לוחמים יהודים והולנד במלחמת העולם השנייה

לוחמים יהודים והולנד במלחמת העולם השנייה
אל"מ (מיל') ד"ר בני מיכלסון

הולנד נכבשה ע"י הצבא הגרמני בתוך חמישה ימים בחודש מאי 1940. היה זה במסגרת המתקפה הגרמנית הכוללת במערב אשר בסיומה נכבשו ארצות השפלה (הולנד, בלגיה ולוקסנבורג) וצרפת. הולנד הייתה אחת המדינות האחרונות ששוחררו מהכיבוש הנאצי, רק ב- 5 במאי 1945, דהיינו היא הייתה חמש שנים תמימות תחת כיבוש גרמני.

מלכת הולנד, וילהלמינה, הצליחה להמלט לאנגליה יחד עם שרי ממשלתה ולהמשיך את המאמץ המלחמתי מלונדון. לרשותה עמדו עדיין מושבות הולנד בדרום-מזרח אסיה ובים הקריבי, צי מלחמתי לא מבוטל והצי המסחרי הרביעי בגודלו בעולם. נכסים ואמצעים אלו הועמדו לרשות בריטניה, ואחר-כך לרשות ארה"ב (עם כניסתה למלחמה) במסגרת מלחמתן של בעלות-הברית כנגד מכונת המלחמה הנאצית ועוצמתה של יפן במזרח הרחוק.

יהודי הולנד שרתו בכל זרועות הכוחות המזויינים וזירות המלחמה בהן השתתפו ההולנדים, ובכלל זה נטילת חלק בתנועת ההתנגדות בהולנד הכבושה.

הקרב על "מבצר הולנד" 10 – 14 מאי 1940

הולנד הינה מדינה מישורית המשתרעת בדלתה של שלושה נהרות, מהגדולים באירופה, והנשפכים לים הצפוני: המאז, הואל והריין. מיקומה זה בשפכי הנהרות הפך אותה למעצמה מסחרית שהתפתחה לשלוט על הסחר האירופאי (שרובו הובל בנהרות) והיצוא מאירופה לאוקיינוס האטלנטי ולעולם כולו. במאה ה- 17 זכתה הולנד בעצמאותה, לאחר מלחמה אכזרית עם ספרד (קודם הייתה מושבה ספרדית) והדפה את נסיונות הצבא הצרפתי לכבשה במתקפה מדרום. במקביל, נאבקה על השליטה בימים עם מעצמות התקופה והביסה את ציי פורטוגל וספרד ולבסוף גם את הצי הבריטי והפכה למעצמה הימית המובילה בעולם. מצבה זה יצר שני מוקדי כוח מרכזיים במדינה: משפחת המלוכהשטיפחה את הצבא – הכוח היבשתי – שבראשותו תמיד עמדו בניה ומפלגת הסוחרים שטיפחה את הצי המסחרי בים וצי מלחמתי להגן על האינטרסים המסחריים הגלובליים של המדינה. היעדים המדיניים של הולנד נתנו תמיד העדפה לתחום הכלכלי-מסחרי על פני התחום המדיני, לכן מדיניותה של הולנד איפשר מכירת מספר מושבות לבריטניה כמו מאלה שהיו לה באמריקה, הדוגמא הבולטת הייתה ניו-אמסטרדם שנמכרה לבריטים והפכה לניו-יורק תוך שההולנדים שומרים לעצמם את זכויות המסחר על נהר ההדסון וכך גם את מושבת הכף בדרום אפריקה.

אומת סוחרים זו אשר התמקדה בכל תולדותיה בהתפתחות הכלכלית ושאפה לשגשוג והעלאת רמת החיים של תושביה, באופן מסורתי שאפה להשקיע בצבא – הכוח היבשתי, רק את המינימום הנחוץ להגנה. במשך למעלה ממאה שנים הצליחה הולנד לשמור על נייטרליות במלחמות ובסכסוכים באירופה והנייטרליות הפכה לאבן הפינה במדיניותה. מדיניות נייטרלית זו השתלמה מאד כיוון שגם במהלך מלחמה וסכסוכים המשיכה הולנד לסחור עם כל הגורמים המעורבים ורק פיתחה את כלכלתה. במיוחד בלט החיוב שבמדיניות זו במלחמת העולם הראשונה בה גייסה הולנד את צבאה, בן 200,000 החיילים וקיימה מצב של כוננות אולם נייטרליותה נשמרה ונראתה כהוכחה ניצחת למדיניות שננקטה.

בראשית שנות העשרים, עם הקמת חבר-הלאומים, לאחר מלחמת העולם הראשונה, האמינו רבים בהולנד שמוסד זה יצליח לשמור על השלום העולמי והולנד יכולה לסמוך עליו. בנוסף היו במדינה מצדדים בפירוק נשק כללי "וכיתתו חרבותם לאתים..." כיוון שהעוצמה האווירית שהופיעה בשדה-הקרב שמה לאל יכולת הגנתית כלשהי וחבל לבזבז כסף על צבא. אווירה ציבורית זו הובילה לשחרור צבא מלחמת העולם הראשונה ולקיצוץ דראסטי בתקציב הביטחון מ- 442 מליון גילדר בסיום מלחמת העולם הראשונה (1918) ל- 127 מליון גילדר בשנת 1920 ול- 75 מליון גילדר בשנת 1933, שנת עלייתו של היטלר לשלטון ובעקבות השפל הכלכלי העולמי.

ערב מלחמת העולם השנייה עמד מספר תושבי הולנד על 8,700,000 בהם 140,000 יהודים. התקן המלחמתי של צבא הולנד בתקופה שבין המלחמות נקבע על 270,000 חיילים אולם בשנת 1933 רק 28,800 חיילים היו בשירות פעיל ובשנת 1936 כלל הצבא 7,907 קצינים ונגדים ועוד 23,184 חיילים. כל שנה (בממוצע) הגיעו כ- 63,000 איש לגיל גיוס אולם נקבע שרק 23,000 יקראו ללבוש מדים ומהם ימויינו ויבחרו רק 19,500 חיילים לשירות כאשר שירות החובה נקבע על 11 חודשים.[1]

תוכנית המגננה של הולנד התבססה על הגנת גבולות המדינה באמצעות גדודי משמר-הגבול אשר ישהו את התקפת האויב עד להצפת הנהרות והתעלות המחברות ביניהם במרחב שנקרא "מבצר הולנד" ואשר כלל את שלושת הערים הגדולות: האג, אמסטרדם ורוטרדם. במקביל להצפות יגוייס סדר-הכוחות עד לתקן מלחמתי מלא וייערך אל מול התוקפן תוך הגנת "מבצר הולנד" עד אשר יגיע הצבא הבריטי או הצרפתי לעזרה. אולם כאמור, ההולנדים בנו על הנייטרליות כמדיניות שתבטיח את בטחונם ותוכניות ההגנה הוכנו רק למקרה הגרוע מכל.

על אף הסימנים המדאיגים מאז עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, רק בשנת 1938 החלה הולנד לחמש שוב את צבאה. סיפוח אוסטריה הווה נורת אזהרה סופית אולם ועידת מינכן אשר בעקבותיה הודיע ראש ממשלת בריטניה צ'מברלין שהשלום הובטח לדורות, שוב העמידה את ההתעצמות הביטחונית בהולנד בסימן שאלה. רק בתחילת שנת 1939 נשלחה משלחת רכש של משרד ההגנה ההולנדי לארה"ב לסכם הזמנות של אמצעי לחימה חדשים. הדגש הושם על אמל"ח להגנת הגבולות ולהגנת נ"מ.

בנוסף על כך סבלה הולנד ממשבר ממשלתי במחצית שנת 1939, עת התפטר שר האוצר על רקע סרובו להגדיל את תקציב הביטחון. רק בחודש אוגוסט הצליחה הולנד להרכיב ממשלה יציבה אשר אישרה את תכניות בניין הכוח הצבאי. במשך השנה שנותרה מפרוץ המלחמה עד לפלישה הגרמנית נעשו מאמצים קדחתניים לגיוס כללי ושידרוג יכולות הלחימה אולם היה זה מאוחר מדי, הזמן לא הספיק לקבל את מרבית האמל"ח שהוזמן ולאמן את החיילים בנשק החדש ובמסגרות הארגוניות שהשתנו.

סדר הכוחות עמד על 4 קורפוסים, כל אחד כלל 2 דיביזיות ואגד ארטילריה, דיביזיה ממונעת קלה שכללה 2 חטיבות על אופניים ועוד 2 גדודים על אופנועים, 5 דיביזיות מילואים, 9 חטיבות מילואים, 24 גדודי מג"ב שאיישו את ביצורי הגבול ועוד שני אגדי נ"מ לתמיכה במבצעי היבשה.[2]

סך כל עוצמתו של הצבא עמדה על 400,000 חיילים ובתוכם גם כ- 5,000 חיילים יהודים. כל קורפוס כלל 28,000 חיילים. לצבא זה לא היה שריון, עוצמתו "המשוריינת" כללה 28 שריוניות בלבד. הצבא נערך כאשר הקורפוס הראשון שימש כעתודה בתוך "מבצר הולנד" והשאר נערכו על בסיס מכשולי המים מברבנט בדרום עד גרונלגן בצפון ברצועת הגנה שכונתה גראבא - פאל. כל המצדיות ששלטו על הגשרים, מעבירי המים והדרכים אויישו והסכרים הוכנו לפתיחת המגופים והצפת שטחים ניכרים ליצירת מכשולים בלתי עבירים לאויב התוקף.

להולנד היו סימנים מעידים למכביר בדבר הפלישה הגרמנית הצפויה ולאחר המתקפה הגרמנית על סקנדינביה באפריל 1940 הכניסה ממשלת הולנד את כל המדינה למצב חירום לאומי כללי לראשונה מאז 1848. הצבא כולו היה בכוננות גבוהה והוקמה מפקדה משותפת לצבא ולצי על פי הנהוג בשעות חירום וגנרל הנרי ווינקלמן (Winkelman), שמונה לתפקיד מפקד צבא היבשה רק מספר חודשים קודם, בפברואר 1940, התמנה למפקד הכללי של הכוחות המזוינים. אולם היו רבים בצמרת הולנד שעדיין לא האמינו שהגרמנים באמת יתקפו ולכן המשיכו להצהיר על נייטרליות ונמנעו מכל תכנון משותף רציני עם בעלות הברית אנגליה וצרפת על מנת לא להרגיז את הגרמנים.

עם הפלישה הגרמנית, ב- 10 במאי 1940, נראה הצבא ההולנדי "על הנייר" כגדול מספיק להגן על המדינה, אולם שנים רבות של הסתמכות על נייטרליות יצרו חולשות משמעותיות בצבא זה. החיילים חסרו נסיון קרבי ומרביתם לא השתתפו אף בתרגילים משמעותיים. כתוצאה מהאיחור הרב בהתחמשות, חסר הצבא באפן משווע מטוסים, תותחים, תותחי נ"ט, טנקים, שריוניות ותחמושת.

עם שחר ה- 10 במאי תקפה הארמיה ה- 18 הגרמנית בפיקודו של לוט. גנרל גיאורג פון קיכלר (Kuchler) בסד"כ של 9 דיביזיות ועוצמה של כ- 250,000 חיילים וכבשה את הולנד בתוך 5 ימים.

המתקפה הגרמנית החלה בסדרת תקיפות מהאוויר כנגד שדות התעופה בהולנד ומתקני מפתח במדינה. בעקבות התקיפות האוויריות החל מבצע מוטס שכלל 5 גדודי צנחנים שמנו כ- 4,000 איש אשר אמורים היו לכבוש שדות תעופה אשר יאפשרו הנחתת הדיביזיה המוטסת ה- 22 (עוד 12,000 איש) במטוסים. למבצע המוטס היו שתי מטרות עיקריות: 1. לשבות במהירות את הפיקוד העליון ההולנדי ובכלל זה את המלכה וילהלמינה וממשלתה בבירה האג ובכך להבטיח ניצחון מהיר. 2. כיבוש והשתלטות על מספר גשרי מפתח ומתקנים על פני נהרות הואל והריין ובכך לאפשר התקדמות מהירה של דיביזיית השריון ה- 9 שהובילה את המתקפה הגרמנית. המטרה הראשונה לא הושגה עקב לחימה נחושה של חטיבה 4 ההולנדית ובמיוחד גדודי הגרנדירים 2 ו- 3 אשר תקפו נגד וכבשו מחדש את שדות התעופה בקרבת הבירה האג ואיפשרו למלכה ולממשלתה וחלק מהמטכ"ל להתפנות לאנגליה.[3] בקרבות אלו הצטיין הקצין היהודי סגן ליונל מדורו אשר השתתף בהתקפת הנגד על הצנחנים הגרמניים בבירה האג. אולם תפיסת הגשרים ע"י הצנחנים בסיוע צי-האוויר ה- 2 הצליחה מעל המצופה ודיביזיית השריון ה- 9 הגרמנית הצליחה להתקדם דרך צפון-ברבאנט, מורדייק ודורדרכט לעבור את מכשולי המים ההולנדיים בקלות יחסית ובכך לנטרל את כל תפישת המגננה ההולנדית. התנגדות נחושה כמו שהפגינו יחידות הולנדיות מדרום לרוטרדם, הודברה בתקיפות אוויריות אשר גרמו גם ל- 800 אזרחים הרוגים ברוטרדם. כשראה מפקד צבא הולנד, גנרל ווינקלמן שתפיסת המגננה שלו קורסת הודיע ב- 14 במאי על כניעה כללית של צבא הולנד. במערכה קצרה זו נפלו 2,200 חללים מצבא הולנד.
ממשלת הולנד בגולה

יום לפני כניעת צבא הולנד ב- 13 במאי, הצליחה מלכת הולנד וילהלמינה להמלט לאנגליה על סיפון המשחתת הבריטית הרווארד (Hereward) שנשלחה במיוחד לחלצה. הפינוי של בנותיה הנסיכות, בוצע במקביל לקנדה וחלק מהמטכ"ל ושרי הממשלה הצליחו להתפנות אף הם בימים 13 ו- 14 במאי.

הצבא, רובו ככולו התמסר לשבי הגרמני לאחר הכניעה אולם הצי, בראשות מפקדו, אדמירל יוהן פורסטנר (Furstner), עיקר קציני מטהו ועוד 26 ספינות ו- 20 ספינות-עזר, 24 מטוסים מאויריית-הצי וכ- 3,000 מלחים הצליחו להתפנות לאנגליה.[4]

כמו כן הצליחו להתפנות כ- 250 מדריכים ופרחי טייס מביה"ס לטיסה של הולנד אשר נקלטו בחיל האוויר הבריטי ופעלו במסגרת 2 טייסות הולנדיות במסגרתו: מס. 320 ו- 322.[5] בהם גם הטייס היהודי רובי כהן שהטיס מטוס-קרב מוסקיטו ונפל מעל צרפת בשנת 1944. כוחות הצבא שהצליחו להיחלץ לאחר הכניעה היו בעיקר אלו שנמצאו בדרום הולנד, במחוז זילנד והצליחו לחבור לבעלות הברית ולצבאות בריטניה וצרפת. עד לפינוי חיל המשלוח הבריטי וכמה מאות אלפי צרפתים מדונקירק נחלצו כמה מאות חיילים הולנדים דרך נמלי ברסט ושרבורג והגיעו לאנגליה. הם כללו 120 קצינים, 360 נגדים ו- 980 חיילים. בבריטניה הם נקלטו ע"י הצבא הבריטי במסגרת "היחידה ההולנדית", יחידה זו התפתחה עד למסגרת חטיבתית עם גיוס אזרחי הולנד שהיו בקנדה וארה"ב וכונתה "החטיבה על שם הנסיכה אירנה" אולם מעולם לא היו בה יותר מ- 1,300 נתיני הולנד. בעוצבה זו שרתו כמה עשרות חיילים יהודים בהם ז'אק גרוטקרק (Grootkerk) ואברהם לוי.

זאת כאשר 27,000 מאזרחי הולנד התנדבו לשורות ה- SS הגרמני והוו את המספר הגדול ביותר של חיילים לא גרמנים ביחידות אלו.[6] בהשוואה ניתן לאמר כי במרבית שנות המלחמה מספר הפעילים בתנועת ההתנגדות ההולנדית לכיבוש לא עלתה על 5,000 איש (רק בשנת 1944 כאשר החלו בעלות הברית להכנס לשטחה של הולנד הצטרפו רבים לתנועת ההתנגדות אבל גם אז היא לא עברה את 12,000 החברים).

על רקע זה והתנהגות ממשלות בלגיה וצרפת אשר לאחר הכניעה המשיכו לשתף פעולה עם הנאצים באופן ממסדי (מלך בלגיה נשאר בארצו בכל שנות המלחמה) יש להעריך עוד יותר את פועלה של מלכת הולנד וילהלמינה.

משפחת המלוכה ההולנדית הייתה בעלת נכסים והמלכה, אישית, שכיהנה משנת 1890 כבר מעל 50 שנים, הייתה באותה תקופה אחת הנשים העשירות בעולם, לא התקשתה לשכור את "סטרטון האוס" בשכונת פיקדלי בלונדון כמושב ממשלתה. אמנם מרבית שרי הממשלה בראשות ראש הממשלה יאן דה גיר (De Geer) עברו ללונדון אולם מנכ"לי משרדי הממשלה והפקידות הבכירה נשארו בהולנד ושיתפו פעולה עם הממונה הנאצי על הולנד, סייקס-אינקוארט. דה גיר אשר האמין שגרמניה תנצח במלחמה הציע למלכה לשוב להולנד ולשתף פעולה עם הנאצים. המלכה וילהלמינה ראתה בכך מעשה בגידה ופיטרה אותו מיידית. על מקומו מינתה לראש ממשלתה את פיטר גרבראנדי (Gerbrandy) אשר הרכיב ממשלה גולה ועמד בראשה בכל תקופת המלחמה.[7] מלונדון המשיכה המלכה לפנות לבני עמה באמצעות תחנת השידור "אוראנג' החופשית" (משפחת המלוכה הייתה בית אוראנג') שהוקמה שם, תוך המרצתם להתנגד לכיבוש הנאצי.

אולם המלכה לא הסתפקה בשידורים מאנגליה להולנד הכבושה אלא העמידה את כל נכסי הולנד בעולם לרשות בעלות הברית. בתוך כך הצי המלחמתי ההולנדי, הצי המסחרי ההולנדי, שהיה הרביעי בגודלו בעולם ומושבותיה באיי-הודו-המזרחית-ההולנדית בדרום-מזרח אסיה (אינדונזיה של היום) ואיי-הודו-המערבית ההולנדית באמריקה המרכזית (בים הקריבי).

המלחמה בדרום-מזרח אסיה

הנכס הגדול ביותר של ממשלת הולנד הגולה בשנת 1940 הייתה המושבה בדרום-מזרח אסיה אשר נקראה איי-הודו-המזרחית-ההולנדית או בקיצור הודו-המזרחית-ההולנדית (NEI). היה זה ארכיפלג שהשתרע על פני יותר מ- 3,000 קילומטרים וכלל את האיים העיקריים של בורנאו, סומטרה, סלבס, טימור גיניאה החדשה ויאוה (אינדונזיה של היום). יאוה הייתה האי המרכזי בו התרכזו מרבית התושבים האירופאים ומוסדות השלטון, בו גם שכנה בירת המושבה – בטאביה (ג'קרטה של היום) והנמל המרכזי סורבאיה. אזור זה היה עשיר באוצרות טבע, תבלינים, קפה, מטעי גומי ובעיקר נפט. אוכלוסיית איי-הודו-המזרחית מנתה כ- 60 מליון נפש ילידים ועוד כמליון וחצי סינים. המתישבים ההולנדים במושבה זו מנו 80,000 אירופאים, בהם כ- 3,000 יהודים ועוד כ- 200,000 בני תערובת, צאצאי נישואין בין אירופאים לילידים שנקראו ע"י ההולנדים - הודים. מתוך אוכלוסיה זו נבחרו הפקידות ועובדי הממסד הממשלי באיים ובכלל זה כוחות הביטחון. בין מלחמות העולם החלה הולנד בתהליך של מעורבות נציגי הילידים בשלטון ואף הוקמה מועצה לאומית ש- 50% מנבחריה היו הודים-ילידים.

אוצרות הטבע יחד עם הקידמה הטכנולוגית בשלהי המאה ה- 19 וראשית המאה העשרים הביאו לשגשוג כלכלי של המושבה והעלאת רמת החיים של מרבית האירופאים ובני התערובת אשר רבים מהם התעשרו וראו במקום "גן עדן". המושבה סיפקה כ- 10% מהתל"ג של הולנד עם כי האוכלוסיה לא הגיע אף ל- 1% מאוכלוסיית הולנד. דוגמה ממחישה היא התפתחות חברת הספנות של המושבה KPM ששלטה על הסחר בין האיים ובין המושבה לעולם. בשנת 1891 מנתה החברה 28 ספינות בלבד בנפח כולל של 39,000 טון, בשנת 1916 היו כבר בבעלות החברה 93 ספינות וב- 1927 כבר 146 ספינות והזמנות במספנות הולנדיות לעוד 31 ונפח הספן גדל פי עשר. החברה בנתה בניין מפואר להנהלה בבטביה בירת החבל.[8]

בשנת 1900 החלו ספינות החברה להיות מונעות בדלק (במקום פחם) תוך הורדת העלות התפעולית והגדלת הרווח. מצב זה יצר ביקוש גדל לדלק המזוקק מנפט מה שהוביל לפיתוח בתי זיקוק מודרניים ביאוה ובבורנאו. הוקמה חברת תעופה לצורכי המושבה כחברת-בת של KLM בשם KNILM. נבנתה רשת קשר-רדיו לתמיכה בספינות ובמטוסים, ואיי הארכיפלג נהנו מקשר אמין ביניהם. כמו כן הוקמו תחנות שידור לחדשות ובידור ונרכשו מקררים לשתייה קרה ואוכל טרי.

התבססותה של ממשלת הולנד הגולה באנגליה והחלפתו של ראש הממשלה לוותה בהצהרה לגבי מדיניות הולנד אשר העמידה את כל נכסיה ועוצמתה לרשות בעלות הברית. משמעות הדבר הייתה הידוק שיתוף הפעולה עם בריטניה ואוסטרליה (ועם ארה"ב כשותף סמוי) בזירת דרום-מזרח אסיה. מדיניות זו הובילה להקטנת הסחר עם יפן ובמיוחד יצוא הנפט על תזקיקיו מאיי-הודו-המזרחית ליפן. ערב המלחמה, יפן יבאה 39% מתצרוכת הנפט שלה מאיי-הודו-המזרחית[9] ולאחר חתימת ההסכם בין מדינות הציר גרמניה, איטליה ויפן בחודש ספטמבר 1940, הודיעה הולנד ליפן שלא תוכל למכור לה יותר מ- 1.35 מליון חביות לשנה אל מול הדרישה היפנית ל- 3.15 מליון.[10]כמו כן הוגבל מאד ייצוא ליפן של מחצבים ותוצרים אחרים כמו גומי למשל (יפן הגישה בקשות לרכש 15 תוצרים שונים מאיי-הודו-המזרחית). הודעה זו יחד עם ההתנגדות ההולנדית (כמו אלו של בריטניה וארה"ב) למדיניות היפנית בדבר מרחב-אסיאני-של-שגשוג-משותף לעמי היבשת – שמשמעותה הייתה התנערות מהשליטה האירופית על אומות אסיה – הובילה בהכרח לעימות פוטנציאלי עם יפן. אולם יפן קיבלה חופש פעולה לפעול בדרום-מזרח אסיה עם החתימה על הסכם אי-ההתקפה עם בריה"מ ב- 13 באפריל 1941 שהחזיק מעמד עד מאי 1945 והסיר מעל יפן את האיום הסובייטי בצפון. כאשר בחודש יולי 1941 השתלטה יפן סופית על המושבה הצרפתית של הודו-סין בהסכם עם ממשלת וישי, הטילה ארה"ב אמברגו על מכירת נפט ליפן והקפיאה את כל נכסיה באמריקה, בריטניה החרה-החזיקה אחריה והולנד הצטרפה למהלך חודש אחר-כך. אז היה ברור שהמלחמה עם יפן בלתי נמנעת.

עברו 22 חודשים מאז כיבושה של הולנד ע"י גרמניה הנאצית עד לתקיפת איי-הודו-המזרחית-ההולנדית ע"י יפן. בתקופה זו, וכתמיכה במדיניותה, נקטה הולנד בצעדים מספר לחיזוק הגנת מושבותיה העשירות בדרום-מזרח אסיה בתקווה שתוכלנה לעמוד אל מול מתקפה יפנית כאשר תתרחש.

הצעד הראשון היה שיתוף פעולה עם בריטניה ואוסטרליה, כאשר ארה"ב ברקע, לתכנון ברית הגנה אזורית משותפת. הוקם פיקוד משותף לארבעת המדינות (Australian-British-Dutch-American Command – ABDACOM) שמרכזו היה בסינגפור ואשר נכנס לפעילת מלאה לאחר ההתקפה היפנית על פרל-הרבור, בדצמבר 1941, אולם כבר קודם אורגן פיקוד זה בעיקר בין בריטניה, הולנד ואוסטרליה ואף נערכו תרגילים משותפים בעיקר של ציי המדינות.

יחד עם זאת התקשתה הולנד בתקופה זו לחזק את כוחותיה המזויינים באיי-הודו-המזרחית לרמה שיהיה ביכולתם לעמוד באופן ראוי אל מול מתקפה יפנית. שנים של תפיסת הגנה מוטעית הובילו למצב בו סדר הכוחות ההולנדי ועוצמתו לא תאמו את הצורך המבצעי המתפתח.

הצבא ההולנדי באיי-הודו-המזרחית היה צבא מקצועי קולוניאלי בן 41,000 חיילים בהם 28,000 ילידים ו- 1,400 קצינים, רובם ככולם אירופאים, שנועד לגבות את כוחות המשטרה באיים בהשלטת חוק וסדר ולאבטח מתקנים חיוניים. היה ביכולתם לעמוד מול התקפות של כוחות קטנים בגזרות מצומצמות. כיוון שהיה זה צבא מתנדבים מקצועי חסר תמיד כוח-אדם אירופאי לתפקידי פיקוד ומטה, כך שבאופן מתמיד נוהל משא פרסום ויחסי-ציבור בהולנד לגיוס לתפקידי מנהל וצבא באיי-הודו-המזרחית. היו גם יהודים הולנדים שהתנדבו לשרת מעבר לים. אחת הדוגמאות הינו ראובן ואן זוידן (van Zyuden) בוגר מחזור 1906 של האקדמיה הצבאית בהולנד.[11] לאחר פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 גדל כוח זה לכ- 121,200 איש כאשר הוכרז על גיוס כללי וגם כוחות פרה-צבאיים כמו משטרת השדה עברו תחת פיקוד הצבא.[12] בעת הגיוס הכללי בשנת 1941 התגייסו לצבא זה גם כמה מאות יהודים. הם אומנו והוצבו ביחידות כמו שאר מגויסי החובה האירופאים, בהם סגן מקס קסוטו (Cassutto) לדוגמא אשר עבד במשרד המושל ההולנדי. לאחר הכיבוש היפני נפל בשבי ונשלח יחד עם חיילים וקצינים אירופאים אחרים, לעבודת-פרך בסלילת מסילת הברזל בין בורמה לתאילנד.[13] אולם הכוחות הללו כללו בעיקר בני-תערובת וילידים שחסרו הכשרה צבאית או נסיון קודם. בשל אופיו של הכוח ויעודו, חסר היה כמעט לחלוטין נשק כבד כמו ארטילריה וטנקים ואף הנשק הקל שהיה בידיו היה מיושן ברובו. הצורך המבצעי החדש שהתפתח עם העלייה על מסלול ההתנגשות עם יפן דרש רה-ארגון של הכוח, אימונו ובעיקר ציודו וחימושו בנשק כבד ומודרני. משלחות רכש נשלחו בדחיפות ממפקדת איי-הודו-המזרחית לאוסטרליה וארה"ב אולם בעת הזו כאשר צבאות בריטניה ואוסטרליה לחמו באירופה וצפון-אפריקה, ומדיניות ארה"ב ובריטניה של "אירופה תחילה" הציבו את המענה להזמנות ההולנדיות בתחתית סולם העדיפויות והקדימויות. מה שקיבלו ההולנדים מאוסטרליה עד למתקפה היפנית היו 17,100 רובים ו- 240 מקלעי "ויקרס" מתוך 1,200 שהוזמנו ואילו 54 הטנקים שהוזמנו בארה"ב כלל לא הספיקו להגיע.

חיל האוויר באיי-הודו-המזרחית נבנה במחצית שנות השלושים בתפיסה מבצעית שקיבלה השראה מהוגה הדעות האיטלקי ג'וליו דואה אשר טען שהמלחמה המודרנית תוכרע מהאוויר ו"המפציץ עבור-יעבור" לא משנה מה האויב יציב מולו. על כן החליטו ההולנדים לבנות עוצמה אווירית באיים המתבססת בעיקר על מפציצים. הנחת היסוד הייתה ששיירות הספינות היפניות תתגלנה בים ע"י סיורים אוויריים מרחק רב לפני שיתקרבו ליבשה ואז יצאו המפציצים וישמידו אותם זמן רב לפני הגעתם להנחתת כוחות. בניין כוח מפציצים בליבתה של זרוע האוויר נראתה גם יעילה וגם חסכונית, בהעדר צורך להשקיע בסוגי מטוסים נוספים/אחרים ואף בחיסכון השקעה בצבא יבשתי אשר ספק באם יצטרך להלחם כנגד יחידות אויב גדולות – הן כנראה תושמדנה עוד בהיותן בלב ים. להגשמת תפיסה זו חיפשו ההולנדים מפציץ חדיש שיתאים למבצעים אלו. לאחר חיפוש במדינות שונות ואצל מגוון ספקים, הוחלט על רכש מפציצים אמריקאיים מסוג "גלן מרטין 139" שהיו היחידים בעולם שהיו בנויים כל-כולם ממתכת ונהנו מאמינות תפעולית גבוהה. עד לשנת 1940 נרכשו 120 מפציצים מסוג זה אשר הדגמים האחרונים שלהם יכלו לשאת 2,000 ק"ג פצצות והיו בעלי טווח של 2,000 ק"מ ומהירות של מעל 380 קמ"ש, ביצועים שנראו מאד מרשימים באותה תקופה. אולם הלקחים מהמלחמה באירופה ובמיוחד תבוסתן של צרפת ובריטניה במאי-יוני 1940 לימדו שכוח המפציצים זקוק לליווי של מטוסי-קרב להגנתו אחרת יושמד במהירות. הולנד עשתה מאמצים קדחתניים לרכוש ב- 1940 מטוסי קרב אולם הדרישה העולמית למטוסים כאלו הייתה גדולה עקב המלחמה באירופה וההולנדים שהגיעו אחרונים לשוק נאלצו לרכוש מטוסים מיושנים או להמתין זמן רב למילוי הזמנותיהם. הם הצליחו לרכוש 66 מטוסי קרב "ברוסטר בפאלו" אמריקאים נחותים אשר עבור 24 מהם צריך היה להשיג מנועים ממקור אחר.

מפציץ גלן מרטין 139

הצי ההולנדי באיי-הודו-המזרחית היה הרבה יותר מאורגן ומצוייד. נמל הבית שלו היה סורבאיה שבצפון-מזרח יאוה. הוא כלל שלוש סיירות קלות, שבע משחתות, 15 צוללות, 13 ספינות טורפדו, 8 שולות מוקשים, 8 זורעות מוקשים ועוד מספר ספינות עזר. בנוסף עמד לרשותו כוח אווירי שכלל 64 מטוסי-ים מדגמי "דורניר" ו"קטלינה" וכן גדוד נחתים. חלק מהספינות היו חדישות ביותר. צי זה היה מאומן הייטב ובכוננות גבוהה.[14]

במקביל להתקפה היפנית על פרל הרבור, ב- 7 בדצמבר 1941, החלה המתקפה היפנית על דרום-מזרח אסיה במטרה להשתלט על הנפט ושאר אוצרות הטבע של איי-הודו-המזרחית-ההולנדית. בחודש אוגוסט 1941, ארבעה חודשים לפני המתקפה, החל התכנון המבצעי המפורט לגבי המתקפה בדרום. למתקפה על איי-הודו-המזרחית הוקצתה הארמייה ה- 16 בפיקודו של לט. גנרל היטושי אימאמורה (Imamura). ארמייה זו כפופה הייתה לפיקוד הדרום היפני (הארמייה הדרומית) בפיקודו של גנרל, הרוזן היסאיצ'י טראוצ'י (Terauchi) אשר אחראי היה על כיבוש כל דרום-מזרח אסיה ובכלל זה מלאיה, בורמה, איי הודו-המזרחית ההולנדית (אינדונזיה) והפיליפינים ומושבו היה בסיגון אשר בהודו-סין.

במהלך החודשים אוקטובר-נובמבר 1941 הגיע למיצוי התכנון המשותף בין זרועות הצבא והצי היפני כאשר הצבא ראה (וקיבל) כמשימתו העיקרית את כיבוש מלאיה וסינגפור ואילו הצי את הפיליפינים. דהינו הצבא יילחם בעיקר כנגד הבריטים (ואחר-כך ההולנדים) ואילו הצי כנגד ארה"ב. מטכ"ל הצבא ראה בהודו-סין ואיי-הודו-המזרחית את המאמץ העיקרי אליו הקצה 8 דיביזיות ועוד אחת שאמורה הייתה להגיע מהפיליפינים (לאחר כיבוש מנילה) ובסה"כ 9 דיביזיות.

עם המתקפה היפנית על מלאיה והכישלונות הבריטים הראשונים נשלח לסינגפור דף קופר כנציג הממשלה הבריטית (שר תושב בסינגפור). הוא התרשם שמרשל האוויר ברוק פופהם (המפקד הראשי הבריטי) עומד בפני התמוטטות עצבים והמליץ להחליפו באופן מיידי וכך ב- 27 בדצמבר הוא הוחלף ע"י סגן הרמטכ"ל, גנרל הנרי פאונל אשר החזיק במשרתו עד ל- 7 בינואר 1942 (כעשרה ימים) עד שהוחלף ע"י גנרל ארצ'יבלד וויבל, (פאונל הפך להיות ראש המטה שלו) מפקד הצבא בהודו אשר התמנה לפקד על כל צבאות בעלות הברית בדרום-מזרח אסיה – פיקוד ABDACOM (הפיקוד האמריקאי-בריטי-הולנדי-אוסטרלי) שזה עתה נוצר כמענה למתקפה היפנית. האסטרטגיה שננקטה ע"י הפיקוד המשותף של בעלות-הברית דגלה בלחימה ביפנים צפונה ככל האפשר במה שקרוי היה "המחסום המלאי" ולכן גם ההולנדים שלחו חלקים נכבדים של כוחות הצי והאוויר שלהם למערכה במלאיה – והם חסרו אחר-כך בהגנה על איי-הודו-המזרחית-ההולנדית.

התוכנית המבצעית היפנית נהגתה בשיטה של תלות בכיבוש הפיליפינים מלאיה ובורניאו הבריטית כשלב מקדים למתקפה על איי-הודו-המזרחית-ההולנדית. המהירות הייתה גורם חיוני בשיקולים לשחרור הספן המסחרי היפני מהובלת הגייסות להמשך הסחר עבור איי יפן וכיבוש שדות הנפט ובתי הזיקוק לפני שיושמדו ע"י ההולנדים.

בפועל, המבצעים היפנים הושלמו בפרקי זמן קצרים מתחזיות המטכ"ל הקיסרי בטוקיו. כיבוש מנילה שהוערך כעבור 35 יום בוצע כעבור 25. כיבוש סינגפור שהוערך שיתרחש כעבור 100 ימים בוצע כעבור 62 ולכן המתקפה היפנית על יאוה – האי המרכזי של המושבה ההולנדית שתוכנן ליום ה- 103 החלה בפועל כעבור 84 ימים בלבד.[15]

ההישגים המהירים איפשרו הקצאת הדיב' ה- 38 ממלאיה ואף כוחות מה- 56 לארמיה ה- 16. ב- 2 בינואר 1942 השתלטו כוחות הצבא היפני על מנילה בירת הפיליפינים וב- 7 בחודש כבר החלו גם בהעברת כוחות הדיב' ה- 48 לארמיה ה- 16 במתקפה על איי-הודו-המזרחית.

בימים 11 – 13 בינואר 1942 החלו הקרבות הראשונים של היפנים עם ההולנדים בכיבוש האי טרקאן, לחופי צפון מזרח בורניאו אשר כלל בתי זיקוק לנפט. בקרבות באי תפסו היפנים 871 שבויים ואיבדו כ- 200 איש בעיקר בהטבעת 2 שולות מוקשים שלהם והפצצות מהאוויר. מתקני הנפט נהרסו בחלקם ע"י ההולנדים אולם היפנים הצליחו לתפוס בכל זאת כ- 12,000 טון נפט במיכלים ועוד כ- 120 מיכלי נפט גולמי.

במקביל תקפו היפנים את צפון האי סלבס באמצעות כוחות-משימה של כ- 3,000 חיילים. במבצע זה, ב- 12 בינואר ביצע הצבא היפני, לראשונה בתולדותיו מבצע מוצנח לכיבוש שדה התעופה של לנגואן ובסיס מטוסי הים של קסאס. כ- 400 צנחנים צנחו מ- 40 מטוסים בשני גלים והגשימו בקלות את משימותיהם.

ב- 14 בפברואר בוצע המבצע המוטס היפני המשמעותי ביותר כאשר הוצנח גדוד בפלמבנג שבסומטרה במטרה להשתלט על בתי הזיקוק שם לפני השמדתם ע"י ההולנדים וכן שדה תעופה סמוך אשר כיבושו יאפשר תגבור הכוחות ע"י הדיב' ה- 38 שבגזרתה בוצעה הפעולה. גם מבצע זה השיג את מטרתו ומרבית מתקני בתי הזיקוק ומאגרי הנפט בקרבתו נתפסו לפני שהיה סיפק בידי ההולנדים להרסם.

לאחר כיבוש מרבית האיים מצפון ליאוה ומאגפיה, כולל האי באלי הנמצא בקרבה בלתי אמצעית ליאוה, החל המבצע המשולב העיקרי בזירה – המתקפה היפנית על יאוה. בימים 22 – 23 בפברואר 1942 יצאו שיירות הספינות שהשיטו את כוחות הארמיה ה- 16 ליעדיה. 49 ספינות הובילו את מפקדת הארמיה וכוחה העיקרי – דיב' החי"ר ה- 2 מקם-ראן שבהודו סין לעבר מערב יאוה והבירה בטביה ו- 7 ספינות אחרות הובילו כוחות מדיב' החי"ר ה- 48 מהאי ג'ולו שבפיליפינים לעבר מזרח יאוה ונמלה העיקרי סורבאיה. שיירות הספינות היפניות לוו ע"י כוחות הצי היפני ומטוסי חילות האוויר של הצי והצבא. עם הוודע לבעלות הברית על תנועת הספינות היפניות לעבר יאוה התקבץ כוח ימי על מנת לירט את כוחות הפלישה היפנים. הכוח הימי של בעלות הברית כלל 4 סיירות ו- 8 משחתות ובקרב שהתפתח בימים 26 – 28 בפברואר הצליחו היפנים להטביע את כל ספינות בעלות הברית תוך גרימת אלפי הרוגים בקרב שנכנס להיסטוריה כקרב ים יאוה במהלכו גם נהרג מפקד כוח בעלות הברית האדמירל ההולנדי קרל דורמן. קרב זה אמנם דחה את הנחיתות היפניות ביאוה ביומיים אולם לבסוף הניצחון היפני איפשר הגעה לכל יעדי הנחיתה בצורה בלתי מופרעת וב- 1 במרץ החל הכיבוש היפני של יאוה.

 קרב ים יאוה, 26 – 28 פברואר 1942.

ההערכה היפנית, לפני הנחיתות הייתה שהמערכה לכיבוש יאוה תארך כשלושה שבועות, בפועל היא ארכה שבוע ימים בלבד. היפנים הקצו לכיבוש יאוה כוח של כ- 97,800 חיילים אולם לבסוף השתתפו במערכה 55,000 חיילים בלבד, כולל כל החילות והשירותים.

כאשר הבין גנרל ארצ'יבלד וויבל, מפקד הפיקוד המשותף האמריקאי-בריטי-אוסטרלי-הולנדי, שהמצב בחצי האי המלאי מתדרדר עבר ב- 10 בינואר לבטאביה בירת יאוה וקבע שם את מפקדת הפיקוד (למעשה של בעלות הברית בכל דרום מזרח אסיה) ב- 18 בינואר בעיר למבנג שבאי, אולם כאשר החל ההישט של הכוח היפני שיועד לפלישה ליאוה סגר את מפקדתו ב- 25 בפברואר ועזב את האי. מאותו הרגע הפיקוד של כוחות היבשה באי עבר למפקד ההולנדי.

ב- 9 במרץ 1942 נכנע צבא איי-הודו-המזרחית-ההולנדית בפיקודו של גנרל היין טר פורטן (Ter Poorten). בכניעה ללא תנאי זו נפלו בשבי היפני 93,000 חיילים בהם כ- 2,000 קצינים, 2,384 הולנדים נהרגו במערכה. 85 ספינות מלחמה ו- 79 ספינות מסחר אבדו. נתפסו על הקרקע 152 מטוסים, 367 כלי רק"ם, 732 תותחים ועוד עשרות אלפי כלי נשק-קל ומאות אלפי פגזים וכדורים. ב- 12 במרץ נכנעו גם 8,000 החיילים הבריטים והאוסטרלים שהיו באי יאוה ובסה"כ נפלו בשבי 101,000 חיילים של בעלות הברית. אבידות היפנים במערכה על יאוה מנו: 255 הרוגים ו- 701 פצועים.[16]הנפט, שהיה מטרת הפלישה העיקרית, הובטח לשימוש על ידי יפן להמשך המלחמה. היפנים העריכו שיוכלו להפיק משדות הנפט באיי-הודו-המזרחית כ- 300,000 טון בשנה הראשונה אולם כבר בשנת 1942-3 הם הצליחו להפיק 1.7 מליון טון. מבחינה זו המערכה השיגה את מטרתה ואף מעל ומעבר למצופה. יחד עם זאת, הצלחת המערכה הימית של בעלות הברית להשמיד את המיכליות היפניות בשנתיים האחרונות של המלחמה באמצעות מטוסים ובעיקר צוללות, לא אפשרו העברת הנפט לאיי הבית של יפן או לחלקים אחרים באימפריה שלהם. לבסוף נפט זה שימש ברובו את הצבא היפני באיי-הודו-המזרחית בלבד.[17]

במהלך המערכה ניסו כ- 24,000 מתושבי יאוה להתפנות לאוסטרליה ולמקומות אחרים אולם רק 12,000 הצליחו, רובם בפינוי מאורגן של גורמים חיוניים בממשל ובצבא. מרבית תושבי האיים נשארו במושבה ובעלי התפקידים במינהל ובממשל נשארו בתפקידיהם. התושבים המקומיים, ילידי איי-הודו-המזרחית-ההולנדית, ברובם קיבלו את היפנים כמשחררים מהשלטון האירופאי-הולנדי. שנים של שלטון הולנדי אשר התיחס לילידים כנתינים נחותים הביאו לרגשות אנטי-אירופאים מושרשים בקרב 60 מליוני המקומיים.

הממשל הצבאי היפני באיי-הודו-המזרחית חולק לשלוש גזרות: סומטרה הועמדה תחת-פיקוד הארמייה ה- 25 ממלאיה, האיים המזרחיים תחת-פיקוד הצי ואילו הממשל הצבאי באי החשוב ביותר – יאוה, עוצב ע"י מפקד הארמייה ה- 16 גנרל אימאמורה, אשר ניצל את הלכי הרוח בציבור המקומי ונקט במספר צעדים לזכות בשיתוף-הפעולה שלו. הממשל הצבאי היפני פעל להגשמת שלושה יעדים עיקריים:

• החזרת חוק-וסדר בשטחים הכבושים ושמירתו.
• הבטחת ניצול משאבי הטבע ובעיקר הנפט כמקורות להמשך המלחמה.
• החזקת צבא הכיבוש היפני מ"טוב הארץ" בלי להזדקק ל"יבוא" מבחוץ.[18]

הצעד הראשון היה הפרדת התושבים האירופים מאוכלוסיית המקומיים. ילידי אינדונסיה ראו ביפנים מעין "אחים גדולים" שיעזרו להם להשתחרר מהשלטון ההולנדי ולזכות בעצמאות, לכן הם שיתפו פעולה כמעט באופן מוחלט עם הממשל הצבאי היפני ומנהיגם אחמד סוקרנו (לימים נשיא אינדונזיה הראשון) שיתף פעולה באופן אישי עם גנרל אימאמורה. על רקע זה, ובשל אישיותו המיוחדת של אימאמורה, הממשל הצבאי היפני היה הרבה יותר סובלני לאוכלוסייה המקומית מאשר במקומות אחרים וככל שהמלחמה נטתה יותר לרעת היפנים ושיתוף-הפעולה המקומי הפך חיוני, מדיניותם נהייתה ממוקדת יותר תוך פרסום הצהרות התומכות במתן עצמאות לאינדונזיה.

מצב זה איפשר ליפנים לגייס כ- 4 מליון מקומיים לעבודות תשתית וביצורים ברחבי יאוה, בתנאים שנקבעו ע"י שלטונות הכיבוש. 270,000 מתוכם נשלחו לעבודות במקומות אחרים של האימפריה היפנית מהם רק 52,000 הצליחו לחזור לאחר המלחמה.

הכיבוש היפני היה לנקודת מפנה בהיסטוריה של אינדונזיה. היפנים התיחסו לילידי האיים כבני משפחה שהופרדו והושחתו במשך כ- 300 שנים של שלטון הולנדי. ועכשיו זה הזמן לתיקון העוול. שמה של הבירה בטאביה שונה לג'קרטה, פסלו של יאן קון, מושלם ההולנדי של האיים במאה ה- 17 ומייסד המושבה, הורד מעל כנו, והשפה ההולנדית הוחלפה בשפת המקום האינדונזית. אולם השינוי המובהק ביותר היה בהזדמנויות שנפתחו בפני בני המקום להשתלב בפוליטיקה, במינהל ובצבא. זמן קצר לאחר הכניעה ההולנדית, נכלאו במחנות מעצר כ- 170,000 אירופאים ובני-תערובת שנשאו בתפקידים במגזר הציבורי, העסקי ובצבא, בתנאי חיים קשים למדי. התפקידים הבכירים ביותר נתפסו ע"י קצינים יפנים אולם החלל שנוצר עם כליאת האירופאים התמלא ע"י מקומיים ילידי אינדונזיה אשר מונו בדרגי הביניים ובדרגים הנמוכים של המגזר הציבורי. כמו ההולנדים גם היפנים הסתמכו על האליטות המקומיות למנהל ברחבי הארץ.

המנהיגים המקומיים כמו סוקרנו והאטה הסכימו כבר בשנת 1942 לשתף פעולה עם היפנים בראותם בשלטון היפני את ההזדמנות הטובה ביותר לזכות בעצמאות. השלטון היפני התרשם במיוחד מהתמיכה לה זכה סוקרנו בציבור, תמיכה שהייתה בעלת ערך רב עבורם כאשר נזקקו לגיוס האוכלוסייה המקומית למאמץ המלחמתי בשנים 1943 – 1945.

היפנים אף ניסו לגייס את ההנהגה המוסלמית לצידם ובאוקטובר 1943 הם הקימו את המועצה המוסלמית של אינדונזיה (מסיומי) במגמה ליצר חזית מאוחדת של בני דת האיסלם באיים שהיו הרוב. מנהיגים מוסלמים רבים שלא הוכרו ע"י השלטונות ההולנדים, הוצבו בתפקידי הנהגה דתיים והתאפשר להם להורות ולהדריך.

לאחר שחל מפנה במהלך המלחמה לטובת בעלות הברית החלו היפנים לגייס את האינדונזים לצבא וליחידות פרה-צבאיות. יחידות אלו כללו כוחות-עזר פרה-צבאיים שכונו הי-הו וכוחות הגנת המולדת שכונו פאטה והחלו בהקמתם במחצית שנת 1943. הפאטה אורגנו ביחידות צבאיות לכל דבר שנועדו לסייע לצבא היפני בעת פלישה של בעלות הברית. בסוף המלחמה כלל כוח זה 37,000 חיילים ביאוה ועוד 20,000 חיילים בסומטרה. בשנת 1944 נוסף להם צבא מוסלמי שכונה "צבא האל" (בריסאן חיזבאללה).[19]

הקהילה היהודית באיי-הודו-המזרחית-ההולנדית שמנתה כ- 3,000 איש התגוררה ברובה (85%) ביאוה וכללה שלוש קבוצות עיקריות: אירופאים, ילידי הולנד שהיגרו למושבה מהמולדת כמו אירופאים אחרים והועסקו בעיקר במנגנון הממשלתי-מנהלי או היו בעלי עסקים. יהודים "בגדדים" מעיראק שהיגרו למושבה בשלהי במאה ה- 19 ומרכז מושבם היה בסורבאיה ופליטים מאירופה שהיגרו מגרמניה ואוסטריה בעיקר לאחר 1938 וראו במקום אזור מקלט זמני עד יעבור זעם. לאחר הכניעה ההולנדית, ב- 18 החודשים הראשונים, גורלם של היהודים לא היה שונה מאלה של שאר האירופאים במושבה ומרביתם נכלאו יחד אתם אולם אלו שנשאו דרכונים נייטרלים או של מדינות הציר, גרמניה, אוסטריה, איטליה, רומניה... נשארו חופשיים וסייעו לאחיהם הכלואים בדרכים רבות (בניגוד להרשאות היפנים) בעיקר בהברחת מזון, תרופות וביגוד לכלואים במחנות המעצר. במהלך שנת 1943, עם קידומו של מפקד הארמייה ה- 16 גנרל אימאמורה למפקד הפקוד ה- 8 (2 ארמיות) והחלפתו בגנרל הראדה קומקיצ'י, השתנה היחס לאירופאים בכלל וליהודים בפרט. התדרדרות במצב הכלכלי ומחסור במזון ותרופות לתושבי אינדונזיה יחד עם הביקורת שנמתחה על אימאמורה בשל יחסו הסלחני לשבויים ולכלואים האירופאים הביאו את המפקד החדש של הארמייה ה- 16 להקשיח את יחסו כלפי השבויים והכלואים ולבחור ביהודים כ"שעיר לעזאזל" תוך האשמתם בקשיים הכלכליים וכליאת גם אותם יהודים שנשארו חופשיים עד אז.[20]

זמן קצר לאחר כניעתה של יפן ב- 15 באוגוסט 1945 הצהירו הלאומנים האינדונזים בראשות סוקרנו על עצמאות, הם לא רצו לראות בשיבת השלטון ההולנדי. הולנד לא רצתה לוותר על מושבה עשירה זו ושלחה צבא בן 130,000 איש להחזיר לעצמה את השילטון באיי-הודו-המזרחית. לראשונה בתולדות הולנד נשלחו מגוייסי צבא חובה מעבר לים להלחם במורדים.[21] המלחמה ארכה 4 שנים, הצבא ההולנדי נחל הישגים מסויימים אולם השפעתם לא הייתה משמעותית כיוון שהולנד איבדה את תמיכת מרבית האוכלוסייה בתקופת השלטון היפני ומדיניותו. בנוסף הופעל לחץ אמריקאי על הולנד להעניק לאינדונזיה עצמאות וזו אכן הוענקה לממשלה החדשה בג'קרטה ב- 29 בדצמבר 1949. מרבית האירופאים ובהם הקהילה היהודית, שאיבדה כ- 300 מבניה בתקופת הכיבוש היפני, עזבו את המדינה בעלת הרוב המוסלמי.

איי הודו המערבית – האנטילים ההולנדים

איי-הודו-המערבית-ההולנדית, שכונו האנטילים, הוו מושבה הולנדית בים הקריבי. הם כללו את האיים קורסאו, ארובה ובונאיר לחופיה של ונצואלה ביבשת הדרום אמריקאית והאיים סן-מרטן, סאבא וסן יוסטטיוס כ- 900 ק"מ צפונה בקרבת פורטו-ריקו. בשנת 1940 אוכלוסיית קורסאו מנתה 67,000, ארובה 31,000 ובונאיר 6,000.
שלושת האיים שכונו ABC נקראו מושבת קורסאו על שם האי הגדול ביותר, מקום מושבו של המושל ההולנדי. מדרום להם ביבשת דרום-אמריקה, שכנה המושבה גויאנה ההולנדית (סורינאם) שהיתה גדולה פי ארבעה מהולנד עם 180,000 תושבים ומושל משלה. במציאות שני נכסים אלו היו שונים לגמרי בארגונם ובתרבותם כאשר גויאנה ההולנדית שכנה בין גבולות גויאנה הבריטית וגויאנה הצרפתית.

לפני מלחמת העולם השנייה, הולנד לא ראתה איום כלשהו על מושבות אלו ויחסה להן חשיבות משנית בהשוואה לאיי-הודו- המזרחית באסיה. לכן כוחות הביטחון באיים כללו כמה מאות חיילים בלבד, שתוגברו בנוטרים-מתנדבים מקומיים והמשטרה המקומית. ב- 1939, כאשר הכריזה הולנד על גיוס כללי ושירות חובה, אורגנה מיליציה מקומית ובה מקצת מחייבי השירות. בנובמבר 1939 נשלח לאיים גדוד נחתים בן 250 חיילים, ספינת אימון-תותחנות ימית בשם "קינסברגן", שתי צוללות ומטוס פוקר F-18 של חברת KLM שהוסב להפצצה.[22]

לאחר כיבוש הולנד ע"י הגרמנים במאי 1940, האנטילים ההולנדים וגויאנה נשארו חופשיים אולם מצב הגנתם היה בכי רע. שבע ספינות סוחר גרמניות שעגנו באותו הזמן בנמלים הוחרמו ותושבים בעלי אזרחות גרמנית במושבות אלו נעצרו כנתיני מדינות אויב בהם גם פליטים יהודים. הם נשלחו לאי הקטן ביותר בונאיר בו לא היו בתי זיקוק ונעשה שימוש בבתי הספר לכליאת העצורים (אחר כך הוקם בית-סוהר מיוחד עבורם). במהלך חודש מאי ביקשו ההולנדים סיוע מבעלות בריתה לצורך הגנת האיים ו- 130 חיילים צרפתים הגיעו לארובה בעוד כ- 800 בריטים הגיעו לקורסאו. מטרת תוכנית ההגנה שלהם הייתה להגן על בתי הזיקוק הגדולים והחדישים בקורסאו וארובה שעסקו בזיקוק מרבית הנפט הגולמי של ונזואלה ונחשבו למתקנים חיוניים של בעלות הברית. לאחר כניעת צרפת, ביולי 1940, הוחלפו החיילים הצרפתיים בארובה בחיילים בריטים וממשלת הולנד הגולה ששכנה בלונדון הסכימה שהאיים יוגדרו כשטח-חסות בריטי (פרוטקטורת). בנוסף הוצבו תותחי חוף-ים להגנת הנמלים והגישות אליהם, ושלוש ספינות צייד-לוויתנים נורבגיות ושתי ספינות דיג הולנדיות חומשו לליווי מיכליות הנפט. בינתיים האזור היה שקט כיוון שהגרמנים לא רצו להתגרות בארה"ב ולהכניסה למלחמה. מתחילת המלחמה היקף הפקת הנפט באנטילים גדל מאד. מרכז חברת "של" עבר לקורסאו ובתי הזיקוק "לאגו" ו"איגל" בארובה היו בבעלות חברות אמריקאיות. במחצית מאי 1941 סיפקו המושבות ההולנדיות מעל 70% מהנפט של בעלות הברית עוד לפני כניסתה של ארה"ב למלחמה.

גם הפקת הבוקסיט (מינרל בסיסי לתעשיית האלומיניום) בגויאנה ההולנדית התרחבה באופן משמעותי, והייתה לכך משמעות קריטית על תעשיית התעופה בארה"ב. בין השנים 1940 – 1943 סיפקה המושבה 65% מהדרישה האמריקאית לחומר חיוני זה. מושל המושבה ראה תרחיש יחוס של התקפה מגויאנה הצרפתית (שהייתה בשלטון וישי) ופנה למלכה ווילהלמינה ולשר המושבות וולטר בדרישה לספק הגנה למושבה. ראשית נשלח כוח בן 150 חיילים מחטיבת "הנסיכה אירנה" ונוהל מו"ם עם ארה"ב לספק הגנה לאתר בו מופק אתד המחצבים החיוניים להגנתה.האמריקאים, על אף שלא היו עדיין במלחמה הציעו לשלוח כוח בן 3,000 חיילים להגנת גויאנה ההולנדית, ובנובמבר 1941 כבר הגיעו למושבה 1,000 החיילים הראשונים.

עם כניסת ארה"ב למלחמה הוצבה טייסת בת 6 מטוסים בקורסאו לסיורים ימיים ותפקיד הגנת בתי הזיקוק עבר מהבריטים לאמריקאים אשר שלחו 1,400 חיילים לקורסאו ו- 1,100 לארובה. מפקדתם נקבעה בבונאיר בו הוקם גם מתקן מכ"ם חדיש ומשוכלל.[23] התשתיות באיים שופרו לבלי הכר ובמיוחד הכבישים ושדות התעופה. חברת KLM קיימה טיסות פעמיים בשבוע מקורסאו למיאמי. וחברת "פאן-אמריקן" הפעילה קו סדיר לגויאנה ההולנדית.

ב- 15-16 לפברואר 1942 החלה מתקפת הצוללות הגרמנית על אמריקה וביומיים אלו הן כבר הצליחו להטביע 6 מיכליות במימי האנטילים ההולנדים. בשנתיים הבאות המשיכה המערכה כנגד הצוללות הגרמניות אשר אף ניסו מדי פעם להפגיז בתותחיהן את בתי הזיקוק לאחר עלייתן על פני המים, בעיקר בלילה. לקראת סיום המלחמה האיום על מושבות הולנדיות אלו פחת ומספר החיילים שהוקצה להגנתן ירד ל- 500.

בגויאנה ההולנדית הייתה קהילה יהודית מגובשת בת כ- 1,500 נפש אשר לקחה חלק, כמו שאר האירופים במושבה במאמץ המלחמה ההולנדי, הן בהתגייסות לצבא והן בעבודה במגזר הציבורי של המינהל ולשכת המושל במושבה. גם מושבה זו שימשה מקום מפלט ליהודים מאירופה בתקופת המלחמה אבל כ- 100 מבניה ש"נתקעו" בהולנד בתקופת המלחמה למטרת לימודים או עסקים נספו בשואה.

מושבות הולנד באנטילים ובדרום אמריקה היו הנכסים החופשיים היחידים שנשארו בחזקת ממשלת הולנד הגולה לאחר כיבוש הולנד ע"י הגרמנים ואיי-הודו-המזרחית ע"י היפנים. לבתי הזיקוק לנפט בהם ומכרות הבוקסיט הייתה חשיבות אסטרטגית עבור בעלות הברית כיוון שסיפקו את מרבית הנפט למכונת המלחמה והבסיס לתעשיית התעופה.

המערכה לכיבושה מחדש של הולנד – היהודים ותנועת ההתנגדות

המדיניות הנאצית כלפי הולנד במלחמת העולם השנייה כוונה לרתום את אוכלוסיית הולנד וכלכלתה למכונת המלחמה הגרמנית. הגבול המשותף בין המדינות והגיאוגרפיה המישורית של הולנד הקלו על מלאכתו של נציב הרייך סייס-אינקוארט ושנים רבות של שיתופי פעולה מסחריים וקשרים חברתיים גרמו להישגים רבים של המדיניות הגרמנית. אחד המאפיינים המובהקים של הצלחה זו היה מידת ההיענות ההולנדית להזמנות מסחריות גרמניות. למעלה ממחצית ההזמנות היו עבור מוצרים צבאיים. מחצית מהתעשייה ההולנדית עבדה לטובת מאמץ המלחמה הגרמני: 2-3% מהנשק, 8% ממכשירי הקשר וכ- 15% מהספינות יוצרו בהולנד. כמעט ולא קרו מעשי חבלה במילוי ההזמנות לגרמניה (שלא כמו בבלגיה וצרפת) והגרמנים היו מאד מרוצים מהעמידה ההולנדית בהיקפי ההזמנות ומועדי ההספקה. בסוף שנת 1943 צרפת עמדה ב- 70% מההזמנות הגרמניות, בלגיה ב- 76% ואילו הולנד ב- 84% והייתה למצטיינת בתרומה למאמץ המלחמה הנאצי.[24]

על רקע זה ניתן להבין את הישגי הנאצים בהשמדתה של קהילת יהודי הולנד. שיתוף הפעולה הכמעט מלא של אוכלוסיית הולנד (ובכלל זה ההתגייסות ל SS שכבר הזכרנו) עם השלטונות הגרמניים ומנגנוני הממשל ההולנדי שהמשיכו לתפקד בשירות הגרמנים הפכו את מצבם של יהודי הולנד כמעט לבלתי אפשרי. 140,000 יהודי הולנד כללו בתוכם כ- 15,000 שלא היו אזרחי המדינה אלא פליטים שהגיעו בשנים 1938-39 לאחר שברחו מגרמניה ואוסטריה והיו הראשונים לאפליה וגירוש. 10,000 חיו בנישואי תערובת (כשהבעל או האשה לא יהודים) ובתחילה הנאצים לא נגעו בהם. מתוך 130,000 הנותרים, 107,000 גורשו למחנות ריכוז וחוסלו (82%).

אחד מסממני ההתנגדות ההולנדית לכיבוש הגרמני היה הסתרתם של כ- 25,000 יהודים, מתוכם 3,000 הצליחו להמלט דרך בלגיה וצרפת לספרד ושוויץ אולם כ- 9,000 מהמוסתרים נתגלו ע"י הנאצים בסיוע משתפי-פעולה, מלשינים הולנדים שראו בכך את מקצועם-אומנותם. כ- 16,000 היהודים שהצליחו לחיות במסתור ורבים אחרים שנתפסו והומתו גילו התנגדות לשלטונות באופנים שונים. פעילות נפוצה הייתה התעלמות מהנחיות המועצה היהודית שהוקמה ע"י הנאצים להקלת המגעים עם יהודי הולנד תוך הפעלתה לביצוע "הפתרון הסופי".

במהלך שנת 1942 2,600 יהודים צוו ע"י המועצה להתייצב לצורך משלוח למחנות עבודה ברחבי הרייך הגרמני ורק 900 התייצבו. כמחצית מהיהודים שצוו להתייצב לגירוש למחנה הריכוז ההולנדי ווסטרברוק לא התייצבו, ברחו או הסתתרו. בשנת 1943 מתוך 7,000 יהודים שאיבדו את אזרחותם כשהסתתרו מהשלטונות והיו מתוכננים להשלח לווסטרברוק, רק 700 התייצבו לקריאות הגרמנים.[25]

מספר היהודים שהצטרפו למחתרות שפעלו נגד השלטון הגרמני-הולנדי היה גדול יותר מהלא יהודים שהצטרפו לתנועת ההתנגדות.[26] כך שרבים מהיהודים שהסתתרו מהשלטונות היו מלוחמיה המרכזיים של תנועת ההתנגדות בהולנד ואף הוו את מרבית הפעילים עד מחצית שנת 1944. אחד האישים היהודים שתרמו רבות היה יוסף (ג'ופ) פילר (Piller) אשר יחד עם סוכן בריטי מה- MI-9 הקים ארגון מחתרתי להסתרת צוותי-אוויר של בעלות הברית שהופלו מעל הולנד, אבטחתם והברחתם מחוץ למדינה. כיוון שאוכלוסיית הולנד בכללה שיתפה פעולה עם השלטונות הפך הנושא היהודי והמאבק נגד אפלייתם וגירושם לפעילות המחתרית העיקרית בהולנד. פעילה יהודית מרשימה הייתה סיניי קטנבורג (Kattenburg) אשר שימשה כמורה בפנימייה לילדים באמסטרדם והצליחה למלט מעל 1,000 ילדים יהודים מצפורני הנאצים.

פעילות נוספת הייתה איסוף מודיעין עבור שירותי המודיעין של בריטניה במיוחד עבור ה SIS וה- MI-9. עבור האחרון אף נעשה מאמץ לחלץ צוותי-אוויר של בעלות הברית ולהבריחם מהולנד.

בחודש פברואר 1941 מרבית האוכלוסייה העובדת של אמסטרדם (בה חיו כ- 85% מיהודי הולנד) הכריזה על שביתה כללית כמחאה על האפליות שהחלו כנגד היהודים. אולם שביתה זו הסתיימה בתוך יומיים ללא תוצאות. במהלך שנות הכיבוש נעשו עוד כמה נסיונות שביתה ומחאה במקומות שונים, בעיקר לאחר שהקומוניסטים הפעילו חלקים באיגודים המקצועיים אולם גם נסיונות אלו הסתיימו בלא כלום ומארגניהם נתפסו ברובם והוצאו להורג.

בשנת 1940, חודשים ספורים לאחר כיבוש הולנד, שחררו הגרמנים את כל החיילים ההולנדים שנשבו בסיום המערכה בתנאי שיחתמו על התחייבות לא להלחם יותר נגד גרמניה. רובם ככולם חתמו ושוחררו, בהם גם החיילים היהודים. בשנת 1942 כאשר הקשיחו הגרמנים את מדיניותם בהולנד, תפסו שוב את החיילים המשוחררים ושלחו אותם שוב למחנות שבויים. ידוע על לפחות 17 חיילים יהודים שנשלחו עם עמיתיהם לסטלאג 2B, שרדו את המלחמה ושבו להונד עם חבריהם בשנת 1945.

הגרמנים הצליחו לאטום הייטב את הגבול הימי ולכן לבריטים היה קשה מאד להעביר נשק וציוד לפעילי המחתרות בהולנד. ניתן לאמר שהפעילות המחתרתית בהולנד עסקה בעיקר בהתנגדות פסיבית לתקנות שונות, בהסתרת יהודים כולל זיוף מסמכים ותלושי מזון שהיו דרושים לשם כך, איסוף מודיעין והברחת צוותי-אוויר, הפצת עלונים ועתונים מחתרתיים, כמעט ולא בוצעו מעשי חבלה או פיגועים אחרים כנגד השלטונות.

המנהל למבצעים מיוחדים (SOE) הבריטי התקשה מאד לפעול בהולנד ולרתום את האוכלוסייה להתקוממות. במדינה זו נחל המנהל את הגדול שבכשלונותיו במלחמה. בשנים 1942 – 1943 הצליחו הגרמנים לתפוס מספר רב של סוכני SOE שהוצנחו בהולנד ו"להכפילם". המבצע כונה "הקוטב הצפוני" ובאופן עממי "המשחק האנגלי", במסגרת זו הצליחו הגרמנים ליצור בבריטניה את הרושם שהולכת ומוקמת תנועת התנגדות גדולה וענפה בהולנד שתכלול כ- 10,000 לוחמים. הבריטים, שהולכו שולל המשיכו לשלוח סוכנים עם מכשירי אלחוט אשר נפלו לידי הגרמנים. באופן זה איבדו הבריטים מעל 50 סוכנים והוזנו במידע מוטה על המתרחש בהולנד במשך שנתיים שלמות.[27]אחד מסוכני ה- SOE שהוחדרו להולנד היה יהודי בשם ריצ'רד בארום (Barome).

בתחילת 1944 היה קשה ביותר להזרים נשק מבריטניה להולנדים הנאמנים. אפילו בחודש אוגוסט 1944, במקביל לכיבוש פריז, כאשר צבאות בעלות הברית התקרבו לגבולות הולנד והתחיל מבצע "מלני" באמצעותו ניסה מודיעין בעלות הברית שעכשיו כבר היה מודע לתוצאות הרות האסון של מבצע "הקוטב הצפוני", להפעיל לוחמי מחתרת הולדים לטובת המתקפה המתוכננת על הולנד. הצנחה של כ- 30,000 כלי נשק למחתרות בהולנד הסתיימה בנפילת כמחצית הכמות, 15,000 לידי הגרמנים.

ארגוני המחתרת RVV ו- LO שהיו קטנים יחסית עסקו בעיקר בהסתרת יהודים או חיילי בעלות הברית שצריך היה להבריחם מחוץ לגבולות המדינה. הארגון הקטן ביותר שעסק מדי פעם בתקיפת גרמנים, משתפי פעולה ובחבלה נקרא KP. וארגון בשם OD ראה את יעודו בהכנת הולנד לשובה של משפחת המלוכה לאחר השחרור. ארגון זה נחדר ע"י סוכנים גרמנים והווה עבורם מקור מידע מהימן למתוכנן בממשלת הולנד הגולה. הארגון שהיה בעל חשיבות רבה היה ה NSV. ארגון שעסק בהיבט הפיננסי של ההתנגדות ובמימון פעולות התנגדות מסוגים שונים. אולם הצלחות המודיעין-הנגדי הגרמני גרמו לכך שארגונים אלו לא היו מאוגדים תחת קורת-גג אחת חסרו פיקוד אחיד או תיאום משותף.

מצב זה, כאשר מחד גיסא מרבית האוכלוסייה שיתפה פעולה ומאידך גיסא הישגי הגרמנים כנגד ה SOE וחדירתם לארגוני המחתרת בהולנד, הביא לכך ש- 25,000 היהודים שירדו למחתרת הוו את מרבית פעילי ההתנגדות האמיתיים. הישגיהם לא היו רבים, הם הצליחו למלט מה"פתרון הסופי" כ- 16,000 יהודים, בתוכם 3,400 ילדים ולהבריח מהמדינה כ- 3,000 יהודים וכמספר הזה חיילים, בעיקר צוותי-אוויר, של בעלות הברית.

לקראת המתקפה על הולנד, מבצע "גן השוק" בחודש ספטמבר 1944 הקים ענף מבצעים-מיוחדים במפקדתו של אייזנהואר שמונה צוותי מבצעים מיוחדים שנועדו לפעול מעבר לקווי הגרמנים, בהולנד הכבושה ולסייע למתקפה.

המבצע היזום שאמור היה להביא את התפוקות המשמעותיות ביותר במערכה על הולנד היה מבצע "ג'דבורג" (JEDBURGH). מבצע זה היה אמור להיות בעל מאפיינים דומים לקודמו שבוצע בצרפת לקראת הנחיתה בנורמנדי ביוני 1944. אלא שעל אף שהצוותים שיועדו להולנד כללו, כמו אלו של צרפת, שלושה לוחמים: שני קצינים, אחד בריטי או אמריקאי (מה OSS), השני הולנדי, השלישי אלחוטן, שיטת הפעלתם הייתה שונה מאשר בצרפת, בה הם הוחדרו כשבוע לפני הנחיתה בעומק של כ- 40 ק"מ מעבר לקווי האויב. בהולנד צוות אחד אכן הופעל כמו בצרפת והוחדר לשטח הכבוש שבוע לפני המבצע, בראשית ספטמבר, אולם 4 צוותים נוספים הונחתו עם הכוחות המוטסים של בעלות הברית. אחד בצמוד למפקדת הקורפוס המוטס של הגנרל בראונינג ועוד שלושה שנצמדו למפקדות הדיביזיות ה- 82 וה- 101 האמריקאית והמוטסת ה- 1 הבריטית. תפקידם היה ליצור קשר עם אנשי המחתרות ההולנדיות במרחב הצניחה/הנחתה של העוצבות ועד לרדיוס של כ- 20 ק"מ סביב.[28] הם צריכים היו להקים רשת מודיעין של אנשי המחתרות, לאמן אותם לצייד אותם ולהסתייע בהם כמורי דרך לצנחני בעלות הברית ובאם אפשר לסייע למבצעיהם ע"י פגיעה במאמץ המלחמה הגרמני.

במסגרת המתקפה על הולנד הופעלו 17 לוחמים במסגרת צוותים מסוג זה. כל אחת משלוש הדיביזיות המוטסות ומפקדת הקורפוס תיאמו את פעילויות המחתרות בגזרותיהן באמצעות מחלקות למבצעים-מיוחדים. צוות נוסף בן שלושה לוחמים, פעל ברמה האסטרטגית במסגרת מבצע "מלני", ובסה"כ ב"גן השוק" פעלו חמשה צוותים. הישגיהם היו חלקיים ביותר, צוות "דדלאי" האסטרטגי הצליח לארגן כ- 1,200 אנשי מחתרת שסייעו בדרכים שונות למבצע. הצוותים של מפקדת הקורפוס והדיביזיה המוצנחת ה- 82 הצליחו אף הם לאחד אנשים ממחתרות שונות ולהקים יחידות שכללו כמה מאות לוחמי מחתרת אשר סייעו באיסוף מודיעין, הובלת יחידות ליעדיהן, בידוד גזרת הפעולה ופגיעה ספורדית בגרמנים. אולם הצוותים שהיו עם הדיביזיה ה- 101 והבריטית המוטסת נאלצו להלחם להשרדותם ולא יכלו לתרום דבר למאמץ הכולל.

משכשל מבצע "גן השוק" מרבית לוחמי "ג'דבורג" התפנו מהולנד. צוות אחד (הששי במספר) נשאר לארגן לוחמי מחתרת שנמצאו בדרום הולנד בשטח ששוחרר ע"י בעלות הברית. צוות זה פעל בהנחייתו הישירה של הנסיך ברנהרד, חתנה של המלכה וילהלמינה בן ה- 33 שנשא דרגתלוטננט-גנרל בצבא הולנד ומונה למפקד כל כוחות הפנים בהולנד הכבושה. תפקיד דומה לזה של גנרל פייר קניג בצרפת לפני הנחיתה בנורמנדי. צוות זה הצליח להקים "כוח-מחץ" בן 6 פלוגות של צבא סדיר אשר הצטרף לחטיבת "הנסיכה איראנה" בלחימה בדרום הולנד עד לסיום המלחמה. שני הצוותים הנוספים הופעלו רק באפריל 1945 עם כיבוש דרום הולנד כולה.[29]

התוצאות האומללות של מבצע "גן השוק" גרם למצב קשה ביותר למרבית אוכלוסיית הולנד שנשארה תחת הכיבוש הגרמני עד סיום המלחמה. פעולות התגמול הגרמניות בוצעו בברוטליות רבה. אנשים רבים שהיו בטוחים כי השחרור בידי בעלות הברית יתרחש תוך ימים מועטים וסייעו לחיילי בעלות הברית או הצטרפו למחתרות, נתפסו, הוצאו להורג או נשלחו למחנות ריכוז. האחרים, ובהם יהודים רבים, ירדו עמוק למחתרת, התחבאו עד סוף המלחמה ופעילות ההתנגדות פסקה לחלוטין.