משקלו של המודיעין במתקפות פתע

משקלו של המודיעין במתקפות פתע
אל"מ (מיל) בני מיכלסון
 לפני 70 שנה הונחתו שתי מתקפות פתע מהמפורסמות ובעלות ההשפעה הגדולה ביותר בהיסטוריה.
ב- 22 ליוני 1941 פלשו הגרמנים לברה"מ תוך הפתעה מוחלטת לצבא האדום ולמדינה הסובייטית וכחצי שנה אחר-כך, ב- 7 לדצמבר 1941 הנחיתו היפנים מתקפת פתע על ארה"ב באמצעות תקיפת הצי האמריקאי בבסיסו אשר בפרל-הרבור באיי הוואי.
מחקרים רבים נעשו על תפקידי המודיעין במתקפות פתע אלו תוך הטלת האשמה על עיוורונם של שירותי המודיעין בשתי המעצמות.
במאמר שלהלן אנו נעשה שימוש בתפקידם המרכזי של שני אישים יהודים אשר מילאו תפקידי מפתח באירועים הללו על מנת להוכיח כי שורש ההיחשפות למתקפת פתע אינה תולדה של מחסור במידע, אשר הובא ע"י שירותי המודיעין לרוב, אלא בקונצפציה (תפישה) מבצעית מוטעית של המציאות אשר גרמה להפתעה על אף המידע הרב והאיכותי אשר הגיע לשולחן הקברניטים.
הדרמה בשגרירות ברה"מ בווישי
ב- 21 ביוני 1941, יממה לפני הפלישה הגרמנית לרוסיה, קיבלה ראשות "התזמורת האדומה"[1] באמצעות מקורותיה בברלין, מידע מאומת כי הפלישה הגרמנית לרוסיה תצא לפועל למחרת. עדיין היה זמן מספיק להעביר התרעה ולהעמיד את הצבא האדום במצב כוננות. מפקד "התזמורת", טרפר, אץ עם סגנו לווישי, בירת צרפת לאחר הכניעה לגרמניה בשנה הקודמת, בה שכנו גם השגרירויות הזרות. הם נכנסו לשגרירות הסובייטית לפגישה מיידית עם הנספח הצבאי, גנרל סוסלופרוב (IVAN A. SUSLOPAROV). הנספח היה מסופק לגבי המידע וניסה לשכנע את טרפר וסגנו: "אני אומר לכם, שאתם טועים טעות מוחלטת. היום ממש פגשתי את הנספח הצבאי היפני שהגיע מברלין. הוא אישר לי כי גרמניה איננה מתכוננת למלחמה. אפשר לתת בו אימון".[2] אולם טרפר העדיף לתת אימון במקורות שלו ועמד על כך, שסוסלופרוב ישלח את השדר המתריע.
ב- 23 ליוני הגיע לווישי קולונל וולוסיוק (Makar M. Volosiuk), הנספח האווירי הרוסי ועוזר הנספח, שיצא את מוסקבה שעות ספורות לפני תחילת הפלישה הגרמנית. הוא סיפר כי לפני צאתו נקרא אל "המנהל" שהטיל עליו למסור לטרפר הודעה: "אמור לאוטו (שם הקוד של טרפר) כי העברתי ל"בוס" הגדול את ידיעותיו בנוגע להתקפה הגרמנית הממשמשת ובאה. ה"בוס" הגדול משתומם, שאדם כמו אוטו, איש מודיעין ופעיל ותיק, ילך שולל אחר התעמולה האנגלית. תוכל למסור לו על הכרתו האיתנה של ה"בוס" הגדול, כי המלחמה עם גרמניה לא תפרוץ לפני 1944....".
"הכרתו האיתנה" של סטלין עתידה הייתה לעלות ביוקר רב. בשעות הראשונות למתקפה הגרמנית, חרף כל ההוכחות (ראה להלן), אסר סטלין כל תגובה, משום שחשד עדיין, כי המדובר בפרובוקציה.[3] כאשר כבר אושר למפקדי הצבא האדום "להדוף את האויב אל מעבר לגבול" היה זה לאחר שחדרו היחידות המשוריינות של הצבא הגרמני, עשרות קילומטרים לתוך שטח רוסיה.
 המודיעין הרוסי
המודיעין הסובייטי ערב הפלישה הגרמנית כלל שתי זרועות מרכזיות:
·        שירות המודיעין של משרד ההגנה.
·        שירות המודיעין של משרד הפנים.
השירות השני אשר כלל את מערך המודיעין המסכל (NKVD) ומשמר הגבול לא ידונו כאן.
שירות המודיעין הצבאי (RU לעתיד GRU) נשא בנטל הכנת המודיעין למלחמה באירופה (כמו למלחמה בזירות אחרות – אויבות בכוח) ולמודיעין מלווה במהלך המלחמה.
מערך האיסוף של שירות המודיעין התבסס בעיקר על יומינט (HUMINT) אשר כלל שלושה מרכיבים עיקריים: הנספחים הצבאיים ובעלי תפקיד אחרים, במסווה, בנציגויות הדיפלומטיות של ברה"מ ברחבי העולם, סוכנים מושתלים בארצות היעד – ובכלל זה במדינות אירופה שונות וחברי המפלגות הקומוניסטיות בעולם כולו אשר היו מאוגדים בקומינטרן[4] שמושב הנהלתו היה במוסקבה. יש לציין שמערך עצום זה של סוכנים וסייענים בעולם כולו, ובמיוחד חברי המפלגות הקומוניסטיות, פעלו בעיקר מסיבות אידיאולוגיות והיו בעלי מוטיבציה גבוהה ביותר. כמו כן פעלו עבור שירות המודיעין הרוסי מגוון רחב של "ארגוני חזית" – איגודים מקצועיים, עיתונים וכתבי עט אשר הזרימו כמויות עצומות של דיווחים וחומר מסוגים שונים ובכלל זה ספרות מקצועית צבאית, תקנוני שדה של הצבאות השונים וספרות תו"ל מגוונת, מידע רב על אמצעי לחימה חדישים ועל שינויים ארגוניים בצבאות, מסמכי מטה ומדיניות וכדומה.[5] יש לזכור שבתקופה זו התנהלה מלחמה באירופה בין גרמניה לאנגליה ובבלקנים והמעקב אחר המלחמה והצבאות היריבים היה הצי"ח המרכזי של שירות המודיעין הרוסי.
מערך המחקר התבסס על מנהלת המודיעין (המשרד ה- 5) של משרד ההגנה. היה זה למעשה גוף מטה הכפוף לשר ההגנה וצריך לספק את המודיעין למטכ"ל ולכוחות המזוינים על סמך המידע שהתקבל ממערך האיסוף. למשרד ה- 5 היו סמכויות הכוונה ותיאום כלפי מערך האיסוף, אולם פורמלית היה כפוף מערך זה לשר ההגנה ישירות.
לאופולד טרפר (TREPER) ו"התזמורת האדומה
רשת הסוכנים של מנהל המודיעין במשרד ההגנה של ברה"מ (GRU), "התזמורת האדומה", החלה לפעול ב- 1939, כשנה אחרי שהחל טרפר בהקמתה, והמשיכה לפעול כארבע שנים - עד 1943. מקורותיה של הרשת התבססו על קצינים בעלי נגישות גבוהה למידע סודי במפקדת חיל האוויר הגרמני ובמשרד הכלכלה. החברה העסקית של טרפר הייתה בעלת קשרים עסקיים וחברתיים הדוקים עם שלטונות הכיבוש בצרפת (אחת הסוכנות הייתה מזכירתו של מפקד הצבא הגרמני בצרפת) ועם ארגון הבנייה והתשתיות "טודט", עובדה שאפשרה לו לקבל מידע פוליטי וצבאי בעל ערך רב.[6] הישגיה העיקריים של הרשת במהלך המלחמה כללו מידע מדויק על הצבא הגרמני - סדר כוחות, עוצמה, היערכות ופעילות עד לרמת הגדוד בצבא והטייסת בחיל האוויר, ובתוך כך מידע טכני מפורט על אמצעי לחימה חדישים כמו טנקים ומטוסים. בין השאר הועברו לברית-המועצות התכניות המפורטות והתחזיות לייצור מטוסי קרב וטנקים בגרמניה, ומהן ניתן להסיק כי הטנקים הסובייטיים (בעיקר T-34 ו-KV) עלו באופן ברור על הטנקים החדישים ביותר שיוצרו בגרמניה. מעקב מפורט זה אחר הצבא הגרמני נמשך עד למערכת סטלינגרד ועד בכלל.
הארגון הצליח לשים את ידו על מרבית התכניות האופרטיביות של הפיקוד העליון הגרמני ולהעבירן לברית-המועצות. לשיא הישגיו הגיע בלי ספק בהעבירו במדויק את ההוראה מס' 21 של היטלר והתכנית האופרטיבית להוצאתה אל הפועל – "מבצע ברברוסה" - הפלישה הגרמנית לברית-המועצות. מידע זה נראה חיוני כל כך עד שטרפר חרג באופן מסוכן מכללי הכיסוי והמידור שלו והגיע באופן אישי לשגרירות ברית-המועצות בווישי, (ראה לעיל) על מנת לוודא שיועבר המידע הקריטי למוסקבה בזמן. אמנם זה היה צעד דרמתי אחרון לקראת הפלישה, אולם במשך חודשים העבירה הרשת מידע מדויק על ריכוז הכוחות הגרמניים לפלישה ולבסוף אף את התאריך והשעה המדויקים שלה.[7]  
הידיעות שהגיעו לקרמלין
ב- 18 לדצמבר 1940 חתם היטלר על הוראה מס. 21 – "מבצע ברברוסה" לפלישה לברה"מ. התראה מיידית נשלחה למרכז במוסקבה ע"י ריכרד זורגה, שהעביר העתק מהוראה זו.[8]  משך שבועות על גבי שבועות קיבלה מנהלת שירותי המודיעין של משרד ההגנה הסובייטי, שישבה במוסקבה ידיעות רבות על תכונת הצבא הגרמני. בראשית 1941, העבירה התזמורת האדומה, על בסיס מקורותיה במטכ"ל הגרמני פרטים מדויקים על המבצע הצפוי, הרעשות מרוכזות על לנינגרד, קייב וויבורג...מספר הדיביזיות שיוטלו למערכה וכו'. בפברואר שלח טרפר שדר מפורט שנקב במספר המדויק של הדיביזיות, שהוצאו מצרפת ומבלגיה ונשלחו מזרחה. במאי 1941 העביר טרפר, באמצעות הנספח הצבאי בווישי, גנרל סוסלופרוב, את תוכנית המתקפה הצפויה תוך ציון תאריך ה- 15 למאי 1941 כתאריך המתקפה, לאחר מכן מסר על שינוי התאריך ולבסוף את התאריך הסופי. ב- 12 למאי הזהיר זורגה את מוסקבה, כי 150 דיביזיות מרוכזות לאורך קו המגע עם הרוסים. ב- 15 בו נקב בתאריך ה- 21 ליוני כיום הפלישה, תאריך אותו אישרו מקורות ברלין של התזמורת האדומה.[9]
ידיעות אלו לא הגיעו אך ורק לידי שירותי המודיעין הסובייטים. ב- 11 למרץ 1941 מסר הנשיא רוזוולט לשגריר הסובייטי בוושינגטון, את פרטי "מבצע ברברוסה" כפי שנאספו ע"י מקורות אמריקנים.[10] ב- 10 ליוני נמסרו ידיעות זהות ע"י מנכ"ל משרד החוץ הבריטי, אלכסנדר קדוגן. סוכני השדה הסובייטים שפעלו באיזורי הספר ברומניה ובפולין וכן סיורי משמר הגבול הרוסי בגזרות אלו דווחו בפרוטרוט על ריכוזי הכוחות הנאציים.[11]
30 שנה אחרי המלחמה אישר המרשל הסובייטי גוליקוב (Golikov) רשמית, בכתב-עט היסטורי סובייטי את ערכן של הידיעות החשאיות שנתקבלו: ..."לשירותי המודיעין הסובייטים נודע בעוד מועד על התאריכים של ההתקפה ועל הדחיות של המתקפה על ברה"מ והן הקדימו במתן ההתרעות... שירותי המודיעין סיפקו חומר מדויק בנוגע לפוטנציאל הצבאי של גרמניה הנאצית, הכוחות האפקטיביים, הכמויות של הציוד והתוכניות האסטרטגיות של הפיקוד הגרמני..."
המרשל גוליקוב מוסמך בהחלט למסור הצהרה כזו. מיוני 1940 ועד יולי 1941 הוא שימש כראש מנהלת המודיעין של משרד ההגנה הסובייטי. בהסבריו חבויות הסיבות למפלה הרוסית לאחר הפלישה הגרמנית. התשובה מקופלת בתזכיר ששלח גוליקוב לפיקודיו ב- 20 למרץ 1941: "יש להתייחס אל כל הידיעות הטוענות, כי המלחמה ממשמשת ובאה כאל זיופים ממקורות בריטים ואפילו גרמנים".
בשולי ידיעות שהגיעו מזורגה או מהתזמורת האדומה נהג גוליקוב לרשום "סוכן כפול" (לגבי זורגה) או "מקור בריטי" לגבי טרפר.
כל זאת על מנת לרצות את רצונו של סטלין אשר האמין באמת ובתמים כי הגרמנים לא יפנו נגד רוסיה לפני שישלימו את הניצחון על בריטניה, כיוון שהמלחמה בשתי חזיתות לא הגיונית. מה עוד שהצבא הגרמני חלש יותר מהסובייטי ואינו מוכן למלחמה בחורף (ביגוד, שמנים דלקים...).[12]
אדמירל קלוד צ'רלס בלוך (BLOCH) והתקיפה של פרל-הרבור
לאחר שפיקד על צי ארה"ב במשך שנתיים וכתפקיד אחרון לפני פרישה לגמלאות, התמנה האדמירל היהודי בלוך, בחודש, אפריל 1940, למפקד הפיקוד ה- 14 של הצי בפרל-הרבור אשר בהוואי במגמה לאפשר לו סיום שירות שקט ונעים באזור הנופש היוקרתי ביותר של אמריקה.
בדצמבר 1941, ערב המתקפה היפנית על פרל הרבור, מנה צי ארה"ב, 800 ספינות בשירות פעיל. בהן: 8 נושאות מטוסים, 17 ספינות מערכה, 18 סיירות כבדות, 19 סיירות קלות, 171 משחתות, 112 צוללות, 87 ספינות סיור, 66 שולות/זורעות מוקשים, 221 ספינות הובלה, 67 ספינות הספקה ו- 14 ספינות לתפקידים מיוחדים.
מפקד צי ארה"ב באוקיינוס השקט מפברואר 1941 היה אדמירל קימל (ששרת כמפקד שייטת הסיירות תחת פיקודו של בלוך כאשר זה היה מפקד הצי) אשר ארגן מחדש את הצי לארבעה כוחות משימה (TASK FORCE), מהם 3 לוחמים ואחד, עליו היה מופקד בלוך (מפקדו לשעבר), הפיקוד ה- 14 (או כפי שכונה ע"י קימל – כוח משימה מס. 4). משימתו של הפיקוד הייתה: לארגן, לאמן לפתח ולהגן (מהים) על הבסיסים הימיים בפרל-הרבור ובאיים מידווי ווויק וכן לספק שירותים לוגיסטיים לכל הכוחות הלוחמים בים.[13]
ביוני 1940, לאחר נפילת צרפת והיערכות כוחות יפניים בהודו-סין (מושבה צרפתית), החליטה ארה"ב לבצע כמה צעדים נחושים לבלימת היפנים. הקונגרס אישר תוכנית להגדלת צי ארה"ב ב- 300% עד שנת 1944 וצי האוקיינוס השקט, אשר נמל הבית שלו היה סן דיאגו והיה בחודש מאי 1940 בפעילות תמרונים באזור איי האוואי, הצטווה בסוף התמרונים ע"י הנשיא רוזוולט להישאר בפרל-הרבור כאמצעי הרתעה נגד היפנים. הוראה זו, אשר נחתה בפתאומיות על פיקוד הצי, באה כחודשיים לאחר שאדמירל בלוך קיבל את הפיקוד על פרל הרבור – הפיקוד ה- 14 של הצי. באותה עת הצי לא היה ערוך לשינוי קיצוני זה.
בשל המרחקים הגדולים באוקיינוס השקט, להיערכות הלוגיסטית הייתה חשיבות ממדרגה ראשונה על הצי. הנמלים העיקריים של צי ארה"ב ומספנותיו היו לאורך החוף המערבי של אמריקה בפוג'ט סאונד (PUGET SOUND) ובסן דיאגו. מספנות אלו יכלו לתקן ולשקם ואף לבצע אוברהול שלם לכל הספינות. בעוד נמל פרל הרבור, ב- 1940, אשר היה בסיס לשייטת הוואי (נושאת מטוסים אחת, סיירת אחת ומספר משחתות) יכול היה לספק שירותים מוגבלים בלבד. ספינות יכלו לבצע תיקונים קלים, לתדלק ולתחמש אולם עבור תיקוני עומק היה צורך לשוט ליבשת של ארה"ב.
עם קבלת ההוראה הנשיאותית בשינוי בסיס האם של הצי, החל בלוך מיידית בעבודה מאומצת להפיכת פרל הרבור לבסיס שיוכל לתמוך לוגיסטית בצי האוקיינוס השקט בכל השירותים הנדרשים מלבד התיקונים המעמיקים ביותר. מבדוקים חדשים, מבדוקים יבשים ומיכלי דלק גדולים נוספו ובשנת 1941 כבר הפך בסיס פרל הרבור לבסיס שונה לחלוטין שעבר מהפך של ממש ויכול עתה לשמש כבסיס עיקרי לצי.[14]
מפקד הצי, אדמירל ג'יימס ריצ'רדסון (מחליפו של בלוך ופקודו כמפקד שייטת ספינות המערכה שלו) ומפקד הפיקוד – בלוך, מחו על השינוי והעברת הצי בשל אי מוכנותו הלוגיסטית של הבסיס בפרל הרבור. ריצ'רדסון, בשל מחאתו, הועבר מהפיקוד והוחלף בראשית שנת 1941 ע"י אדמירל האסבנד קימל (KIMEL)[15] ואילו אדמירל בלוך שקע בעבודה להכנת הבסיס למשימותיו החדשות תוך המשך משלוח מכתבי מחאה לוושינגטון המדברים לא רק על הפן הלוגיסטי אלא גם על אי המוכנות של הבסיס מבחינה הגנתית ובעיקר אי יכולתו לעמוד בפני התקפה אווירית אשר מקורה בים (מנושאות מטוסים).
מייד לאחר ההתקפה היפנית על פרל הרבור ב- 7 בדצמבר 1941, החלו רצות שמועות בוושינגטון בדבר אשמתם של הקצינים-המפקדים בפרל הרבור, בין השאר לגבי אלוף הפיקוד אדמירל בלוך. ב- 16 לדצמבר, 9 ימים לאחר התקיפה היפנית, כבר מינה נשיא ארה"ב, פרנקלין דלאנו רוזוולט, וועדת חקירה ממלכתית בראשותו של שופט בית המשפט העליון אוואן רוברטס (ROBERTS) לבדיקת אירועי פרל הרבור. ימים מספר אחר כך טסו חברי הוועדה לפרל הרבור לגביית עדויות במקום. כבר מלכתחילה התברר מהעדויות כי הגנת פרל הרבור הייתה אחריות משותפת של הצבא והצי (אם כי ללא מפקד משותף – לא היה זה פיקוד אחוד) כאשר הצבא אחראי גם על הגנת הנמל והצי כאשר הוא בנמל. ואילו תפקיד הצי הינו מתקפתי – אמנעת האויב מהתקרבות להוואי בטווח אשר יסכן את הבסיסים במרחב. הצי לא היה אחראי על הגנת פרל הרבור במקרה של תקיפה מהאוויר אולם היה עליו לסייע לצבא באמצעים מתאימים בתפקידו זה.[16] הרעיון המבצעי היה שהצי לא אמור להיות בנמל בעת מתקפת אויב, אלא בים הפתוח תוך שמירת גמישות מבצעית ללחימה באויב, ובמיוחד באמצעות נושאות המטוסים שלו כנגד האיום מהאוויר אשר אל להן להיתפס בבסיס כברווזים במטווח אלא לנהל מבצעים התקפיים כנגד נושאות המטוסים של האויב.
בעדותו בפני הוועדה התייחס בלוך לאיום של תקיפה מהאוויר והסביר שאפשרות זו נלקחה בחשבון ולשתי הזרועות ברור היה שסיורי אוויר היקפיים (ברדיוס של 360 מעלות) בעומק האוקיינוס מסביב לאיים הינם אחת השיטות היעילות ביותר לאתר צי אויב מתקרב, להתריע ולפעול כנגדו. להפעלת שיטה זו אף נעשתה עבודת מטה מקיפה ע"י המטות שלו ושל גנרל שורט (מפקד הצבא באי) והמסקנה הייתה שיש צורך בכמות של בין 200 ל- 300 מטוסים לביצוע משימה זו: "על הנייר, הובטחו לנו 108 מטוסים לסיורי עומק ימיים במסגרת תוכנית העבודה של הצי המתייחסת לפיקוד ה- 14... התוכנית הייתה להקים 9 טייסות סיור ועוד 2 טייסות תצפית אולם עד לתחילת המתקפה לא סופק אף מטוס כיוון שאף מטוס לא נבנה עד אז".[17]
הסתבר כי במשך כל שנת 1941, ביקש בלוך שוב ושוב תגבור בכוח אדם ואמצעי לחימה לצורך הגנת הבסיס אולם ההיענות הייתה מועטה עד אפסית. לכוחות ארה"ב באותה עת היו עדיפויות וקדימויות אחרות כמו אירופה (בריטניה) והפיליפינים.
בלוך המשיך "להפציץ" את משרד הצי בוושינגטון בדרישות הנובעות מהעברת הצי לפרל הרבור וצורכי ההגנה עליו, ובין השאר למשחתות, מטוסי יירוט, מפציצים, מטוסי סיור ותותחי נ"מ. התשובה הייתה שהמשרד עושה ככל יכולתו להיענות לבקשות. כתוצאה ממאמציו של בלוך הוא תוגבר לבסוף בפלגה בת 4 משחתות (רק לאחת מהן היה ציוד גל"צ) ובפלגה בת 4 שולות-מוקשים.[18] בלוך הפעיל מייד כוח חדש זה של המשחתות בסיורים תכופים בפתחת הנמל ואילו את שולות המוקשים בסיור התעלה הראשית של הנמל. אמצעים אלו אפשרו את השמדת כל 4 צוללות הננס היפניות שתקפו את פרל הרבור ב- 7 לדצמבר במקביל לתקיפה האווירית.
אולם מטוסי סיור ארוכי טווח לא התקבלו וכן תותחי נ"מ, זאת על אף מזכרו המקיף והמפורט של בלוך בנושא פגיעותו של בסיס פרל הרבור מתקיפה אווירית שנשלח בפעם האחרונה ב- 1 למאי 1941, כחודשיים לפני הפלישה הגרמנית לרוסיה ו- 7 חודשים לפני התקיפה היפנית על פרל-הרבור.[19] 
לאחר סיום עבודתה של וועדת רוברטס, הועברו מתפקידם, אדמירל קימל וגנרל שורט, מפקדי הצי והצבא בעת התקיפה ואילו בלוך התבקש להמשיך בתפקידו ולשקם את בסיס הצי בפרל הרבור ואת מתקניו. גם בתפקיד זה השלים אדמירל בלוך שרות של שנתיים, עד אפריל 1942 ובתוך זמן קצר ביותר, כארבעה חודשים, הצליח להחזיר את הנמל שוב לתפקידו כבסיס העיקרי של הצי.
מעדותו של אדמירל בלוך ופניותיו הרבות למפקדת הצי בוושינגטון, ברור כי לא היה כאן מחסור במודיעין לגבי עוצמתו ויכולותיו של הצי היפני.
באיסוף ועיבוד המידע לגבי הצי היפני ועוצמתו נעשה ע"י המודיעין האמריקאי שימוש בעבודתו החלוצית של קצין המודיעין היהודי קולונל וויליאם פרידמן אשר היה מפענח הצפנים הראשי של משרד ההגנה האמריקאי משך המלחמה, ראש פרוייקט "מג'יק" לפיצוח קוד "ארגמן" היפני אשר הניב מידע לא יסולא בפז לאמריקאים על כוחות הביטחון היפנים בכלל והצי המלחמתי בפרט.[20]
תקיפת בסיס פרל הרבור באמצעות נושאות מטוסים יפניות נחזתה כמעט במדויק ואף נבנתה תוכנית למניעתה תוך דרישת האמצעים המתאימים. אלא שהפיקוד העליון האמריקאי לא האמין שיש היתכנות גבוהה לביצוע מבצע ארוך טווח ונועז מסוג זה ע"י היפנים ולכן לא העלה את העדיפויות למתן אמצעי הגנה נאותים לפרל הרבור.
סיכום
 בשני האירועים הנסקרים אשר התרחשו לפני 70 שנה והיו בעלי השפעה היסטורית מעבר למקום ולזמן התרחשותם ברור כי לפיקוד העליון בברה"מ ובארה"ב לא היה מחסור בידיעות בדוקות ובמודיעין מהימן לגבי המתקפות העומדות בשער. עולם לא סטלין ולא רוזוולט, כל אחד מסיבותיו שלו, לא אוו להאמין למודיעין, והתוצאות של התעלמות זו היו הרות אסון.
קברניטים מסוגים שונים ובמקרים הללו אין אנו רואים הבדל בין הדיקטטור העריץ הבולשביקי לדמוקרט הליברל האמריקאי. שניהם לא רצו להודות שהמדיניות שלהם אותה ניהלו בשנים שקדמו למתקפות הובילו למתקפות הבלתי נמנעות של המאוימים על ידם, יריביהם.
סטלין העדיף להאמין להיטלר ולמכתבים אשר שלח לו ולא לכל המודיעין שהונח לפניו.[21] ואילו רוזוולט לא האמין עד לרגע האחרון (מנקודת מבט של עליונות מערבית) שליפנים יש יכולת והעזה לתקוף את פרל הרבור.
שני מנהיגים אלה עשו חישוב רציונלי של יחסי כוחות ועוצמה וכן של פוטנציאל לאומי וזמן ומרחב, כאשר תוצאות כל הערכות המצב שלהם, אחת אחר השנייה הובילו לתפיסה המוטעית כי יריביהם (אויביהם בכוח) לא יתקפו כיוון שהם נחותים ולא יוכלו לעמוד לאורך זמן אל מול צבאותיהם שלהם.
נראה כי גם במקרים הללו חזרה על עצמה אמרתו המפורסמת של מולטקה "הזקן" (הרמטכ"ל הגרמני במלחמות פרוסיה-אוסטריה ופרוסיה-צרפת) כי לאויב יש תמיד (בהערכות המצב) שלוש דרכי פעולה אפשריות ובדרך כלל הוא בוחר ברביעית.[22]
 
ביבליוגרפיה
1.            טרפר לאופולד, התזמורת האדומה שלי, עידנים, ירושלים, 1975.
2.            גולדנשטיין אלכסנדר, מבט חדש על הפתעת "ברברוסה", מערכות 400, מאי 2005.
3.            מיכלסון בני, קולונל וויליאם (וולף) פרידמן, חלוץ הפיצוח של קודים וצפנים, מבט מל"מ 39, דצמבר 2004.
4.            מיכלסון בני, ליאופולד טרפר ו"התזמורת האדומה", מבט מל"ם, גיליון 41, יוני 2005.
5.        Greaves Percy L. Jr and Bettina B. Greaves, ed PEARL HARBOR THE SEEDS AND FRUITS OF INFAMY, Mises institute, 2010.
6.        Gudmens Jeffrey J., Staff Ride Handbook for the Attack on Pearl Harbor,7 December 1941: A Study of Defending America, Combat Studies Institute Press Fort Leavenworth, Kansas 2005
7.        Kulkov E. N. (ed), Stalin and the Soviet-Finnish War, 1939-1940, Frank Cass, London, 2002.
8.  Murphy David E., What Stalin Knew, the enigma of Barbarossa, Yale University press, 2005.

[1] רשת הסוכנים הסובייטית רחבת ההיקף והמשמעותית ביותר באירופה בתקופת הפלישה הגרמנית לרוסיה, בראשה עמד הקולונל היהודי לאופולד טרפר.
[2] לאופולד טרפר, התזמורת האדומה שלי, עידנים, ירושלים, 1975, עמ' 111.
[3] David E. Murphy, What Stalin Knew, the enigma of Barbarossa, Yale University press, 2005, p. 162.
[4] קומינטרן – ארגון המפלגות הקומוניסטיות העולמי, מושב הנהלתו היה במוסקבה, נוהל ע"י המפלגה הקומוניסטית של ברה"מ – ומזכירה הכללי - סטלין, ממנה קיבל הכוונה ואליה דיווח. היה אמור להיות הכלי העיקרי במהפכה הקומוניסטית של העמלים בעולם כולו. בוטל ב- 1943.
[5] E. N.Kulkov (ed), Stalin and the Soviet-Finnish War, 1939-1940, Frank Cass, London, 2002, Foreword.
[6] החברה המסחרית מעיל הגשר המובחר מתוצרת חוץ, שימשה ככיסוי לפעילות המודיעינית של התזמורת האדומה אולם גם נשאה רווחים אשר מימנו את הפעילות באירופה ללא תלות במרכז במוסקבה.
[7]  בני מיכלסון, ליאופולד טרפר ו"התזמורת האדומה", מבט מל"ם, גיליון 41, יוני 2005.
[8] ראש רשת סוכנים סובייטית שישב ביפן וקיבל מידע רצוף באמצעות השגרירות הגרמנית שם, ראה הספר רשת זורגה בהוצאת מערכות.
[9] טרפר, שם, עמ' 110.
[10]  Murphy, Ibid, p. 146.
[11] Murphy, Ibid, p. 124.
[12] אלכסנדר גולדנשטיין, מבט חדש על הפתעת "ברברוסה", מערכות 400, מאי 2005, עמ' 35-36. וכן Murphy, Ibid, p. 145.
[13] LTC Jeffrey J. Gudmens, Staff Ride Handbook for the Attack on Pearl Harbor,7 December 1941: A Study of Defending America, Combat Studies Institute Press Fort Leavenworth, Kansas 2005, p. 11.
[14] Gudmens, ibid, p.45.
[15] Gudmens, ibid, p.50.
[16] בעת ההיא חיל האוויר היה חלק מהצבא, אשר היה אחראי כנגד תקיפה מהאוויר של האויב.
[17] Percy L. Greaves, Jr and Bettina B. Greaves, ed PEARL HARBOR THE SEEDS AND FRUITS OF INFAMY, Mises institute, 2010, p. 381.
[18] Percy L. Greaves, Jr and Bettina B. Greaves, ed, ibid, p. 386.
[19] הוצג כראיה בפני וועדת החקירה של הצי בפיקוד אדמירל הארט כמוצג מס. 23.
[20] בני מיכלסון, קולונל וויליאם (וולף) פרידמן, חלוץ הפיצוח של קודים וצפנים, מבט מל"מ 39, דצמבר 2004.
[21] Murphy, Ibid, p. 185.
[22] על כך גם עמדה וועדת אגרנט במסקנותיה לגבי מלחמת יום הכיפורים וצינה את הסכנה שבסיבור הגיון האויב.