"אוזניים לכותל" – היהודים במרכז ה"יומינט" של המודיעין הצבאי הבריטי

"אזניים לכותל" – היהודים במרכז ה"יומינט" של המודיעין הצבאי הבריטי

אל"מ (מיל) ד"ר בני מיכלסון

טרנט פרק
בצפונה של לונדון, בקמפוס אוניברסיטת מידלסקס, מצוי מבנה מרשים מלבנים אדומות עם בריכת דגים תכולה למרגלותיו וגן יפהפה מסביבו.

בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, היה זה ביתו של סר פיליפ ססון (Sassoon), בן אחת המשפחות היהודיות (ממוצא עיראקי) האמידות והמפורסמות באנגליה.[1] פיליפ עצמו היה ראש-לשכתו של פלדמרשל דוגלס הייג (Haig) – מפקד חיל המשלוח הבריטי לצרפת בתקופת מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה היה חבר פרלמנט, מזכירו של לויד ג'ורג', תת-שר האוויריה ושר העבודה. משכנו בטרנט פרק היה אחד מהאתרים הידועים לאצולת אנגליה כיוון שהוא היה מארח למופת וכל המי-ומי של המעמדות העליונים התארחו שם. בשנת 1939, השנה בה פרצה מלחמת העולם השנייה, נפטר פיליפ ססון בפתאומיות מסיבוכי מחלת השפעת.[2] מקובל היה במהלך מלחמת העולם השנייה לעשות שימוש באחוזות, טירות ונכסים אחרים של בני האצולה הבריטית לבסיסים צבאיים – מודיעין בעיקר, באופן זה קל יותר היה לשמור על סודיות בשל הנאמנות הבלתי ניתנת לערעור של בני המעמד העליון למדינה ולכתר ודמי השכירות ששולמו להם ע"י המדינה סייעו להם מבחינה כלכלית. כך שמשפחת ססון הסכימה בחפץ לב להעמיד לרשות המודיעין הצבאי הבריטי את בית טרנט אשר הפך לאחד ממרכזי ה"יומינט" החשובים ביותר – ובמקרה זה – מחנה שבויים מזהב לצמרת הגרמנית.
קולונל תומס קנדריק (Kendrick) ויהודי אוסטריה
קולונל תומס ג'וסף קנדריק היה רכז מודיעין של שירות המודיעין הבריטי ה- SIS (לימים MI-6). בשלהי שנות השלושים מקום מושבו היה בוינה, בירת אוסטריה, והצליח לפתח ממקום זה רשת סוכנים ברחבי מרכז-אירופה שאספו מידע עבור ממשלת הוד מלכותו. בשנת 1938, כאשר גרמניה סיפחה את אוסטריה הפך תפקידו לחיוני במיוחד אולם במהלך עבודתו, הסתבר לו שצפוי גורל מר ליהודי אוסטריה והחליט לעשות ככל יכולתו לסייע. הוא החליט להפעיל את כל קשריו והרשת שבנה על מנת לאפשר ליהודים לעזוב את אוסטריה ולהגר לארץ ישראל. בהיותו בעל דרכון דיפלומטי ובעמדה המאפשרת לו להנפיק דרכונים (בעיקר עבור סוכניו) הוא דאג לספק ליהודי אוסטריה אשרות מעבר ודרכונים תוך שהוא מעביד את הצוות שלו עד אפיסת כוחות ולעתים הצליח לספק עד 200 אשרות ביום. במהלך פעילותו בא במגע אף עם אדולף אייכמן שהיה ממונה אז על מציאת פתרון להפטר מיהודי אוסטריה והגיע אתו להבנות אשר איפשרו לו להוציא מאוסטריה כ- 10,000 יהודים באמצעות חברת הספנות של ברטולד שטופפר, שפעלה באישור הנאצים[3].קולונל קנדריק ופקודיו
קנדריק נפל ברשתו של סוכן כפול, ונאסר בחודש אוגוסט 1938, באחד מביקוריו בגרמניה. כיוון שהיה בעל דרכון דיפלומטי, שוחרר לאחר ארבעה ימים, הוכרז כאישיות-בלתי-רצויה וסולק מאוסטריה.[4] עם חזרתו לאנגליה, הייתה הערכה בשירות המודיעין הבריטי (SIS) שהוא "נשרף" ולא אישרו לו יותר לפעול בחו"ל. יתרה מזו, הפעלת רשת סוכניו לטובת יהודי אוסטריה נראתה גסטיה חמורה מנהלי שרות המודיעין הבריטי ולא נמצא לו תפקיד ההולם את כישוריו, על כן החל לחפש תפקיד במסגרת אגף המודיעין של הצבא.
שבויים כמקור מודיעין
כאשר החלו ליפול בידי הבריטים כמויות נכבדות של שבויים, במיוחד במהלך המערכה בצפון-אפריקה, אבל גם טייסים גרמנים מהקרב על בריטניה ומלחים מספינות וצוללות במערכה על האטלנטי, עלה הצורך להפיק מהם את מקסימום המידע המצוי ברשותם. נראה היה שזהו מקור פוטנציאלי מבטיח לקבלת מידע מגוון וערכי על המתרחש בכוחות המזויינים של גרמניה הנאצית, הן בתחום המבצעי והן לגבי הלכי רוח ומגמות פוליטיות.
על תומס קנדריק הוטל לאכלס את בעלי הדרגות הבכירות ביותר מקרב השבויים הגרמניים וכן אלו שנראו ערכיים במיוחד במתקנים בהם ניתן יהיה להפיק מהם את מירב המידע. השיטה הייתה לשבץ במתקנים הללו מאות מיקרופונים אשר יקלטו את כל השיחות בין השבויים לבין עצמם, שיחות אלו תוקלטנה ותרשמנה בזמן אמת, הידיעות ימויינו ויסווגו על פי השבוי ממנו הן נאספו ותקבלנה הערכה מהמאזינים ובמידת האפשר תוצלבנה עם תגובות ומענים שיתקבלו משבויים אחרים. הידיעות כולן תרוכזנה בחמ"ל מודיעין משותף שנקרא M room ומשם יופצו דוח"ות המודיעין לנמענים כולם. על מנת לאסוף ידיעות חיוניות שנדרשו להשגה מיעדי האיסוף השונים, לא פעם התחפשו מאזינים שהוכשרו לכך במיוחד לשבויים והתערבו בין השבויים האמיתיים תוך פיתויים לשיחה בנושאים הדרושים.
אולם על מנת להפיק מידע זה צריך היה לגייס כוח אדם שניתן להכשירו לביצוע ההאזנות, רישום הידיעות והערכתן. היה ברור שחשוב ביותר לאתר לא רק דוברי גרמנית, אלא אנשים שחיו בגרמניה או אוסטריה ובקיאים לא רק בשפה אלא גם בתרבות, במנהגים ובמנטליות.
יהודים, פליטים מגרמניה ואוסטריה, מגוייסים למשימה
בתחילה, במהלך שנת 1940, נעשה שימוש בכלא "הטאואר של לונדון" לעניין אלא שניתן היה להחזיק בו 120 שבויים בלבד ומהר מאד עלה הצורך למצוא מתקן אחר בעל קיבולת הרבה יותר גדולה. אבל הבעיה המרכזית שעמדה בפני קנדריק לא הייתה מתקנים אלא גיוס כוח אדם מיומן שיוכל לתפעל את מתקני השבויים המיועדים.
הכרותו של קנדריק עם יהודים דוברי גרמנית שהתרחשה בעת שירותו באוסטריה חשפה בפניו מקור כוח אדם אידאלי לתפקיד. בשנים 1938 – 1939 ובמיוחד לאחר האירועים של סיפוח אוסטריה בחודש מרץ 1938 ו"ליל הבדולח" בחודש נובמבר באותה שנה החל גל אדיר של בקשות הגירה יהודית מגרמניה. בתקופה זו, 40,000 יהודים היגרו לאנגליה מגרמניה ואוסטריה.[5] רבים מהם רצו להתגייס לצבא הבריטי על-מנת להלחם כנגד הגרמנים, אולם לאחר פרוץ המלחמה הם הוגדרו כנתיני מדינות אויב ורבים מהם רוכזו באי מאן.[6] אלה שהורשו להתגייס לצבא, התקבלו במקרה הטוב לחיל החפרים.[7] 
קנדריק פנה לחיל החפרים והורשה לבחור 100 יהודים יוצאי גרמניה ואוסטריה על מנת להכשירם לשרת במתקני השבי. חיילים אלו אשר נבחרו בקפידה ע"י קנדריק עברו הכשרה בת כחצי שנה שכללה קורס מש"קי מודיעין בן 4 חודשים בו הושם דגש על מקצועות מודיעין השדה לרמת המש"ק (מפקדים שאינם קצינים) ובכלל זה יסודות תורת מודיעין השדה, עבודת מטה-מודיעין, מיומנויות אישיות כמו צילום, נהיגה ברכב ובאופנוע, קרב מגע כולל הורדת זקיף (silent killing) ועוד. לאחר מכן עברו קורס חוקרי שבויים, במשך חודשיים. במהלך הקורס היו החניכים "מתגרמנים" ועוברים את הקורס כאילו הם חיילים בצבא הגרמני או ב S.S.. עם סיום ההכשרה היו הבוגרים מוצבים במתקני השבויים בהם הם הוו את רובו של הסגל.
בין מאזינים אלו ניתן למנות את רב-סמל פריץ לוסטיג שברח מגרמניה לאחר ליל הבדולח, הוגדר כנתין מדינת אויב ונשלח לאי מאן, לאחר מכן התנדב לחיל החפרים מקום בו מצא אותו קנדריק וצרף אותו לסגל שלו. ביניהם היה גם ג'ורג' פולאי (Pulay) שאת משפחתו הצליח קנדריק בזמנו לחלץ מוינה. ראוי לציין גם את קפטין ארנסט לדרר (Lederrer) יליד חבל הסודטים. לדרר הקים קבוצה של 50 מהמאזינים שהוכשרו ללבוש מדי קצינים גרמנים, להתערב בין השבויים ולהשיג ידיעות חיוניות על פי הכוונת ראשות המודיעין הבריטי. בין פקודיו של קנדריק היו גם נשים שגוייסו על ידו לתפקידי תרגום הערכה ותפקידי פקידות בהן גרדה אנגל וסוזן כהן.

קפטיין ארנסט לדרר

רב-סמל פריץ לוסטיג

בית כלא מ"זהב"

זרם השבויים הגרמניים שהחל להגיע לאנגליה משלהי שנת 1941 ותחילת 1942, חייב הקמת מתקן מיוחד בו ניתן יהיה להפיק מהם את המידע המצוי ברשותם והטואאר של לונדון לא הספיק יותר למטרה זו. במיוחד עלה הצורך להפקת מידע מהקצינים הגרמנים הבכירים שנשבו.
בית טרנט הוכשר במיוחד עבורם. המבנה עבר שיפוצים ולאחר שהוכשר לתפקידו הוא נראה בעייני הבכירים הגרמנים כמעון נופש יותר מאשר כמחנה שבויים. הגנרלים הבכירים ביותר כמו סגנו של היטלר – רודולף הס או מפקד "קבוצת-שריון אפריקה" שנשבה בתוניסיה – הגנרל יורגן פון ארנים (Arnim) קיבלו סויטות אישיות. לרשות הקצינים עמד חדר ביליארד, חדר טניס-שולחן, חדר למשחקי קלפים ועוד.
הקצינים הבכירים ביותר זכו לקבלת פנים אישית ומיוחדת ע"י הלורד אברפלאדי (Aberfledy) מהאצולה הסקוטית ובן-דוד מדרגה שנייה של המלך. אברפלאדי הסביר לבכירים הנאצים שהוא מונה לדאוג לרווחתם ולצרכיהם באופן אישי. הוא נהג לצאת במיוחד למרכז לונדון לקנות עבורם סבון גילוח, שוקולד וסיגריות. הוא הביא עבורם חייט יוקרה למדידות ולתפירת בגדים חדשים עבורם. הוא אף הציג בפניהם תמונות של הטירה שלו בסקוטלנד ונתן להם להבין עד כמה הוא מעריץ את היטלר. על מנת לשכנע את בכירי הקצינים הגרמנים שהם אכן ב"מחנה שבויים יוקרתי", קצינים בכירים בריטים נהגו להזמין את בכירי הגרמנים מדי פעם לארוחות או לקפה בבית המלון ריץ בלונדון, למסעדות יוקרה אחרות או לתה בבתיהם הפרטיים.
אולם שום דבר לא היה כפי שנראה לגרמנים. "לורד אברפלאדי" היה יציר כפיו של המודיעין הבריטי; תואר אצולה זה לא היה קיים כלל והתפקיד שוחק ע"י אחד מהקצינים במתקן בשם יאן מונרו.
המתקן נועד לאכלס עד 100 בכירים גרמנים והיה משובץ מיקרופונים בכל מקום אפשרי, מהשירותים ועד לשולחן הביליארד כשהקירות מחוותים באמצעות מיטב מערכות הטלפון המודרניות של חברת RCA האמריקאית.
מה שהגנרלים הגרמנים לא ראו, היו המאזינים היהודים הסמויים מן העין ששוכנו במרתף רחב הממדים של בית טרנט. הם האזינו למתרחש בחדרים למעלה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע במשמרות מבלי להפסיד אף מילה שנאמרת ע"י המקורות הגרמניים יקרי הערך. כל ידיעה הייתה מועברת במיידי לחמ"ל המודיעין המרכזי: חדר M.

מתקנים משלימים בבאקינגהמשייר – בית לאטימר (Latimer) וווילטון (Wilton) פארק. 
טרנט פארק היה רק המתקן היוקרתי ביותר עבור גנרלים אולם השלימו אותו שני "מחנות שבויים" נוספים למפקדים זוטרים ביותר אשר פעלו באותה שיטה. במתקנים אלו עברו עוד כ- 10,000 קצינים גרמנים.
מפקדת המבצע כולו הייתה בבית לאטימר, שם התמקם קנדריק ומשם היכוון את הפעילות בשלושת המתקנים, וכן ניהל את התמיכה הלוגיסטית.[8]

המודיעין שהופק 
מאמציהם של המאזינים היהודים בראשותו של קנדריק הניבו פרי הילולים. החל מגילוי אתרים שיועדו לנחיתה ולהצנחה ע"י הגרמנים בבריטניה במסגרת תוכניות הפלישה הגרמניות. מידע על תנועות ההתנגדות בצרפת הכבושה, הולנד ונורבגיה; מידע על גיחות הפצצה על בריטניה ותוצאותיהן; השפעת ההפצצות הבריטיות על גרמניה. במהלך המערכה על האוקיינוס האטלנטי, מידע על נתיבי הצוללות והטקטיקה שלהן וכן מעגני צוללות שניבנו בחופי אירופה הכבושה. המאזינים השיגו מידע יקר ערך בנושא משואות האלחוט הגרמניות להכוונת גיחות הפצצה ואיפשרו פיתוח אמצעי הטעיה כנגדן. כמו כן סיפקו השבויים מידע יקר ערך על הטורפדו-המגנטי החדיש שעשו בו שימוש הצוללות הגרמניות וסייע בפיתוח אמצעי-נגד. כן נאסף מידע יקר ערך על פרויקט נשק-הנקם הסודי של היטלר: טילי ה- V1 ו- V-2 וחשיבות מתקן הפיתוח והייצור שלהם בפינמינדה מה שהוביל להוראת צ'רצ'יל להפצצת האתר. 
מידע פוליטי הופק אף הוא באמצעות ההאזנה, במיוחד על הפילוג בין הבכירים הגרמנים בין אלו שהיו מתומכי היטלר ואלו שהתנגדו לו או הסתייגו ממנו. במסגרת זו גם הופק מידע רב על מבצע "ולקירי" ההתנקשות בהיטלר ביולי 1944 , השפעותיו ותוצאותיו. 
מידע מעניין במיוחד וטראגי עבור המאזינים היהודים היה התבטאויות של השבויים הגרמנים בהקשר שואת יהודי אירופה – "הפיתרון הסופי". מידע זה נגע ישירות לבני משפחותיהם של רובם. מידע זה אורגן ונערך לשימוש במשפטי פושעי המלחמה לאחריה, אולם לבסוף הוחלט שלא להשתמש בו כיוון שלא היה חסר חומר וראיות למשפטים והמודיעין הבריטי לא רצה לחשוף את שיטות עבודתו.פרופ' הארי הינסלי (Hinsley) ההיסטוריון של המודיעין הבריטי במלחמת העולם השנייה טוען במחקרו המונומנטלי British Intelligence in Second World War and its influence on Strategy and Operations[9] שכ- 40 אחוז מהמידע במלחמה התקבל מהשבויים שנפלו לידי הבריטים במהלך המלחמה וגם מידע רב ממקורות אחרים אומת ע"י הצלבתו עם המידע מהשבויים.
רק לאחרונה מצטיירת לעינינו, באמצעות מחקריה של פרופ' הלן פריי (Fry)[10] התמונה השלמה העולה משיטות העבודה של המודיעין הבריטי בתחום ה"יומינט" וחשיבות המידע שהופק בשיטות אלו. ובעיקר משקלם המכריע של היהודים, הפליטים מגרמניה ואוסטריה, בהפקת מידע זה ובכך תרומתם למאמץ המלחמתי.