חנה סנש

נולדה לקתרינה ובלה בי"א בתמוז תרפ"א (17.7.1921) בבודפשט, הונגריה. אביה היה סופר נודע בארצו ואף שנפטר בגיל צעיר השפיעה עליה דמותו כל חייה. היא למדה בבית ספר הונגרי שבו היתה תמיד בין התלמידים המצטיינים. הרבתה בקריאה ולמדה לנגן בפסנתר וגם עסקה בפעילות חברתית, תרבותית וספורטיבית. בגיל צעיר התחילה לנהל יומן כתיבה שהיה במרוצת השנים מסגולותיה הבולטות.
ב- 7.12.1938 כתבה ביומנה: "אינני יודעת אם סיפרתי כבר שהנני ציונית... הכרה ברורה לי שזהו הפתרון היחיד של הבעיה היהודית ושהמפעל הנהדר בארץ ישראל אינו עורבא פרח. אני יודעת שקשה יהיה, אבל הכל כדאי. "היא החלה ללמוד עברית, לקרוא הרבה בנושאי היהדות, הציונות וארץ ישראל והצטרפה לתנועת נוער ציונית. לאחר שסיימה בהצטיינות את בחינות הבגרות עלתה לארץ ישראל והגיעה אליה בספטמבר 1939. כאן נכנסה ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל ולאחר שסיימה בו את חוק לימודיה הצטרפה, בדצמבר 1941, לקבוצת שדות-ים שבחולות קיסריה. ניכר שחבריה בקבוצה עמדו עד מהרה על אישיותה וכשרונותיה, נתנו בה אמון ובחרוה לתפקידים אחראיים ומרכזיים.
ב-8.1.1943 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כתבה ביומנה: "היה שבוע שזעזע אותי. קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אמא".
התגייסה לצבא הבריטי ב- 23/11/1943, מספר אישי 2992382. הוצבה לחיל העזר האווירי waaf לאחר שהוצע לה לצאת למבצע באירופה, התנדבה לשרת ביחידת הקומנדו למבצעים מיוחדים (Special Operations Executive), שהפעילה את "צנחני הישוב". על הפגישה הראשונה עמה באותה תקופה, סיפר חברה לשליחות יואל פלגי: "... היא היתה גבוהה. בישיבתה, בשלבה את רגליה המאורכות והנאות ובהשעינה את ידיה על השולחן הקטן, היה משהו מלבב וכובש. חיילת היתה בחיל האוויר. הכחול אפור של מדיה הלמו יפה את עיניה תכלת. שערותיה החומות-כהות גלשו בשפעת תלתלים רבים סביב פניה המעודנים, המאורכים. היה בה משהו מאוד הרמוני".
היא נשלחה לקורס אלחוט ובהמשך עברה קורס צניחה. בינואר 1944 הגיעה לקהיר. במארס 1944 הוטסה עם החבורה לבארי שבאיטליה. מטרתם העיקרית של הצנחנים, שיצאו לדרך כקצינים בריטיים, היתה להגיע לארצות מוצאם באירופה, לארגן שם את היהודים לעלייה ארצה ולנסות להציל יהודים רבים ככל האפשר. יומיים לאחר שהגיעה לאיטליה המשיכה את דרכה וצנחה עם חבריה בלב כוחות האויב, בתוך אזור שנשלט על ידי הפרטיזנים היוגוסלבים. פלישת הגרמנים להונגריה ב- 19.3.1944 הקשתה על התכנית להסתנן להונגריה, ראובן דפני, חברה לצניחה, כתב: "כאילו בערה האדמה מתחת רגליה. היא חתרה בלי הרף לשם, אל עבר הגבול..."
ב- 9.6.1944 עברה בחשאי את הגבול להונגריה, ובו ביום נתפסה בכפר דרווישאלאס (draveszilas) ליד נהר מיורה (mura). היא נלקחה לבית סוהר, הואשמה בריגול, עונתה קשה בנסיון להציל מפיה מה האות הסודי של משדר הרדיו אשר עמה אולם היא לא גילתה דבר. פעם ניסתה להתאבד ומשלא הצליחה עונתה כפליים. חווייתה הקשה ביותר היתה כשהובאה לבית הכלא בבודפשט. הוכנסה לחדר קטן ובו מצאה לתדהמתה את אמה. הפאשיסטים איימו עליה שאם לא תגלה את סודה, יענו את אמה לעיניה ויוציאוה להורג. האם והבת הוכנסו לאותו כלא, שאליו נשלחו בינתיים גם חלק משותפיה שנתפסו, והיא עודדה אותם במתנות מעשה ידיה שהיתה מגניבה אליהם וב"התכתבויות" דרך חלונה. כשתפסו הגרמנים את השלטון בהונגריה שוחררה האם, והיא הועברה לבית סוהר אחר. ב-28.10.1944 החל משפטה שבו הודתה כי באה להציל יהודים והטיחה דברים קשים בשופטים. בכ"א בחשוון תש"ה (7.11.1944), הועברה לבית סוהר אחר והוכנסה שם לתא הנידונים למוות. קצין מבית הסוהר שנכנס לתאה, הודיע לה כי היא עומדת להיות מוצאת להורג והציע לה לבקש חנינה, אך היא סירבה ודרשה להגיש ערעור. בקשתה לא כובדה. בשעה 10 בבוקר הובלה לחצר הכלא, לפינת הכנסיה הקטנה שבחצר. בשעה שעמדה מול החיילים היורים סרבה לכסות את עיניה. לאחר מותה, נקברה בבית הקברות היהודי בבודפשט, לא הרחק מקבר אביה. כעבור זמן, קיבלה אמה פתק שכתבה בתא ימים אחדים לפני ההוצאה להורג: "אמא אהובה! רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. וסליחתך אבקש אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין כאן צורך עוד במילים... באהבה אין קץ - בתך".
בכ"ז באדר תש"י (16.3.1950), שש שנים לאחר מותה, הובאה למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. השאירה אחריה יומן וכתבים אחרים, בהם מחברת שירה "ללא שפה". בין שיריה הנפוצים ביותר - "אשרי הגפרור", שכתבה ביוגוסלביה סמוך לזמן שעברה להונגריה, ונתחבב על חובבי שירה בארץ. הוא גם הולחן, הושר ומושר על ידי רבים. שירה האהוב ביותר הוא "הליכה לקיסריה" ("אלי, שלא ייגמר לעולם") אותו כתבה בקיסריה ב- 1942 והוא הולחן על-ידי דוד זהבי.