אריה בן יוסף - הבריגדה היהודית והטיפול בניצולי השואה

סיפורו של אריה בן יוסף

 ב- 1941, כאשר התחילו לגייס אנשים לצבא, אז הוחלט כמו בכל יתר המקומות שכל אחד נותן כמה שהוטל עליו, את המספר. ויש הגרלה, הולכים לפי ההגרלה. ובאחת ההגרלות, בסוף 41, אני יצאתי. אבל באותו זמן אני הייתי מפקד האזור ומפקדת המחוז לא רצתה לשחרר אותי. היא אמרה שלהיות מפקד אזור כאן, זה יש לזה אותה החשיבות מה שללכת לצבא. כי ההתנדבות, מה שההגנה קבעה שכל אחד נותן, זה בדיוק כמו שהיום נניח האיחוד לוקח שליחים, זה כולל את כולם, גם מי שפעיל בביטחון בתוך הארץ, גם מי שצריך להתגייס לצבא וכך הלאה. אני הייתי מוכן ללכת, אבל אמרתי…אני הייתי בין שני רשויות, רשות אחת אומרת לי ללכת, רשות אחת - אני קשור אתה, אני לא יכול ללכת, כאילו הפרת פקודה בהגנה, והפרת פקודה בהגנה זה אז היה…בשבילנו זה היה דבר גדול. ז"א המשמעת הזאת, המשמעת הפנימית שהייתה, לציית לגוף שהוא בעצם לא מוכר, שגוף מחתרתי, זה היה אחד, איך אומרים, קודש קודשים, שלא יכלו לוותר על זה. טוב, כעבור הרבה בירורים, ובתוכם גם בירור במשק עם שני מפקדים גבוהים, ביניהם נדמה לי היה שרייבמן שהיה אז מזכיר מועצת הפועלים ואליהו, אז הוחלט לשחרר אותי, ויצחק מאיר המנוח החליף אותי במא"זיות, ואז אני התגייסתי לצבא, זה היה בדיוק שמונה ימים אחרי הולדתו של נועם. נועם היה בן שמונה ימים אז. טוב, התגייסתי לצבא וזה היה…ידעתי שכאן יבוא שינוי בחיים שלי. אני…למספר שנים - לא ידענו אז מתי המלחמה נגמרת - מספר שנים אני נעלם מהבית. ואהיה מחוץ לבית.

אני זוכר שביום הראשון כשנסעתי לגיוס, ולסדר את כל מיני הדברים הפורמליים, וזה נמשך כל כך הרבה זמן, כמו הגלות של היהודים, ואתה יושב על ספסל בחום, וכעבור חמש דקות קוראים לך לחתום על איזשהו דבר, כעבור שעתיים קוראים לך שוב פעם לחתום על איזשהו דבר, וכך הלאה. זה ממש מייאש אדם. זה שובר את האדם. אח"כ נוכחתי לדעת שבעצם הם עושים את זה מתוך כוונה, כשהם מגייסים חייל, אצל האנגלים, רוצים שהוא יהיה חייל, אז קודם כל הם רוצים לשבור אותו כולו, שיוכלו לבנות את האישיות שלו מחדש. אבל בשבילנו זה היה מאד מאד…הימים האלה…זה לקח יומיים לחייל אותי, שזה בעצם…היומיים האלה, אולי הייתי עסוק בכל הדברים הרסמיים, אולי שעה, ולא יותר. אבל זה ככה התחלק. ואח"כ קיבלתי חופש לשבעה ימים בכדי להחזיר את כל הדברים האזרחיים, כי קיבלתי את כל הציוד מהצבא. וכאן התחילה התקופה של הטירונות.

טירונות- את התקופה של הטירונות אנחנו עשינו בסרפנד, וזאת הייתה תקופה מאד מאד מעניינת. היא נמשכה כשלושה חודשים. היא הייתה מעניינת קודם כל מבחינת האישים בהם נפגשתי. וזה היה ממש…אפשר להגיד שהיה אז שמנה וסלתה של הציבור הישראלי, גם הצעיר וגם הלא כל כך צעיר, בגיל כמו שלי - שלושים וכמה ומשהו. די אם אזכיר ביניהם את דוקטור א.ז. אשכולי, שהוא כתב את "ראובני שר היהודים", ובכלל אישיות מאד ידועה. ואחד קובלנוב (koblanov) שהיה חבר עירית ירושלים ומנהיג של פועלי ציון שמאל. ובתוכם יצחק שלו, היום המשורר הזה, שהוא היה אז צעיר. והויכוחים, והבירורים, והערבים אחרי האימונים הקשים, לאור הירח, עמדו על רמה גבוהה ביותר. זה היה משהו יוצא מן הכלל. אני חושב שלא נפגשתי עם חבורת אנשים עד אז כאלה, שמבחינה אינטלקטואלית עמדו על רמה כזאת. בין אלה היה גם אחד מהעלייה השניה ששמו ברצ'נקו (berchenko) שזה בעצם אחיו של גלילי מנען, שהוא היה אגרונום, היום חבר מושב אביחיל. והויכוחים אז היו כמובן, (יצחק) שלו היה כבר אז, לא חירותניק אבל אז קראו לזה רוויזיוניסט שרוף, ואשכולי היה מפא"יניק שרוף, כמו שאומרים. והיו ויכוחים…רובם היו מפא"יניקים, פרט לאחד פועלי ציון שמאל ושלו… והיו ויכוחים באמת עד…עד חצות, עד שמוכרחים היינו ללכת לישון. עם אשכולי היה גם…הייתה גם אפיזודה כזאת מאד מעניינת. באחד הימים - הוא היה בערב יוצא - אז באחד הימים הוא ככה יצא, ולקח אתו שמיכה בכדי שיהיה…ישן באיזשהו מקום לא במלון, ישן באיזשהו מקום שיוכל על ספסל איזה בעיר, שיוכל להתכסות. כשהגיע לשער לצאת, אז אסור היה להוציא דברים מהציוד. יכולת לקחת את התרמיל, אבל לא שמיכה. אז פתאום חיפשו אותו, מצאו אצלו את השמיכה. מצאו אצלו את השמיכה - אז הכניסו אותו לחדר המשמר. הכניסו אותו לחדר המשמר והוא צריך היה לעמוד ביום השני למשפט. כשנודע לרב הצבאי שפתאום את אשכולי אסרו, אז הוא הלך לקולונל, למפקד סרפנד, ואמר לו: "אתה יודע את מי אתה אסרת עכשיו? אשכולי זה, הוא כזה וכזה…סופר ודוקטור"... אז הוא אמר: "אם הוא כזה וכזה, מה פתאום הוא חייל פשוט? הלא הוא יכול להיות רב צבאי". העיקר הוא שלח המלצה למפקדה בקהיר, למנות את אשכולי בתור רב צבאי, וכעבור איזה זמן הוא קיבל דרגת קפטן עם רב צבאי. זה אצל האנגלים האפיזודה שיש להם.

בשעה טובה ומוצלחת עזבנו את סרפנד, אבל לפני כן, בד"כ אצל האנגלים כשהם אומרים טירונות ועוזבים את המחנה' טירונים עושים מסדר וקוראים לזה pass-out, וה- pass out הזה כל אחד מופיע מצוחצח, והכל כל כך מבריק, ואז אין הגבלה שצריך בעשר לכבות את האור, אתה יכול עד הבוקר לעמוד ולצחצח עם הבראסו  (משחת ציחצוח brasso) הזה כמו שקוראים. ואנחנו ככה יושבים, יושבים ככה, על יד השולחן יושב אשכולי, ויושב שלו, יושב אחד לוצקי, שהיה אז כבר בוגר האוניברסיטה העברית, אח"כ הוא ציר שלנו באיזשהו מקום, (ל) דותן נדמה לי שינה את שמו. ואנחנו מצחצחים את זה, שזה משהו…ומצחצחים ומצחצחים…אז אני אומר ככה לאשכולי: "תראה תראה איך שאנחנו מבלים על צחצוח זמן, לו היית מספר את זה מישהו בחוץ - שאנחנו, אנשים כבר די רציניים לא בני עשרים, לא בני שמונה-עשרה, יושבים ככה שעות ומצחצחים את הבראסו שהוא ינצוץ - היית מאמין לך?", "כן, כן" הוא אומר, "תראה איך שהתנאים משנים את האדם, משנים גם את האופי…לא כל כך את האופי אלא את הפסיכולוגיה של האדם, את הפסיכיקה".

יצאנו, והתחלנו את החיים השגרתיים שלנו של שמירה. שמירה בנמל - שאח"כ התחילו לשלוח את החומרים בשביל פתיחת החזית באל-עלמיין וכך הלאה. ואימונים, ושמירה, ועוד פעם שמירה, עד שהגיע היום הגדול על הכרזת הקמת הבריגדה, וזה באמת היה בשביל כל אלה שהיו בחיל הרגלים זה היה באמת יום גדול.

תוך ימים ספורים ריכזו אותנו, וזה היה בראש השנה 44, ריכזו אותנו…את כל הבריגדה, בכל מיני מקומות זה בעצם היה, אנחנו היינו אז בירושלים , באלנבי באראקס (barracks מחנה) , והגענו למקום האיסוף, וצריכים היינו לרדת למצרים, למדבר המערבי, ושמה להתחיל את האימונים לקראת צאתנו לחזית. אני זוכר עד היום, הלקה וגיורא באו, ואשר המנוח - אחיו היה דוד הלפרין, היה גם כן בצבא. נסענו ברכבת בקרונות משא מרחובות עד למצרים, עד לאל-עלמיין ברכבת. ואני זוכר עד היום שהלקה העמידה את גיורא על רכבת משא שעמדה ככה ממול, בכדי שיוכל לראות אותי, כי היו שם המון אנשים ללוות ברכבת. ואז הרכבת הזאת התחילה לזוז, ללכת, וגיורא עומד ככה עוד מעט הוא היה גם כן מגיע לאיזשהו מקום, למצרים, ואיך שאשר המנוח רץ ותפס אותו, והוריד אותו מהרכבת. כעבור איזה זמן אנחנו באנו שוב פעם לחופשה מחו"ל, וזה היה כבר כעבור חודשים שהיינו במדבר המערבי, וזה היה מקום…מבחינת מדבר…סופות החול שם, שזה כיסה את האוהלים, זה כיסה את האוכל, זה מילא את האוכל והמקלחת שלנו הייתה איזה חמישה קילומטר מהמחנה, וכשהלכנו להתקלח…כשחזרנו שוב פעם הזענו, שוב פעם היינו מלוכלכים. תנאים איומים. בתוך אוהלים, והאוהלים חפרו אותם שיהיו בתוך האדמה, כי פחדו גם מפני הפצצות וכך הלאה. עד שאנחנו קיבלנו הוראה שאנחנו זזים לאירופה. לחזית לאירופה. וזה היה אחרי התקופה שהיחידת נהגים שנסעה לאירופה, והגרמנים הפציצו אותם והם טבעו בים, אז לקחו את כל מיני…נקטו בכל מיני אמצעי זהירות, בכדי לבלבל את המרגלים שהיו במצרים, כי מצרים אז שרצה, של הגיס החמישי ושל מרגלים גרמנים, שרצה כי גם המצרים בעצמם עזרו בהם. צריך לדעת שחייל כשהיה במצריים, בקהיר או באלכסנדריה או בכל עיר אחרת, כשהלך עם הרובה, אז הרובה היה עם שרשרת קשור ליד שלו, כי המצרים לא פעם התנפלו מאחורנית מחייל, והיו מורידים לו את הרובה סוחבים אותו ובורחים. וזה היה תנאים מאד מאד קשים להיות במצריים. אז הם הלכו והתחכמו וכתבו מודעות גדולות, שבאותו יום, זה היה יום ראשון, באותו יום שאנחנו צריכים להפליג, באותו יום יש תחרות כדורגל בין מכבי אלכסנדריה ובין יחידת כדורגל של הבריגדה. וכולנו נסענו במשאיות מכוסות בכדי שלא יראו לשם שאנחנו נוסעים. ונסענו ועלינו על האוניות. באוניות האלה אנחנו איזשהו זמן עמדנו בכדי לבלבל שוב פעם את המרגלים, שלא ידעו מתי שהאוניה מפליגה. ואת האוניות, היו שלוש אוניות, ליוו אותנו שתי משחתות כל הדרך ופנינו היו לאיטליה, לחוף איטליה, לדרום איטליה.

באוניה, זה היה בדיוק בשניים בנובמבר, באוניה אנחנו חגגנו את יום הצהרת בלפור וזה היה מאד מאד מרגש כי פעם הראשונה לחוג את יום הצהרת בלפור בנסיבות כאלה, כאשר הכל, כל הרמקולים באוניה הם כולם רק מדברים עברית, וכל ההודעות הן בעברית, ושרים את ההמנון העברי, בהתחלה ובסוף, ומשתפים בזה גם חיילים אחרים יהודים שהיו מכל מיני ארצות - היו מדרום אפריקה, מניו-זילנד וכך הלאה, שהפליגו איתנו באותה אוניה. בכל המאורעות האלה אני ראיתי סימפטום של גאולה.

בטורונטו, באיטליה ירדנו, עיר הנמל, ושמה התחלנו לצעוד עם כל החבילות איזה עשרה קילומטר עד למקום למחנה, וזה באמת הייתה צעדה קשה מאד, כי כל אחד סחב על עצמו את התרמיל הגדול, את התרמיל הצד, ועל התרמיל הגדול היה קשור גם הקיטבג בכדי שיהיה לנו כל הדברים מוכנים. ושם אנחנו היינו רק מספר ימים, עד שנסענו לפיוג'י (fyuji), זה היה מקום קייט, ושם אנחנו קיבלנו כבר מלון גדול, ושם התאכסנו, והיו לנו באמת…מלון שאמרו שמוסוליני שם והמלך היו באים לקיט בקיץ, עם כל הנוחיות. אבל התחלנו לעשות את האימונים, להתרגל למזג האוויר החורפי, בשלג וכך הלאה, כי ידענו שאנחנו נילחם באיטליה, וככה אנחנו שם התאמנו חודשים ושם בעצם יצא גם בגורלי שאני נבחרתי ליחידה מובחרת. היחידה המובחרת הזאת הייתה עושה אימונים ואנחנו היינו אח"כ מדגימים את התרגילים שלנו בפני קצינים ובפני מפקדים, וגם בפני חיילים. לפני שהתחילו לעשות איזשהו תרגיל מסוים, אז אם זה היה אימון של נניח כיתה, התקפה של כיתה, התקפה של מחלקה, התקפה של גדוד, אז אנחנו קודם כל הדגמנו את זה. ומפקד היחידה הזאת היה אליהו הרשקוביץ, שהיה ממזכרת בתיה, מעקרון. וככה אנחנו היינו עד שושן פורים ב- 1945. בשושן פורים, אנחנו התיישבנו על מכוניות בכדי לצאת לחזית, וכאן עבר לי, בשושן פורים, עבר כזרם, עבר העבר שלי בהיותי ילד. כאשר הייתי ילד, בשושן פורים, אנחנו גורשנו, אני חושב שסיפרתי כבר על זה, אנחנו גורשנו. בשושן פורים ב- 45, ז"א 30 שנה אח"כ אני ישבתי על מכונית בכדי לנסוע, לצאת לחזית. וזה מאד מאד היה סמלי בשבילי שבצד אחד בתאריך אחד אני בורח מפני אויב, ובתאריך השני אני מתקדם לקראת אויב בכדי להלחם בו. וככה אנחנו התחלנו לנסוע. וכשהתחלנו להתקרב לחזית אז הערים היו נטושות מאנשים, לא היו שם אנשים. ושקט היה כמו בבית קברות. בד"כ בחזית, זה אחד הכללים, שומרים מאד על שקט, כי אם יש רעש זה עובר גם לצד השני. הצד השני יכול לכוון ע"י זה איפה שאתה נמצא ולהפגיז אותך וכך הלאה. נוקטים בכל האמצעים בכדי שיהיה שקט מוחלט. ואני זוכר שאנחנו הגענו למקום אחד שקוראים לו צ'רביה (cherviya) ושם עשינו חניית לילה, זה היה על שפת הים האדריאטי, ובשפת הים האדריאטי ישנם ערפילים נוראים שממש אדם לא רואה את השני מאיזה מטרים. וכאן שוב פעם אני נפגשתי באיזשהו דבר שנזכרתי לי 30 שנה אחורנית. אני קיבלתי כך את האוכל שלי, אז ניגשתי לבית אחד ושם היה אדן של החלון, העמדתי על אדן החלון את כלי האוכל שלי והתחלתי לאכול. התחלתי לאכול אז הרגשתי איך שבפנים הבית ישנה תזוזה. תנועה. מתחילים לסגור חלונות, לסגור תריסים, וכך הלאה. ואותו רגע עבר לי שוב פעם זרם כזה של 30 שנה אחורנית, כאשר במלחמת העולם הראשונה הכניסו לנו את החיילים. כשהכניסו לנו את החיילים הרוסים איך שאנחנו כולנו הצטופפנו שמה ואיזה פחד היה ככה נשקף מעינינו. אז הבינותי שאנשים אלה מפחדים - פתאום חייל מליט על החלון את האוכל שלו בכדי לאכול, הם לא עשו חשבון שהוא עושה את זה מתוך נוחיות, כי לא היה לו מקום אחר לשבת. העיקר כשראיתי את זה אז חשבתי לי, למה אני צריך להפחיד אותם? לקחתי אחת שתים את כלי האוכל שלי והסתלקתי מהחלון הזה. כי זה פשוט רדף אותי, הזיכרון הזה, מה שהיה בזמן מלחמת העולם הראשונה. ואח"כ ככה בערב אנחנו הלכנו לצ'רביה לאותו מועדון חיילים, נכנסו לאותו מועדון חיילים, אז זה היו בעיקר בשביל חיילים שבאו לנוח מהחזית, אז שמה היה שקט כמו בבית קברות. בשקט הזמינו מישהו בירה לשתות. לא דיברו כמעט. זה עשה רושם מאד מדכא. כאילו מכאן והלאה נגמר העולם.

בחזית- באמצע הלילה אנחנו נכנסנו לחזית, החלפנו יחידה, יחידה בריטית אחרת, ונכנסנו לחזית ותפסנו עמדות. כאן תפסנו עמדות, ובלילה היינו בעמדות כי החזית הייתה אז סטטית, לא הייתה פעולה. זה היה לפני ההתקפה הגדולה. ואנחנו ככה בלילה היינו בעמדות, ביום העמדות היו בפחות אנשים, היה שם בית של חווה, כזה בית, בניין. ועל יד זה הרבה חביות יין, והחיילים מהחזית מהחפירות הסמוכות השכנות, לא שלנו, ההודים, היו באים שם לקחת יין בכדי לשתות. וגם אנחנו שתינו קצת יין ישר מהחבית. עד שבאחד הימים אנחנו מקבלים ידיעה שכאילו הגרמנים נסוגו מהעמדות שלהם, ואז אנחנו היינו, אני הייתי בכתה הקדמית, ואנחנו מקבלים פקודה לבדוק את המצב אם הוא כזה. אז אנחנו הולכים חצי כיתה, ומחלקה אחרת שולחת חצי כיתה, משני …שם היו כאלה…הרימו סוללות, מצד אחד של סוללה ומצד שני סוללה, ואנחנו הולכים לבדוק את העמדות שלהם. אני…היות ואני עבדתי עם מרגמה, מרגמה קטנה, מרגמה של שני אינץ', וגם הייתי בודק אם אין מוקשים בדרך, כי למדתי גם קצת חבלה בכתה הזאת שהייתה המדגימה אז הלכתי קדימה. הלכתי קדימה ואנחנו ככה בודקים…בודקים, השטח פנוי ואנחנו בודקים, פתאום אנחנו מגיעים לפני גדר ושם כתוב "זהירות מוקשים", ואז אנחנו נעמדים. בד"כ בחזית כשיוצאת מחלקה אז היא תמיד בקשר עם מפקד הגדוד, ועם מפקד הפלוגה. ושואלים את מפקד הפלוגה מה לעשות. אז הוא אומר: "תראה, אתם לא יכולים להתקדם כי זה שטח מוקשים. אנחנו נצטרך לשלוח מחלקת הנדסה בכדי לפנות את השטח. בינתיים תחזרו ותתחילו לבדוק עוד פעם את העמדות. אנחנו ככה הולכים וחוזרים, אני מגיע שם לעמדה אני פתאום רואה…עולה על סוללה, מסתכל פנימה, אני רואה שם ארבעה חיילים יושבים עם מכנסיים משולשלים, אולי רצו שיהיה להם נוח, ומשחקים בקלפים. משחקים בקלפים! כמובן שמחנו…לא חשוב, אני יורד מהסוללה, אנחנו לא חושבים הרבה אלא…ואנחנו היינו מעוניינים אז לתפוס שבויים בכדי לדעת את המצב ולא סתם להרוג אותם. אנחנו משלשלים שמה רימון יד, ותכף ומיד הם מופיעים אחרי הפיצוץ, ולוקחים אותם בשבי. כשאנחנו לוקחים אותם בשבי אז גם הכתה השנייה לקחה כאלה, ככה אנחנו אספנו שנים-עשר. אנחנו לקחנו בשבי שנים-עשר, אבל בדרך חזרה אנחנו רואים מכונת ירייה מצוחצחת. רוצים גם אותה לקחת. אבל מה, אנחנו יודעים שכל כלי שהיו הגרמנים משאירים זה ממולכד. אז היה לנו איתנו חבל. אז קודם כל קושרים הדו-רגל בחבל, את מכונת הירייה. נותנים סחיבה ושרואים שלא מתפוצץ שום דבר אז אנחנו לוקחים. העיקר, המשכנו ככה באמצע הנסיגה שלנו בכדי להגיע למחנה שלנו עם השבויים, מתחילה הפגזה ענקית. הפגזה ויריות ממקלעים, מתקיפים אותנו בצורה כזאת. בצורה קשה. אז אנחנו ככה פשוט מאד מאותו צד של ההפגזה אנחנו מעמידים בשורה את הגרמנים, ואנחנו הולכים על ידם ואומרים: "כל מי שיפנה את ראשו - כדור. אתם צריכים לרוץ!". והעיקר, שם בינינו היה גם חייל אחד כמו שאומרים … מלוכלך אמיתי, אז הוא רואה אחד החיילים (שעשה משהו בנאלי. לא ברור מה) - הכניס בו כדור. אנחנו מביאים את השבויים האלה אלינו וגם אח"כ את הגופה, כי החוק של הצלב האדום אומר שצריך לקבור גם את האויב, וצריך להוציא לו את הדיסקית ולכתוב על הקבר, על חתיכת עץ, חייל זה וזה, את מספרו ואת שמו וכך הלאה. אז אנחנו הבאנו, והייתה לנו הצלחה גדולה מאד. ומפקדת הגדוד של אז, אח"כ שלחה לנו משטרה צבאית, והמשטרה הצבאית לקחה את כל השבויים. בתמונה המשטרה הצבאית לוקחת, מובילה את כל השבויים האלה. 

פעולה השנייה הייתה, בזמן שיצא הפטרול שלנו לבדוק את השטח הייתה התנגשות עם פטרול גרמני. והגרמנים ספגו אז אבדות וגם פצועים. ואז בתיווך של הצלב האדום באה החלטה לעשות...לא להתקיף את הצלב האדום שהוא יבוא לפנות את הפצועים. יחד עם זה אז מפקדת הגדוד שלנו רצתה לוודא...לקבל אינפורמציה לראות איפה הם נמצאים ולבדוק היטב את השטח. אז מפקד המחלקה שלי, זה היה ריינהולט אחד, נדמה לי שזה מנהל עכשיו של עליית הנוער, הוא קיבל את ההוראה לשלוח אחד, אז הוא פנה אליי אם אני מתנדב. אמרתי: "כן, אני מתנדב". ואז אני יצאתי לבדי ללא נשק, מלובש בשק כולי, בכדי שלא יהיו שום דברים נוצצים עליי, רק חורים לעיניים וחורים בכדי לנשום על יד הפה ועל יד האף. ובזחילת נחש מרחק של איזה חמש מאות מטר, ההגנה היחידה שלי הייתה מכונת ירייה על גג בית בכדי לחפות עליי במקרה שאצטרך לסגת. אני הייתי שם מספר שעות, זה יצאתי בשעה 12 בצהריים בדיוק, הייתי שם מספר שעות, הבאתי את המידע שלי, מה שהיה וכך הלאה, ולאור המידע שלי הוחלט בלילה לצאת שם כיתה ולהתחפר, ובמשך היום כל הכיתה תחזור פרט לאחד אבל האחד הזה יהיה מצויד בכל כלי הנשק. והוא יהיה עד הלילה הבא עד שהכיתה שוב פעם תצטרף אליו. ואני ככה נשארתי מן הבוקר עד הלילה לבדי כאשר לרשותי ככה: מרגמה של 2 אינץ', ברן, מקלע, רובה.

המלחמה הסתיימה -  כולנו היינו נתונים לדאגה מה קרה ליהדות התפוצות, ליהדות שהייתה תחת שלטון הנאצים. ואז אנחנו, בעצם כל זמן המלחמה אנחנו התכוננו לאותו היום הגדול. ואני נזכר שבימי הגיוס שלי הראשונים הייתה לי שיחה עם הלקה, ובאותה השיחה אמרתי שבעצם  אנחנו חיים בתקופה הרת עולם. התקופה שייתכן שכל יהדות אירופה תימחק, ולא יישאר ממנה אף אחד לפליטה. ואני שלם עם זה שאני נמצא עכשיו במקום איפה שמשתתף באופן אישי במאמץ המלחמה על מנת להדביר את  האויב. ועוד אמרתי לה: והיה כי אם ישאלך בנך מחר, איפה היית בתקופה הזאת? מה עשית בימי הרת עולם? אני אהיה שלם עם עצמי ואוכל להגיד: בימים אלה אני הייתי במקום איפה שהיו רבים רבים כמוני, רבים מאד, והשתתפו במאמץ המלחמתי, לחמתי.

בזמן היותי בצבא היו לנו הרבה מאד אכזבות. האכזבות היו בעיקר מתוך זה שזה היה כחלק ממדיניות של השלטון הבריטי, אשר אמנם לא וויתר על השתתפותנו במאמץ המלחמתי אבל השתדל קודם כל לאזן ביחס עם הגיוס של הערבים. זאת אומרת שיהיה בערך פיפטי-פיפטי. אבל כשראו שאין הם יכולים לעמוד בזה כי מצד הערבים התגייסו מעטים מאד, אז הם לפחות לא רצו לתת לנו להשתתף באופן פעיל, ז"א בקו הראשון, לבוא בקרב פנים אל פנים עם האויב, והשתדלו להמציא לנו כל מיני עבודות, עבודות שמירה. וזה הגיע עד כדי כך שחלק גדול מאד מהחיילים ראו שאין לזה כל טעם לשמור בנמלים, לשמור במקומות אחרים, והם התחילו לעזוב את חיל הרגלים והתחילו להתנדב לכל מיני יחידות: מי למהנדסים אלחוטיים וכל מיני יחידות אחרות.  אנחנו הסתכלנו על זה בעין רעה, מכיוון שחשבנו וקיווינו שבכל זאת באחד הימים, מתוך מאמץ גדול, ומאמץ שעשה נשיא ההסתדרות הציונית חיים וייצמן, ובעזרתו של משה שרת, בוודאי אנחנו נגיע להכרה בתור יחידה.

ולכן כאשר הוכרז בהתחלה על הרחבת המסגרת שלנו מפלוגות – כי עד אז היינו מגויסים לפלוגות- והקימו גדודים, הייתה זו בשבילנו, אפשר להגיד, חגיגה גדולה מאד. אני נזכר, שאנחנו קיבלנו את המטה וצריכים היינו לנקות אותו, אז אפשר להגיד שהתגייסנו לניקוי המטה, לניקוי החדרים, שהיה מזוהם ומלוכלך, ברון בלב. אני כבר לא מדבר על גולת הכותרת, שזה היה בשנת 44, כאשר הוכרז על הקמת הבריגדה, ע"י זה שריכזו את כל שלושת הגדודים וגם את חיל התותחנים, ויחידה אחת – 178- מחיל הנהגים, ועשו מזה בריגדה שהיא הייתה בערך עשרת אלפים איש, ותיכף ומיד הוציאו אותנו מן הארץ, ונסענו למצרים, לבורג'-אל-ערב, שם להתאמן. באמת זה היה מפנה בתקופה הזאת. זה היה מפנה בחיינו, זה היה מפנה...אם עד אז הכל הלך בעצלתיים. מה שהיינו צריכים אז זה הגיע טיפין טיפין, הרי באותו זמן הכל הגיע במהירות. ובמהירות הצטיידנו, במהירות התאמנו בכדי שנוכל לפגוש פנים אל פנים את האויב בחזית. וכך זה היה בזמן המלחמה, וכך אנחנו הגענו לגמר המלחמה, כאשר הייתה ההתקפה האחרונה הגדולה לפני סיום המלחמה, והיה זה בחודש אפריל, כאשר אנחנו התקדמנו ביחד עם הזרוע הגדולה של כל ארצות...חיילי הברית. שזה היה גם אנגלים ומצד שני גם פולנים. וגם נפגשנו בפגישת רעות עם היחידה הפולנית אשר לחמה משמאלנו. והבריגדה תכף נכנסה לחזית במלא הלהט. והם התנהגו בצורה כזאת שהיו מופת ליחידות אשר לחמו בשכנות לנו, ליחידות מצבא הודו ומצבאות אחרים. וכמובן שכאשר הונף הדגל בחזית, בנוכחותה של חנה רובינא, אם כי לא הייתי אז כי הייתי בקו הראשון של החזית והיו רק כאלה שהיו בקו השני או השלישי, הרי חייתי את החוויה הזאת מרחוק. ומספרים שכאשר שרת פנה למפקד המחנה החמישי, שאנחנו היינו מצורפים אליהם בזמן הקרבות, לגנרל מקלארק, ואמר לו – אולי...ושמע ממנו על ההקרבה ועל החומר המצוין שנמצא שם...אז הוא אמר לו: "אולי צריך קצת לרסן אותם שלא ...שקצת ישגיחו על עצמם ולא ישקיעו את כל הלהט בזה", אז הוא אמר במלים אלה: "אנחנו לא עושים דברים כאלה, אבל אנשים אשר נמצאים בחזית, ונמצאים יותר זמן בחזית, הם כבר בעצמם במשך הזמן מתרסנים, ולא צריך לפעול".

הדבר הזה אני נזכרתי בו גם בעת מלחמת השחרור שלנו. שאז היו כבר האנשים, שלחמו, ושהיו פעם בצבא הבריטי, יותר מיושבים, נגיד. זה לא אומר שחסר להם האומץ, אבל הם חישבו את זה בדרך ההיגיון ולא רק בדרך הרגש.

המפגש עם הניצולים - בגמר המלחמה, איפה שלא היינו, התחלנו לחפש את הניצולים שלנו. גמר המלחמה באירופה, מי שלא עבר את החוויה הזאת אינו יכול לתאר לעצמו מה זה היה, אם מישהו למד בהיסטוריה על נדידת העמים, על תקופה סוערת של נדידת העמים, הוא ראה את זה עין בעין בגמר המלחמה באירופה. הכבישים היו מלאים, מלאים בהולכי רגל – מחנות מחנות. תחנות הרכבת שפעלו בעצלתיים היו מלאות. שכבו על הרצפות, וככה ימים ולילות, ואני כאחד מאלה אשר לחפש אולי אמצא את מישהו, ולא חשוב אם זה מהמשפחה או לא משפחה - חיפשנו אז את היהודים - מטייל בין השוכבים האלה, ומחפש בעיניים בוהות אולי אמצא מישהו. אבל למצוא יהודי בתוך ההמון הזה היה קשה ובלתי אפשרי כי הנשארים היו מעטים מאד. מאד ספורים. ואני זוכר כך שבאחת הפעמים פגשתי איזה יהודי שהיה מיוון, ושאח"כ אירחנו אותו אצלנו. אבל היות והוא לא ידע לדבר אלא יוונית, הלא הקשר שלנו היה יותר בתנועות ידיים מאשר בפה. אבל זה לא נמשך הרבה זמן, זאת אומרת הנדידה הייתה  הרבה זמן אבל אנחנו לא נשארנו שם הרבה זמן, והיחידה שלנו התחילה לנוע לקראת חיל כיבוש בארצות הכבושות. והמדובר היה בהתחלה שאנחנו נהיה כחיל כיבוש בתוך גרמניה. אבל היות ובמפקדה העליונה פחדו שאנחנו עוד ננקום אחרי המלחמה באלה אשר עוללו לנו את הכל, הרי ברגע האחרון הוחלט שאנחנו נהיה באחת הארצות שהיו כבושות, ואנחנו התחלנו לנוע לקראת הולנד. אבל היות והכבישים אז היו מאד משובשים, וגשרים היו מפוצצים שלא היו עבירים לתנועה, אז אנחנו עשינו סיבוב גדול ודרך מעבר ברנר, מצפון איטליה דרך מעבר ברנר, עברנו את אוסטריה גרמניה וצרפת, וכך הגענו להולנד. אבל לפני זה היה לנו מחנה גדול של יהודים אשר התרכזו אצלנו. המחנה היה בעיר שקוראים לה פונטבה (ponteba) שהיתה פעם על הגבול אוסטרו-איטלקי לפני מלה"ע הראשונה, ובגמר מלה"ע הראשונה זה סופח לאיטליה. באותו מחנה אנחנו ריכזנו מאות אנשים אשר הגיעו אלינו בכל מיני דרכים. ולא רק זה, אנחנו, ללא כל עזרה ממוסדות מבחוץ, דהיינו מהסוכנות, כי לא הייתה לה גם אפשרות לעזור לנו, אנחנו גייסנו שמיכות שלנו, ואנחנו גייסנו את כל הדברים שצריך היה בכדי להלביש אותם וגם לכלכל אותם. והייתה התגייסות טוטאלית, התנדבות טוטאלית, של יחידות שלמות. היחידות שלנו, יחידות תובלה, היו מעבירים אותם דרך הגבולות, שהיו חסומים בשביל אחרים אבל פתוחים בשביל החיילים שלנו, בשביל החיילים בכלל. ובהתחלה האנגלים עוד לא עמדו על זה מה שאנחנו עושים, והמשטרה הצבאית שלנו, של הבריגדה, הייתה רוכבת על אופנועים לפני האוטומובילים, וכשהגיעו למחסום בין-גבולי הודיעו שהנה עוברת שיירה, וללא כל טענות ומענות הרימו את המחסום ונתנו לעבור לאוטומובילים. זה נמשך הרבה זמן. זכורני שבאחד הימים אני ליוויתי רכבת מאיטליה לאוסטריה. ליוויתי אותה כי הרכבת הייתה לגמרי ריקה אבל היה שם ציוד צבאי. כאשר אני חזרתי באותה רכבת, הגעתי לאיזושהי תחנה, אינני זוכר היום איזה, וראיתי מולי רכבת מלאה פליטים, וחיילים בריטיים ממונים עליהם. ואני במיוחד כשהייתי עומד בחלון ומסתכל בחלון החוצה, הייתי מפנה את היד השמאלית שלי, עם התג של הבריגדה, המגן דוד, וחשבתי לי אולי ישנם יהודים ואם ישנם יהודים הם וודאי יפנו אליי. וכך הווה. אני עומד ככה בחלון. מגיעה קבוצת יהודים, זאת הייתה רכבת שהחזירה יוונים, ומופיע גם חייל בריטי, והחייל הבריטי פונה אליי: "תראה, יש לי כאן קבוצה של עשרה איש ואני לא יודע מה לעשות איתם. הם טוענים שהם לא יוונים. אולי אתה תוכל לקבל אותם תחת חסותך?". הייתה לי רכבת ריקה, אמרתי – למה לא?. הוא מאד מאד הודה לי, וזה היה בימים הראשונים. אני לקחתי אותם תחת חסותי והבאתי אותם לאותו המחנה הגדול. באותו מחנה הגדול היו לנו חוויות מרגשות ביותר. באחד הימים הופיעו הפרטיזנים אשר לחמו ביערות וילנה, ובין אלה היה אבא קובנר. נוסף לזה היו מכל המפלגות החל מבית"ר וגמור בקומוניסטים. ואלה, לקראת אלה עשינו אספה גדולה של החיילים ושלהם, ורצינו גם לשמוע מהם פרטים. האספה הזאת הייתה מרגשת עד כדי דמעות, ובפעם הראשונה אנחנו אז שמענו לשיר בשפת יידיש את שיר הפרטיזנים, וכמו שקמנו להמנון התקווה כששרנו, ככה קמנו בהישמע ההמנון של הפרטיזנים. וההתרגשות הייתה רבה. הייתה זאת אספת פרידה כי אנחנו שמנו את פנינו להיות צבא הכיבוש. ואלה...חלק משלנו נשאר על מנת לטפל במחנה הזה עד שנוכל לשלוח  אותם לכל מיני מקומות. והיה...לשלוח אותם לא"י.

אנחנו הגענו להולנד. בהולנד היינו הרבה זמן. היינו בד"כ בפרבר של האג שקוראים לו hook (hoog) of Holland, שממנו אפשר גם להפליג לאנגליה. ושם היו הרבה מאד איים. האנגלים היו ממונים, עוסקים בעצם, בניקוי השטחים ממוקשים. אנחנו היינו מלווים אותם, ונשארים במקום בטוח, כי כאשר הם החלו לנקות מוקשים אז לא היה יום שלא היו ביניהם איזה קורבנות או פצועים. ואנחנו היינו עושים את העבודה הזאת יום-יום. מולנו היה גם מחנה של הולנדים אשר שיתפו פעולה עם הגרמנים. עד היום מתהלכת אגדה על העם ההולנדי בזמן מלחמת העולם. על הדברים הגדולים שהם עשו. על ההפגנות נגד גירוש יהודים. אין לשכוח שחלק מהעם ההולנדי, והוא היה חלק לא קטן, שיתף פעולה עם הגרמנים. וכאשר ההולנדים, הממשלה ההולנדית נכנסה בחזרה, אז היא ריכזה את כל אלה במחנות הסגר, ולבחורות גילחו את הראש כסימן, כמו מעשה בני פנחס שהיו עושים פעם בזמן האנגלים כאן בארץ. אנחנו היינו שם הרבה מאד זמן, והיחידה שלנו חנתה בתוך החומה האטלנטית. ומי שלא ראה את החומה האטלנטית לא יכול לתאר לו כמה עמל, כמה אלפי קובים בטון הושקעו בתוך האדמה. והיו שם רכבות בפנים, וחדרים, וממש עיר שלמה לגמרי למטה. והיו שם מחסומים משלושה מטר בטון שהיו נסגרים וסוגרים את הכבישים. כל זה היה בהולנד וזאת הייתה באמת, זה היה באמת שטח אשר לא נכבש בכלל, אלא בגמר המלחמה הם נכנעו. כי מעצמות המערב החליטו שלא כדאי לתת קורבנות בכדי לכבוש את כל המקומות האלה, כי בין כך בגמר המלחמה הם בעצמם יוכרחו להיכנע מה גם שכל הדרכים היו סגורים ולא יכלו לקבל אספקה. כך אנחנו המשכנו זמן די רב עד שאנחנו הועברנו למקום אחר שקוראים לו איינדהובן, ושם אנחנו היינו הרבה הרבה זמן. אני בעצמי נקראתי באחד הימים למפקד הגדוד, שהוא היה ג'ו אייזן, חבר עין השופט שנפטר, כמובן שזה היה מתוך זה שדיברו איתי קודם וביקשו ממני שאני אצא לשליחות בגרמניה לטפל במחנות העקורים ובקבוצות וקיבוצים, גרעינים כאלה, שאז הוקמו. אני אמרתי - בבקשה. ובראיון הזה אמר לי מפקד הגדוד: "תראה, אתה נוסע באופן בלתי לגאלי. אני לא יודע מזה כלום וכלום. אתה ...במקרה שתופסים אותך אז אני רושם יום לפני זה שאתה נעלמת, שאתה חסר". אמרתי "בסדר". כי מי אז חשב על סכנות כאלה, כאשר הייתה סכנה הרבה יותר גדולה שבפניהם עמדו היהודים. אני נסעתי למינכן, ועברתי את כל גרמניה. הגעתי למינכן בלילה, ושם היה מלון אחד, שהוא היה לרשות הצבא האמריקאי, כי שם אנגלים לא היו, ושם אפשר היה ללון. ונסעתי ככה עם עוד חבר, צבי שילוח, וככה אמרתי אליו: "תראה, צבי", אנחנו נסענו בטראם, והכרטיסן היה מכריז בכל פעם על הרחוב, על הככר שעברנו, כגון מקסוויברגלאץ, הוא אמר. אמרתי לו "תראה מה זאת אומרת גרמנים!". לא ראו שם סימן של בניין, רק חורבות ועיים. ופתאום נוסע לו אחד כרטיסן, עוד רגיל כמו מלפני המלחמה, ומכריז על רחובות. על פני השטח לא ראו בתים. מתחת לפני האדמה ראו רק חרקים. הגרמנים גרו אז מתחת לפני האדמה כי מעל לפני האדמה לא היה להם איפה לגור. למחרת נסעתי לעירו של ואגנר, כמובן שהביקור שלי הראשון היה ביקור לבית, וביקור גם באולם של הקונצרטים, אולם נהדר. ושמה הייתה לי קבוצה של משוחררים, של פליטים, ושם התחלתי בהתחלה לעבוד. קודם כל ללמד אותם עברית, לארגן להם את החיים, מכיוון שאחד צריך לדעת שאנשים שבאו ממחנות היו כל כך מחוסרי ישע, ומחוסרי כל יוזמה, זה ממש כמו ילדים קטנים, וזה לא מדובר רק בנערים בני שמונה עשרה או תשע עשרה, זה מדובר גם במבוגרים, במבוגרים בני חמישים ובני שישים, שהיו פעם עסקנים בחו"ל. אנחנו צריכים היינו בהתחלה לארגן להם את החיים בכל, לעשות הכל. לאט לאט התחלנו להכניס אותם ולמסור להם, שזה יהיה ביוזמתם, אבל זה לקח הרבה זמן. ואני פגשתי שם, באותו מקום איפה שאני הייתי, פגשתי שם אנשים מבוגרים מאד. ואנחנו ככה השתדלנו לקבל חווה בכדי שהם יוכלו לעסוק בחקלאות. ובאמת קיבלנו חווה שהייתה מנוהלת ע"י אחד שהיה נכה מלחמה, והם יכלו לעבוד.

הגענו לביירויט (bayroit), בהתחלה עשיתי סיור בכדי לראות את אולם הקונצרטים וגם את המקום איפה שואגנר היה גר. ואגנר בעצם, מה שהרבה מאד זמן לא רצו לנגן אותו בישראל, מתוך זה שכנראה הוא היה אחד מהאנטישמים הגדולים אפשר להגיד, ויש דעה כזאת שהוא היה אביהם הרוחני של הנאצים. אבל עיקר העבודה הייתה בכדי לארגן את הקבוצה הזאת שהייתה שם, ואנחנו הקמנו אז תנועה שקראו לה נוח"ם– נוער חלוצי מאוחד. חשבנו שאחר הקטסטרופה הזאת, הקטקליזם הזה, אין אולי מקום שכל אחד יעשה לו תנועה משלו כמו שהיה מקובל עד, עד למלחמת העולם. וחשוב ככה לקחת את הנוער ולאחד אותו תחת דגל אחד. אין זאת אומרת שרצינו להלביש לכולם רעיון אחד. אבל חשבנו שלפחות את ההכשרה שלו, את ההכשרה לקראת עליה לא"י, יוכל לעשות את זה בחברות מאוחדות. (13.9.04) כמובן שהייתה התנגדות גדולה לזה ובעיקר התנגדות מהשמו"צ. ופתאום באחד העיתונים ב"על המשמר" הופיעה רשימה בזמן ההוא, כתובה ע"י מרדכי אורנשטיין, היא כתבה בפרוש במילים, בהזכרת שמי, שכאילו אני מונע מקיבוצי השומר הצעיר, אני מונע מהם מלקבל את הפרודוקטים אשר מקבלים כל המשקים. כאילו שאני רוצה להרעיב אותם. והעניין הזה חרה לי מאד. חרה לי לא מתוך זה שהוא כתב את זה, וזה לא היה אמת בכלל, אלא חרה לי מתוך זה שהולכים בזמן שאני נמצא שם באופן בלתי לגאלי ומפרסמים שם. זה כאילו לתת למוסדות הממשלתיים לגלות שם של חייל אשר פועל בגרמניה באופן בלתי לגאלי. וזה מסכן, סיכן אותי. אבל עברתי על זה כמובן לסדר היום מכיוון שאני וכל אלה שהיו שם ידעו את האמת. טיפלתי בכל הקבוצות והקיבוצים באותה המידה. כמובן שזה לא השפיע עליי.

זה היה בבירויט. ואנחנו שם ארגנו גם חווה והעברנו את האנשים שיחיו בחווה ושיתחילו לעבוד יום יום, כי השונא הכי גדול, האויב הגדול ביותר לאותם אנשים הייתה הבטלה. כי הבטלה זה היה ניוון. המשך הניוון מהמחנות. ואנחנו מאד מאד על זה טיפלנו והיינו רגישים בזה בכדי להכניס אותם למסלול. שיש לדעת (דבר) אחד, שכל אלה שיצאו מהמחנות הם היו מחוסרי כל יוזמה. צריך היה להוביל אותם ביד כמו ילדים קטנים, והמדובר הוא לא רק באנשים צעירים אלא גם מבוגרים שפעם עסקו בצרכי ציבור בחו"ל. ואנחנו לאט לאט הכנסנו את כל האנשים האלה לתלם ומסרנו להם גם את הדברים שהם יטפלו בהם.

כאשר עברתי למינכן, אז כבר הייתה בעיה לגמרי אחרת. שם כבר היו מרוכזים מחלק אנשים מהעסקנים ובתוכם אנשים בעלי רמה אינטלקטואלית גבוהה ביותר אשר מונו כמנהלים של המחנות כגון בלנסברג (lansberg) ובפלדרפינק (felderfink). ובפלדרפינק פעל, בראש הפרטיזנים פעל דר' עצמון, זה שנפטר לפני זמן קצר, שהוא התחתן עם בת דודה של מרדכי דיסטנפלד והיה בא הנה. קראו לו בלומוביץ' אז. ובלנסברג גם כן היו שם אנשים שניהלו את המחנה, ואנחנו היינו נוסעים ממקום למקום לבקר את כל המחנות האלה, וגם לפתוח מחנות חדשים.

בקשר עם פתיחת מחנה חדש אז אני נזכר באפיזודה אחת שהיא הייתה ככה די רצינית, ודי גם משעשעת. היה זה בזמן שפתחו מחנה בלייפהיים (lipehaim), ואני ביחד עם בא-כוח של ג'וינט נסענו שם לבקר אותם. נסענו לבקר אותם לפתיחה, ואני חשבתי לתומי שבוודאי אבוא...היות וזה תחת כיבוש אמריקאי, בוודאי ישנם שם רק אמריקאים שמנהלים את המחנה. לא קיוויתי ולא ציפיתי שאני אמצא גם בתוכם בריטים, אנגלים, קצינים אנגלים. אני בא בערב ככה לאותו מחנה. מנהל המחנה מקבל אותנו, ופתאום חשכו עיניי. אני רואה שם אמריקאי, קצין אמריקאי, קצין בריטי, קצין צרפתי, קצין הולנדי...אבל כנראה לקצין הבריטי הזה היה קצת הומור, והוא ככה קיבל אותי יפה, יפה מאד, כי בעצם אני הייתי בעיניו כבא-כוח האימפריה הבריטית, ונוסף לו כוח באותו ערב לאימפריה הבריטית. ושהלכנו ככה, ישבנו מסביב לשולחן לארוחת ערב, וזו ארוחת ערב אנגלית טיפוסית עם הרבה מאכלים ומעט מאד לחם, ואנחנו היינו ככה די רעבים. היה גם בתוכם בא-כוח הג'וינט. ואנחנו היינו איזה עשרה איש על יד השולחן, ואני ראיתי שיש רק חמש פרוסות לחם. פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי שכנראה שלא אוכל לאכול קצת לחם, ובאמת ככה היה. אבל המשעשע ביותר היה שהתחלנו את הארוחה ב""toast אז האנגלי הזה הרים toast , והוא הרים אותו לכבוד מעצמות הברית וכך הלאה, ובסופו הוא בשמחה ציין שהערב הזה אנחנו מסובים מסביב לשולחן כאשר האימפריה הבריטית נמצאת ב- majority, ברוב. הכניס אותי לתוך האימפריה הבריטית על מנת ליצור רוב, כי היו שם כל מיני אחרים.

וככה אנחנו ממחנה למחנה נסענו, ואנחנו עבדנו שם עד כמעט, עד חוזרי ארצה. ובתוכם הייתי עסוק גם בכל המחנות שהיו שם חולים כרוניים וכך הלאה. כאשר אני הגעתי לגרמניה במינכן, אז המשרד שלי היה, הראשון היה בדויצ'סמוזיאום (deutches museum), בדויצ'סמוזיאום הזה היו...כל הפליטים היו מתרכזים. כל הפליטים מכל המדינות. אבל אני מוכרח לחזור עוד לפני זה...כאשר אני הייתי בפונטבה (ponteba) ושמה התחילו להגיע כל מיני יהודים אז באחד הימים מגיע אלי אגון, זה ...הוא היה כאן מאותה עליה שהגיע יוחנן הנדל, ואומר לי שאחיו של רומק בורשטיין הגיע למחנה הזה. אני לא שואל שאלות, אוסף כל מיני דברים, טבלות שוקולד וכל מה שהיה רק מהחבר'ה, ואני מתיישב על האופנוע ואנחנו רוכבים. ובאמת אנחנו ראינו אז...פגשנו את אחיו של רומק, אני לא הכרתי אותו, ואני הודעתי על רומק שאחיו חי, על האח הזה, עד היום יש לי מכתב מרומק שהוא כתב לי בחזרה. ואגב זה לא היה  היחידי, שם גם פעם בא אלי למשרד ושואל אותי "אולי את מכיר את זוישקה?" (zuyshka), אז אמרתי "כן, אני מכיר, היא מאותו מקום" וזה היה אחיה שגר עכשיו בגרמניה והוא בכל פעם כשבא ורואה אותי ורואה גם אחרים אז הוא אומר "מזה...ממנו אני קיבלתי את זוג נעליים הראשון!".

או באחד הימים מופיע אליי, עוד במדים פולניים, קצין, קפטן, והוא שואל אותי "אולי אתה מכיר את הניה עופר? את הניה הרמלין?", ככה מצאתי הרבה מאד אנשים שלנו, אשר עמדתי בקשר, בין אלה גם בקשר עם הרבה אנשים בארץ שהייתי כותב להם אם הייתי מגלה מישהו מתוך המשפחה. עד היום יש לי מכתבים, ואחד מהם גם מכתב מעו"ד טוּנִיק, שהוא כותב לי תודה על ההודעה. וכך עמדנו תמיד בקשר היות וידענו אז שהדואר איננו סדיר, והדואר היחידי שיכול להגיע זה רק הדואר שלנו, הדואר של החיילים שהם שולחים.

אחר כך נקראתי לבוא לשארית הפליטה, זה נקרא למרכז לשארית הפליטה, ושם כבר פגשתי חבורה, היום הם תופסים ככה עמדה די רצינית, אחד מהם זה מלמד (במלרע) חבר הכנסת, והשני זה שָפִיר הסופר ב"דבר", שעובד במערכת "דבר", שהיה בשליחות גם בארה"ב. ועוד כל מיני אחרים.

תנאי דיור שלנו שם היו קשים מאוד. ותנאי הכלכלה עוד יותר קשים מכיוון שאנחנו היינו באופן בלתי לגאלי, אז לא יכולנו לבוא למחנה צבאי לאכול. המקום היחידי שיכולנו להכנס לאכול זה היה ה- red cross האמריקאי ששם הגישו קפה עוגות וגלידה ללא כל תשלום, ואת זה אנחנו היינו אוכלים בערב והיינו אוכלים גם בבוקר. פרט לזה היינו רק באים לאכול על פי כרטיסים שקיבלו כמו שקיבלו הגרמנים וזה היה דגים ודברים...פעם אחת ביום ועוד כל מיני תוספות לזה. זאת אומרת, מבחינה כלכלית, מבחינת תזונה, שם מצב היה רע מאד, אבל מי שם לב אז לדברים האלה. אנחנו ישבנו שם כל הזמן עד לשחרור שלנו.

נסענו לכנס בברטיסלבה Bratislava  של כל השליחים שפעלו במחנות העקורים, והיה שם יעקב מרגלית ואחרים שפעלו כצנחנים בזמן המלחמה. אנחנו כמובן נסענו באופן בלתי לגאלי ואני הייתי המסדר ניירות לכל אחד, לכל השליחים שבאו. אני נזכר שבא גם אחד מאגודת הסטודנטים מירושלים, והוא צריך היה לנסוע מגרמניה לצרפת, אז אני סידרתי לו movement order זה נקרא, צו תנועה. נתתי לו מדים אנגלים, ואני חתמתי על אלה...ועל ה-  movement order יכול היה רק לחתום קצין בדרגת מסגן אלוף ומעלה, ואז פעם אני כתבתי "סגן אלוף ג'קסון לויטננט-קולונל", ופעם אחרת איזה שם אחר הייתי נותן, והם היו נוסעים ככה לצרפת ולכל מיני מקומות אחרים. כאשר אנחנו נסענו, נסענו שלושה איש, אחד איננו בחיים, צבי שילוח, ואני נסענו לאותה ועידה, לאותו כנס, לאותה פגישה. נסענו לוינה, ובוינה היה ארתור היה ארתור, היום בן-נתן, שהיה הציר שלנו בגרמניה, מוינה צריכים היינו לעבור את ה"דונו" (dono) ולנסוע לברטיסלבה. ארתור אמר לנו "למה לכם לנסוע ברכבת? אני אתן לכם נהג, מהג'וינט, והוא ייסע איתכם ויעביר אתכם לברטיסלבה.. אז אמרתי אוקיי, זה בסה"כ איזה שעתיים נסיעה. אנחנו נוסעים, ואנחנו באים לגבול אוסטריה- צ'כוסלובקיה, עוצר אותנו חייל רוסי מבקש ניירות. נותנים לו ניירות, הנהג נותן לו את הניירות, והוא אומר "אני לא יכול לתת לכם לעבור, אתם מוכרחים לפנות לקצין". והקצין נמצא איזה 500 מטר מהמקום. אני בא שם איפה שהקצין יושב ועדיין הוא איננו, הוא נסע לו, פתאום אני רואה, על אופניים רוכב אחד, הוא מגיע. אני אומר לו זה שאני צריך לנסוע לצ'כוסלובקיה, לברטיסלבה וכך הלאה. אז הקצין אומר לי "אני מצטער מאד, אבל את האישור לעבור את הגבול יכול לתת קונייף(konief)  בעצמו", ז"א הגנרל המפקד על כל שטח הכיבוש האוסטרי. מצטער-מצטער, אנחנו לוקחים את האוטו ונוסעים בחזרה, אני מגיע בחזרה לארתור אז אני אומר לו "ארתור תראה, היה לנו דבר כזה וכזה, אין לנו מה לעשות כל מיני עסקים, אני יכול לחתום על movement order ואנחנו ניסע ישר לברטיסלבה ברכבת". אז שמה יושב נהג אחד, אז הוא אומר לי "שמע, מחר בבוקר אני נוסע איתכם, ואני לוקח אתכם, ואני אחראי שאתם עוברים". למחרת בבוקר...הוא הכין לו ניירות בערב, ולקח איזה גליון וכתב שם מה שכתב, ושם חותמות עגולות המונים. אז אני שואל אותו "מה זה?", הוא אומר "תראה, הרוסים כשרואים איזה דוקומנט עם חותמות עגולות זה אצלם הכל כשר. כשתתן חותמת ארוכה – זה פסול". ככה אנחנו הגענו לברטיסלבה, בברטיסלבה היה לנו כנס של כל השליחים שפעלו גם מטעם הבריגדה וגם נתן שוולפ השתתף שם, שפעלו בארגון העליה לארץ ישראל. והכנס הזה היה דווקא די מעניין. אנחנו ייצגנו את התנועה הזאת החדשה שקראו לה נוח"ם, נוער חלוצי מאוחד. חיינו אז באשליה וחשבנו שהמלחמה איחדה בעצם את כל התנועות ועשתה מהם תנועה מאוחדת מכיוון שלכולם הייתה שאיפה מאוחדת. ויצאנו מנקודת ראות זאת בהשפעת הכנס הגדול שהיה באיטליה שבו נאם בין היתר גם אבא קובנר וגם אחד מהבית"ר ומכל המפלגות שנאמו וכולם הביעו את דאגתם על הפיצול הרב שישנו בתנועות נוער, וכולם חשבו שהגיע הזמן שתהיה תנועת נוער שהיא תתאחר והיא אשר תזין את היישובים, את התנועה הקיבוצית בארץ. וכל אחד אח"כ יוכל לבחור לו את הדרך, בכדי לא לפצל ולא להביא לדיפרנציאציה בין תנועת הנוער. הדבר הזה לא מצא חן כל כך בעיני השומר הצעיר. והשומר הצעיר אז יצא נגד זה ככה בצורה חריפה ביותר, והפעיל ביניהם היה מיודענו מרדכי אורנשטיין, שהוא אגב כתב גם אז רשימה ב"על המשמר" אחר ביקור שהיה במחנות, אחר ביקורו במחנות, ובו אפילו העליל שכאילו אנחנו – והוא קרא בשמי...ככה... המפורש, למרות זה שהייתי חייל באופן בלתי לגאלי וזה יכול היה  להביא לידי צרות – שאנחנו כאילו עומדים להרעיב את הקבוצות של השומר הצעיר. כמובן שכל זה זאת הייתה עלילה, ואנחנו היינו רחוקים מזה. אנחנו טיפלנו בכל הקבוצות בדיוק באותו...באותה השיטה שטיפלנו בקבוצות אחרות, למרות זה שיש קבוצות שהן פלשו לתוך מקומות ופתחו שם קיבוצים במקומות שאנחנו לא רצינו, כי לא רצינו שיהיו יותר מדי, וקבענו מקומות אחרים. אבל גם לזה אנחנו פשוט העלמנו עין, והטיפול שלנו היה כטיפול עם כל יתר הקבוצות מכיוון שזה הכל נבע מתוך דאגה ואהבה ומסירות לאין גבול.

עדיין לא הגיע הזמן לספר איך ובאיזה תנאים אנחנו היינו שם. אני זוכר את עצמי לגור באיזשהו מחסן של הבגדים של ג'וינט בימי חורף, ובלילות החורף הארוכים והקרים ישנתי, ולהתכסות יכולתי רק בשמיכה ולישון בבגדים. וזה לקח חודשים. זה לא יום או יומיים. זה לקח חודשים. וכך אנחנו פעלנו בתוך המחנות. במחנות בעצמם היה כמובן אוסף של כל מיני אנשים. לא כולם היו...כאילו...כאלה...שהרי אנחנו ראינו אותם שהם כשיבואו לארץ ישראל ילכו לתנועה הקיבוצית, אבל גם לזה לא שמנו לב מכיוון שחשבנו: "כל מי שנשאר אחרי הגיהינום הזה, כל מי שנשאר וניצול הוא צריך טיפול". כי הם כולם היו מחוסרי כל יוזמה וצריך היה לנהוג בהם בדיוק כמו ילדים או כמו נוער בגיל צעיר, בגיל רך של להכניס אותם ישר לחיים. הם היו רגילים לקבל את הכל במשך הזמן, ופתאום שוחררו ועמדו בפני בעיה שהיו צריכים לדאוג לעצמם, שלא מקבלים את הארוחה יום-יום, את הארוחה הדלה, וכל זה השפיע עליהם. אף השפיע על אנשים מבוגרים מאד. וכך קודם אני פעלתי בקבוצת הכשרה אחת שהייתה בבאירויט, ואח"כ אני הועברתי למינכן, למרכז, ושם אנחנו פעלנו.

במינכן, במרכז, אנחנו פיקחנו על כל המחנות שהיו בסביבה – אם זה סנטוטיליאן (santotilien), אם זה לנצברג (לנדסברג), אם זה פלדהפינק (feldafink). בפלדהפינק ולנדסברג היו מרוכזים הרבה מאד קיבוצים. גם מיוצאי המחנות...יוצאי הגטאות...לוחמי הגטאות וגם מהפרטיזנים שלחמו. בראש קיבוצי הפרטיזנים עמד דר' בלומוביץ– לימים דר' עצמון – שהוא היה...התחתן עם בת-דודה של מרדכי דיסטנפלד שלנו. אגב, על בת-דודתו של מרדכי דיסטנפד אני הייתי הראשון שהודיע לו שנשארה בחיים, ואף על פי בקשתו, ביקרתי בבריסל בבלגיה לבקר את אח שלה, דהיינו בן-דוד של מרדכי דיסטנפלד.

הייתה לנו אפיזודה אחד בלנדסברג, שאינני יכול לפסוח על זה. המחנה בלנדסברג התנהל ע"י ועד מיוצאי וילנה וליטא, ושם היה מין שלטון עצמי, מאורגן ביותר: היה ועד, היה בית משפט שלהם, היה אפילו בית סוהר בכדי להכניס אנשים אשר סרחו. בלנדסברג היה לנו חייל, נח קרומר, נח היה איש רחובות, מורה במקצועו, בחור צעיר, בחור חמד. שנפל אח"כ בלטרון. היום ישנו רחוב על שמו ברחובות. הוא נשלח לפעול שם במחנה,והוא עשה גדולות במחנה הזה. באחד הימים הוא בא אליי ומספר לי מקרה שקרה שם: הייתה שם בחורה אחת אשר יתר המשוחררות נטפלו אליה ואמרו שהיא הייתה קאפו. ומה זה היה קאפו, זה יכול היה רק לדעת אדם שהיה במחנה. לפי הסיפורים – הגרמנים הלא השתמשו בכל מיני אמצעים על מנת לשלוט או להכניע את הפליטים, את עצורי המחנה. והם בין היתר גם מינו משגיחים מבין היהודים, מבין הבחורים או גם הבנות, אשר הם צריכים היו להשגיח שהעבודה במוסד, העבודה בבית המלאכה תתנהל בסדר. והם היו אחראים בחיים ובמוות בעד זה שהכל יתנהל בסדר. בעד הפעולה התקינה של בית החרושת. באחד הימים, מספר בנות העידו על אחת שהיא הייתה קאפו. ואז התחילה כל הבעיה, כמובן. הכניסו אותה לאותו בית סוהר שאני אמרתי, לאותו בית סוהר, והיא צריכה הייתה לעמוד בפני משפט. נח קרומר לא יכול היה לשבת במנוחה. הוא חשב לעצמו שהוא מוכרח לדבר איתה מה היה המניע ומה באמת היה. האם זה באמת היה ככה כמו שהם מספרים, כל הדברים הנוראים. כי קאפו היה משתמש בכל האמצעים שעמדו לרשותו – ומה הם האמצעים? האמצעים היו אי חלוקת האוכל להם או אפילו בעונשים גופניים. הוא נכנס לאותו בית סוהר, ובאותו בית סוהר הבחורה הזאת בהתחלה לא רצתה לדבר שום דבר, ולא רצתה לגלות. היא חשבה שהיא לא אשמה שום דבר, והיא יושבת לחינם. אחרי כמה פגישות אז היא בעצם התוודתה בפניו ואמרה לו, שבאחד הימים הופיע המנהל המפעל ואמר לה, זאת הייתה בחורה צעירה, שהיא מהיום והלאה תהיה המשגיחה בתוך בית המלאכה. היא התגוננה בכל האמצעים שעמדו לרשותה ואמרה: "אני בחורה צעירה בת 19 או בת 20, יש כאן נשים יותר מבוגרות. תמנה את מישהו מהן. אני לא אישיות כזאת שאני אוכל להשתלט והן ישמעו בקולי". ומנהל המפעל הזה אמר לה פשוט מאד: "את יודעת, יש לך שתי ברירות- או להיות הקאפו או ללכת לשם איפה שאת יודעת שכולם הולכים". ובלחץ הזה היא מוכרחה הייתה לקבל את זה. הנשים שעבדו באותו המפעל ניצלו את עובדת היותה קאפו לרעה – כאשר מנהל המפעל שהה בתוך בית המלאכה אז כולם עבדו כמו שצריך היה לעבוד, ובאותו רגע שהוא עזב וכאילו הפיקוד במרכאות עבר אליה, אז התחילו לזלזל בעבודה והפריון יצא... ואז הוא היה בא אליה בטענות. הוא היה בא אליה בטענות על ידי זה, והיא הייתה מקבלת גם את כל העונשים הגופניים שרק היו ידועים לשמצה לכל אלה המנהלים של המפעל. נח קרומר אמר לה: "תראי, עוד מעט יהיה המשפט שלך, ואני מציע לך שאת תספרי את זה הכל". כאשר הגיע יום המשפט, והתחילו להופיע העדים, והעדים התחילו להעיד לרעתה, הכל מה שהם אמרו העלילו עליהם, והגיע תור העדות שלה. כאשר הגיע תור העדות שלה אז היא גוללה את כל הפרשה בפני בית המשפט. היא גוללה את כל הפרשה בפני בית המשפט, אז נקראו העדים להעיד עוד פעם, והעדים אישרו את כל זה מה שהיא אמרה. בסוף יצא בית הדין הזה להתייעצות, והוא פה אחד שיחרר אותה, זיכה אותה, ובפסק הדין אמר שהיא איננה אשמה בכל זה. אח"כ הייתה תמונה כזאת מזעזעת שבאמת קשה לתאר אותה במילים, ייתכן שלו הייתה אז מצלמה, אז אפשר היה להנציח את זה. כל אותן הנשים אשר העידו נגדה ...התנפלו עליה בנשיקות, ובדמעות, כי הרגישו שהם עשו עוול. והבחורה הזאת השתחררה והתחילה לעבוד הלאה במקום שהיא עבדה. אבל זה רק מקרה אחד מיני רבים.
כאשר אני הגעתי ללנדסברג, להדרכה, אז הציגו לי שם בחורה. בחורה אולי בת 18, נהדרת יפהפייה כזאת. ואמרו לי – אם אתה רוצה לשמוע סיפור מעניין מהמחנה – אז הנה תשמע כאן סיפור מהבחורה הזאת. הבחורה הזאת סיפרה לי סיפור בהאי לישנא: היא הייתה במחנה השמדה ששם היה מסדר בכל פעם ובכל פעם...המסדר הזה היה בפיקוחו של דר' מנגלה הידוע לשמצה שהוא היה בא...ובכל פעם היו מוציאים אנשים, שראו שהם כבר "אינם פרודוקטיבים" במרכאות, למחנה להשמדה. זה היה באושוויץ. ע"י זה שהוא היה מראה עם האצבע ימינה זה נקרא שממשיכים עוד לעבוד, אם האצבע שמאלה – זה להשמדה. באחד מימי שבת היה מסדר כזה. במסדר כזה הועידו אותה להשמדה. אח"כ העלו אותם על אוטו, ובאוטו הזה, באוטו המשא היה ארגז, ואוטו המשא הזה היה מוביל יום-יום פחם. והיה שם ארגז, והארגז היה נורא מלוכלך, והיא חשבה לעצמה, מה אני יכולה להפסיד? אני אכנס לאותו ארגז ואני אסתתר. בזמן שהוא יוריד הוא לא יידע שאחת ירדה פחות, ונראה. בין כך החיים שלי הם כבר עכשיו כעל חוט השערה. וכך היה. הוא הוריד את כל הנשים, היא נשארה בארגז, אבל היות וזאת הייתה שבת ואח"כ יש יום ראשון שלא עבדו, הוא הכניס את האוטו לתוך מוסך והשאיר שם את האוטו. והיא מסכנה, כמעט 48 שעות הייתה במוסך ללא אוכל ולא כלום. ערומה כביום היוולדה. ביום שני בבוקר כשהנהג בא להוציא את המכונית, אז היא כבר לא יכלה יותר, אז היא קפצה מן הארגז. הנהג הזה נורא נבהל. הוא ראה בפניו רוח רפאים. כולה צבועה בפחם. הוא לא ידע מה לעשות איתה אז הוא הביא אותה למפקד המחנה. וצריך לדעת שזה כבר היה בשלהי המלחמה. כאשר היא הגיעה בפני מפקד המחנה, והוא ככה שאל אותה למה היא עשתה, ואם היא יודעת מה שהיא עשתה, והיא...יוציאו אותה בחזרה, אז היא נפלה על הברכיים והתחננה בפניו ואמרה לו: "תראה, עכשיו מפציצים את גרמניה מכל הצדדים, הרוסים מתקדמים, הרוסים כבר כבשו חצי גרמניה. ייתכן שבאותו רגע שאני כורעת לפניך ומתחננת על החיים שלי, ייתכן באותו זמן אי שם אשתך נמצאת וילדיך נמצאים באותו מצב והם מתחננים בפני מישהו שישאיר אותם בחיים". האדם הזה הסתובב עם הגב אליה, כך היא סיפרה לי, והיה כנראה נרגש מאד, כי אחר כך כשהוא פנה אליה, אז היא ראתה דמעות שנצצו בעיניו. והוא השאיר אותה. ולא רק השאיר אותה, אלא מאותו יום היא הייתה תחת פיקוחו והוא טיפל בה עד שהיא שוחררה מהמחנה.

אבל היו גם מקרים אחרים. באחד הימים הופיעה בחורה, גם כן צעירה, יפה, בלונדינית. והיא הייתה מאד מדוכאת. כולם שמחו שהשתחררו, והיא הייתה מאד מאד מדוכאת, ולא ידענו מה הסיבה ורצינו לדעת מה היא הסיבה. אגב היא הייתה ביחד עם אחיו של רומק בורשטיין. והנה שמעתי, שהבחורה הזאת, הועידו אותה לבית בושת, והיא הייתה זונת- שדה. והגרמנים לא רק שהסתפקו בזה, אלא על השד שלה הם שרפו או הטביעו חותמת בכדי שיידעו שזאת היא זונת שדה. וזה גרם לה שהיא אמרה שבעצם היא איננה יכולה ואינה רוצה לחיות הלאה עם מין כתם כזה.
המקרים היו מזעזעים. מקרים בפגישה עם אנשים שעשו עליהם כל מיני ניסויים, ניסויים מיניים, עם בחורים שסירסו אותם. זה היה ממש מזעזע, וצריך היה להיות יותר חזק מברזל בכדי לעמוד ולהקשיב רק לסיפורים של כל אחד ואחד. וזה דרש באמת טיפול פסיכיאטרי פרט לטיפול גופני. טיפול רוחני. כי היו כאלה שהם פשוט היו גם אנאלפבתים, כי הם הגיעו בגיל צעיר מאד והפסיקו ללמוד, וצריך היה כאן להתחיל מן האלף-בית ללמד אותם. מי שלא ראה ומי שלא פעל בחו"ל באותם ימים, לא יכול לתאר לו את המצב. החל מנדידת העמים, כאשר כולם התחילו לחזור לבתיהם ולהתענות במחנות, ועד שהגיעו למקום חפצם. זה לקח שנים, כי חלק מהם הגיעו ארצה וגורשו אח"כ לקפריסין. כל הדבר הזה לקח כאילו חמש שנים, מיום גמר המלחמה עד יום השחרור, מלחמת השחרור שלנו. כמובן יש עוד כל מיני סיפורים, ואז הקשבתי לכל אלה. היה זמן שבכלל, הספרות היחידה שאני קראתי אז הייתה ספרות של שארית הפליטה, של הלוחמים בגטאות, ושל כל אלה אשר החל מקצטניק וגמור באבא קובנר, מכל אלה אשר פרסמו רק את תולדות המעבר שלהם במחנות.
באותו כנס שאנחנו היינו בברטיסלבה, אז ראינו שהעניין הזה לא יוכל להמשך ככה, שבכל זאת כל אלה שעלו בינתיים ארצה, קיבלו כאן שטיפת מוח, וחזרו כל אחד לתנועת המוצא שלו. ואז התחילה שוב הבעיה של הדיפרנציאציה, של החלוקה, של הפיצול של הטיפול בתוך המחנות.
ב- 1946 חזרתי ארצה. אני זוכר שהתעכבתי במצרים כשבוע ימים כי הייתה אז שביתה של הרכבות בא"י ולא יכולתי להגיע הביתה. כשאני באתי הביתה אז כמובן חשבנו, שהנה אנחנו כבר באנו אל המנוחה והנחלה, שבזה סיימנו פרק, אם כי ידענו שהפרק החשוב ביותר עוד לפנינו. וזה העתיד של הארץ. אני זוכר כשבאתי ארצה באותו היום הראשון, אז הבן שלי השני, נעם, לא רצה לגשת אליי כי פשוט לא הכיר אותי. אז נזכרתי שבאחד הימים שהייתי במינכן, ב- Deutches museum הביאו בערב למשרד שלי ילדה בת 6 שהייתה מוסתרת באחד הכפרים בפולין, ואמרו לי אגב שהיא כאילו בת עיר שלי. ואני התחלתי לדובב אותה, בכדי לדעת מי היא ומה שמה וכך הלאה, והיא לא רצתה לדבר איתי. לא רק שלא רצתה לדבר איתי, אלא ברחה לפינה בפניי. שאלתי את המלווה מה הסיבה, אז היא אמרה לי, שהיא רואה אותך במדים אז היא חושבת עוד על המדים של הגרמנים, שאתה מאלה החיילים, והיא בגלל זה לא מדברת. אני נכנסתי לחדר אחר, והחלפתי את הבגדים לבגדים אזרחיים בכדי שאוכל לדובב אותה. ובכלל נפגשתי עם כל מיני אנשים אשר הסתירו את עצמם. הסתתרו אצל נוצרים. ועוד אלינו הם הופיעו עם צלב גדול על הצוואר בכדי לשחק את התפקיד שהנה הן נוצריות שנשארו בחיים.

*מתוך "דף הלוחם" לכבודו http://www.jwmww2.org/soldier.aspx?id=6741