ראובן דפני

נולד בשנת 1913 בזגרב שביוגוסלביה בשם ראובן קאנט (Ruben Kandt). כשהיה בן 14 עברה משפחתו לווינה, שם נחשף לראשונה לאנטישמיות וזיקתו לציונות התחזקה. הוא החל ללמוד בבית ספר יהודי ולמד עברית כדי לעלות ארצה ולהתיישב בה. בשנת 1936 עלה ארצה בגפו והיה ממייסדי קיבוץ עין גב.

בינואר 1940 התגייס לצבא הבריטי, וחווה את מראות הנסיגה מפני הגרמנים בכרתים וביוון. בשנת 1944 , התנדב לצנוח ביוגוסלביה. הוא שירת במחלקת שירותי המודיעין של חיל האוויר המלכותי, שם הוטל עליו להקים את המדור היוגוסלבי, שיעסוק בקשר עם הפרטיזנים. נשלח לבית הספר לצניחה ברמת דוד ולאחר אימון קצר נלקח לקהיר ומשם לבארי שבאיטליה.

ב-14 במרץ 1944 הוצנח בצפון יוגוסלביה, כחלק מקבוצה ראשונה של ארבעה צנחנים עבריים: ראובן דפני, חנה סנש, יונה רוזן ואבא ברדיצ'ב. חודש ימים לאחר מכן הצטרפו אליהם גם יואל פלגי ופרץ גולדשטיין. על המשלחת הוטל לארגן העברה של שליחים לרומניה ולהונגריה, ועליו הוטל "להשאר ביוגוסלביה ולשמש נקודת קשר בין החברים היוצאים אל הארצות ההן לבין המפקדות אשר בבארי ובקהיר, ולפעול בשטח היוגוסלבי". כמי שנולד ביוגוסלביה והיה דובר את שפת המקום, מילא תפקיד מרכזי בכל זמן שהייתו במקום והיה איש מפתח של יחידת המודיעין MI9 (יחידה קטנה ואיכותית שעסקה בחילוץ טייסים, שבויים ובורחים-בכוח) בזירה. באמצעותו חולצו אנשי צוות אוויר רבים של בעלות הברית וניתן לומר בוודאות ששליחותו היתה בעלת ערך מבצעי רב.

בערב ראה"ש תש"ה, ה- 17/9/1944, צנח בפעם השנייה ביוגוסלביה ושהה שם כחודש. במרץ 1945 השתחרר משירות צבאי.

באביב 1946 לאחר שחזר לקיבוץ, יצא  לשליחות למטרת רכש נשק בארצות הברית עבור ההגנה. ב-1948 עם הקמת משרד החוץ, יצא לגייס כספים בשביל המדינה הצעירה בניו יורק. הוא נבחר להיות בין ראשוני הדיפלומטים של מדינת ישראל, והיה הקונסול הראשון בלוס אנג'לס. בין השנים 1956-1953 שימש קונסול הסברה בניו יורק. ב-1960 קרא לו ראש הממשלה דוד בן-גוריון להקים ולנהל את רשות הספורט והחינוך הגופי במשרד החינוך. עם סיום תפקידו ברשות הספורט  יצא לבומביי וכיהן בתפקיד הקונסול כללי בהודו, ובראשית שנות השבעים שירת כשגריר בקניה. הוא היה דובר משרד החוץ, ומ-1975 - שגריר בתאילנד. ב-1982 פרש ממשרד החוץ ובמשך 13 שנה שימש סגן יו"ר יד ושם. בשנים האלה התפתח והתרחב מפעל ההנצחה בהר הזיכרון ונחנכו האנדרטה ללוחמים ולפרטיזנים היהודים, יד לילד ובקעת הקהילות, הונחו היסודות להקמת המכון הבינלאומי למחקר, ובית הספר המרכזי להוראת השואה החל בפעילותו.

על פעילותו בתחומי החינוך, היחסים הבינלאומים, ההנצחה ופיתוח החינוך הגופני הוענק לו עיטור הכבוד "יקיר ירושלים".

במלאת 60 למרד גטו ורשה היה בין מדליקי המשואות בטקס הממלכתי ביד ושם.

נפטר ב-3 ביוני 2005, בגיל 92.