גצל שוורצמן

היה ראש היודנראט בגטו טוצ'ין, הנמצא ליד רובנו, במערב אוקראינה. בעיירה היו 2622 יהודים.
ביולי 1941 הגסטפו פרסם כרוזים שאין לסחור עם היהודים, מה שהביא רבים מהם לפת לחם ולרעב. גם הביזות של הגרמנים ושל האוקראינים התרבו. הפעילים והאכזריים ביותר היו אנשי המשטרה המקומית, אשר ירו ביהודים לעתים תכופות בגלוי, רק לשם הנאתם הסדיסטית. בסוף הקיץ הורו הגרמנים לכלוא את כל היהודים בעיירה בגיטו בשטח קטן. השמועות על הכחדת כל הקהילות היהודיות הסמוכות הגיעו אליהם. ביוזמתו התארגנה מחתרת, בהנהגת בנו דוד, שאספה נשק והמתינה ליום פקודה.
ב-23 בספטמבר 1942, יומיים לאחר יום הכיפורים, ניתנה הפקודה. הגרמנים והאוקראינים אשר קראו ליהודים לצאת, נענו במטר של יריות, רימונים ולבנים. הצעירים, הנשים ואפילו הילדים גלגלו חביות נפט והציתו אותן. הגיטו כולו בער באותו היום. היהודים החרדים לא השתתפו בלחימה אלא העדיפו לומר פרקי תהילים בבית הכנסת. כולם נשרפו שם חיים. הלחימה נמשכה שלושה ימים. הלוחמים היו מעטים ונלחמו בגרזנים מול מכונות יריה. הם הצליחו לפרוץ את שערי הגיטו, כ-1200 איש פרצו החוצה אל היערות.
הוא קרא ליהודים לברוח. אך הוא עצמו חש אחראי לגורל יהודי עיירתו ונשאר במקום. הוא נקרא לחקירה אצל הגרמנים ומשנשאל על ידי הקצין מי אירגן ופיקד על ההצתה והמרי ביום חיסול הגטו השיב שהוא האחראי, והוסיף: "הגרמנים ינחלו תבוסה... את נקמת דמנו ינקמו אחרים... את כל העם היהודי לא תשמידו... לעולם לא ימחלו לכם על הדם השפוך".
הוא ביקש למות בבית הקברות ולהקבר בין קברי אבותיו ויהודי עיירתו. משאלתו זו נתנה לו.
הצעירים נותרו ונלחמו עד שהאחרון בהם נפל. היער היה רחוק, ורבים נהרגו בדרך לשם. גם אלו שהגיעו ליער סבלו חרפת רעב, בעיקר הזקנים, הנשים והטף. הכפריים האוקראינים הסגירו רבים מהם או ירו בהם בעצמם. כ-300 נשים וילדים נאלצו לשוב לטוצ'ין, אך הם נורו במקום.
בינואר 1944 נכנסו חיילים סובייטים לטוצ'ין ושחררו אותה. בין המשוחררים נותרו רק 20 יהודים קשישים.