בריגדיר אדי מאיירס 
אל"מ (מיל') ד"ר בני מיכלסון 

ראשית הדרך
אדמונד צ'רלס וולף "אדי" מאיירס נולד בשנת 1906 בקנסיגטון, לונדון למשפחה יהודית. בנו הבכור של ד"ר סמואל מאיירס מי שהיה הפסיכולוג הראשי של הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה[1] ולאמו אדית זליגמן. התחנך בביה"ס התיכון הייליבורי ובאקדמיה הצבאית בוולוויץ' (Woolwich). באותה התקופה הכשרת הקצינים באנגליה הייתה נפרדת, כאשר קציני הדרג המסתער, החי"ר והפרשים (שריון) הוכשרו בסנדהרסט ואילו קציני הדרג המסייע, הארטילריה וההנדסה בוולוויץ'. עם הסמכתו מהאקדמיה הצבאית נשלח לאוניברסיטת קמבריג' להשלמת לימודי הנדסה במכללות קיוס וגונוויל (Caius college, Gonville college).
בשנת 1926, הוענקה לו דרגת סגן-משנה בחיל ההנדסה. כעבור שלוש שנים קודם לדרגת סגן. תוך כדי שירותו, בשנים 1934 – 1935, שימש כמזכיר מועדון התעופה של חיל ההנדסה בימים בהם מעט מאד קציני הנדסה התעניינו בגורם האווירי.[2]
בשנת 1936, עם פרוץ המרד הערבי, נשלח אדי לשרת בארץ-ישראל ובשנת 1937 קודם לדרגת סרן. כקצין הנדסה במהלך המרד הערבי למד אדי באופן בלתי אמצעי כיצד נלחם צבא בחתרנות, טרור וגרילה ומה חלקו של הגורם ההנדסי במלחמה כזו. על הצטיינותו בשירות בארץ ישראל קיבל צל"ש (MID).
עם דיכויו של המרד הערבי, בשנת 1939, הועבר אדי למפקדת פקוד המזרח-התיכון בקהיר. היה זה ערב מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו נמנה אדי על תחום הנדסה-בינוי ועסק במתן שירותי הנדסה במדבר המערבי במצרים בתחומי סלילת דרכים והקמת בסיסים.
בחודש ינואר 1940 נמנה אדי על משלחת בין-חיילית שנשלחה באופן "תמים" לתורכיה לצורך סקר חשאי של פעילות חתרנית במדינה זו, והיה ותכבש ע"י הגרמנים, ובתוך כך ציון דרכי תחבורה ותקשורת וחבלה במתקנים חיוניים.
בחודש מרץ 1940, עם מינויו של גנרל ארצ'בלד וויבל (Wavell) למפקד פקוד המזה"ת, הוצב אדי כקצין מטה במחלקת ההנדסה הפקודית (וויבל הכיר אותו משרותם המשותף בארץ ישראל). בחודש יולי 1940 קיבל אדי מאיירס דרגה זמנית של מייג'ר (רס"ן) ומונה לקצין ההנדסה של דיביזיית השריון מס. 7 "עכברי המדבר".
קצין הנדסה דיביזיוני במבצע "מצפן"
בתקופה זו שימש בתפקיד כפול, כקצין המטה הבכיר בנושאי הנדסה במפקדת הדיביזיה וכמפקד גדוד ההנדסה המוגבר שלה – גדוד "צ'שייר מס. 2".
דיביזית שריון 7 הייתה לכוח המרכזי והמוביל במבצע "מצפן". מבצע של פקוד המזה"ת הבריטי למיגור הצבא האיטלקי בצפון-אפריקה אשר פלש בחודש ספטמבר 1940 למצרים. גנרל וויבל, הורה לגנרל ריצ'רד או'קונור (O'Connor), מפקד "כוח המדבר המערבי" לתקוף את הצבא האיטלקי באמצעות כוח שכלל את דיביזיית השריון 7, הדיביזיה ההודית ה- 4 וחט'  בריטית נוספת. בעוצמה של כ- 25,000 חיילים ו- 275 טנקים. כאשר דיביזיית השריון ה- 7 מובילה. המבנה של דיביזיית השריון ה- 7 "עכברי המדבר" במבצע "מצפן" כלל: 2 חטיבות שריון, 4 ו- 7, (בני 3 גד' מוגברים כ"א), קב' הסיוע הדיב' (חט' חי"ר 2 כליבה), 2 פל' רפואה, 6 פל' הספקה, 6 פל' אחזקה, גד' קשר, גד' הנדסה מוגבר, גד' סיור דיביזיוני, גד' ארטילריה מוגבר, פל' בטחון-שדה. בחמשת ימי הקרבות הראשונים הצליחו הבריטים להתגבר על המרחב המוגן האיטלקי ולגרש את האיטלקים ממצרים.
ב- 1 בינואר 1941 שונה שמו של "כוח המדבר המערבי" בפיקודו של או'קונור לקורפוס ה- 13. הדיביזיה ההודית ה- 4 הוחלפה בדיב' אוסטרלית אולם דיב' שריון 7 המשיכה להוביל במערכה עד לסיומה בסוף ינואר.
במשך 10 שבועות התקדם "כוח המדבר המערבי" 900 ק"מ, השמיד ארמייה איטלקית שכללה יותר מ- 9 דיביזיות ותפסה 130,000 שבויים, 380 טנקים ו- 845 תותחים. כיבוש קירנאיקה הושלם במחיר של 500 הרוגים, 1,373 פצועים ו- 55 נעדרים.[3] 
אולם שארית דיביזיית השריון ה- 7 לא הייתה במצב להמשיך בלחימה כיוון שנשארו לה בשלב זה רק 12 טנקי קרויסר A-13 ו- 40 טנקים קלים MK-6 תקינים בלבד. לפיכך הוחלט להשיג את הדיביזיה למצרים לצורך החזרה לכשרות. על "עכברי המדבר" כתב צ'רצ'יל: "בשלהי חודש פברואר הושגה דיביזיית השריון הבריטית ה- 7 למצרים למנוחה ושיקום. עוצבה מהוללה זו העניקה את השירות הנעלה ביותר... ומכאן נצרף כוח מנוסה ביותר שהתמחה בלוחמת מדבר אשר אין לו תחליף. היה חבל לא לנצל את הארגון הזה באמצעות תגבור במשאבים ומתן אפשרות לוותיקי הלחימה במדבר לאמן את הקצינים והחיילים שהגיעו זה עתה מאנגליה ולציידם בטנקים ובציוד החדישים ביותר. כך שדיביזיית השריון ה- 7 תמשיך להישמר כעוצבה לוחמת שעוצמתה תשוקם".[4] 
 במערכה זו היו תפקידי ההנדסה בפיקודו של אדי מאיירס רבים ומגוונים. החל מפריצת שדות המוקשים של האויב במערכים המגינים, דרך הכשרת דרכים במדבר, מיכשול וביצור מחסומי הדרכים השונים לניתוק האיטלקים, הסוואת הכוחות וסיוע בהספקת מים לכוחות.
עם שובו למצרים לאחר השלמת מבצע "מצפן", הוחלט במפקדת המזה"ת לנצל את נסיונו של אדי שנרכש במערכה במדבר המערבי (כדברי צ'רצ'יל) ומונה למדריך בבית-הספר לפיקוד-ומטה של המזרח התיכון בחיפה, בין מרץ 1941 – ינואר 1942. קורסי פיקוד-ומטה שהועברו בחיפה נועדו לקציני כוחות היבשה וזרוע האוויר כאחד – ובכך היה מוסד זה ייחודי בכל רחבי האימפריה הבריטית. הוא נועד בעיקר להכשרת קצינים בכירים עבור הדרג המסייע: ארטילריה, הנדסה וקשר. לאחר מכן, בין ינואר לאוגוסט 1942 שימש אדי כמדריך במרכז האימונים למבצעים-משולבים בכברית. במוסד זה התמחה גם בלוחמה אמפיבית ועבר קורס צניחה יחד עם לוחמי "שירות-האוויר-המיוחד" (SAS) של דויד סטרלינג שהתאמנו שם. באוגוסט אותה שנה מונה אדי לראש ענף מבצעים-משולבים במפקדת פקוד המזה"ת. בינתיים גם קודם בדרגה ובחודש אפריל 1942 קיבל דרגה זמנית של לוטננט-קולונל (סא"ל).

מפקד כוח המשימה הבריטי ביוון הכבושה – "טיטו" היווני
ב- 20 בספטמבר 1942 נכנס למשרדו של אדי בקהיר קולונל ריצ'רד טמפלין (Tamplin) ,אחד מעמיתיו להדרכה בפו"ם בחיפה, ושאל אותו: "האם יש במזרח התיכון קצינים או מש"קי הנדסה שעברו קורס צניחה ?" אדי ענה לו שבהיותו ראש ענף מבצעים משולבים הוא יכול להבטיח לו שאין כוח אדם מסוג זה בזירה. ואז שאל אותו ידידו, "מה הכנפיים האלה שאתה עונד ?"
וכך, התבקש אדי מאיירס, ע"י ראש "המנהל-למבצעים-מיוחדים" (SOE) בקהיר, לפקד על כוח שיוצנח ביוון במטרה לפוצץ גשר רכבת בעל חשיבות מערכתית מהמעלה הראשונה.[5]   
לקראת המתקפה הבריטית המתוכננת באל-עלמיין הייתה חשיבות רבה לפגוע בקווי האספקה לצבאו של רומל בצפון-אפריקה. הצלחת הצי הבריטי וחיל האוויר מהבסיסים במלטה לפגוע בהספקה שהגיעה מאיטליה דרך סיציליה לטריפולי בלוב, אילצה את הגרמנים והאיטלקים להסיט את ציר התחזוקה העיקרי שלהם מזרחה. וכך, מבסיסי תחזוקה ברומניה (שהתאימו גם למערכה ברוסיה), נשלחה תספוקת, כולל דלקים מפלוישטי, במורד חצי-האי הבלקני לאתונה ומשם בנתיב רכבת יחיד שהוביל לנמלי יוון: סלוניקי ופיראוס. מנמלים אלו הועברה התיספוקת בדרך הים או לכרתים ומשם לנמלי טוברוק ובנגזי בלוב או ישירות לנמלים אלו. מסילת ברזל יחידה זו עברה מעל כמה קניוני ענק וההערכה הייתה כי באם יהרס אחד הגשרים העוברים מעל קניונים אלו, תיפסק ההספקה לרומל לזמן ממושך.

"המנהל למבצעים מיוחדים" התבקש להוציא לפועל מבצע זה, אבל דע עקא שה- SOE שתפקידו היה לסייע לתנועות גרילה ופרטיזנים באירופה הכבושה והחל להערך לפעילות עוד לפני הנסיגה מיוון בשנת 1941, לא הצליח עד אביב 1942, שנה שלמה אחרי הכיבוש הגרמני של יוון, לבצע פעילות מבצעית כלשהי שתפגע במאמץ המלחמה הגרמני. אמנם במאי 1942 התחילו להתארגן כמה קבוצות פרטיזנים בהרי יוון שהחלו בפיגועים ספורדיים, ו"המנהל" אף קיים קשר אלחוט עם סוכן (בריטי יחידי) באתונה שכונה "פרומטאוס",[6] אולם לא היו לו כלים לביצוע המשימה הנדרשת.
כך, מצא עצמו אדי מאיירס ממריא בליל 28/29 בספטמבר בראש צוות-קרב בן 8 קצינים ו- 3 אלחוטנים למשימה בעלת חשיבות מערכתית בעומק שטחה של יוון – הרבה מעבר לקווי האויב – מבצע "הרלינג" .[7]השיטה הייתה לחבור לכמה חבורות של פרטיזנים יוונים ויחד אתם לבצע את המשימה. אולם בלילה הראשון הטייסים לא זיהו את סימוני ההצנחה על הקרקע והצניחה התבצעה לבסוף רק בליל 30 בספטמבר/1 באוקטובר. צוות-הקרב של מאיירס הוטס בבטנם של 3 מפציצים ארוכי-טווח מסוג B-24 "לייברייטור" יחד עם כמה מאות ק"ג חומרי נפץ, מכשירי אלחוט, נשק וציוד לפרטיזנים וכן כסף רב בדמות סובריינים-זהב.
מודיעין ה"מנהל" לגבי המתרחש ביוון היה חלקי ביותר אולם נראה למפקדה בקהיר שבראש קבוצת הפרטיזנים החזקה ביותר עומד קולונל מהצבא היווני הסדיר בשם נפוליון זרוואס (Zervas) וכיוון שהצבא היווני היה בעל ברית לא היה בטוח שהנ"ל יהיה מוכן לעמוד תחת פיקודו של מאיירס. על כן הוחלט שעם הנחיתה ביוון יקודם מאיירס לדרגה זמנית של קולונל ויקבל את התואר של מפקד כל כוחות בעלות הברית ביוון הכבושה.
לאחר הצניחה המוצלחת של צוות-הקרב שלו באזור הר גיונה (Giona), הסתבר לאדי שהוא "צנח" לסיטואציה פוליטית מורכבת עליה לא קיבל תדרוך כלשהו בקהיר ותחום הדיפלומטיה לא היה חלק מהכשרתו או נסיונו הצבאי.
בגזרת הפעולה בה היה צריך מאיירס לבצע את משימתו פעלו שתי קבוצות פרטיזנים עיקריות (ועוד כמה חבורות קטנות). היו אלה "החזית לשחרור לאומי" (EAM)  שהזרוע הצבאית שלה כונתה ELAS והחלה לפעול ככוח פרטיזנים חמוש בחודש אפריל 1942. היה זה כוח ששויך למפלגה הקומוניסטית היוונית ובראשו עמד אריס ולוקיוטיס (Veloukhiotis) ששמו האמיתי היה אתנאסיוס קלראס. מנגד פעלה קבוצת הפרטיזנים של זרוואס שנחשבה לליברלית וכונתה "הליגה היוונית הלאומית-רפובליקאית" EDES. כוח זה שויך למפלגה הליברלית והחל לפעול גם הוא בחודש מאי לאחר שקיבל תשלום מכובד מה- SOE. שתיהן היו יריבות אידיאולוגיות, לא אהדו את המלך ושטמו את ממשלת-יוון-בגולה.
מאיירס הצליח לשכנע את שני מפקדי הכוחות לשתף פעולה וכך הצליח לרכז כ- 150 פרטיזנים יוונים, בנוסף למומחי החבלה שלו. הוא יצא לסיור אישי לאורך קו מסילת הברזל המיועד להריסה ובחן באופן מקצועי את שלושת הגשרים הגדולים מעל הקניונים שעליהם עברה המסילה. לאחר הערכת מצב ושיקולים מדוקדקים בחר אדי את הגשר שיועד לפיצוץ. המבצע יצא לפועל ב- 25 בנובמבר 1942, אדי שלח כמה חוליות של פרטיזנים יוונים לנתק את דרכי הגישה לגשר ולבודד את גזרת הפעולה, כוח יווני נוסף חיסל את המשמר האיטלקי של הגשר ואילו החבלנים הבריטים ירדו לקניון הצמידו את המטענים ופוצצו את הגשר.[8]
המבצע הצליח בצורה מרשימה, גשר הרכבת מעל קניון גורגופוטמוס (Gorgopotamus) נהרס ותנועת הרכבות פסקה למשך ששה שבועות. אמנם המבצע איחר במעט את מערכת אל-עלמיין אבל הוכח כבעל ערך רב במניעת הספקה לרומל בעת נסיגתו ממצרים ומכל קירנאיקה אל תוך טריפוליטניה. בהעדר הספקה בזמן, לא יכול היה רומל לעצור ולהיערך מחדש במהלך נסיגתו הארוכה, תוך אובדן ציוד רב וזמן יקר.
ביוון המבצע היכה גלים ותנועות הפרטיזנים והמחתרות אשר עד אז מנו כמה מאות לוחמים בלבד, כי האנשים לא האמינו שאפשר ללחום בגרמנים בהצלחה, החלו לקלוט אלפי מתנדבים והגבירו את כוחן באפן ניכר. כוח הפרטיזנים של זרוואס (EDES) אשר מנה 98 לוחמים לפני הגעתו של אדי מאיירס, התפתח לכוח של 600 לוחמים לאחריה והחל להתארגן כגדוד חי"ר מוגבר לכל דבר. בחודש מרץ 1943 כבר כלל כוח זה 4,000 לוחמים ואורגן ב- 10 יחידות הערוכות ברחבי הפלופונס, אפירוס ותסליה, בשיאו הגיע כוח זה לעוצמה של 7,000 לוחמים.
אולם הכוח החזק ביותר היה ELAS, תנועת הפרטיזנים של המפלגה הקומוניסטית. התפתחותו של כוח זה השתהה מעט בשל חילופים בפיקוד אולם במאי 1943 כאשר מונה סראפיס לעמוד בראשו כבר מנה 12,000 לוחמים[9] ובשיאו אורגן ב- 7 דיביזיות והגיע לעוצמה של 50,000 איש.
הצלחתו של אדי מאיירס לאחד את שתי תנועות הפרטיזנים העוינות אחת את השנייה לפעול כנגד מטרה משותפת הניעה את מפקדת "המנהל למבצעים מיוחדים" בקהיר לשנות את ההוראות של מאיירס. אדי, אשר נשלח כקצין הנדסה מקצועי לפוצץ גשר הפך לדמות נערצת ביוון בעל השפעה רבה על כל פלגי הפרטיזנים במדינה ללא הבדל פוליטי. עקב כך, על אף שתוכנן לחזור לקהיר לאחר מבצע "הרלינג" הוא הונחה להשאר ביוון ולאחד את כל כוחות הפרטיזנים לתנועת התנגדות אחת אשר פעולותיה יתואמו ע"י הבריטים. זרוואס בראש EDES הסכים מייד לכך אולם ELAS שהזדהו עם המפלגה הקומוניסטית ושאפו לתפוס את השלטון ביוון לאחר המלחמה לא כל כך מיהרו לשתף פעולה עם בריטניה. על מנת לסבך את העניין עוד יותר, הוביל ווינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה, מדיניות שתמכה בהחזרת מלך יוון יחד עם ממשלתו הגולה לשלטון. מדיניות זו הייתה לצנינים בעיני מרבית הפרטיזנים כיוון שהמלך והממשלה הגולה זוהו עם השלטון הרודני של מטקסס מלפני המלחמה.
אדי פעל להפריד את המבצעים הצבאיים מהפוליטיקה ולהניע את מרבית הפרטיזנים לפעול צבאית נגד הגרמנים תוך השארת הפוליטיקה ל"יום שאחרי".
בחודש יוני 1943 הצליח אדי מאיירס להביא את שתי תנועות המחתרת הגדולות, הקומוניסטית והליברלית לחתום על הסכם בו הם ראו בהבסת הגרמנים מטרה עליונה תוך הכרה בהנהגה הבריטית והעמדת עצמם תחת-פיקוד המפקד הבריטי במזה"ת, הגנרל מייטלנד-ווילסון ונציגו ביוון – מאיירס.
לקיבוע היררכיה זו הוענקה לאדי מאיירס דרגה זמנית של בריגדיר ועל הישגיו ביוון עד אז קיבל את עיטור "מסדר-השירות-המצוין" (DSO).
בתקופה זו של תחילת קיץ 1943 היו הכנות בעלות הברית לפלישה לסיציליה בעיצומן. בניסיון להטעות את הגרמנים והאיטלקים לגבי יעד המתקפה הבא לאחר סיום המערכה בצפון-אפריקה, תוכנן מבצע הונאה רחב-היקף שכונה "ברקליי". מטרתו של מבצע ההונאה הייתה לשכנע את האויב שהיעדים הבאים של בעלות-הברית יהיו סרדיניה ובעיקר יוון במגמה לרתק למקומות אלו כוחות גרמניים ואיטלקיים רבים ככל האפשר ולמנוע מהם מעורבות במערכה בסיציליה. מבצע "ברקליי" כלל שני מבצעי משנה: מבצע "קציצות" (או "האיש שלא היה ולא נברא" - ראה ערך) ומבצע "אנימלס" שהוטל על מאיירס ביוון.
ב- 29 במאי 1943 קיבל אדי את ההתראה הראשונה לגבי כוונת בעלות-הברית לנחות בסיציליה ופעילות ההסחה המצופה ממנו ביוון. אדי ידע שהמפתח לביצוע מוצלח נעוץ בשיתוף-פעולה רציף עם תנועת ELAS ומפקדה סטפנוס סראפיס (Sarafis) שהייתה כוח הפרטיזנים החזק ביותר ביוון. הרעיון המרכזי של אדי היה לפוצץ שוב את מסילת הברזל המקשרת בין אתונה לסלוניקי – ציר התחזוקה המרכזי של הכוחות הגרמנים ביוון אשר הריסתו תנתק את כוחות האויב ותמנע תגבור החזית האיטלקית באמצעותם. הפעם הוא התכוון לפוצץ את המסילה מעל הקניון-הערוץ העמוק ביותר אסופוס (Asopus). אולם סראפיס טען שמבצע זה קשה ומסוכן מדי והציע במקום, לפוצץ את מנהרת הרכבת בקורנובו. לבסוף מאיירס קיבל את דעתו וסיפק לו חומרי-נפץ, אמצעי לחימה וציוד למבצע.
בליל ה- 1 ביוני פוצצה מנהרת קורנובו ע"י יחידת חבלה פרטיזנית שלוותה בכ- 250 לוחמים. הפיצוץ אירע כאשר רכבת איטלקית עברה בה שכללה חיילים בחופשה, שבויים יוונים וחומרי-נפץ. בפיצוץ נהרגו 200 חיילים איטלקים ו- 7 גרמנים ועוד כ- 100 סבלו מכוויות קשות. בפיצוצי המשנה נהרגו גם 60 שבויים יוונים. האיטלקים הוציאו להורג 106 יוונים ממחנה הריכוז בלריסה, כפעולת תגמול. המנהרה לא ניזוקה באופן רציני ותנועת הרכבות חזרה לשיגרה לאחר שבוע ימים. אולם הייתה זו פתיחה ראויה לשלושה שבועות לחימה ברחבי יוון כולה במסגרת מבצע "אנימלס" שהתרחשה בין 21 ביוני ל- 14 ביולי 1943.

האירוע הראשון והראוי ביותר לציון היה הריסת גשר הרכבת של אסופוס, מבצע "וואשינג". היה זה אתגר מיוחד באשר גשר זה נבנה מעל קניון תלול בעומק כ- 300 מ' אשר אורכו היה 1,300 מ'. בתחילה הודיעו הפרטיזנים שיסייעו בפיצוץ הגשר אולם לבסוף נמלכו בדעתם בשל הסכנה שנשקפה למבצע זה. הגרמנים אשר הקצו לאבטחת הגשר מחלקה מוגברת בת 40 חיילים עם 6 מקלעי "שפנדאו" נערכו להגנה היקפית וכיסו את כל כיווני התקיפה האפשריים מלבד תחתית הקניון. את המבצע ביצע צוות-קרב הנדסי בן 6 קצינים ומש"קי חבלה בריטים אשר ירדו לתחתיתו של הקניון, פעולה שלא עלתה בדעתם של הגרמנים שהיא ניתנת לביצוע, המבצע הצריך סיבולת רבה מאד של המבצעים, נחישות ואומץ רב. את חומרי הנפץ הובילו בפעילות מקדימה עם פרדות לקרבת הגשר, בליל הביצוע הצמידו כ- 300 ק"ג חומרי-נפץ לעמודי התמך וב- 220215 פוצצו אותו. כל חלקו הצפוני של הגשר קרס כולל שניים מעמודי התמך.
המבצע הצליח מעל ומעבר למצופה מבלי שאף אחד מהתוקפים יפגע. הייתה זו הצלחה ללא אח ורע כנראה במלחמה כולה. גנרל וילסון מקהיר וצ'רצ'יל בעצמו מלונדון הביעו את הערכתם הרבה וכל המבצעים קיבלו עיטורים.[10] הגרמנים האמינו שפיצוץ הגשר היה תוצאה של בגידה והוציאו להורג את כל חיילי הכוח המאבטח. מסילת הברזל לאתונה נותקה למשך ארבעה חודשים.
הצלחה בריטית זו, שוב בפיקודו של מאיירס, גרמה לפרטיזנים היוונים, בעיקר ל- ELAS לתרום את חלקם למבצע "אנימלס". פיצוץ גשרים, הריסת כבישים, פגיעה בקווי טלפון וטלגרף, תקיפת כוחות גרמנים קטנים ופיגועים במטרות גרמניות רבות בעיקר כנגד מערכת התחבורה ומערכת התקשורת אירעו בכל רחבי יוון, כולל חיסול מפקדים גרמנים ומשתפי פעולה. אדי מאיירס הפך מערכה זו למבצע משולב במהלכו השתתפו מטוסי-קרב והפצצה של בעלות הברית בתקיפת שדות תעופה ומערכת התחבורה הגרמנית על פי הכוונה ממפקדת כוח-המשימה ביוון. במשך שלושה שבועות התנחשלו הקרבות ופעולות התגמול של הגרמנים במהלכם איבדו את חייהם מאות רבות של חיילים ואזרחים משני הצדדים. דיביזיית הציידים ("יגר") הגרמנית מס. 117, הדיביזיה ההררית ה- 1 ודיביזיית השריון מס. 1 נקלעו ללחימה והיו מרותקות ביוון. במיוחד היה קשה מצבה של דיביזיית השריון שמרבית כוחותיה נלכדו בפלופונס ובשל הרס מערכת התחבורה, הכבישים ומסילות הברזל, קשה היה להוציאה משם. ב- 22 ו- 23 ליוני, דיווח גנרל אלכסנדר לוהר (Lohr), מפקד קבוצת ארמיות E הגרמנית שהייתה אחראית על הסדר והביטחון ביוגוסלביה ויוון כי החלה מתקפת פרטיזנים נרחבת על כל מערכות התקשורת והתחבורה ביוון לניתוק המדינה מחצי-האי הבלקני, כנראה לצורך בידוד הזירה במסגרת הכנת מתקפה רחבת היקף של בעלות הברית.
ב- 11 ביולי הורה מאיירס על הפסקת הלחימה כיוון שבעלות הברית כבר נחתו בסיציליה והמחיר הכבד שעלה בחיי האזרחים היוונים כתוצאה מפעולות התגמול של הגרמנים. מבצע "אנימלס" הוכח כמוצלח וגרם להטעיית הגרמנים, אשר המשיכו להאמין גם זמן מסויים לאחר הנחיתות בסיציליה שעדיין צפוי מאמץ עיקרי של בעלות הברית ביוון (הערכה זו נתמכה ע"י הצלחתו של מבצע "קציצות").
ב- 23 ביולי 1943, עדיין במהלך המערכה בסיציליה, בוצעה הפיכה באיטליה, מוסוליני הודח ונאסר והמלך וממשלתו חמקו לדרום איטליה כאשר המדינה הצטרפה באופן רשמי לבעלות-הברית. עם סיום המערכה בסיציליה המשיך הצבא הבריטי בהתקדמות לאורך המגף האיטלקי צפונה וב- 9 בספטמבר נחתו בעלות-הברית נחיתה-רבתי בסלרנו.
המצב ביוון השתנה מן הקצה. שיטחה שחולק עם הכיבוש ב- 1941 לשטחי כיבוש גרמני, איטלקי ובולגרי עבר ארגון מחדש כאשר הגרמנים השתלטו גם על שטח הכיבוש האיטלקי ואף ארעו קרבות בין שני הצבאות, בעלות-הברית לשעבר. אולם המאמץ העיקרי של בעלות-הברית עבר מעתה והלאה בזירת הים התיכון, לחצי האי האפניני ויוון איבדה מחשיבותה האסטרטגית.
הייתה אירוניה בכך שכאשר כוחות הפרטיזנים היו במגמת התחזקות והתרחבות המלחמה נגד הגרמנים ביוון ירדה מחשיבותה. מאיירס, שהישגיו עד עתה איפשרו הקמת כוחות פרטיזנים שמנו כ- 20,000 איש אשר ביצעו פעילות מבצעית בכל יוון זכה לכינוי: "טיטו" היווני. אולם על מנת לשמר את העוצמה הפרטיזנית ולמנוע מלחמת אזרחים בין התנועות השונות, שאף מאיירס להציג בפניהן מטרה משותפת – שחרור יוון מהכיבוש הגרמני ובתוך כך הצבת יעדים צבאיים למימוש. אולם מקהיר ולונדון (מנהלת ה- SOE) נאמר לו שאין תכנון של בעלות הברית לשחרר את יוון בשנה הקרובה ולא יוקצו לכך כוחות.[11] בינתיים, באין תוכנית מדינית ברורה, החלה מלחמת אזרחים בין תנועות הפרטיזנים הקומוניסטית והליברלית. "המנהל למבצעים מיוחדים" החל שולח תגבורות ואמצעי לחימה למחתרת הליברלית מעל ראשו של מאיירס. לא עזרו מחאותיו כאשר טען שזהו מקח טעות וכי תנועת ELAS היא חזקה לאין שיעור יותר.
בשל שיתוף הפעולה של אדי עם תנועת ELAS במהלך מבצע "אנימלס" ודוחותיו אשר הדגישו שזוהי תנועת הפרטיזנים הדומיננטית, היו קצינים בקהיר שחשדו באדי שהפך פרו-קומוניסט ואדם שאינו יכול לייצג את מדיניות הממשלה הבריטית ביוון. בנוסף, עד סוף השנה הצליחה ELAS להביס במרבית המקרים, את תנועת הפרטיזנים EDES והפכה לכוח הצבאי החזק ביותר ביוון הכבושה. היה ברור שמשימת כוח-המשימה הבריטי השתנה ובהעדר יעדים צבאיים הכישורים הנדרשים יהיו יותר דיפלומטיים. בראשית חודש פברואר 1944 העביר מאיירס את הפיקוד על כוח-המשימה היווני לסגנו מונטי וודהאוס (Woodhouse), ששלט ביוונית והיה בקיא בהיסטוריה של יוון ותרבותה. לאחר כמעט שנה וחצי בעומק שטח האויב, חזר אדי בן ה- 37 לקהיר לאחר שעמד בראש תנועת פרטיזנים של 20,000 לוחמים בעומק שטח האויב. אף קצין אחר של "המנהל למבצעים מיוחדים" לא הגיע להישגים כאלה. בעקבות הישגיו ביוון הוענק למאיירס עיטור "מפקד במסדר האימפריה הבריטית" (CBE).
ראש הענף למבצעים-מיוחדים של אייזנהואר
עם חזרתו לקהיר הוחזר אדי מאיירס לדרגת הקבע שלו, לוט' קולונל (סא"ל) לאחר שביוון כבר כיהן בדרגה זמנית של בריגדיר (תא"ל). יחד עם זאת, מפקדת "המנהל למבצעים מיוחדים" הכירה בכישוריו ונסיונו שהיה ללא תקדים, ובהתיעצות עם המטכ"ל הבריטי הוחלט למנותו לראש ענף מבצעים-מיוחדים במפקדת פקוד בעלות-הברית באירופה.
מפקדתו של דוד דוויט אייזנהואר, SHAEF, החלה להתארגן רק בשלהי חודש ינואר 1944, מייד לאחר מינויו של גנרל בדל-סמית לראש המטה והגעתו לאנגליה. מפקדה זו הייתה צריכה לפקד ולשלוט על הפלישה לאירופה תוך נחיתות בנורמנדי, מבצע "אובלורד" וחבירה לנחיתה בדרום צרפת, מבצע "אנוויל-דרגון". לאחר הנחיתה התכוונו צבאות בעלות-הברית לשחרר את צרפת וגם את ארצות השפלה מהכיבוש הגרמני.
הפלישה לאירופה דרשה מבצעי-ענק וכוחות אדירים שאמורים היו לכלול 3 קבוצות ארמיות ו- 7 ארמיות לפחות. לשליטה בהיקפי כוחות בסדרי גודל כאלה כללה מפקדתו של אייזנהואר מטה מיוחד שהיה מורכב כמעט באופן שיוויוני מקציני מטה בריטים ואמריקאים.
הפלישה לאירופה בכלל והנחיתות בצרפת בעיקר, תוכננו להסתייע בפעילות המחתרות והפרטיזנים בארצות הכבושות. באותה עת גם הוקם במסגרת צבא ארה"ב ארגון דומה ל- SOE הבריטי שכונה OSS (Office of Strategic Services) אשר גם הוא נועד להפעיל מחתרות בארצות הכבושות. לצורך תיאום כל פעילות המחתרות עם כוחות הצבא התוקפים הוקמה במסגרת אגף המבצעים של מפקדת בעלות הברית, יחידה מיוחדת שזה היה תפקידה: Special Forces Detachment, SHAEF - היחידה למבצעים-מיוחדים.
אדי מאיירס, שהגיע ללונדון במחצית חודש פברואר, כחודש לאחר הגעתו של בדל-סמית, נקבע לעמוד בראש יחידה זו כאשר לפיקודו קציני מטה בריטים מה- SOE ואמריקאים מה- OSS. בתפקידו הוכפף לראש אגף המבצעים במפקדה, מיג'ר-ג'נרל הרולד בול (Bull).
הוא החליט להקים מחלקות מבצעים-מיוחדים לתיאום הפעילות בעורף האויב עם כוחות בעלות הברית המתקדמים במפקדות קבוצות-הארמיות ובכל אחת מהארמיות. במסגרת תפקידו במפקדתו של אייזנהואר תיאם אדי הפעלתם של סוכני מודיעין אשר פעלו באירופה הכבושה ואשר ברשתות שהוקמו על-ידם פעלו מאות רבות של סוכנים ואלפי פעילי מחתרת.[12] במקרים רבים תיאם אדי את ההכנות להחדרתם והיה לו מידע על כל משימה חשאית שהוטלה על כל אחד מהם. פעילות זו חייבה אותו גם לתאם בין מפקדתו של אייזנהואר למפקדתו של מיטלנד-ווילסון, המפקד במזה"ת שפקד על הנחיתה בדרום-צרפת.
אחד השיאים בפעילותו היה בהשתלבות כוחות המחתרות בנחיתת בעלות הברית בנורמנדי ובדרום צרפת כאשר עסקו בניתוק כל קווי התקשורת הגרמניים במרחבי הנחיתות וניתוק רבים מהכוחות הגרמניים מיכולת דווח או קבלת הנחיות מהרמות המפקדות עליהם.
המבצע המקיף ביותר ובעל התוצאות המשמעותיות ביותר במערכת נורמנדי היה מבצע "ג'דבורג" (JEDBURGH). במבצע זה הוצנחו על אדמת צרפת, 100 צנחנים (במדים) ו- 6,000 טון ציוד. הם אורגנו בצוותים של שלושה: שני קצינים, אחד בריטי או אמריקאי (מה OSS), השני צרפתי, השלישי אלחוטן. צוותים אלו חברו למחתרות הצרפתיות, אימנו את פעילי המחתרות, צידו אותם, הדריכו אותם והנהיגו אותם לחבלה ביעדים.
במסגרת המתקפה על צרפת הופעלו 90 צוותים מסוג זה. כל ארמיה תיאמה את פעילויות המחתרת בגזרתה באמצעות המחלקות למבצעים-מיוחדים שאורגנו והוכשרו ע"י מאיירס.

קצין הנדסה דיביזיוני מוצנח במבצע "גן השוק", ארנהם - ספטמבר 1944
כחצי שנה כיהן אדי בתפקידו, אולם לאחר שחרור פריז, בחודש אוגוסט 1944, כאשר נראה היה שהמחתרות בצרפת סיימו את תפקידן, הבין מאיירס שגם תפקידו במפקדת אייזנהואר כבר לא נחוץ בהיקפים שנדרשו לפני הנחיתות הגדולות ושחרור צרפת. בהיותו קצין מטה בכיר במפקדת בעלות הברית הבחין שהמאמץ התכנוני עבר בעת הזו להתמקד בהכרעת הצבא הגרמני על אדמתו, וכאשר הציג מונטגומרי את תוכנית "גן השוק" בה צפוי לכוחות מוטסים תפקיד מכריע, החליט אדי להשתתף בכך בשל היותו קצין הנדסה מוצנח (הבכיר ביותר) שהתמחה במבצעים-משולבים מעבר לקווי האויב.
כוחות בעלות הברית התקדמו עד אז מאות קילומטרים תוך הישענות על בסיס הספקה יחיד, קרוב – בנורמנדי, או רחוק – טולון בדרום צרפת. הגרמנים היו בנסיגה מתמשכת והתקשו להיערך מחדש. הייתה תחושה של סיום המלחמה. הדילמה במפקדת בעלות הברית הייתה: מהן דרכי הפעולה האפשריות להמשך המלחמה ומהי הדרך הנבחרת ?
האם להמשיך את המתקפה בחזית רחבה – תפיסתו של אייזנהאואר או לרכז את כל המשאבים בגזרה אחת – תפיסתו של מונטגומרי ?
הפשרה שהושגה: ריכוז המשאבים בגזרה אחת לזמן מוגבל. תוכניתו של פלדמרשל מונטגומרי למתקפה עמוקה ללב גרמניה תוך איגוף "קו זיגפריד", במגמה לסיים את המלחמה לפני חג המולד – מבצע "גן השוק". המבצע כלל שני מבצעים שונים עם תלות הדדית: מבצע "שוק" במסגרתו תופעל לראשונה בהיסטוריה ארמיה מוטסת אשר תטיס 3 דיביזיות (2 אמריקאיות ואחת בריטית) להשתלטות על 5 גשרים בהולנד והכביש העובר דרכם, ביוצרם מסדרון דרכו יעבור מבצע "גן" – הקורפוס המשוריין ה- 30, אשר יחדור לגרמניה מעבר למערכי ההגנה המוכנים וידהר לעומק התעשייתי של הרור.
המגננה הגרמנית נשענה על נהרות הולנד במערב ורצועת ההגנה של "קו זיגפריד" על גבול גרמניה במזרח. בתוך מספר חודשים הוחלפו שלוש פעמים המפקדים העליונים של הצבא הגרמני במערב, הפלדמרשלים פון קלוגא, מודל ובתחילת ספטמבר הוחזר לתפקיד פון רונדשטט שפוטר רק שלושה חודשים קודם לכן. בזירת "גן השוק" עמדה לפקודתו של המפקד העליון קבוצת הארמיות B בפיקודו של מודל שכללה את ארמית הצנחנים הראשונה של קורט שטודנט, ואת הארמיה ה- 15 של פון זנגן (שהצליחה לסגת מגזרת אנטורפן מתחת לאפם של הבריטים). קורפוס ה- ס.ס. ה- 2 של ביטריך הוצא למנוחה בגזרת ארנהים, גזרת הדיביזיה המוטסת הבריטית, ב- 5 – 6 בספטמבר.
כוחות בעלות הברית במבצע כללו: 1,000 מפציצים, 1,100 מטוסי קרב, 1,545 מטוסי תובלה, 478 דאונים, 35,000 גייסות מוטסים (20,000 במטס הראשון).
הקורפוס המשוריין ה- 30: 20,000 כלי רכב שצריכים לעבור 100 ק"מ ב- 48 שעות.
לאחר תשעה ימי לחימה, ריכוז הכוח העצום של בעלות הברית לא הצליח להתגבר על ההתגוננות הגרמנית. המבצע נכשל ודיביזיית הצנחנים הבריטית הראשונה הושמדה למעשה – מתוך 10,000 אנשיה שנחתו בארנהים, רק 2,000 חולצו. החבירה לארנהים נחשלה. מונטגומרי טען שהמבצע הצליח ב- 90% ! אחרים הגדירו אותו כמבצע שהלך "גשר אחד רחוק מדי". בשלהי אוגוסט 1944 הצטרף מאיירס לדיביזיה המוטסת מס. 1 הבריטית כקצין הנדסה דיביזיוני. כארבעה שבועות לפני שהוטלה הדיביזיה לקרב. גם הפעם הוא נשא בתפקיד כפול, קצין מטה במפקדתו של רוי אורקהרט מפקד הדיביזיה ומפקד כל כוחות ההנדסה בדיביזיה.
אדי מאיירס צנח במטס/סבב הראשון (מתוך שלושה) ב- 17 בספטמבר 1944 בעומק של 110 ק"מ בשטח האויב. לדבריו, תשעת ימי לחימה אלה בחודש ספטמבר 1944 היו האינטנסיביים ביותר במהלך הקריירה הצבאית שלו. בימים אלו היה עליו למצות את כוח הסבל שלו הפיזי והנפשי עד קצה גבול היכולת.[13]       
דיביזיית הצנחנים הבריטית תוכננה להחזיק בגשר ארנהים שעל נהר הריין למשך 48 שעות עד אשר כוחות הקורפוס ה- 30 יחברו אליה. בפועל, גדוד מוגבר של הדיביזיה החזיק בחלקו הצפוני של הגשר ארבעה ימים ללא חבירה. במשך ארבעה ימי לחימה אלו, 17 – 21 בספטמבר הצליחו כוחות השריון הגרמנים לכתר את הכוחות המוטסים הבריטים שהיו חמושים בעיקר בנשק-קל ולנתק אותם מהקורפוס ה- 30 המתקדם ביבשה. מרבית הזמן מזג האוויר לא איפשר קבלת סיוע-אוויר-התקפי מחיל האוויר הבריטי או המשך הטלת תספוקת כמתוכנן. כבר ביום הראשון, עם הגעתו לקרקע, מצא עצמו מאיירס מסייע לקצין הרפואה הדיביזיוני לחלץ טייס פצוע של דאון ענק מסוג "חמילקרת" שהתהפך והתרסק עם הנחיתה.
בארבעת הימים הראשונים עסק אדי בתיאום בניית מערכי מכשולים וביצורים שלבסוף יצרו מתחם דיביזיוני באזור העיירה אוסטרביק (Osterbeek). אולם בשל כשלון המטס המיוחד שאמור היה להטיל/להצניח תספוקת לדיביזיה ביום השני, שרובו נפל לידי הגרמנים, נאלץ מאיירס לאלתר כיוון שמרבית חומרי המכשול והביצורים היו במטס זה.
חטיבת צנחנים פולנית מוגברת שהייתה צריכה לנחות ולחבור לדיביזיה כתגבורת, מרביתה הונחתה לבסוף בגדה הנגדית של נהר הריין ואדי מאיירס, כקצין ההנדסה הדיביזיוני, נשלח לבצע צליחה תחת-אש ולהעביר את החטיבה הפולנית למתחם הדיביזיוני, מצפון לריין. למזלו הרע של אדי, בשל הצלחות הגרמנים עד אז והתכנסות כוחות הדיביזיה למתחם מצומצם יחסית הם איבדו את השליטה במעבורת שתוכננה לשמשם לצליחת הריין. בציוד שבכל זאת הגיע אליהם היו חצי תריסר סירות גומי מתנפחות קטנות לשני אנשים. בליל 21/22 לחודש הצליח מאיירס להעביר אתן בסה"כ 250 לוחמים פולנים. הסתבר לו שפלוגת ההנדסה החטיבתית של הפולנים מעולם לא התנסתה או הוכשרה לצליחת מכשולי מים והיה ברור לאדי שמבצע כזה יוכל להתבצע רק לאחר קבלת אמצעי צליחה מהארמיה ה- 2 הבריטית המתקדמת. בנוסף, התבקש מאיירס לסייר את גדות נהר הריין על מנת לאתר את אזורי הצליחה המתאימים ביותר ולהתלוות לרמ"ט הדיביזיה, קולונל מקנזי שצווה ע"י אורקהרט להגיע או לגנרל הורוקס מפקד הקורפוס ה- 30 או לגנרל בראונינג מפקד הקורפוס המוטס, לדווח להם על מצבה החמור של הדיביזיה ועל הצורך בחבירה מהירה אליה. כך, בצהרי ה- 22 בספטמבר מצאו עצמם שני הקצינים הבכירים חוצים את הריין בסירת גומי קטנה תחת אש גרמנית. לאחר החצייה חברו לקצין הקישור הפולני שהביא אותם למח"ט, גנרל סוסנובסקי שהיה נחוש לצלוח ולחבור לדיביזיה הבריטית אולם חסר היה את האמצעים לכך. למחרת בבוקר עשו דרכם מקנזי ומאיירס לפגישה עם בראונינג ולהשיג אמצעי צליחה. הם הגיעו למפקדתו של בראונינג בניימיכן אולם לא חשו שהצליחו לשכנע אותו בדחיפות החבירה לדיביזיית הצנחנים. מאיירס חזר לפולנים לאחר שהשיג אמצעי צליחה, סירות, אסדות וכלי-רכב אמפיביים, חצה שוב את הריין צפונה והתייצב אצל מפקד הדיביזיה לדווח על הפגישה ואפשרויות הצליחה.בליל ה- 24 בספטמבר הצליח אדי העביר צפונה למתחם אוסטרביק, את החטיבה הפולנית ואפילו כוחות נוספים מגד' חי"ר בריטי.
אולם היה זה מעט מדי ומאוחר מדי. ב- 25 בחודש החליט מפקד דיביזיית הצנחנים מס' 1 הבריטית, רוי אורקהרט, להורות על פינוי כל מה שנשאר מכוחות הדיביזייה לאחר שהגרמנים סגרו עליהם מכל הכוונים, המתחם הדיביזיוני היה נתון לאש יעילה של האויב ומתקפה קרקעית רצינית בריטית לא נראתה באופק. החלטה זו קיבלה אישור מהדרגים הממונים, כולל מונטגומרי עצמו ובליל 25 בספטמבר פיקד מאיירס על צליחת הריין לפינוי כל כוחות הדיביזיה, פינוי שהסתיים רק ב- 26 בחודש.
2,000 איש הצליחו להחלץ ממתחם אוסטרביק. 1,200 נהרגו והשאר נפלו בשבי הגרמני כולל כל הפצועים.
אדי מאיירס שוב הוכיח עצמו כקצין הנדסה-קרבית אמיץ, יעיל וקר-רוח תחת אש ובנסיבות קשות ויוצאות דופן. עצם חזרתו לדיביזיה המנותקת לאחר שכבר נחלץ והיה בחזקת כוחותינו ראויה לציון בפני עצמה.
על מעשיו במערכת ארנהיים הוענק לאדי מאיירס אחד העיטורים ההולנדים הגבוהים ביותר, "אריה הארד" (מקביל לעיטור העוז בצה"ל), וכך כתוב בתיאור המעשה: "קצין זה היה מפקד כוחות ההנדסה של הדיביזיה והשתתף בקרב בארנהים בתאריכים 17 – 25 בספטמבר 1944. ב- 22 בספטמבר, יחד עם קצין נוסף, הוא צלח את הנהר במטרה ליצור קשר עם כוחות הארמיה ה- 2. צליחה זו נעשתה באור יום באזור שניצפה ע"י האוייב וסירת הגומי בה שט חוררה מכדורי הגרמנים. כתוצאה מהסידורים שעשה, חלקים מהחטיבה הפולנים עברו את הנהר באותו הלילה ובלילה שאחריו. בליל 24/25 בספטמבר השתתף קצין זה באופן פעיל ביותר בסיוע לגדוד חי"ר מהדיביזיה ה- 43 לחצות את הנהר ולחבור למתחם הדיביזיוני מצפון לריין. הוא, באופן אישי, ארגן קבוצת כלי-רכב אמפיביים שהועמסו בחומרי רפואה וציוד חיוני אחר והוביל אותם לצליחת הריין צפונה, אולם התנגדות חזקה של האוייב ואש רבה ומדוייקת לא איפשרו השלמת יוזמה זו. אולם קולונל מאיירס, בנחישות רבה, הסתנן מעבר לקווי האויב וחזר למפקדת הדיביזיה, תוך הבאת מידע חשוב והנחיות לצליחת כוחות הדיביזיה ופינויים לגדה הדרומית של הריין. המנהיגות שהפגין קצין זה והתנהגותו המופתית לנוכח פני האויב – תחת אש ובתנאים קשים ביותר הייתה דוגמה אישית מדהימה עבור כל אלה שבאו אתו במגע."[14]אדי המשיך בתפקידו בדיביזיה המוטסת ה- 1 אשר התפרקה למעשה בארנהים, עד יולי 1945 ועזר בשיקומה.
המשך שירותו
לאחר שהסתיימה המלחמה באירופה, בראשית מאי 1945 ואדי ראה את תפקידו בסיוע לשיקום דיביזיית הצנחנים כמושלם, ביקש להשלח למזרח-הרחוק, שם עדיין נמשכה המלחמה נגד היפנים. בראשית חודש יולי 1945 הוענקה לאדי מאיירס דרגת קולונל מלא והוא מונה לסגן קצין המודיעין הראשי של פיקוד המזרח-הרחוק במפקדתו של הלורד לואיס מאונטבטן. תחום אחריותו כלל את המודיעין-המסכל ואבטחת המבצעים. בתחילה התמקם בקולומבו בירת ציילון (סרילנקה) ולאחר מכן עברה המפקדה לסינגפור. בתוקף תפקידו ניהל מאיירס את כל נושא חקירות השבויים והפקת מידע מהם בעיקר באמצעות מתקן החקירות המרכזי בדלהי בירת הודו. לאחר סיום המלחמה עם יפן, בראשית חודש ספטמבר 1945, עסק אדי בעיקר בטיפול בשבויים הבריטים ושל חבר העמים, ששוחררו מהמחנות היפנים. הוא ניהל מערכת רחבת היקף של ראיונות אתם במטרה להבין מה עבר עליהם על מנת לשקמם ולהחזירם למקומות מגוריהם ולחיים האזרחיים, כמו כן לאסוף מידע על פושעי מלחמה יפנים ומשתפי-פעולה אתם.
לאחר כחצי שנה, בחודש ינואר 1946, כאשר מבצע הטיפול בשבויים הסתיים, סיים אדי את תפקידו בסינגפור וחזר ללונדון. בשנים 1946-1948 שרת מאיירס באגף המודיעין של המטכ"ל הבריטי. בשנים 1948 – 1950 כיהן כמפקד חטיבת הנדסת-סער 32 בדבון שבאנגליה.
בשנת 1950, עם פרוץ מלחמת קוריאה הוענקה לאדי מאיירס דרגת בריגדיר של קבע, והוא מונה לקצין הנדסה ראשי ומפקד כל כוחות ההנדסה של חבר-העמים-הבריטי בקוריאה. שם פעל רבות בתחום המכשול והביצורים כנגד ההתקפות הצפון-קוריאניות והסיניות מעבר לנהר האימז'ין (Imjin), מלאכה בה שוב התגלתה גדולתו בשדה הקרב ושוב זכה לצל"ש (MID).בשנים 1952 – 1959 כיהן כקצין הנדסה ראשי בפקוד המזה"ת במצרים ואחר-כך כסגן ראש אכ"א במטכ"ל הבריטי בלונדון. פרש מהשירות הצבאי בשנת 1959 ובחיים האזרחיים כיהן במועצות מנהלים של כמה חברות בנייה ודלק גדולות.בשנת 1984 כתב אדי מאיירס את זכרונותיו (184 עמ') והם שמורים במוזיאון המלחמה הקיסרי בלונדון.

[1] לוט'-קולונל ד"ר צ'רלס סמואל מאיירס. 1873 – 1946. רופא שהתמחה בפסיכולוגיה. מחלוצי הפסיכולוגיה הצבאית בעולם. הראשון שפירסם מאמר מדעי על נושא "הלם קרב" בשנת 1915. בין מייסדי אגודת הפסיכולוגים של בריטניה ונשיאה הראשון.