בשבי
משה שדמי
היה זה טבעי ומובן לכולנו, כאשר בשנת 1940 דרשו המוסדות הלאומיים מהשלטון הבריטי בא״י את שיתופם המלא בגיוס יחידות עבריות במסגרת הצבא הבריטי. הייתי בין ראשוני המתנדבים. התגייסתי לקאדר של הקורס הראשון שאורגן ע״י המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית במטרה להכשיר קצינים, סרג׳נטים וקורפורלים ליחידות העבריות שתוקמנה בבוא הזמן. בין הבולטים בקבוצה ההיא היו בן -אהרון ואלמוגי. הקצונה הבריטית, בשל האינטרסים שלה, לא ראתה התנדבות זו בעין יפה.
ביחידת התפרים 605, שהייתה היחידה היהודית הראשונה, שירתי תחילה כקורפורל ואח״כ כסרג׳נט. לאחר 4 חודשי אימונים אינטנסיביים עשתה יחידתנו דרכה דרך עזה, אלכסנדריה וקהיר למחנה אמונים עבאסיה, אז המחנה הגדול ביותר במזרח התיכון. בקהיר היינו רגילים לבקר במועדון ״מנורה״ ששימש מקום מפגש לחיילים יהודיים מכל החילות של האימפריה. היה זה בית הם לכל. בעבאסיה תורגלנו והכשרנו עצמנו לחולות המדבר שהפך ללחם חוקנו במשך החדשים הבאים. כחלק מהמערך של הצבא הבריטי נשלחנו לברדיה, לסולום ולטוברוק, שם עיקר משימתנו היתה, שמירה על קווי המים ומתקני הצבא.
חיילי הצבא האיטלקי בחזית הצפון אפריקאית החלו בנסיגתם המבוהלת ואלפים מהם ניגפו ונפלו בשבי הבריטי. הגרמנים עם מטוסי המסרשמידט המשוכללים שלהם הנמיכו טוס והפציצו אותנו ועשו בנו שמות. המטרות במדבר היו ברורות מאוד ולא היה כל קושי לדייק במטרות. כל זה קרה עד שנקראנו לחזית חדשה הרי היא יוון. ביוון ציפו לפולש הגרמני לאחר שהמשטר היוגוסלבי פתח לרווחה ו״באין ברירה״ כביכול, את גבולות המדינה לגרמנים.
תכניתם של הגרמנים היתה לאגוף את המזרח התיכון מצפון מזרח דרך יוגוסלביה, יוון, טורקיה ולבנון ומצד המערב דרך המדבר ומצרים ולסגרו בא״י. בכדי לעצור בעד פלישתם של הגרמנים הוצאו מהמגזר הצפון אפריקאי יחידות שלמות על ציודן והועברו ליוון ויחידותינו העבריות הלכו בסך לקראת המשימה הזאת.
בינתיים הגיעו הגרמנים לסלוניקי, כמה מאות ק״מ מהעמדות שלנו בדרומה של יוון. את ליל הסדר ערכנו באהלים, אולם הרגשנו שהגרמנים קרבים, ידענו כי האסון מתקרב. בימים ההם ראינו מעין קשר בין האקרופוליס של יוון לבין המקדש שלנו בירושלים כי גורלנו נקשר שוב בגורלה של יוון.
הגרמנים השיגו אותנו מהר מאוד, הם שלחו בנו את הצנחנים שלהם, חייל מאומן יפה שהכיר היטב את הטופוגרפיה של אזורנו והם התקיפו אותנו מכל עבר. ההתקפה המוחצת של הגרמנים ארכה בערב ובלילה ובשעות שלפנות בוקר מצאנו את עצמנו שבויים בידי הצנחנים הגרמנים. גורלנו נחרץ במרכז הצלב האדום בשווייץ, שהורה כי על הצבא הגרמני לכבד את אמנת ג'נבה. ביחס לשבויים מארץ ישראל ולא להפלותם לרעה.
הנדידה מדרומה של יוון ועד לסלוניקי שבצפונה ארכה כמה ימים. עלינו לקרונות המשא ברכבת לכיוון גרמניה, שם נועדנו להצטרף למיליונים האחרים שעזרו לבנות את המשק המלחמתי הגרמני. בעת הנסיעה ברכבת נעשו מספר ניסיונות של בריחה. אחדים נהרגו ואילו אחדים הצליחו לברוח ולהגיע לחופש .אולם כמה מאלה שברחו נמסרו בידי הגרמנים ולא חזרו משם. כתגובה לבריחה זו, היה זה בתחנת הרכבת בבלגרד, הוצאו כמאה איש מהקרונות ולעיני כל ספגו מכות קשות שזכרנום במשך זמן רב.
מכאן ואילך, כלומר במחנות השבדים בגרמניה, התחילו החיים ללבוש צורה וסדר יום קבוע. הממסד התארגן גם בקרבנו ונערכו תכניות לערבי שבת ותכניות ללימוד השפה העברית, הוקראו חדשות מהארץ, כפי שנאספו מהעיתונות הלועזית והכל ארע בתחום מחנות העבודה. ההתכתבות עם המשפחות בארץ ישראל הפיחו בנו מוראל מחודש. ידענו כי בשבילנו המלחמה נגמרה ועלינו לצפות לניצחון ולשלום ולשוב הביתה כמנצחים. הסאדיזם הגרמני לא יכול היה להשלים עם התופעה שיהודים ר בים מוצאים להורג ואילו כאן ישנם יהודים הנהנים מפריבילגיות ולכן היו מקרים רבים, שהשומרים הגרמנים לקחו את החוק בידיהם ועשו בנו שפטים. בהמשך המלחמה ראינו כי היי הגרמנים התחילו להיות תלויים יותר ויותר בהפצצות שבאו מהחזית המערבית. מפציצים בריטיים ואמריקאים הגיחו מדי לילה ולא פסקו מלהפציץ כל מטרה הנראית להם.
מקרה מעניין ארע כאשר שבויים גרמנים שנתפסו בצפון אפריקה הובאו למחנות השבויים בארץ ישראל ושם ניסו הגפירים היהודים לנקום בהם והרגו שלושה מהם, כנקמה על כך רוכזו כ-150 סרג׳נטים וקורפורלים שלנו והובאו למחנה העבודה בשכנות עם מחנה רוסי. זה היה בפולין בעיר חלם הידועה מהפולקלור היהודי. פה נועד לנו טיפול מיוחד. ראשית כל לקחו מאתנו את הנעליים ובמקומם קבלנו קבקבי עץ בכדי למנוע בריחה ואף הליכה רגילה, דבר שיכולנו לעשותו באופן חופשי כאשר שהינו בתחום המחנה. הפסיקו את חלוקת החבילות של הצלב האדום, שהנבחרות ביותר ביניהן היו אלה שהגיעו מקנדה.
באותה עת כאשר התחלנו לארגן את החיים במקום חדש זה, התחילה הנסיגה הגדולה של מיליוני בני אדם באירופה. היו אלה פליטים ממחנות עבודה, שבויי מלחמה, צבא גרמני מובס ובתי חולים ניידים. הכל נסוג בחפזה לעורף, ללא סדר וארגון ואילו אחרים הלכו בכוון ההפוך, לכוון החזית הלוחמת, אליה נסעו שיירות ״לקרב האחרון״. הן היו מורכבות ברובן מנערים ובחורים צעירים שהיו אך זמן קצר באימוני הצבא הגרמני וחלב אמותיהם היה עדיין על שפתותיהם. היה זה ״הקרבן האחרון״ של הגרמנים למלחמה זו.
בנסיגה הכללית הזו בשלג האביבי, ללא נעלים או בגדים חמים, נדדו אלפים ובפיהם אך בשורה אחת ״החופש״. במסע זה נתקלנו בקבוצת נשים של פלוגת עבודה הונגרית ובשיחה של כמה דקות, כשעינו של השומר הגרמני מופנית הצידה, מצאנו שהיו ב קבוצה זו כשש בנות חברות ״הנוער הציוני״, התנועה שלנו. כמובן שהתחלקנו במנות האוכל שלנו וחיש מהר הופרדנו בשל כך על ידי השומרים של פלוגת עבודה זו.
כשבוע אחרי מאורע זה השתחררנו גם אנו על ידי האמריקאים, לאחר שנות דיכוי וסבל בשבי והוטסנו למחנה הנופש בקאסל שבאנגליה.
מיד עם בואי לאנגליה ראיתי זאת במשימתי הראשונה להודיע למישה על הימצאותה של קבוצת החברות במחנות גרמניה ועל הדאגה להן. תוכן מכתבי זה הובא ל ישיבת המזכירות של ״העובד הציוני״ ואחר כך קבלתי את מכתבו של החבר חיים מילשטיין ז״ל שהיה מזכירה של תנועת ״הנוער הציוני״.
בנות אלה אותן פגשתי עלו אח״כ לארץ, אולם עוד לפני כן נשלחו למחנות קפריסין בטרם עלייתן.