כאן גם וודקה?" שאל פלטון.
אז עברנו לבית החולים, בו פגשנו את ד"ר הירש, אשר התלונן בפני פלטון על התנאים הקשים והמחסור בציוד רפואי. פלטון הבטיח שכשתגיע האספקה המוטסת הבאה הוא ישלח משי מצנחים ועוד אספקה רפואית. היו עוד שני רופאים עימנו באותו הזמן, ד"ר לפקוביץ ועוד אישה, אך איני מצליח להיזכר בשמה; היו גם עשרים אחיות.
אז חזרנו לצוותים שלנו ופלטון דיבר במשך חצי שעה, הבטיח סיוע, ושיבח אותנו. הוא ביקש אז, שארכב עמו לבקר את סוקולוב. הוא גם התעקש לצרף אותי לצוותו, על מנת לעצור כל הפרעה ולשפר את היחסים בין הקבוצות".
 
על המיתוס והשכחה
שלושת האחים לבית ביילסקי, הצילו בזמן מלחמת העולם השנייה יותר יהודים משהציל אוסקר שינדלר. האחים ביילסקי ארגנו כוח צבאי שהרג מאות חיילי אויב, ניתק קווי אספקה גרמניים, ובזכות פעולות עונשין מנע הסגרת יהודים לידי הנאצים מידי האוכלוסייה האנטישמית.
המחנה שהקימו היה מודל יחיד בהיסטוריה של צבא הצלה קהילתי נודד שחילץ יהודים מגטאות, טיפל בזקנים נשים וטף והקים מוסדות קהילתיים תוך כדי מאבק לחיים, זהו גם המקרה הרשום היחיד בהיסטוריה של צבא כזה ששרד את המלחמה ואת החורפים הרוסיים תוך שהם עומדים מול מכונת המלחמה המשוכללת ביותר של אותה התקופה; על שמם של האחים ביילסקי רשומה הצלחה שגם גיבורים מיתיים כדוגמת ספרטאקוס לא הגיעו עדיה.
בעיני אלף ומאתיים היהודים שיצאו מיערות ביילורוסיה ביולי 1944 ובעיני כמה דורות צאצאים של אותם ניצולים, היו טוביה, עשהאל, וזוס ביילסקי לאגדה, גיבורי חיל נערצים.
אבל מחוץ לקבוצה זו החבה להם את חייהם, האנשים שהקימו את כוח הלחימה וההצלה היהודי המצליח ביותר בזמן מלחמת העולם השנייה (ובכל הזמנים) לא זכו להכרה הראויה. מקומם נפקד מספרי הלימוד של משרד החינוך הישראלי, ספרים ומחקרים מעטים בלבד נכתבו על הישגיהם, ואין כמעט אנדרטאות, כיכרות, או רחובות הנושאים את שמם. כיצד ניתן להסביר חידה זאת?
במבט ראשון לא ברור מדוע לא ניתנה הכרה תקשורתית וממלכתית לסיפורם של האחים ביילסקי. ייתכן והדבר נעוץ בתכונה הטבועה בגנטיקה התרבותית שלנו המקדשת ערכי הקרבה עצמית ומתקשה לקדש את גבורתם של גיבורים חיים.
בנוסף, הם היו "זן אחר" של אנשים, זן של אינדיבידואלים קשוחים ועצמאיים שלא התחברו למוסדות ו"מנעמי" שלטון, לא מסוג האנשים שצמחו כפטריות על "קרקע פורייה" בישראל של שנות החמישים.
סיפורם של האחים ביילסקי הוא סיפור של הצלחה ושל ניצחון החיים בעולם בו הקרבה עצמית ומוות מהווה ערך מוסרי נעלה, על רקע תרבותי זה מתקשים הממסדים התרבותיים להכיר בניצחון החיים, גם כשהוא בקנה מידה שטרם נראה.
האחים ביילסקי, טוביה זוס ועשהאל כבר אינם איתנו, עשהאל נהרג לאחר שהמשיך להילחם בשורות הצבא האדום בעוד טוביה וזוס עלו לישראל, חיו עימנו באנונימיות במשך מספר שנים, ולאחר היגרו לארה"ב בניסיון להטיב את מצבם הכלכלי ושם סיימו את חייהם.
ברור היה שהממסד הישראלי של שנות החמישים לא מסוגל היה לקבלם, בתרבות של "אנשי שלומנו" הם היו כדג מחוץ למים. כאשר משה שרת הגיע לביקור חד פעמי אצל טוביה ביילסקי הוא שאל את טוביה אם ניתן להציע לו דבר מה. טוביה ענה כי כל מה שהוא מבקש זה לנהוג מונית. שרת, כמנהג התקופה נתן לו פתק.
האחים לא חיפשו טובות והטבות, גם לא מעמד וכיבודים, הם ביקשו לחיות בחברה חופשית ולהרוויח ביושר את מחייתם. הם עשו זאת תוך שהם מחזיקים, גם בתקופות מחסור כלכלי, בית פתוח לכל "חייליהם" ובני משפחות הניצולים.
מדינת ישראל והעם בישראל החמיצו את הסיכוי להעניק להם בחייהם את הכבוד וההערכה ולקבל בתמורה את הערכים שייצגו – השקעה ערכית שתמורתה בצידה. אם נבין זאת אולי נוכל עדיין לבטא את הכרת הערכתנו כלפי חלק מן הגיבורים שנלחמו לצידם, אנשים כיעקב אברמוביץ עדיין חיים עימנו – עוד לא מאוחר לבטא את הכבוד וההערכה הראויים להם.
במדינת ישראל קודשו עלילות גבורה החל מלוחמי מצדה המתאבדים ועד סיפורם ההרואי של לוחמי מרד גטו וארשה שהסתיים בחורבן הגטו. אך בעיוות היסטורי-תרבותי, שהגיע הזמן לתקנו, לא זכתה לאזכור הראוי דווקא המלחמה המוצלחת ביותר שניהלו יהודים אי פעם, מלחמה שבצד הישגיה הצבאיים השיגה את ההישג הגדול ביותר והערך הגדול ביותר עבורו נלחמים אנשים רציונליים – ערך החיים והנכונות להגן עליו.
אם היינו מטמיעים יותר מן הערכים שהורישו בני ביילסקי לנו ולאנושות ייתכן מאד וסיכויי שרידותה של מדינת ישראל והעם היהודי היו משתפרים ללא הכר.
 
מקורות והמלצות קריאה:
1. ראיונות מן הסרט התיעודי "האחים ביילסקי – ירושלים שביער" (חלק מציטוטי הדוברים):
The Bielski Brothers Jerusalem in The Woods – Written & Directed by Dean Ward
2. מאמר ב"הארץ" בעקבות כנס הפרטיזנים והמשפחות ברעננה במאי 2008.
3. ראיון וידאו עם יעקב אברמוביץ, פ"ת, 5 במאי 2008. קטעים ממנו הועלו לערוץ "אנכי" ביוטיוב.
4. סיפור הנקמה במסגירי יהודים, ראיון וידאו עם יעקב אברמוביץ, פ"ת, 5 במאי 2008
5. קונצרט הסמפונייטה ברעננה לכבוד לוחמי ביילסקי ובני משפחותיהם 29 באפריל 2008 ביוטיוב
6. הערך על האחים ביילסקי בוויקיפדיה (באנגלית) -  קישור כאן.
7. ספרו של פיטר דאפי על האחים ביילסקי בעברית - "יהודי היער"  ובאנגלית.
8 ספרה של נחמה טק Defiance: The Bielski Partisans
9. דף אינטרנט על הפרטיזנים היהודיים בביאלורוסיה.
10. סיפורו של טוביה ביילסקי על הביקור גנרל פלטון ופמלייתו במחנה ביילסקי. תערוכה על ההיסטוריה של השטאטל היהודי בנובוגרודוק.