צבי בן יעקב

בן שרה ויעקב, נולד ביום כ"ד בשבט תרפ"ב (22.2.1922) בבראטיסלאבה שבסלובקיה. בהיותו בן שש נתייתם מאימו, ואביו נישא בשנית. הוא נשלח ללמוד בישיבה, אבל משהורע מצבה הכלכלי של משפחתו נאלץ לעזוב את הישיבה והחל לעבוד בטקסטיל כדי לעזור בפרנסת הבית. לימים הצטרף לתנועת הנוער בית"ר, אך בהשפעתו של שליח מארץ ישראל עבר אחר כך לתנועת "תכלת לבן" ובה פעל כמדריך, עד עלייתו לארץ ישראל באפריל 1939. בארץ נשלח לחברת הנוער באשדות יעקב, שם עבד בבניין והתבלט בחריצותו וביחסי הרעות שקשר עם חבריו החדשים.

בקיץ 1941 התגייס לשורות הפלמ"ח, נשלח לאחת היחידות שהופקדה על שמירת הגבול עם סוריה ומילא כל תפקיד שהוטל עליו בתבונה ובנחישות. בין יוזמי הקמת קיבוץ החותרים ונמנה עם גרעין המייסדים. כשעברו אנשי קבוצתו ל"פלוגת הים" עבד תקופה קצרה בנמל ובדיג כדי לרכוש נסיון וידע לקראת הקמת הקיבוץ. בשלהי 1943 נישא לחברתו מיכל. בעוד הוא משרת ב"פלוגת הים", נבחר לצאת בשליחות מוסדות הישוב העברי ולצנוח בעורף האויב על אדמת אירופה כדי לארגן שם פעילות יהודית ולסייע לכוחות בעלות הברית הלוחמים בנאצים. לפני צאתו לשליחות כתב לאשתו בין השאר: "...חמש שנים משתוללת המלחמה הזאת והנה רק זמן קצר לפני סיומה נגיע אליהם, אל שרידי המיליונים הנרצחים, אל שרידי התנועה. איך ישחק לשנינו (לו ולחביבה רייק) המזל, עוד אינני יודע אך מקווה אנוכי שלמרות המלחמות הוודאיות שלפנינו נוכל לכוון שוב את הנוער, שפנה בינתיים לקומוניזם, לתנועתנו ולארץ ישראל." ב-15.9.1944 צנח בסלובקיה בשטח הכבוש בידי הגרמנים. יחד עם שלושת חבריו לתפקיד עשה דרך ארוכה, מלאת סיכונים והיתקלויות באויב הגרמני, עד שהגיעו לשטח המשוחרר בבאנסקה ביסטריצה. בסוף אוקטובר 1944 כבשו הגרמנים את באנסקה ביסטריצה, ועם חבריו יצא בראש קבוצה של ארבעים וחמשה יהודים אל ההרים. לאחר תלאות רבות, התקלויות וקרבות מגע עם האויב, נשבו מרבית אנשי הקבוצה והושמו בכלא. במכתבו האחרון מן הכלא כתב לאשתו: "אנא, אל יעשו ממני גיבור לאומי כי לא גבורה היתה במה שעשיתי... כל אחד היה הולך אילו הוטל עליו, גם אני הלכתי לפי צו השעה".

הוא הומת בידי הנאצים בשביו, ויום מותו ומקום קבורתו לא נודעו. הניח אשה ובת שנולדה בעת היותו בשליחות. בדברי הספדו כתב בין היתר טבנקין: "שבעה צנחנים הם שלא חזרו. מי יודע מה עוללו להם! אבל בטוחים אנו שעמדו בכבוד. אין נחמה אבל יש בטחון שכזאת היתה צריכה להיות גאוות שליחותינו. אין להם קבר כאן, אבל הם חיים עמנו פה. עולמם עולמינו. בתוכנו ובשליחותינו הלכו ופעלו ובלכתם מטילים הם שליחות עלינו".