פאני לוץ

נולדה בפינסק. בגיל רך הובאה לורשה, שם למדה באוניברסיטה וסיימה את האקדמיה לחינוך גופני, בית ספר המיועד בדרך כלל לילדי האצולה הפולנית. בתקופת לימודיה היתה פעילה בקורפורציה האקדמאית "אביביה" וב"מכבי". בורשה עבדה כמורה להתעמלות ושימשה מדריכה להתעמלות רפואית בבתי החולים הגדולים. חצי שנה לפני מלחמת העולם נשלחה מטעם משרד החינוך הפולני לשבדיה, להשתלם בהתעמלות רפואית.על אף האפשרות להשתקע בשבדיה, חזרה ברכבת האחרונה לורשה.

לאחר נפילת ורשה, עברה לפינסק, שם הועסקה בבית החולים. בתקופת הכיבוש הנאצי, סירבה לעבוד ביודנראט בפינסק, ושימשה קשרית של גרעיני הפרטיזנים הראשונים. עם חיסול גטו פינסק ורציחת כל אנשיו, הייתה מהבודדים שהצליחו להימלט ליערות פוליסיה ולהצטרף לפרטיזנים. ביחידת הפרטיזנים עבדה תחילה כ"אחות" בפלוגות קטנות, ולאחר מכן, כרופאה ראשית של בריגדת הפרטיזנים, הקימה חדר ניתוחים וביצעה ניתוחים רבים.

לאחר השחרור התמנתה כמפקחת לחינוך גופני מטעם משרד החינוך הפולני. על אף מעמדה, ותפקידה המרכזי הרגישה פאני כי עקב היותה אישה ויהודייה, היא לא קיבלה את היחס והכבוד הראויים מצד עמיתיה. בשנת 1946 הגיעה לארץ עם בעלה, רפאל לוץ, נציגה הכללי הראשון של פולין הדמוקרטית. ב-1950 חזרה לפולין, אירגנה ועבדה כמנהלת אגף השיקום לילדים נכים. באותו זמן עשתה את התואר השני. ב-1954 עלתה ארצה בשנית. ריכזה זכרוניתיה מהמלחמה בספר "נערה מול גרדום", בהוצאת מורשת וספריית פועלים, תשל"ב 1971