בדיביזיה הליטאית

בדיביזיה הליטאית
אברהם קרצ'מר 

 
א. כך זה התחיל...
 באשמורת השלישית של הלילה שבין ה 21- ל 22- ביוני 1941 , עוד לפני עלות השחר, עורר אותנו משנתנו רעם התפוצצויות. קובנה הופצצה מן האוויר ולשונות אש נראו עולות מאזור שדה התעופה באלקסוט שמעבר לניימן. המלחמה נחתה עלינו כרעם ביום בהיר. אומנם, באירופה התנהלה כבר המלחמה מאז ה 1- בספטמבר 1939 , פולין, צ'כוסלובקיה, צרפת, בלגיה והולנד כבר היו תחת הכיבוש הנאצי ובכל עוצמתה התנהלה המתקפה האווירית, ה"בליץ" על אנגליה. אולם לאחר שבקיץ 1940 ליטא "הסתפחה" לברית-המועצות, חשבנו שבהתאם להסכם שנחתם בין גרמניה לברית-המועצות, הגרמנים לא יתקפו אותה. בדיעבד התברר כמובן, שהייתה זו רק אשליה ומשאלת-לב נאיבית. קובנה שוכנת במרחק של כ 100- ק"מ מהגבול עם גרמניה. הצבא הגרמני, שבימיה הראשונים של המלחמה כמעט לא נתקל בהתנגדות מצד הצבא האדום, התקדם במהירות לעבר העיר.
הבוקר של יום ה 22- ביוני, יום קיצי בהיר, עלה על עיר מבוהלת ואובדת-עצות. מרדיו ברלין בקעו, כבר משעות הבוקר המוקדמות, קולות מלחמה. כעבור כמה שעות פרסם מולוטוב ברדיו מוסקבה את ההודעה הרשמית על פלישת הצבא הנאצי לתחומי ברית-המועצות. את הודעתו הנבוכה סיים מולוטוב בנימה אופטימית: "יהיה חג גם ברחובותינו, האויב יובס, הניצחון יהיה שלנו". כמעט ארבע שנים רצופות של "דם, יזע ודמעות", כדברי צ'רצ'יל, עוד תידרשנה עד שדבריו אלה של מולוטוב יתגשמו...
מעל לכל העיקה על תושביה היהודים של העיר, כ 40,000- נפש, אי-הוודאות מה יילד יום. כבר ביומה הראשון של המלחמה קרסה המערכת השלטונית של ליטא הסובייטית. משרדי הממשלה והמוסדות של המפלגה הקומוניסטית השלטת היו משותקים לחלוטין. לאוכלוסייה האזרחית לא נמסרה שום אינפורמציה על מהלך הקרבות ולא נעשה שום ניסיון לארגן פינו מסודר של תושבי העיר מאזור הקרבות. בדיעבד נודע, שראשי השלטון הסובייטי החדש ועסקנים של המפלגה הקומוניסטית מילטו בחשאי את נפשם ראשונים, השאירו מאחוריהם את האוכלוסייה האזרחית והפקירו אותה לנפשה... שמועות שונות ומשונות התרוצצו בחלל האוויר. לקראת שעות הצהריים היה ברור שהצבא האדום נסוג. ברחובות העיר חלפו במהירות משאיות עם קציני צבא על נשותיהם וטפם ופניהם מזרחה. היינו המומים ונבוכים מהמראות שהתרחשו מסביב: הפצצות מן האוויר בפאתי העיר, נשות הקצינים, שנסו בבהלה מאזור הגבול, מתרוצצות ברחובות בכותונות לילה עם תינוקות בזרועותיהן, והמחריד מכל – מראה החיילים, שנעו בכיוון צפון-מזרח באי סדר, ללא פיקוד, רובם ללא נשקם האישי. בקבוצות ויחידים שירכו החיילים את רגליהם ברחובות העיר פניהם אפורות, עיניהם כבויות, במדים מרופטים ומרופשים. הם נראו כאילו חודשי לחימה ונסיגה ארוכים מאחוריהם, והם טרם לחמו אפילו יום אחד. ממקומות המסתור התחילו להזדחל כנופיות חמושות של ליטאים לאומניים. כנראה שהמודיעין הגרמני, באמצעות סוכניו, יידע אותם מראש מה ומתי צפוי להתרחש. הם הופיעו בגלוי ברחובות העיר, עונדים סרטים לבנים מעל לשרוול, והחלו להתנכל לתושבי העיר היהודים. בכביש הראשי, המוביל ליציאה מן העיר, הם הקימו מחסומים וניסו למנוע מיהודים לעזוב את העיר. בשידורי הרדיו המקומי כבר התחיל ולהשמיע דברי הסתה ונאצה נגד היהודים.
ביום השני למלחמה הייתה כבר העיר אחוזת טירוף. גושי אנשים נעו ברחוב אוקמרגה לעבר היציאה מן העיר, רובם ברגל, חלקם בעגלות, ובין הצעירים – גם רכובים על אופניים. בדיעבד התברר שרבים מהם לא הצליחו להימלט, חלקם נרצחו על ידי כנופיות הליטאים בדרכים, חלקם נתפסו ביציאה מן העיר, הוחזרו לקובנה, נלקחו למצודות (פורט) החמישי והרביעית ושם נרצחו. על עובדות אלה הסתמכה הדעה שרווחה בגטו, שאיש מן הנמלטים לא הצליח להינצל.
 
ב. פליטים
 
בכל חומרתה עלתה השאלה – מה לעשות? שבוע אחד בלבד לפני פרוץ המלחמה השתחרר אבא מבית החולים לאחר שלקה בהתקף לב. הוא היה מאוד חלש והיה ברור שלא יעמוד בתלאות הדרך. ההחלטה שעלי לעזוב את קובנה התקבלה כמובנת מאליה. ידעתי שאני זונח את הוריי ואת אחותי לגורלם, אולם הם עמדו על כך שעלי להימלט. האמנתי, או נכון יותר, השליתי את עצמי שהנסיגה תיעצר על הגבול הישן ושתוך מספר ימים הצבא האדום יעבור למתקפת-נגד.
ביד רועדת כתב אבי על גבי תצלומו את מילות הפרידה: "ביום הכי מר בחיינו, ביום פרידתנו". אבא חיבק אותי חזק בזרועותיו ונישק אותי, דמעות חנקו את גרני כשנפרדתי מאמי שמיררה בבכי ונפרדתי בנשיקה ובחיבוק גם מאחותי פרומה. אז עוד לא ידעתי שלעולם לא אראה אותם שוב. התיישבתי על האופניים, נפנפתי בידי לשלום ויצאתי לדרך לקראת הבלתי נודע...
כזה היה גודלן של אלפי משפחות יהודיות מערי ליטא ועיירותיה. סופת המלחמה עקרה בן לילה אלפי יהודים מבתיהם, הפרידה רבים מהם ממשפחותיהם, הניסה אותם מזרחה ופיזרה אותם ברחבי ברית-המועצות – בגורקי ובפנזה, במולוטוב וסוורדלובסק שבהרי אורל, בטשקנט ובסמרקנד, אלמה-אטה וסטלינבאד שברפובליקות האסייתיות ובמקומות נידחים אחרים. לכל אחד מאיתנו – פליטים חסרי-בית, ישנו הסיפור שלו על תלאות הדרך, על מסע רגלי מפרך, על הפצצות וירי מן האוויר, כאשר מטוסי ה"יונקרט" וה"מסרשמיט" חגים בלי הרף מעל לראשינו, על כנופיות הלאומנים הליטאיים, שארבו לנו בצידי הדרכים, על היטלטלות בקרונות משא, בספינות וברכבות לאורך מסילות הברזל האינסופיות ונתיבי המים של הוולגה, הקמה והבילאיה. כל הניסיונות שלי ושל רבים כמוני להתגייס לצבא האדום נענו בשלילה על ידי קציני הערים השונות. בתנאים של החשדנות הכללית ששררה בברית-המועצות ואווירת ה"שפונומאניה", אנחנו, בתור מערביים, יוצאי הרפובליקות הבלטיות, לא היינו מספיק אמינים....
 
ג. לוחמים
 
בשלהי שנת 1941 , הפיקוד העליון של הכוחות המזוינים בראשותו של סטאלין, התקבלה החלטה להקים במסגרת הצבא האדום דיביזיה(אוגדה) ליטאית, לגייס לשורותיה את הפליטים מליטא, שהיו מפוזרים ברחבי המדינה, אזרחים ותיקים ממוצא ליטאי, ולצרף אליהם את הלוחמים הליטאיים מיחידות הקורפוס הליטאי הטריטוריאלי ה 29 , אשר נסוגו יחד עם הצבא האדום, רב רובם של מפקדי וחיילי הקורפוס כבר בימיה הראשונים של המלחמה, כשהקרבות עדיין התנהלו בשטחה של ליטא, ערקו ועברו לצד האויב, תוך עשיית שפטים בחיילים היהודים שעשו את שירותם הצבאי הסדיר ביחידות הקורפוס. היה זה אחד המקרים הבודדים של כינון אוגדה צבאית לפי סימן היכר לאומי. השיקולים להקמתה של הדיביזיה היו פוליטיים מובהקים, במטרה להפגין כלפי העולם את הסולידאריות וההזדהות של העם הליטאי, כחלק אינטגראלי מהעם הסובייטי, עם מאבקו נגד גרמניה הנאצית. במבט לטווח ארוך הקמתה של הדיביזיה הליטאית נועדה לבסס את אחיזתה של ברית-המועצות ברפובליקות הבלטיות בתום המלחמה. בהתאם לשיקולים אלה הוקמו גם הדיביזיה הלטבית, שלקחה חלק בקרבות על הגנת מוסקבה, והקורפוס האסטוני.
הפליטים היהודיים מליטא, ובמיוחד הצעירים שבהם, אשר האש להצטרף למאבק המזוין נגד גרמניה הנאצית בערה בעצמותיהם, קיבלו בברכה ובסיפוק רב את הידיעה על הקמתה של הדיביזיה הליטאית ובהמוניהם הביעו את נכונותם להתגייס לשורות הצבא האדום.
עד מהרה, בסביבות העיר באלאחנה שעל הוולגה (חבל גורקי), התחילו להתקבץ פליטים מליטא, מכל קצוות ברית-המועצות, רובם יהודים. את צו הגיוס לצבא האדום קיבלתי במקום מגורי הזמני, בעיר סטלינאבאד,עכשיו דושנבה, שלמרגלות הרי פאמיר, והופניתי לדיביזיה הליטאית ה 16 בסוף דצמבר 1941 , כשהגעתי לדיביזיה, היא הייתה עדיין בשלביה הראשונים של התארגנות וגיבוש. בהיותי בעל השכלה טכנית ועוד לפני פרוץ המלחמה סיימתי את המגמה המכאנית של בית-הספר הממלכתי הטכני הגבוה בקובנה. התמניתי לתפקיד קצין חימוש ארטילרי בדרגת לוטננט, סגן, בחטיבה 249 לימים הועליתי בתפקיד ובדרגה ואת שירותי הצבאי סיימתי בתפקיד ראש שירות החימוש הארטילרי בחטיבה 167 בדרגת קפיטן סרן. הדיביזיה הליטאית הייתה תופעה מיוחדת במינה בתנועות ההתנגדות היהודיות נגד גרמניה הנאצית וזאת הן מבחינת ריכוז לוחמים יהודים של כמעט 5,000 איש באוגדה קרבית אחת והן מבחינת משך הלוחמה האקטיבית, החל מסוף שנת 1942 ועד ליומה האחרון של המלחמה ב 8 במאי 1945, רשמית הייתה זאת הדיביזיה הליטאית בצבא האדום, אולם למעשה רבים מלוחמיה – חיילים וקצינים בכל הדרגים היו יהודים.
לחמנו תחת דגל זר ועל אדמת ניכר, אולם היה ברור לכולנו שזוהי מלחמתנו – מלחמת יהודים. הסיסמה "הרוג את הגרמני!" עלתה בקנה אחד עם הרגשות שפעמו בלבבות לוחמיה היהודיים של הדיביזיה. הלוחמים היהודים בדיביזיה היו בעיקר צעירים, בגיל 30-18 , חלקם דוברי עברית, חניכי תנועות נוער ציוניות, חברי ארגוני סטודנטים ציוניים, תלמידים לשעבר של רשת החינוך המפוארת בערי ליטא ועיירותיה. השנאה למרצחים הנאצים, הרצון העז לנקום את דמם של ההורים, האחים והאחיות והתודעה הלאומית העמוקה והשורשית היוו את הקרקע שהצמיחה גילויי גבורה ואומץ לב המוניים. זאת הייתה תופעה נדירה ויחידה במינה בתקופה ההיא, בטרם צה"ל, כשאלפי לוחמים יהודיים ביחידות קרביות של חיל רגלים, תותחני שדה, תותחני נ"ט, חיל הנדסה, חיל רפואה וכו', תחת פיקודם של מח"טים, מג"דים, מפ"אים, מ"מים ומכ"ים יהודיים נטלו חלק בקרבות מרים ורווי דם, במשך שנתיים וחצי רצפות, הדפו מאות התקפות של האויב, הסתערו על עמדותיו, הביסו והניסו אותו עד לחופי הים הבלטי ופרוסיה המזרחית.
דרכה הקרבית של הדיביזיה הליטאית החלה בקרבות החורף המרים בפברואר- מרץ 1943 בערבות אוריול המושלגות. הדיביזיה נטלה חלק בקרבות הקיץ הידועים ביולי 1943 ב"קשת" אוריול-קורסק, הדפה בהצלחה את כל התקפות האויב, עברה למתקפת נגד ושחררה שטחים נרחבים בכיוון אוריול-בריאנסק של החזית המרכזית. בתקופת סתיו 1943 – אביב 1944 ניהלה הדיביזיה קרבות קשים בביצות ויערות ביילורוסיה, בגזרת ויטבסק-פולוצק. את דרכה הקרבית המשיכה הדיביזיה על אדמת ליטא, בקרבות במבואות העיר שאוולי ובפריצה המוחצת דרך חבל ז'מאיטיה בכיוון הניימן, ביציאה לגבול עם גרמניה ובכיבוש עיר הנמל קלייפדה (ממל) שעל חוף הים הבלטי.
את מסלול הקרבות השלימה הדיביזיה בגזרת טוקומס-ליבאווה בקורלנד שבלטביה, שבה היו מכותרות עוצבות הרייכסוור. שם אולצו הגרמנים להניח את נשקם לרגלי אלפי חיילים יהודיים מהדיביזיה הליטאית.
לאורך כל דרכה הקרבית של הדיביזיה הליטאית פזורים קברי אחים וקברים בודדים של לוחמים יהודיים ובהם קבר האחים הענקי, שנכרה באדמתו הקפואה של הכפר הרוסי אלקסייבקה שבחבל אוריול. לאלפי לוחמים יהודיים הוענקו עיטורים ומדליות על הצטיינותם בקרבות, גילויי אומץ-לב וגבורה. מבין 12 בעלי העיטור הגבוה ביותר "גיבור ברית- המועצות" ארבעה הם לוחמים יהודיים מליטא, וולף וילנסקי, בוריס צינדל, קלמן שור והירש אושפול.
כמעט כל הלוחמים היהודיים של הדיביזיה הליטאית שנשארו בחיים עלו לארץ: בודדים בנתיבי "הבריחה" וההעפלה, חלקם בתור "דפטריאנטים" לפולין ורובם בתחילת שנות השבעים, כאשר נפרצה הדרך לעלייה מברית-המועצות. בהיות רובם אנשי מקצוע או בעלי השכלה אקדמאית, הם נקלטו והשתלבו עד מהרה בכל תחומי העשייה במשק ובחברה – בתעשייה, ברפואה, בחינוך ובתרבות. ותיקי המלחמה, שלחמו בצבא זר, גאים בבנים ובבני הבנים, אשר עושים בנאמנות את שירותם הצבאי בסדיר, בקבע ובמילואים – בשורות צה"ל. לצידם של אותות ההצטיינות שהלוחמים קיבלו בשדה הקרב מתנוססים גם האותות "עלה" – עיטור לוחמי המדינה ו"אות הלוחם נגד הנאצים", שהוענקו להם על ידי מדינת ישראל. בכך יש משום הכרה רשמית, שמאבקם של הלוחמים היהודיים בשורות הצבא האדום נגד הנאצים, היה חלק בלתי נפרד ממאבקו העיקש של העם היהודי על הקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ-ישראל. לחימתם הנועזת של הלוחמים היהודיים בשורות הדיביזיה הליטאית מפריכה ושוללת מכל וכל את השקר ההיסטורי הגלום בביטוי המשפיל "כצאן לטבח" ומעלה על נס את הגבורה היהודית על כל גילוייה.
הריכוז הגבוה של לוחמים יהודיים ביחידות השונות הטביע את חותמו על אופייה היהודי של הדיביזיה בהווי ובחיי היום-יום של הלוחמים. החיילים דיברו ביניהם וגם עם מפקדיהם היהודיים ביידיש. תופעה מאוד נפוצה בקרב החיילים הייתה שירה בציבור ביידיש ולפעמים אפילו בעברית. במסעות הרגליים הארוכים והמפרכים שירי עם יהודיים. לפעמים, כשמישהו מהפוליטרוקים היהודים לא היה בסביבה, העזנו אפילו, בחוג צר של חברים לתנועות הנוער, לשיר בקול חרישי שירים עבריים – "ביום קיץ, יום חום" של ביאליק, "שחקי שחקי על החלומות" של טשרניחובסקי ואחרים. בימי חג ומועד ובמיוחד בימים הנוראים היו לוחמים דתיים מתארגנים במניינים ומקיימים תפילות. הליטוראקים ידעו את התפילות בעל-פה ולא נזקקו למחזורי תפילות. במקרים נדירים, כשלאחד הלוחמים היהודים הייתה מגיעה חבילה מן הארץ, החגיגה הייתה משותפת לכל חיילי היחידה. עטיפות של סבון, ממתקים או קופסאות ריקות מסיגריות היו עוברות כמו קמיע מיד ליד. בקרב הלוחמים רווחו על ענייני דיומא, צ'יזבטים מהולים בהומור ה"ליטואקי" השנון והתפתח סלנג צבאי מקורי:
- תרגילי סדר, מסע רגלי – "האקן אין פוס" (להכות ברגל).
- פציעה קלה – "א קלוגע רענע" (פציעה חכמה).
- לישון – "דערלאנגען אין אויג" (להרביץ בעין).
- לשרוד – "ארויסטראגן די קוטנע" (לחלץ את הקיבה).
- נהרג – "אוועקגעלייגט די לעפל" (הניח את הכף).
- חותלת – "גורארדייסקע שטיוול" (המגפיים של הגוורדיה).
- מרק דליל וכחוש – "וואלגע, וואלגע" (וולגה, וולגה).
- גריסי פנינה – "גווארדייסקע רייז" (אורז של הגוורדיה).
היחסים בין הלוחמים ומפקדיהם היהודים היו חבריים. רבים היו המקורבים. כשהמפקד והפיקוד היו בני אותה עיר או עיירה, תלמידים מאותו בית ספר או חברים לאותה תנועת-נוער.
 
ד. האובדן והכאב
 
הדאגה לגורלם של ההורים, האחים והאחיות, שנשארו תחת הכיבוש הנאצי לא עזבה אותנו לרגע. העיתונים ותחנות הרדיו הסובייטיים לא פירסמו ולמעשה השתיקו את הידיעות על מעשי רצח המוני של יהודים, שנתגלו בקייב (באבי-יאר) ובעיירות אוקראינה האחרות לאחר שחרורן. רק מכתבותיו של הסופר היהודי-רוסי ארנבורג, שהתפרסמו בעיתון היומי הצבאי "קראסנאיה זוחדה" (הכוכב האדום), ידענו וזאת רק חלקית, על מה שהתחולל באזורים הכבושים. לא ידענו כלום על המתחולל בגטאות על אדמת ליטא ועל קיומם של מחנות ההשמדה מיידאנק, טרבלינקה ואושוויץ, עד שנתגלו מעשי הזוועה של הנאצים לאחר שחרור המחנות על ידי הצבא האדום.
הלם, זעם וכאב פקדו אותנו לאחר שנכנסנו לתחומי ליטא ולעינינו נתגלה גורלה המחריד של יהדות ליטא בכל חומרתו. אחרי ההתרגשות שאחזה בנו כשחצינו את הגבול הישן עם פולין ומצאנו את עצמנו על אדמת ליטא, חיכתה לנו הפגישה פנים מול פנים עם המציאות המרה: עריה ועיירותיה של ליטא נותרו ריקות מיהודים. יהדות ליטא הושמדה כמעט כליל.
מתקפת-הפתע של צבא גרמני הנגד ברית-המועצות ופלישתו לתחומי ליטא, היכו בתדהמה את תושביה היהודיים. כבר בימיה הראשונים של המלחמה, בעקבות נסיגתו הבהולה של הצבא האדום, השתררו מבוכה ואי-ודאות בקרב האוכלוסייה האזרחית ובמיוחד בקרב היהודים. תחושת חוסר האונים והבהלה התגברו לאחר בריחתו המבישה של ראשי השלטון הסובייטי מליטא, אשר הפקירו את אזרחיה היהודיים לנפשם, בגלל קריסתן של כל מערכות השלטון לא התאפשר פינוי מסודר של האוכלוסייה האזרחית ורק כ 15,000- יהודים הצליחו להימלט מפני הצבא הגרמני המתקדם.
רוב רובם של יהודי ליטא נלכדו תחת הכיבוש הנאצי. אובדי עצות ואחוזי פחד הם תהו מה טומן להם העתיד. אפילו בדמיון הפרוע ביותר הם לא העלו על דעתם את מה שעומד להתרחש – השמדה טוטאלית של כל הקהילה היהודית בליטא. יהדות ליטא הייתה בעצם הקיבוץ היהודי הראשון באירופה, אשר לגביו תוכנית "הפיתרון הסופי" התחילה להתבצע הלכה למעשה.
ההתנכלויות והפגיעות ביהודים החלו כמעט מהיום הראשון לכניסתם של הגרמנים לתחומי ליטא. במקומות ישוב רבים ברחבי ליטא, החלו ליטאים חמושים ביוזמתם במעשי רצח המוניים של יהודי המקום, עוד בטרם הגיעו לשם הגרמנים. עד דצמבר 1941 נרצחו כ 180- אלף נפש – זקנים, נשים, גברים, ילדים וטף, מתוך האוכלוסייה היהודית שמנתה לפני פרוץ המלחמה כ 250- אלף נפש. כמעט כל תושביהם היהודים של ערי ועיירות ליטא, שנשארו תחת הכיבוש הנאצי, נרצחו על ידי מרצחים צמאי דם, שכניהם לשעבר. על אדמת ליטא הוקמו שלושה גטאות בלבד – בווילנה, בקובנה ובשאוולי. מעשי הרצח המכונים "אקציות" ("אקציית האינטליגנטים", "האקציה הגדולה", "אקציית הילדים" וכו'), לא פסקו גם בגטאות, ובמהלכן נרצחו עשרות אלפי יהודים בגאיות ההריגה הידועים לשמצה – בפונאר שבמבואות וילנה, בפורט התשיעי שליד קובנה ובבוביאי שבקרבת שאוולי.
גם במנוסתם, תחת הלחץ של הצבא האדום, בקיץ 1944 מליטא, לא חסו הגרמנים על שארית היהודים שנותרו בגטאות קובנה ושאוולי, דחסו אותם לקרונות בקר מזוהמים והובילו אותם למחנות המוות בגרמניה – שטוטהוף (נשים) ודכאו (גברים). העבודה המפרכת, תנאי המגורים והתברואה הירודים, היעדר טיפול רפואי מינימאלי וההרעבה המתמדת הפכו את החיים במחנות לגיהינום. האסירים, אשר "עברו בשלום" את הסלקציות ואת האקציות וניצלו מכדורי המקלעים ומתאי הגזים, מתו בהמוניהם מתשישות, ממחלות זיהומיות, מרעב ומקור. רק מתי-מעט הצליחו לשרוד.
בצהרי היום נכנסנו לוויז'ון VYZUONOS עיירת נפה קטנה במחוז אוטיאן. המראה הפסטוראלי של העיירה השלווה שנתגלה לעינינו עדיין לא בישר רעות. עיירה יהודית טיפוסית, עם סמטאותיה המפותלות והצרות, בתיה עם הגגות מרעפי עץ שהשחירו עם הזמן, בית כנסת עתיק, כיכר השוק, מרוצפת אבנים – הכל, לכאורה, כפי שהיה מימים ימימה, אולם בלי יהודים.... על משקופי הדלתות בכניסות לבתים עוד התנוססו מזוזות או שנראו סימנים במקומות שמהם הן נתלשו. עמדתי המום בכיכר השוק הריקה. חייל מבוגר ממני בהרבה, שעמד על ידי, הזיל חרש דמעה. הוא היה אחד מתושבי העיירה. מראות דומים חזרו על עצמם בעשרות ערים ועיירות שאליהן נקלענו בדרכנו –פוניבז', סובוץ', שאוולי, קלם, קרח' ואחרות. בעיירה סובוץ' הייתה לנו פגישה מרגשת עם קבוצה קטנה של ילדות יהודיות, שהכומר המקומי הסתירן במנזר. הן בכו משמחה, כששמעו אותנו מדברים יידיש. קומץ של ניצולים פגשנו גם בעיר שאוולי.
לקובנה הגעתי בימי אוגוסט הראשונים, ימים ספורים לאחר שחרורה 1.8.44 פה השיגה אותי הבשורה על גורלם המר של הוריי ואחותי היחידה פרומה. אחותי נפטרה בגטו אחרי מחלה קשה, בדצמבר 1942 , והיא בת 25 בלבד. את הוריי האומללים הוציאו המרצחים הנאצים להורג בעת חיסול הגטו, ב 13- ביולי 1944 , כשבועיים בלבד לפני שחרורה של קובנה מהכיבוש הנאצי. קרן האור היחידה בעלטה שאפפה אותי הייתה הפגישה המרגשת עם כמה מחברותיי וחבריי הקרובים לספסל הלימודים ולתנועת הנוער – אורים מוצלים מאש... שוטטתי כמו סהרורי ברחובותיה של עירי. כל רחוב וסמטה, כל כיכר וגינה, כל בית וחצר היו מוכרים לי מילדות. לעומת המראה המחריד של הגטו השרוף היא עמדה על תילה שלמה וכמעט ללא פגע. בעיניי נראתה העיר כבית קברות אחד גדול...
 
ה. אביב הניצחון
 
שנת 1945 החדשה מצאה אותנו במסע רגלי ארוך ומפרך בדרכים הבוציות של חבל ז'מאיטיה. הדיביזיה הועברה מאזור הקרבות בחבל קלייפדה )בסביבות העיר הגרמנית טילזיט שעל הניימן( לגזרת החזית בין הערים הלטביות טוקומס ולייפאיה (ליבאווה). שם המשכנו את הלחימה נגד עוצבות הצבא הגרמני, שהיו מכותרות בחבל קורלנד שבלטביה.
לקראת סוף ינואר הועברה הדיביזיה לגזרת החזית במבואות עיר הנמל הליטאית קלייפדה (ממל) שלחופי הים הבלטי.
ב 29- בינואר, בשיתוף עם יחידות צבא אחרות, פרצה החטיבה שלנו, ראשונה לעיר ובכך הושלם שחרורה המלא של ליטא מהכיבוש הנאצי. לאחר השלמת "מבצע קלייפדה" הוחזרה הדיביזיה לגזרת החזית בקורלנד. תנאי השטח והאקלים במקום היו קשים במיוחד והכבידו על הלוחמים. הקור העז בשילוב עם אויר הים הטחוב חדר עד ללשד העצמות. משבי רוח חזקים שנשבו מן הים בידרו את שולי הסגינים (שינלים) הדלים שלנו וצרבו את הפנים, כאילו חתכו אותן בסכינים. בכל החוות החקלאיות (בשפת המקום פולווארקים), שבסביבה, לא שרד אפילו מבנה אחד וכמחסה שימשו אותנו ביקתות-העפר )זמליאנקה( שהקמנו במקום או שרידים של המבנים ההרוסים. אולם אט-אט התקרב החורף לקיצו - החורף הרביעי והאחרון של המלחמה הארורה. כמו האויב, שכבר חש את התקרבותה הבלתי נמנעת של התבוסה, כך גם החורף המשיך להיאחז בכל תלולית וגבעה, בכל תעלה וגומחה על פני השטח, בניסיון נואש לשמור על עוד פיסת קרקע מתחת לשלג המשחיר, להמשיך ולהחזיק את האגמים והנחלים כבולים במלחציים של הקרח. החטיבה שלנו התמקמה בקטע הגזרה לא הרחק מעיר המחוז סאלדוס וניהלה קרבות מרים עם יחידות הצבא הגרמני המכותרות. כפי שהתברר בדיעבד, למרות היותן מנותקות מבסיסיהן העורפיים, לא סבלו יחידות אלו מהפרעות באספקה שוטפת. נהפוך הוא, לרשותן עמד מלאי עצום של תחמושת מכל הסוגים, מזון ודלק, מה שאפשר להן להחזיק מעמד לאורך זמן. מצבם הנואש, אשר מנע כל אפשרות לפורץ את המצור ולהיחלץ מן הכיתור, הגביר את התנגדותם העיקשת של הגרמנים והם ממש נאחזו בשיניהם לאורך כל קו ההגנה המבוצר. תנאי השטח לא אפשרו שימוש מאסיבי בטנקים והקרבות התנהלו לא אחת בהתגוששות פנים אל פנים. גם לנו וגם לכוחות האויב היו אבידות כבדות. תוך לחימה מתישה ועקובה מדם הגענו לשלהי חודש אפריל. קרני השמש האביבית החמימות החלו להפשיר את השלגים. דרכי העפר, שהשתחררו משכבת הקרח ונחרשו על ידי השרשרות הטנקים והנגמ"שים וגלגלי המשאיות, הפכו לבלתי עבירות. כלי הרכב שקעו בבליל הטובעני והחיילים בוססו עד לברכיים בבוץ הסמיך. הכל מסביב – הפנים והמדים של הלוחמים, נשקם האישי, התותחים וכלי הרכב – היה מכוסה בשכבה עבה של רפש חום-אפרורי...
התחיל חודש מאי, קר מן הרגיל באותם המקומות. עדיין המשכנו ללבוש את מדי החורף. האביב התמהמה, אולם פעמיו המתקרבים כבר הורגשו באוויר. מתחת לשלג הנמס החלו להופיע פרחי השלגייה (שנייגלעקלעך), פה ושם בצבצו גבעולי עשב רעננים, באוויר הדהד ציוצן העליז של להקות ציפורים, שהתעופפו מעל עצי העלים והשיחים שעדיין עמדו במערומיהם, בקצב קבוע תקתק הטפטוף האביבי של השלג המפשיר... יחד עם תחושת האביב המתקרב, הרגשנו כבר את פעמי הניצחון הממשמש ובא! בבקרים חיכינו בקוצר רוח לחדשות שה"סובאינפורמביזרו" (סוכנות הידיעות הצבאית) פרסם על המתרחש בחזיתות השונות. מהם כבר ידענו, שביום 2 במאי כבשו חילותיו של מרשל ז'וקוב את בירת גרמניה, ברלין, והניפו מעל בניין הרייכסטאג את דגל הניצחון! חילותיו של מרשל קוניב השלימו את שחרורה של צ'כוסלובקיה, ואילו חילות החזית הבלטית הראשונה, בפיקודו של הגנרל באגראמיאן, אשר בהרכבה לחמה הדיביזיה שלנו, דרכו על המקום ובינתיים לא הצליחו למוטט את כוחות האויב המכותרים. באותם ימים הילכה בדיחה בקרב הלוחמים: המרשלים ז'וקוב, ואסילבסקי, רוקובובסקי, קונבי ומאלינובסקי חוזרים אחרי הניצחון במטוס למוסקבה. בהיותם בעת הטיסה מעל לטביה, הם שומעים רעם תותחים. מה פשר הקאנונדה הזו? – שואלים הם בתמיהה, והתשובה היא – הגנרל באגראמיאן ממוטט את האויב בקורלנד... ואכן, ברלין כבר נכבשה ואילו אנחנו המשכנו בפעילות המבצעית השגרתית, אשר בהודעות הרשמיות הוגדר כ"קרבות בעלי חשיבות מקומית".
ב 8- במאי לפנות בוקר יצאה אחת הפלוגות של החטיבה לפעולת "סיור קרבי" (רזוודקה בוים) יזומה. הלוחמים פרצו לקווי האויב הקדמיים, השמידו כמה מקלעים, תפסו "לשון" )שבוי( וחזרו בשלום לבסיסם. הייתה זו הפעולה המבצעית האחרונה של כוחותינו.
בצהרי אותו יום זימן אותי ראש מטה החטיבה, רב סרן סוחאצ'וב, לדיון בבעיות שוטפות. לפתע צפצף טלפון השדה, מפקד הגדוד הראשון, רב סרן ואליס, דיווח, כי בגזרת גדודו הפסיקו הגרמנים את האש והניפו דגלים, סדינים ומגבות לבנים – סימן מובהק לכניעה! עד מהרה הגיעו דיווחים דומים ממפקדי הגדודים השני והשלישי, סרן סיליצקאס ורב סרן גלאדקוב. סוחאצ'וב התקשר למטות של חטיבות 156 ו 249- השכנות. הדיווחים משם היו זהים. היה ברור – הגרמנים נכנעו, המלחמה הסתיימה!
מאוחר יותר נודע לנו, כי באותו יום, ב 8- במאי 1945 , חתם המפקד העליון של ה"רייכסוור", גנרל פלדמרשל קייטל על כתב כניעה ללא תנאים של גרמניה הנאצית.
מפקד החטיבה, פולקובניק (אל"מ) סטאניסלובאוויצ'וס, מינה צוות מבצעי בראשותו של הסמח"ט, סא"ל יאמאנטאס, לצורך הכנתו וארגונו של "מבצע הכניעה". בתוקף תפקידי כראש שירות החימוש הארטילרי של החטיבה נכללתי בהרכב הצוות. התיישבנו ב"וויליס" (ג'יפ) צבאי ויצאנו לעבר הקווים הקדמיים שהיו במרחק כ 500- מטר מהחפ"ק החטיבתי. "שטח הפקר" ממוקש ברוחב של 200-150 מטר הפריד בין הקווים הקדמיים שלנו ושל הגרמנים. בעבר, שפונה ממוקשים על ידי חבלנים משני הצדדים, ובליוויים, עברנו לצד הגרמני. על תילי העפר לאורך החפירות ישבו ועמדו בגובה מלא חיילים גרמנים, עטופים במגבות לבנות ונפנפו לנו לשלום. עד מהרה הגיע מקום פקד הדיביזיה, הגנרל אורבשאס, בלוויית מפקדי החטיבות ומפקדים בכירים ממטה האוגדה. הם נפגשו עם נציגי הפיקוד של הגרמנים וקבעו את סדרי הכניעה. הגרמנים התייחסו כלפינו בצרוה קורקטית ואף כיבדו אותנו בקוניאק וליקר צרפתי. הם הופתעו שכמעט כל אנשי הצוות דוברים גרמנית (גרמנית הייתה הלשון הזרה הראשונה שנלמדה בבתי הספר בליטא) והיו נבוכים כששמעו שחלק מאיתנו הם יהודים... בגלל הסיכון לעבור את שטח ההפקר הממוקש בחשיכה, נשארנו ללון בצד הגרמני, אולם איני יכול להעיד על עצמי שבאותו לילה הרגשתי בנוח ב"שטח האויב".
9 במאי 1945 . שדה רחב ידיים בפאתי יער אורנים נקבע כמקום האיסוף של יחידות הצבא הנכנעות. הצטוויתי על ידי מפקד חטיבתי לרכז את קבלתם מידי הגרמנים של כל כלי הנשק על סוגיו השונים, תחמושת ואמל"ח אחרים. כבר משעות הבוקר המוקדמות החלו הגרמנים להניח את נשקם ולערום בערימות מסודרות אלפי רובים תת מקלעים ומקלעים, ארגזים אין ספור עם פגזי ארטילריה, פצמ"רים ואמל"ח. בשורות ארוכות הוצבו מאות תותחי שדה, נ"ט ונ"מ, מרגמות וכו'. אלפי חיילים גרמנים שפורקו מנשקם הסתדרו בטורים ארוכים ובליווי משמר חמוש התחילו לנוע לעבר הקווים הקדמיים שלנו. משם הם ימשיכו את דרכם אל מחנות השבויים בכדי לחוש על בשרם את טעמו המר של השבי...
קשה לתאר במילים את מה שחשתי באותו מעמד. בתחילת המלחמה – צעיר יהודי מקובנה, שנס על נפשו לאן שנשאוהו עיניו (ווז די אויגן טראגן) ואשר חווה על בשרו את כל התלאות של פליט חסר בית, בסוף המלחמה – קצין בצבא האדום, אשר חיילי הרייכסווד "הבלתי מנוצח" מניחים לרגליו את נשקם המגואל בדם קורבנותיהם.
באותה עת כבר ידעתי על גורלם המר של ואחותי והוריי – אידה ויוחנן קרצ'מר.
בספר זיכרונותיו מגטו קובנה, "אל מול הגודל" (דעם גודל אנטקעגן), מתאר ד"ר אהרון פרץ (פרציקוביץ') את השעות האחרונות של הוריי האומללים:
"מיילדת, שעבדה יחד איתי בגטו, כבר עומדת עם בעלה באותה קבוצת אנשים שהמרצחים הנאצים חרצו את גורלם למות. היא חיוורת כמו סיד עם מבט נעדר אל האין סוף. בעלה, פצוע עם כתמי דם על בגדיו, הבחין בי בין השורות ועשה תנועה בידו, כאילו התכוון לשאול: האם זה הסוף? שניהם – הבעל ואשתו עומדים חבוקים ללכת..."
הסתכלתי על ערימות הנשק, המסודרות בדייקנות ובקפידה גרמנית, לרגע לא עזבה אותי המחשבה שייתכן שאחד מכלי הנשק האלה שימש את רוצחיהם של אבי ואמי.
דרכי הקרבית בשורות הדיביזיה הליטאית ה- 16, שהחלה בחורף 1942/43 בקרבות על קשת אוריול-קורסק, דרך רוסיה, ביילורוסיה ליטא ולטביה –הסתיימה.
על שמחת הניצחון העיב בכל הכובד כאב האובדן והשכול.
 
אברהם קרצ'מר
קפיטן (סרן) לשעבר בצבא האדום
 
*רודינצקי ישראל, שיין יעקב(עורכים): הדרך אל הניצחון – לוחמים יהודים בדוויזיה הליטאית ה-16 1945-1942 , מועצת לוחמי הדוויזיה הליטאית ה-16 על יד איגוד יוצאי ליטא בישראל, תשנ"ט-1999. ע"ע 362-351 .