מלחמת בזק על אופניים
70 שנה לנפילת מלאיה וסינגפור 8 דצמבר 1941 – 15 לפברואר 1942
אל"מ (מיל) בני מיכלסון
הקדמה
"רק חיילים יגעים חיכו להתקפה ההכרחית הבאה; רובם נלחמו בלי הפסק משך שלושת השבועות האחרונים ולא יכלו לעמוד מול המהלומה הנוראה שהונחתה עליהם ב- 7 לינואר. היפנים התקיפו לאור הירח בטנקים היישר לאורך הכביש הראשי, והבקיעו את הקו. אנדרלמוסיה השתררה בשתי החטיבות (של הדיביזיה ההודית ה- 11) ורק לאחר אבידות כבדות הצליחו להיחלץ. הכישלון החמור הזה העמיד בסכנה את כל התוכנית של השהית האויב עד שתגענה התגבורות שלנו".[1]
המערכה במלאיה אשר החלה ב- 7 לדצמבר 1941, 70 דקות לפני ההתקפה על פרל הארבור, הביאה לתודעת העולם כי הצבא היפני, אשר הוערך הערכת חסר שנים רבות ע"י מעצמות המערב, הנו כוח לוחם מהמעלה הראשונה המונהג ע"י מפקדים מיומנים ומנוסים. הבריטים, כמו מדינות רבות אחרות, האמינו כי סינגפור הנו בסיס ימי מוגן היטב, אשר כיבושו יצריך קודם, כיבוש מלאיה כולה, חצי אי מכוסה ג'ונגלים באורך כ- 1,100 ק"מ אשר אפשרויות התנועה לאורכו מוגבלת מאד ל- 2 צירי אורך בלבד.
בשל מאפייני הזירה ומחסור חמור בשריון עבור כלל מחויבויות בריטניה ברחבי האימפריה הוחלט לא לשלוח לכוחות המגינים במלאיה ולו טנק בודד.
היפנים מאידך האמינו כי ניתן לכבוש את מלאיה וסינגפור במאה ימים והקצו לכך את הארמייה ה- 25 בפיקודו של ל. גנרל יאמשיטה (TOMOYUKI YAMASHITA) אשר כללה 4 דיביזיות ועוד חטיבת שריון. למעשה נזקקו היפנים רק לשלוש דיביזיות וחטיבת שריון ולשבעים יום לביצוע המשימה.
כך שמערכה זו הייתה חד-צדדית מבחינת הפעלת שריון ולכן היא מעניינת במיוחד.
הרקע לפלישה היפנית
היפנים ראו בסינגפור יעד אסטרטגי לא רק מבחינה כלכלית בהיותה המפתח למקורות הנפט באיי הודו המזרחית-ההולנדית (אינדונזיה) אלא גם מבחינה פסיכולוגית, בהיותה הסמל העיקרי של הקולוניאליזם האירופאי-מערבי באסיה ולכן כיבושה יבטיח את תדמיתה של יפן כמגנת האומות האסיאניות אל מול האימפריאליזם המערבי, תדמית ששקדה יפן לבנות מתחילת המאה עם ניצחונה על רוסיה. לא זו בלבד אלא שמלאיה ייצרה באותה התקופה 40% מהגומי בעולם ו- 60% מהבדיל. על רקע האמברגו שהוטל על יפן ע"י מדינות המערב וארה"ב בראשן, נראה אזור זה כחיוני לקיום מאמץ המלחמה היפני.
הזירה
מלאיה הייתה, בין שתי מלחמות העולם, חבל ארץ לא הומוגני בדרום-מזרח אסיה. היא כללה 4 מושבות מיצרים: סינגפור, מלאקה, דינדין ופננג. היו אלו מושבות בריטיות שנוסדו ככאלה ב- 1 לאפריל 1867. כמו כן היו 4 מדינות מלאיות: סלנגור (SELANGOR), פרק (PERAK), נגרי סמבילן (NEGERI SEMBILAN) ופהאנג (PEHANG). אשר הוקמו ע"י הממשל הבריטי בשנת 1895. ממשלת בריטניה הייתה אחראית על ההגנה ויחסי החוץ של 4 מדינות אלו. בנוסף היו עוד 5 מדינות עצמאיות אשר הוו חלק משטח החסות הבריטי של מלאיה: פרליס (PERLIS), קדה (KEDAH), קלנטן (KELANTAN), טרנגנו (TERENGGANU) וג'הור (JAHORE). חבל ארץ זה היה מקור חשוב של בדיל וגומי לכלכלת בריטניה.
חצי האי המלאי מוקף משלושה עברים בים. אורך חצי האי הוא כ- 800 ק"מ (בקו אווירי) ורוחבו נע בין 100 ל- 350 ק"מ. האי סינגפור בדרום חצי האי מופרד מהיבשת ע"י מיצר ג'והור. מרכז חצי האי מאופיין ברכס הרים בגובה כ- 2,500 מ' המהווה את קו פרשת המים האורכי של מלאיה. החוף המערבי מפותח ומאוכלס יותר מהמזרחי. ולכן לאורכו התמשך ציר האורך העיקרי מהצפון בגבול תאילנד ועד לדרום, לסינגפור. ציר זה כלל כביש סלול היטב ומסילת רכבת בעלת זוג פסים יחיד. ציר אורך נוסף, משני, עבר לחופו המזרחי של חצי האי, מקוטה-ברו, בסמוך לגבול תאילנד ועד למרסינג בדרום. בצפון, הציר פאטני – טאיפינג אפשר הגעה משטח תאילנד וחיבור בין החוף המזרחי לחוף המערבי של חצי האי ועל כן ניתן לחשבו כציר רוחב נוסף. אולם לא היה ציר אשר קישר מפאטני לקוטה-ברו לאורך החוף המזרחי. שני צירי רוחב בלבד חיברו את הציר הראשי לציר המשני על החוף המזרחי. קואלה לומפור – קואנטן ובאטו פרה – מרסינג. שטחי הפריסה היחידים בזירה היו באזור גידולי האורז בצפון ובאזור מכרות הבדיל של פרק וסלנגור. אולם מרבית המדינה הייתה מכוסת צמחייה. מטעי הגומי העצומים במערב חצי האי ולאורך הציר הראשי סיפקו מסתור נאה מהאוויר, אולם בשל המרחק הגדול בין גזעי העץ החשופים ניתנים היו בקלות למעבר רגלים, בהמות ובמרבית המקרים אף ברכב קל. היו גם מטעים אחרים, שונים בצפיפותם. ולבסוף, מרכז הזירה היה מכוסה בג'ונגל אשר צפיפותו משתנה ובחלקו בלתי עביר לחלוטין. מספר נהרות ונחלים זרמו מקו הרכס לכווני מערב ומזרח. כמו כן קיימות היו הביצות הבלתי עבירות לאורך חלקים גדולים מהחוף המערבי. צירוף זה של שטח הררי המכוסה צמחייה ונחצה ע"י מכשולי מים הפכו את חצי האי המלאי לזירת לחימה מורכבת וקשה במיוחד המשלבת שטח סבוך, שטח הררי ומכשולי מים ללא צירים כמעט.
שטחי המפתח של המגננה הבריטית היו: קואלה לומפור, ברמת הזירה והגשר על נהר פרק ברמה הטקטית.
סיכום השפעת הקרקע לגבי מלאיה נראה כמגביל ביותר הן את השימוש בשריון והן את השימוש בארטילריה בשל התצפית המוגבלת במרבית המקרים לכ- 100 מ' בלבד. זהו שטח המאפשר למצות את תכונות הלחימה של החייל הרגלי עד תום, והניתן להגנה בכוחות ואמצעים קטנים יחסית.
הקרקע הגבילה מאד את ההתקדמות היפנית לצירים הבודדים בלבד, יחד עם זאת החופים הארוכים משני צידי חצי האי אפשרו מבצעי החפה תוך איגוף המערכים הקרקעיים.
מזג האוויר הטרופי והלחות התמידית חייבו הסתגלות של הגייסות הלוחמים לזירה ושירות רפואי יעיל המוכן להתמודדות עם מחלות טרופיות.[2]
תוכנית ההגנה
הבריטים התחילו בבניית נמל סינגפור בשנת 1921, מייד לאחר הסכמי ושינגטון בהם הוחלט שיחסי בניין הכוח בין ציי ארה"ב, בריטניה ויפן יהיה 3:3:2 (על כל 3 ספינות בריטיות ואמריקאיות, מותר ליפנים לבנות 2 בלבד). בתחילת שנות העשרים, האיום הצפוי על נמל זה אשר נבנה כבסיס העיקרי של הצי הבריטי במזרח הרחוק, על פי תרחיש הייחוס, היה של התקפה ישירה מהים על האי סינגפור. מתקפה דרך חצי האי המלאי מהצפון נראתה כדרך פעולה אפשרית נוספת אולם בשל ריחוק בסיסי היציאה החזויים של האויב בכוח (היפנים) נראה כי דרך זו תדרוש לשם הוצאתה אל הפועל זמן ממושך. ועל כן תפיסת ההגנה, והתוכניות בהתאם, כללו סוללות תותחים חדישות בנמל הנבנה כנגד תקיפה מהים וחיל מצב קטן, בן 2 גדודים – בריטי והודי (וכוחות עזר) להחזקת הנמל וביצוריו. במקרה שהאויב ינסה לתקוף דרך חצי האי המלאי, אזי יפליג הצי הבריטי ממימי בריטניה לעבר המזרח הרחוק, יתקוף את האויב מהים וינתק את נתיבי התגבור והתחזוקה הימיים שלו וע"י כך יביא להכרעתו. הוערך כי יש צורך ב- 70 יום עד להגעת הצי וזה הזמן שעל חיל המצב בסינגפור להחזיק מעמד. זהו גם הזמן שהוערך כי הצי היפני יזדקק לו להפלגה מאיי הבית ועד ליכולתו לממש איום אמיתי על סינגפור.[3]
ההכנות הבריטיות
בשנת 1929 הוקם, לראשונה, ע"י הצבא הבריטי, פיקוד מלאיה שמפקדתו בסינגפור ובראשו הועמד מפקד בדרגת מיג'ר ג'נרל. בדרך כלל קצין בריטי סדיר בשלהי הקרירה שלו. בשנת 1930 מוצבים היו במלאיה גדוד בריטי וגדוד הודי (עם כוחות עזר). באותה העת נראה היה שזהו כוח מספיק לאיוש ביצורי סינגפור. מצב זה לא השתנה עד לשנת 1933 כאשר יפן הודיעה שהיא פורשת מחבר הלאומים. אירוע זה גרם לראשונה, לאחר 12 שנים, למטכ"ל הקיסרי בלונדון לבצע הערכה מחדש של המצב בדרום מזרח אסיה, ולנקוט בצעדים מתאימים.
בעת הזו כבר התרחשה התפתחות רבה בתעופה הצבאית וטווח הפעולה של מטוסי הקרב גדל באופן ניכר. התפתחות זו אפשרה למטוסי אויב לאיים על סינגפור מטווח גדול בהרבה מאשר בתקופת הקמת נמל סינגפור אולם גם טווח הפעולה של מטוסי בריטניה גדל ומשקל הגורם האווירי החל עולה באופן משמעותי. עקב כך הוחלט לבנות 2 שדות תעופה נוספים (על האחד שקיים היה עד אז) בסינגפור ו- 2 שדות תעופה נוספים בצפון מלאיה. התפישה הייתה שמשדות אלו ניתן יהיה להעסיק כל איום במרחק רב מסינגפור ולמנוע התפתחות איום רציני על האי עצמו. יתרה מזו, הייתה זו תקופה בה נראה היה שניתן באמצעות חיל האוויר לפצות על מחסור בכוחות ביבשה בשל יכולת הניוד האסטרטגי הרב שלו. אלא שבעת בניית שדות תעופה אלו לא ניתנה הדעת מספיק על הגנתם הקרקעית ועל כך שיש למנוע מהאויב לעשות בהם שימוש כנגד סינגפור. כאשר צפה בעיה זו, היא יצרה מיד קונפליקט בין זרועות היבשה והאוויר. זאת ועוד, חיל האוויר לא פרס את כמות מטוסי הקרב הדרושה לשימוש בשדות אלו וסמך על כך שבעת הצורך ינצלו את יכולת הניוד הרבה של הכוח האווירי ואז יפרסו את כמות המטוסים הדרושה.[4]
רק בשנת 1937, עת פלשה יפן לסין, נעשתה שוב הערכת מצב מחודשת לגבי המזרח הרחוק, הוגדל חיל המצב הבריטי במלאיה לכדי 3 גדודים בסינגפור וגדוד הודי אחד בפננג שבחצי האי המלאי. התפישה הבריטית בעת ההיא כללה שתי הנחות יסוד:
· האיום על סינגפור יהיה מנושאות מטוסים.
· הצי הבריטי זקוק לשלושה חודשים על מנת להפליג למזרח הרחוק לצורך ביצוע תוכנית המגננה ואבטחת נתיבי השייט הבריטים באוקיינוס ההודי.
בשנת 1938 הורה אלוף הפיקוד מיג'ר ג'נרל וויליאם דובי (DOBBIE)[5] לראש המטה שלו קולונל ארתור פרסיבל ((PERCIVAL[6] לבצע הערכת מצב מחודשת ולהכין תוכנית מגננה משופרת להגנת מלאיה וסינגפור. אחת התוצאות של הערכת מצב זו הייתה גיבוש דרך פעולה אפשרית לאויב לנחיתה בדרום תאילנד וצפון מלאיה ולתקוף את סינגפור מצפון לאורך חצי האי. דפ"א זו אושרה ע"י המטכ"ל הקיסרי בלונדון אולם בשטח לא השתנה דבר מבחינת הקצאת משאבים. לאחר מכן גדל חיל המצב במלאיה רק בהתאם להערכת התפתחות האיום היפני ע"י לונדון. למעשה, בין השנים 1921-1939 לא היה שינוי משמעותי בתפישת ההגנה על סינגפור. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה ולאחר תקרית טיאנצין[7], באוגוסט 1939 הגיעה למלאיה, לראשונה, עוצבה חטיבתית, בריגדת החי"ר ההודית ה- 12.
השנה הראשונה של מלחמת העולם השנייה שינתה לחלוטין את המצב במזרח הרחוק. להלן השינויים העיקריים שהתרחשו: היפנים כבשו את דרום סין והינאן. המצב בהודו-סין התהפך עקב נפילת צרפת ביוני 1940. גידול נוסף בטווח מטוסי הקרב ומעל הכול הצורך להחזיק במימי אירופה צי חזק מספיק להתמודד הן עם הצי הגרמני והן עם הצי האיטלקי, במצב זה לא הייתה שום אפשרות לשלוח כוח ימי למזרח הרחוק בעת הצורך. באוגוסט 1940, בחנו מחדש ראשי המטות בלונדון את המצב ומסקנותיהם היו כלהלן:
· עד אשר ציי איטליה וגרמניה לא יובסו, או שכוחם יינזק באופן משמעותי, אין שום אפשרות לשלוח כוח ימי משמעותי למזרח הרחוק.
· לא ניתן יותר להגן על האי סינגפור בלבד אלא יש להגן על כל חצי האי המלאי ודבר זה מצריך גידול משמעותי של כוחות היבשה והאוויר בזירה.
· בהעדר צי, על בריטניה להתבסס בראש ובראשונה על עוצמה אווירית. אולם תוספת מטוסים לא תתאפשר בעתיד הקרוב (החל הקרב על בריטניה) ולכן יש להגדיל באופן משמעותי את הכוחות היבשתיים.
בחודש אוגוסט 1940 היו בנמצא במלאיה 84 מטוסי קרב בלבד. ועם נסיגת הצבא הבריטי מהרובע הבינ"ל בשנחאי, הועברו 2 גדודי החי"ר משם לסינגפור.
בין יולי לספטמבר 1940 סגרו הבריטים את "דרך בורמה" לשלושה חודשים עקב לחץ דיפלומטי יפני, אולם בשל המשך פעילות הצבא היפני כנגד שטחי החסות הבריטים בסין וחתימת הסכם הציר המשולש יפן-גרמניה-איטליה, פתחו אותה מחדש וע"י כך המשיכו בפועל לתמוך במלחמתה של סין נגד יפן. ההבנה שמעשה זה מעלה את הסיכויים לעימות עם יפן הביא לקיום וועידה צבאית מיוחדת בסינגפור באוקטובר 1940 לדיון בסד"כ הנדרש להגנת המזרח הרחוק והגיעו למסקנה שדרושים 336 מטוסי קרב של קו ראשון (על אף שהוסכם שהמספר האידיאלי הוא 582) ו- 36 גדודים עם דרג מסייע (כ- 3 דיביזיות).[8] בעקבות מסקנות וסיכומי הוועידה הועברו למלאיה שתי חטיבות חי"ר מהודו ה- 6 וה- 8 אשר נחתו במלאיה בחודשים אוקטובר-נובמבר 1940 והוקמה מסגרת הדיביזיה ההודית ה- 11 לפיקוד על 3 החטיבות ההודיות במלאיה בפיקודו של מיג'ר ג'נרל מוראי-ליון (MURRAY-LYON).
צעד נוסף שנעשה היה הקמת פיקוד המזרח הרחוק בנובמבר והעמדה בראשו קצין חיל אוויר בן 62, מרשל-האוויר רוברט ברוק-פופהם[9] אשר מיקם את מפקדתו בסינגפור.
בפברואר 1941 החלו להגיע האוסטרלים בדמות מפקדת דיביזיית החי"ר ה- 8 בפיקודו של מיג'ר גנרל גורדון בנט וחטיבת החי"ר האסטרלית ה- 22. חודש אחר כך הגיע הדרג הקדמי של הדיביזיה ההודית ה- 9 יחד עם חטיבת החי"ר ההודית ה- 15. אליה הצטרפה באפריל חטיבת החי"ר ההודית ה- 22.
ואילו למפקד הכוחות במלאיה וסינגפור התמנה במאי, לט. גנרל ארתור אי. פרסיבל. עם פרוץ הקרבות כללו כוחותיו את הקורפוס ה- 3 ההודי, בפיקוד לט. גנרל לואיס מ. היט (HEATH), אשר הוקם באפריל 1941 כשמפקדתו בקואלה לומפור. הקורפוס היה בהרכב 2 הדיביזיות ההודיות ה- 9 וה- 11, חט' חי"ר הודית 28 (עתודה) כוחות מבצר פננג וגייסות הקורפוס. בנוסף עמדה לרשותו של פרסיבל הדיביזיה האוסטרלית ה- 8, כוחות מבצר סינגפור (2 חטיבות) וחטיבת עתודה, ובסה"כ 88,600 חיילים. במהלך המערכה תוגבר כוח זה בעוד דיביזיה בריטית (ה- 18). לכוחות האימפריה הבריטית לא היו טנקים כלל במלאיה. אף על פי שבין החודשים יוני-דצמבר 1941 העבירה בריטניה לברה"מ (מאז שהאחרונה נכנסה למלחמה כנגד גרמניה) 676 מטוסים ו- 446 טנקים.[10] אולם המזרח הרחוק היה רביעי בחשיבותו מבחינת הקצאת משאבים, לאחר בריטניה, המזרח התיכון ורוסיה. הם הסתייעו ב- 158 מטוסים של חיל האוויר המלכותי, מתוכם 24 "ווילדביסט" שאבד עליהם הקלח ומרבית השאר מדגם ברוסטר בפלו אמריקאים (נחותים), באותה עת דחתה בריטניה רכש של 100 מטוסים טובים בהרבה מסוג P-40 "קרטיס" אשר במקום לבריטים, סופקו ל"נמרים המעופפים" של שאנו בסין.[11] במהלך המערכה תוגברו בעוד 50 מטוסי קרב מדגם האריקיין.
תוכניות היפנים והכנותיהם
התקופה המקדמית – עד מלחמת העולם הראשונה – האויב העיקרי ביבשת אסיה: במשך שנים רבות ועד למלחמת רוסיה יפן בשנים 1904 – 1905 ראתה יפן תמיד (בעת החדשה) את האויב בתרחיש הייחוס כזה המגיע מהיבשת האסייתית, מסין או מרוסיה, כפי שקרה לא פעם בהיסטוריה (ניסיון הפלישה המונגולית למשל) וזו גם הייתה הסיבה העיקרית לכיבוש חצי האי הקוריאני (הבולט כפגיון מאיים מיבשת אסיה לכוונה של יפן) במלחמת רוסיה-יפן. בתפישת הביטחון היפנית כפי שפורסמה ב- 1907, שמשה רוסיה כאויב העיקרי בתרחיש הייחוס, יחד עם בעלות בריתה בכוח, גרמניה וצרפת. באותה תקופה גם החלו חילוקי הדעות בקרב הכוחות המזוינים היפנים בין הצבא לצי. בעוד הצבא המשיך למקד את עיקר מעייניו ביבשת בכלל וברוסיה בפרט הרי הצי, שהושפע עמוקות מהתיאוריות של מהאן[12] ואשר נעלם לו האויב העיקרי עם השמדת הצי הרוסי במלחמה, קבע את צי ארה"ב כאויב העיקרי שיש ליירט בזירת האוקיינוס השקט (לא מעט על מנת להצדיק את התקציבים שנדרשו לבניית צי גדול)[13].
ניתן לומר כי בתקופה זו, כפי שזה בא לביטוי גם בתוכנית האופרטיבית השנתית של הצבא, יש התייחסות מפורטת למלחמה נגד רוסיה בעוד ארה"ב ובריטניה אינן מוזכרות כלל.
התקופה השנייה: 1918 – 1928: לראשונה התייחסות לארה"ב ובריטניה כאויב בתוכניות הצבא:
בשנת 1918, לאחר ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה ותבוסתה המוחלטת של רוסיה, יחד עם המהפכה הבולשביקית במדינה זו, לראשונה התפנה צבא יפן להשתלב בתוכניות הצי ליירוט צי ארה"ב באוקיינוס השקט[14]. רוסיה לא יכלה להמשיך ולהיות אויב עיקרי עקב מצבה החמור וסין לא הייתה עדיין אויב משמעותי.
תהליך זה הגיע לשיאו עת בשנת 1923 הבשילו סופית מספר שינויים במערך הגלובלי אשר חייבו הכנסת שינויים במדיניות הביטחון היפנית. מפלתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, קריסתה של רוסיה וועידת וושינגטון ב- 1922 להגבלת הציים וסיום הברית עם בריטניה הגדולה באותה שנה. וועידת וושינגטון לא אפשרה ליפנים לבנות צי בגודל של ארה"ב או בריטניה אולם בהיותו קטן בהרבה משל השתיים, נשמר לו עדיין מרחב פיתוח משמעותי עד להגעה למגבלות שנקבעו. סיום הברית עם בריטניה לעומת זאת יצרה מצב חדש של יפן מול מעצמות המערב, מצב ממנו הצליחו להימנע בעבר.
צבא יפן אשר איבד לפתע את הארכי-אויב מתרחיש הייחוס – הרוסים - התייחס בתקופה זו לרוסיה וסין כבעלות ברית בכוח (אשר יש לשמר את מעמדן זה ע"י לחץ מתמיד) עת ניתן להלחם במעצמות המערב בזירת האוקיינוס השקט ודרום מזרח אסיה. בתוכנית האופרטיבית השנתית של 1926 מטכ"ל הצבא היפני מתייחס לראשונה למבצעים כנגד בריטניה אולם רק בנפרד מלחימה נגד ארה"ב. המטכ"ל שלל מכל וכל, בתקופה זו לחימה מול שתי המעצמות הגדולות יחד.[15]
התקופה השלישית, 1928 – מחצית 1940: איבוד עניין בארה"ב, חזרה לאויבים המסורתיים, רוסיה וסין.
האירועים בין השנים 1928 – 1935 גרמו שוב לאיבוד עניין של הצבא בארה"ב ובריטניה וחזר המיקוד ליבשת האסיאתית. דרישתה של סין להפעלת מסילת הרכבת של מזרח סין (אשר נוהלה מסורתית ע"י רוסיה הצארית) נתקלה במהלומה צבאית סובייטית שהדליקה נורה אדומה בפיקוד העליון של צבא יפן שהגיע למסקנה כי הצבא הרוסי-הסובייטי כבר השתקם והוא אף חזק יותר מזה שהיה בתקופת רוסיה הצארית. הצבא הסובייטי הגיע לשיא כוח אדם של 940,000 אל מול 230,000 בכלל הצבא היפני. בשנת 1931 כבש הצבא היפני את מנצ'וריה בתגובה על הנחת מטען על מסילת הברזל באזור (תקרית מוקדן)[16]. מהלך שבא למנוע שליטה סינית או השתלטות סובייטית על חבל-ארץ חשוב זה. צבא קואנטונג, הצבא היפני בצפון סין, עסוק היה רובו ככולו בהגנה על מדינת הבובות מנצ'וקאו החל משנת 1932 אל מול תוקפנות רוסית בכוח. מצב זה יחד עם פוטנציאל ההתדרדרות ביחסים עם סין הפכו שוב את היבשת האסיאתית לזירת ההתייחסות (והמבצעים) העיקרית של הצבא האימפריאלי היפני וההתמודדות עם ארה"ב ובריטניה נראתה שוב כמשימה משנית ביותר.
בנוסף על כך, באו אירועי כינוס הקומינטרן ה- 7 במוסקבה בחודשים יולי-אוגוסט 1935, אשר הסתיימו בהחלטה למאבק אנטי-פשיסטי משותף תוך הצבת גרמניה ויפן כאויבות בכוח.
אירועים אלו לא הביאו לשינוי בעמדת הצי לגבי כוון המאמץ האסטרטגי העיקרי בשעת מלחמה, מגננה בצפון – כלפי רוסיה ומתקפה בדרום תוך היערכות ללחימה בכוחות ארה"ב ובריטניה. ואילו הצבא המשיך לבנות את עיקר כוחו למלחמה ביבשת – צפונה לעבר רוסיה. לבסוף בשנת 1936 הושג הסכם בין שתי הזרועות למבצעים משולבים, ובעוצמה שווה צפונה ודרומה במקביל כאשר בצפון, בהובלת הצבא ובדרום בהובלת הצי[17]. במסגרת זו, בריטניה הוזכרה באופן כללי בלבד, לאמור: "במסגרת זו יש להשמיד את בסיסי בריטניה – הונג קונג וסינגפור" אולם מבלי כניסה לפרטים.[18]
הפלישה היפנית לסין בשנת 1937 והתקריות בגבול הרוסי, בצ'נגקופנג ב- 1938 והמערכה בנומוהאן (חלקין-גול) ב- 1939 משכו את תשומת הלב של הפיקוד העליון של צבא יפן יותר ויותר ליבשת בעוד מדיניות ארה"ב ובריטניה לאחר 1937, אשר התכוונו לבלום את התוקפנות היפנית כלפי סין, העמידו את שתי המדינות על מסלול התנגשות פוטנציאלי.
תקרית טיינצין בין יפן לבריטניה ביולי 1939 הביאה להכרזה אמריקאית שיפן הפרה את הסכמי הסחר של 1911 בין שתי המדינות והודיעה כי הסכמים אלו בטלים. באותה עת (ובמסגרת הסכמי הסחר) יפן ייבאה את עיקר הנפט שלה מארה"ב. כך שהשגת נפט עבור הצי הפכה להיות, מרגע זה, בעיה ראשונה במעלה עבור יפן[19]. במקביל ולראשונה בתולדותיו החל הצבא היפני בתכנון אופרטיבי כנגד השטחים בהם החזיקה בריטניה במזרח הרחוק: הונג קונג, בורנאו ומלאיה.
גם לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה באירופה, עדיין ראה הצבא היפני כבונה את כוחו בעיקר כנגד רוסיה. בדצמבר 1939 הציג הצבא תוכנית חומש לבניין כוחו בעוצמה של 65 דיביזיות ו- 160 טייסות. לצורך ההתמודדות הצפויה עם ברה"מ הוא אף ראה סיום מהיר ככל האפשר של המבצעים בסין על מנת להפחית את כמות החיילים שם מ- 850,000 ל- 500,000 ולהפנות את המאמץ העיקרי צפונה. אפילו במאי 1940, לאחר המתקפה הגרמנית על צרפת, עדיין דגל הצבא היפני בסיום מהיר ככל האפשר של חילופי השלטון בסין ובאם לא יתאפשר הדבר לעבור למדיניות ארוכת-טווח (לדחות את פתרון הבעיה הסינית) ולהוציא חד-צדדית כוחות מסין צפונה לעבר הגבול הסובייטי[20].
הצבא היפני החל לתכנן ברצינות את המתקפה דרומה ובתוך כך כיבוש מלאיה וסינגפור רק במחצית שנת 1940. במסגרת פיקוד טיואן, הוקמה מחלקת מטה מיוחדת לצורך מחקר והכנת מבצעים באזורים הטרופיים. בשלהי חודש יוני 1940 ניהלה מחלקה זו תרגיל ראשון עם גייסות בעוצמת גדוד חי"ר סוללת חת"ם ופלוגת הנדסה, במרחב היינאן, לבחינת תורת הלחימה שפותחה לאזורים טרופיים.[21] כאשר נפתחה המתקפה הגרמנית במערב אירופה, החל הצי היפני פוזל לעבר איי-הודו-המזרחיים-ההולנדיים (אינדונזיה) העשירים בנפט ובאוצרות טבע אחרים, זאת בעוד הצבא גילה עניין רב בהודו-סין הצרפתית אשר השתלטות עליה תאפשר לנתק את נתיבי ההספקה לסין של צ'אנג-קאי-שק אתה נמצא הצבא במצב מלחמה מאז 1937. בעת הזו היה אף חשש שמא הגרמנים, בעקבות ניצחונותיהם באירופה ידרשו חזרה את המושבות הישנות שלהם במזרח הרחוק אשר היו תחת מנדט יפני מאז מלחמת העולם הראשונה (חצי האי ליוטנג וארכיפלג מיקרונזיה), לחילופין, תבוסה בריטית באירופה תדחוף אותם לעבר מושבותיהם במזרח הרחוק בברית עם ארה"ב. בהתאם להערכת מצב והנחות היסוד הללו החלו במטכ"ל הצבא הקיסרי לעבד תוכניות לכיבוש דרום מזרח אסיה תוך הימנעות ככל האפשר מלהילחם בברית משותפת אנגלית-הולנדית-אמריקאית. המגמה הייתה לנסות לתכנן תוכנית אופרטיבית ללחימה מול כל מדינה בנפרד תוך הימנעות, באם אפשר, מלהילחם עם יותר ממדינה אחת בו-זמנית כאשר סדר העדיפויות הוא בראש ובראשונה נגד הולנד ואחר כך נגד בריטניה. בשלב זה נבעו חילוקי דעות בין הצבא לצי כאשר האחרון העריך שמלחמה עם בריטניה תביא בהכרח למלחמה עם ארה"ב בעוד הצבא חשב שניתן לבודד את המלחמה עם בריטניה והולנד בלא מלחמה עם ארה"ב, כפי שגרמניה נלחמת באירופה. אולם האירועים בזירה הביאו מהר מאד ויכוח זה לקיצו. בספטמבר 1940, ניצלו היפנים את תבוסת צרפת, אנגליה והולנד במערב אירופה ופלשו עם כוחות לצפון הודו-סין הצרפתית תוך ניצול חולשת שלטון וישי ובאותו חודש, תוך מיצוי הניצחון הגרמני, חתמה יפן על ההסכם המשולש עם גרמניה ואיטליה. בריטניה, אשר עד לתקופה מסוימת נהגה מדיניות פייסנית כלפי יפן, החליטה בתגובה לחדש את הסיוע הישיר לסין, זאת תוך פתיחה מחדש של ציר התחזוקה להעברת תספוקת לסין דרך בורמה ב- 18 לאוקטובר (באתה עת נראה כי חלפה סכנת הפלישה הגרמנית המיידית לבריטניה וכניסתה של ארה"ב למלחמה הוערכה ע"י הבריטים כבלתי-נמנעת). ארה"ב העבירה כבר במאי אותה שנה את עיקר כוחות הצי שלה לבסיס פרל-הארבור שבהוואי (מסן דיאגו ומהחוף האטלנטי) וחתמה על הסכם "החכר והשאל" עם בריטניה וסין. בינתיים פרסמה מחלקת המטה למבצעים טרופיים בפיקוד טיואן ספר המסכם את המסקנות שהצטברו עד אז ממחקרי המטה והתרגילים והמסביר את התפישה המבצעית שהתגבשה ללחימה בדרום-מזרח אסיה. ספר זה הפך לספר תו"ל בסיסי עבור הכוחות שלחמו אחר כך במלאיה כיוון שמחברו, לט. קולונל מאסנובו צ'וג'י (TSUJI) נהיה מאוחר יותר לקצין האג"ם של הארמיה ה- 25.[22] מחלקה זו פרסמה עוד 23 ספרי תו"ל והוראות תורתיות עד לפתיחת המלחמה. לאור התפתחויות אלו, ערך אדמירל איסורקו יאממוטו, מפקד הצי המשולב היפני משחק מלחמה במכללה הימית לפו"ם בנובמבר 1940. תוצאות משחק מלחמה זה היו כי לא ניתן לפתוח במתקפה בכוון האסטרטגי הדרומי בלא מעורבות במלחמה כנגד שלוש המדינות גם יחד, הולנד-בריטניה-ארה"ב.
במחצית הראשונה של שנת 1941, הגיעו הן הצי והן הצבא היפני למסקנה שאין בידם די משאבים למתקפה דרומה מול הברית של שלוש המדינות. התכנון המבצעי הוקפא ונפתחו מגעים דיפלומטיים עם כל המדינות המעורבות, במגמה להגיע לפתרון בדרכי שלום[23]. פעילות זו הגיעה להישג מרשים אם חתימת חוזה אי-ההתקפה עם ברה"מ באפריל 1941 (שהווה מבחינת הרוסים השלמה להסכם ריבנטרופ – מולוטוב, הסכמים שבאו לאבטח את ברה"מ משני עבריה). אולם מגמה זו התהפכה ביוני 1941 עם כשלון השיחות עם הולנד (11 לחודש) והפלישה הגרמנית לברה"מ (22 לחודש). תקופה מסוימת חכך מטכ"ל הצבא האימפריאלי בדעתו האם זו לא הזדמנות פז לפתור את בעיות הגבול עם ברה"מ ע"י מתקפה בשעה זו. אולם הם החליטו לדבוק בהסכם אי-ההתקפה ולהפנות מעייניהם דרומה. ב- 22-23 ליולי הגיע צבא יפן להסכם עם צרפת של וישי בדבר ההשתלטות על הודו-סין כולה. ב- 25 ליולי הודיעה ארה"ב, בתגובה, על הקפאת כל נכסי יפן בתחומה, ובריטניה והולנד החרו החזיקו אחריה. ב- 28 לחודש החל הצבא היפני בהיערכותו בהודו-סין כולה וב- 1 לאוגוסט הודיעה ארה"ב שהיא מטילה אמברגו נפט כולל כנגד יפן. אדמירל אוסאמי נגאנו (NAGANO) ראש מטה הצי הקיסרי אשר התקבל לראיון אצל הקיסר, הודיע לו שעקב האמברגו, משאבי יפן יספיקו לפעילות הצי לשנה וחצי בלבד ולכן באם רוצים להיכנס למלחמה יש לעשות זאת מוקדם ככל האפשר[24].
כך שבעצם רק בחודש אוגוסט 1941, ארבעה חודשים לפני המתקפה, החל התכנון המבצעי המפורט לגבי המתקפה בדרום. למתקפה על מלאיה וסינגפור הוקצתה הארמייה ה- 25 בפיקודו של לט. גנרל טומויוקי יאמשיטה. ארמייה זו כפופה הייתה לפיקוד הדרום היפני (הארמייה הדרומית) בפיקודו של גנרל, הרוזן היסאיצ'י טראוצ'י (TERAUCHI) אשר אחראי היה על כיבוש כל דרום-מזרח אסיה ובכלל זה מלאיה, בורמה, איי הודו-המזרחית ההולנדית (אינדונזיה) והפיליפינים ומושבו היה בסיגון אשר בהודו-סין. סדר הכוחות של הארמיה ה- 25 כלל 4 דיביזיות: את דיביזיות החי"ר ה- 5, ה- 18, דיביזיית משמר הקיסר ודיביזיית חי"ר 56 (לא השתתפה לבסוף) וכן חטיבת שריון ומספר אגדים ארטילריים. עוצמת הארמיה כללה: 62,200 חיילים עם 194 תותחים ו- 230 טנקים. כמו כן קבלה הארמייה בסיוע ישיר את דיביזיית-האוויר ה- 3 אשר כללה 168 מטוסי-קרב, 81 מפציצים קלים, 99 מפציצים כבדים ו- 45 מטוסי סיור. צי הפלישה הדרומי אשר כלל את צי האוויר ה- 22, עם 158 מטוסים הגן על שיירות ספינות הפלישה.[25]
כל הכוחות הללו עדיין לא כונסו, ורק שלושה שבועות לפני תחילת המתקפה סיימה הארמיה את התארגנותה כאשר מרבית כוחותיה עדיין משייטים ממנצ'וריה, יפן, סין, והודו-סין לעבר הזירה.
במהלך החודשים אוקטובר-נובמבר 1941 הגיע למיצוי התכנון המשותף בין זרועות הצבא והצי כאשר הצבא ראה (וקיבל) כמשימתו העיקרית את כיבוש מלאיה וסינגפור ואילו הצי את הפיליפינים. דהינו הצבא יילחם בעיקר כנגד הבריטים (ואחר-כך ההולנדים) ואילו הצי כנגד ארה"ב. מטכ"ל הצבא ראה בהודו-סין ואינדונזיה את המאמץ העיקרי אליו הקצה 8 דיביזיות ועוד אחת שאמורה הייתה להגיע מהפיליפינים (לאחר כיבוש מנילה) ובסה"כ 9 דיביזיות. הגעת שייטת ספינות המערכה הבריטית של אדמירל תום פיליפס (הפרינס-אוף-וילס והריפאלס) למימי מלאיה הכריחה את הצי היפני להפריש עוד 27 מפציצים, ספינת מערכה אחת, סיירת קלה ו- 6 משחתות מהצי ה- 3 למאמץ המלאי[26].
גנרל יאמשיטה (TOMOYUKI YAMASHITA)
הצורך בקצב מבצעים מהיר
התכלית האסטרטגית היפנית הייתה, כאמור, להגיע למצב של כלכלה עצמית ומגננה עצמית. זאת לאחר האמברגו שהוטל עליה ע"י מעצמות המערב. תכלית זו הצריכה כיבוש מהיר של מרחב משאבי הטבע בדרום – מזרח אסיה, הבדיל והגומי במלאיה והנפט באינדונזיה, ואבטחת מרחב זה. הנחת היסוד של המטכ"ל היפני הייתה שלאחר פתיחה בפעולות האיבה תיווצר ברית נגדה שתכלול את ארה"ב, ברה"מ ובריטניה. ארה"ב תעביר במהירות כוחות ובמיוחד מטוסים למזרח רוסיה ואז יפן תמצא עצמה במלחמה בשתי חזיתות במקביל. להתגברות על בעיה זו הוחלט לתקוף בחורף, כאשר בעלות הברית יתקשו להפוך את סיביר לבסיס מבצעים ואילו בתקופה זו של השנה המבצעים בדרום ייהנו ממזג אוויר נוח. הנחה זו הגבילה מראש את סיום כיבוש דרום-מזרח אסיה והפיליפינים לתקופה של 5 – 6 חודשים, לפני בוא הקיץ (בצפון).
אולם גודלו העצום של המרחב והכוחות שצבא יפן יכול היה להקצות למבצעים בזירה (מקסימום 11 דיביזיות) חייב מתקפה במספר שלבים כיוון שהכוח לא הספיק לכיבוש כל המרחב בשלב אחד. על כן חשוב ביותר היה לכבוש במהירות את מלאיה והפיליפינים על מנת להעביר כוחות לכיבוש אינדונזיה בזמן.
בנוסף, ברמה המערכתית, היכולת של בריטניה להגן על מלאיה בשל מאפייני הקרקע בזירה חייבו פעולה מהירה אשר תמנע היערכות הצבא הבריטי במערכי הגנה סדורים לעומק עד לתגבור משמעותי בכוחות אשר יאפשרו האטה משמעותית של הכיבוש היפני עד לעצירתו המוחלטת.
סיבה נוספת לצורך בביצוע מהיר הייתה נפח (כמות) הספן המסחרי שנדרש לתמיכה במבצעים הללו (תובלת כוחות והספקתם) ואשר נגרע מהדרוש לכלכלת יפן השוטפת שדרשה יבוא רחב היקף ורצוף של חומרי גלם ומצרכים מבחוץ. צריך היה לסיים המבצעים במהירות ולהחזיר את הספינות לתפקידיהן השוטפים.[27]
היפנים מארגנים כוח נייד וממוכן
המטכ"ל היפני הקצה, כאמור, 4 דיביזיות למאמץ המלאי (אחת מהן, ה- 56, תופעל בפקודת פיקוד הדרום בלבד). מהשלוש הנותרות, דיביזיה 5 ודיביזיית המשמר (אשר החלו להתאמן ללחימה בדרום, ללא ציון היעד המדויק, כבר בשלהי 1940) הוסבו מדיביזיות פרשים לדיביזיות ממוכנות במהלך שנת 1941. יאמשיטה אשר היה בעת מלחמת הבזק הגרמנית בשנה הקודמת במשימת לימוד וקישור מיוחדת בגרמניה, ולמד את התו"ל הגרמני התמנה רק בתחילת נובמבר 1941 כמפקד הארמיה אולם הוא פיקח אישית על ארגון והכנת הארמיה ה- 25 למבצעים הממוכנים הצפויים, למעשה, מלחמת בזק במלאיה. אחד הצעדים הראשונים לארגון מחדש של הכוח היה לצייד כל חטיבה בדיביזיה ה- 5 ב- 1,000 זוגות אופניים ועוד 40 – 70 בכל גדוד אחר של הארמיה (ובסה"כ 18,000) במגמה לנצל את רשת הכבישים והיכולת לנוע בתוך מטעי הגומי ושטחי ג'ונגל דלילים להגברת מהירות ההתקדמות תוך עקיפת מכשולים וביצורים בריטים. אולם, אליה וקוץ בה, היעדר מוחלט של סוסים גרם לכך שבכל מקום בו היה שטח סבוך או ביצתי, נאלצו החיילים לסחוב את כל הנשק, התחמושת וההספקה על גבם.
צעד נוסף היה הקצאת 4 גדודי טנקים, יחידות עצמאיות של תותחים מתנייעים מהירי ירי (גדוד אחד ועוד 8 סוללות), אגד ארטילרי הררי, 2 אגדים ועוד גדוד חת"ם כבד, 3 גדודי מרגמות (1 כבד ו- 2 בינוניים) הכול על מנת להגביר את עוצמת המחץ של הדרג המסתער והמסייע. על מנת לאפשר חצייה מהירה וחלקה של מכשולי מים הוקצו 3 גדודי הנדסה עצמאיים (2 גדודי הנדסת-שדה ועוד גדוד צליחה), פלוגת גישור עצמאית (גישור כבד), 3 פלוגות חלקי גשר ו- 3 פלוגות ציוד צליחה. בנוסף, לתפקידי הובלה מהירה הופעלו 2 גדודי רכבת לתיקון ואחזקת מסילות הברזל בין בנגקוק לסינגפור וכן 2,651 כלי רכב מיחידות שונות (חטיבה אחת, 8 גדודים ועוד 12 פלוגות הועסקו בסיוע לוגיסטי) להבטחת תובלת חיילים והספקה במערכה כולה.
הטנקים מאורגנים היו בחטיבה כאשר המח"ט הפך לקצין המטה לענייני שריון של מפקד הארמיה ואילו יחידותיו שולבו בכוחות החי"ר הממוכן. הם כללו 3 גדודי טנקים כבדים מדגם 97, כל גדוד בן 57 טנקים וגדוד טנקים קלים מדגם 95 בן 45 טנקים. למפח"ט היו עוד 4 טנקים ועוד 10 שימשו בעתודה להחלפת כאלה שיפגעו.[28]
הטנקים ה"כבדים" מדגם 97 CHI-HA בעלי 4 אנשי צוות. היו בני 15 טון, בעלי מנוע מיצובישי של 170 כ"ס אשר אפשר להם מהירות של 38 קמ"ש וטווח של 210 ק"מ. תותח 57 מ"מ ו- 2 מקלעים 7.7 מ"מ. שריון 25 – 30 מ"מ. הטנקים הקלים מדגם 95 HA-GO בעלי 3 אנשי צוות. משקלם היה 7.5 טון בעלי מנוע מיצובישי בן 120 כ"ס, אשר איפשר להם מהירות של 45 קמ"ש על כביש וטווח פעולה של 250 ק"מ. תותח 37 מ"מ ו- 2 מקלעים 7.7 מ"מ. שריון 8 – 12 מ"מ כנגד נק"ל ורסיסים בלבד.
לראשונה תכנן הצבא נחיתה מהים מול חוף עוין ולצורך כך בנה תו"ל והתארגן בשלושה גלי החפה שכללו גדודי נ"מ ייעודיים להגנת ספינות, גדודי חת"ם לסיוע בראש החוף ו- 3 גדודי הנדסת ראש חוף ייעודיים.
אוויריית הצבא אשר תמכה בנחיתה כללה בעיקר מטוסי קרב מדגם נקאז'ימה KI-97 אשר כונו ע"י האמריקאים "נאיט" ואשר רדיוס הפעולה שלהם היה כ- 400 ק"מ בלבד. כאשר המרחק מחופי הנחיתה של הארמיה ה- 25 במלאיה לבסיסים בדרום הודו-סין הצרפתית היה בין 500-700 ק"מ. זאת כאשר לבריטים היו בסיסי אוויר בקרבת חופי הנחיתה. לכן הוחלט להקים 2 להקי מטוסים חדשים של מטוסי נקאז'ימה KI-43 "אוסקר" אשר רדיוס הפעולה שלהם היה 600 ק"מ והוא הוגדל ל- 1,100 ק"מ ע"י שימוש במיכלי דלק נתיקים וע"י כך ניתן היה לספק חיפוי אווירי למבצעי הנחיתה.[29]
היפנים ניהלו משא ומתן עם ממשלת תאילנד לפני דצמבר 1941 במגמה להתחיל בפלישה מבסיסים קרובים יחסית למלאיה וללא לחימה בצבא התאי. אולם על אף שראש ממשלת תאילנד אהד את היפנים, מרבית הממשלה והפרלמנט התנגדו ועל כן תאילנד הכריזה על ניטרליות והצבא התאי לחם בתחילה כנגד הפלישה היפנית.
תחילת המערכה – מבצעי הנחיתה
בשעה 0730 של ה- 4 לדצמבר יצא צי הפלישה היפני מהינאן כאשר על סיפון האוניות הגנרל יאמשיטה יחד עם 20,000 מטובי חייליו אשר שימשו כחלוץ הארמיה ה- 25. הצלחת המבצע תלויה הייתה בשייט ללא הפרעות בן כ- 2,000 ק"מ מהינאן לחוף המזרחי של מלאיה. לאחר שייט של יומיים, ב- 6 לדצמבר 1941 גילו הבריטים באמצעות 2 מטוסי סיור אוסטרליים מסוג הדסון, את שיירות הצי היפני הקרבות למפרץ סיאם ובבוקר ה- 7 לחודש (יממה לפני ההתקפה על פרל הארבור) אף הפילו מטוסי קרב של זרוע האוויר של הצי היפני מטוס סיור בריטי מדגם קטלינה אשר היה במשימת סיור אוויר מעל כוחותיהם. כל זה לא היה בו די על מנת שהבריטים יקלטו בתודעתם את הפלישה המתקרבת וינקטו צעדים בהתאם.[30] בשעה 1030 ב- 7 לדצמבר התפצל כוח הנחיתה ליחידות על פי חופי הנחיתה המיועדים ותודות לעננות וממטרים לפרקים אשר התמשכו במשך הנחיתה כולה, הצליחו להגיע ליעדיהם בחצות ללא שום הפרעה של מטוסים או צוללות בריטיים. תוכנית הנחיתה של דיב' 5 (חטיבה 2 כמאמץ עיקרי) הייתה שהכוח העיקרי ינחת בסינגורה והנחיתה המשנית תהיה בפאטני (בשטח תאילנד) ב- 080300. עד לערב אותו היום תוכננה נחיתתם של שני גלים. ועד לערב המחרת, השלמת נחיתת הכוחות כולם.
בגלל רוחות חזקות וגלים גבוהים, היה קושי רב בירידת החיילים מהאוניות לסירות הנחיתה. על אף זאת הצליח הכוח העיקרי לנחות עד לשעה 0412 ללא הפרעה. התנגדות הצבא התאי לא אפשרה הפעלת מבצעי הבזק שתכננו היפנים לבצע ברכב וברכבת ונגרמו להם אבידות. הקרבות נמשכו עד לשעה 0230 בצהריים עת הושגה הפסקת אש עם הצבא התאי.
כוח משימה אנדו (חט' חי"ר 42 בעיקר), אשר התפצל מהדיביזיה נחת בפאטני וטפה (THEPA), בשטח תאילנד בשעה 080430 ועל אף שהועסק חלקית בקרבות עם הצבא התאי, כבש מנחת מטוסים בקרבת החוף. חלק מכוח המשימה החל במסעו לעבר גבול מלאיה עוד לפני שכלל הכוח השלים את נחיתתו.
ב- 080130 החלו הנחיתות היפניות בקוטה-ברו במלאיה. באתר זה נחת צוות-קרב טאקומי (על שם מפקדו מיג'ר גנרל הירושי טאקומי (TAKUMI). עיקר כוחו של צוות-קרב זה הייתה חטיבת חי"ר 56 (מדיב' 18) מוגברת בסוללת חת"ם הררי, גדוד הנדסה, יח' קשר, פלוגת תובלה, פלוגת רפואה ובית חולים שדה. מולם עמדה חטיבת החי"ר ההודית 8 מדיביזיה 9 בפיקודו של בריגדיר ב. וו. קי (KEY). עוצמת החטיבה ההודית הייתה כ- 5,500 חיילים אשר הסתייעו בסוללת תותחי הרים, תותחי שדה ותותחי נ"ט. חוף הנחיתה היה ממוכשל במוקשים, גדרות תיל ומכשולים תת-מימיים ומבוצר במצדים למקלעים. נחיתת כוח טאקומי תוכננה להתבצע בארבעה שלבים כאשר מרבית הכוח אמור היה להשלים את נחיתתו עד לערב ה- 8 לדצמבר. בשעה 0135 החלו לנוע סירות הנחיתה מהאוניות לעבר החוף ממרחק של 400-500 מ'. במהלך השייט כולו הם נתקלו באש בריטית מדויקת של תותחים ומקלעים. עיוורים למחצה בשל הגאות, עוצמת הרוח והאש הבריטית שהייתה חזקה מהמצופה, לא הצליחו היפנים לזהות את חופי הנחיתה ונסחפו כ- 500-1,500 מ' מיעדיהם. הנחיתה הקשה הושלמה עם זאת בשעה 0215, כשעה ו- 20 ד' לפני ההתקפה על פרל הרבור.[31]
בשל מזג האוויר הסוער והתקיפות של חיל האוויר הבריטי, כל 3 ספינות התובלה היפניות מול קוטה-ברו הופצצו, אחת טובעה והשתיים האחרות התפנו צפונה לפאטני. רק למחרת, בשעות אחר הצהריים של ה- 9 לדצמבר הושלמה נחיתת כוח טאקומי. החיילים היפנים הסתבכו קשות בגדרות התיל והתקשו מאד לעברם בשל האש הבריטית. מה שהרע את המצב עוד יותר היה הגעת הגלים העוקבים של הכוח היפני הנוחת אשר התבלבלו עם אלו על החוף והוסיפו לאבדות. תוך שימוש בסירות המעטות שנאספו מגלי הנחיתה המשיכו היפנים בהתקפה אולם נכשלו בכיבוש שדה התעופה הסמוך – שהיה משימתם היומית. תודות למאפייני הקרקע ומספר נקיקים בהם התחפרו היפנים, נכשלו ההודים בהשלכת היפנים חזרה לים במשך הלילה וכיוון שמשימתם נתפסה כהשהיית ההתקדמות היפנית הם צוו לסגת. היפנים ניצלו נסיגה זו וכבשו את שדה התעופה למחרת, ב- 091100.
צוות-קרב אונו (חטיבת חי"ר 43 מוגברת) נחת בארבע נקודות בדרום תאילנד וכבש את כל המנחתים בקרבתו ביום הראשון.
אוויריית הצבא ביצעה במקביל תקיפה מקדימה על בסיסי חיל האוויר הבריטי במחוזות קוטבל וקדה והשמידה כשליש מעוצמת חיל האוויר הבריטי במלאיה תוך הדיפת הכוח האווירי שנשאר לסינגפור.[32]
השמדת כוח Z
הבריטים, בתקווה ליירט כל נחיתה יפנית נוספת ולהשמיד את אוניות הכוח היפני שנחת, שלחו את צי המזרח-הרחוק שלהם אשר כלל את ספינת המערכה פרינס-אוף-ווילס וסיירת המערכה ריפלס[33] בפיקודו של אדמירל תום פיליפס צפונה. הצי הבריטי פעל ללא תיאום עם חיל האוויר ונכנס לטווח המפציצים ומטוסי הקרב היפנים שפעלו משדות יבשתיים. ללא חיפוי אווירי הפך הצי הבריטי למטרה קלה עבור חיל האוויר היפני אשר שיגר 8 גיחות תקיפה של מטוסי טורפדו ומפציצי-קרב והטביע את שתי ספינות המערכה ב- 10 לדצמבר בשעה 1145 מול חופי קואנטן. עם טביעתן נספו 840 מלחים משתי האוניות (בין הנספים היה גם מפקד הצי הבריטי במזרח הרחוק, האדמירל תום פיליפס וקברניט הפרינס-אוף-ווילס אל"מ ליץ'(LEACH). שאר המלחים נאספו, ללא הפרעה, ע"י המשחתות המלוות וניצלו. מטוסי חיל האוויר הבריטי שנזעקו כאשר נודע על התקיפה היפנית הגיעו לזירת הפעולה רק לאחר טביעת האוניות והסתלקות אחרון המטוסים היפניים. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שמטוסי קרב הטביעו אוניות מערכה בלב ים.[34]. כך שיומיים לאחר הנחיתה היפנית הם כבר נהנו מעליונות ימית ואווירית מעל זירת הלחימה המלאית.
HMS Prince Of Wales in Singapore Admiral Phillips and Rear Admiral Palliser
הקרבות בצפון מלאיה
בעקבות מחקר המטה של גנרל דובי משנת 1938, הגיעו הבריטים למסקנה שהגנת מלאיה חייבת להתחיל במתקפה מקדימה לכיבוש דרום תאילנד על מנת למנוע מהאויב שימוש בנמלים ובמנחתים באזור זה. מסקנה זו הובילה לתכנון אופרטיבי של מבצע "מטדור".
עם הגעת הידיעות הראשונות על התקרבות כוח הפלישה היפני לחופי מלאיה ביקשו אלוף הפיקוד, פרסיבל, ומפקד הקורפוס ההודי ה- 3, היט, אישור לבצע את "מטדור". דיביזיית החי"ר ההודית ה- 11 התכוננה לכך ונערכה לצורך המבצע בהיערכות קדמית על הגבול התאילנדי. כעבור יממה הגיע האישור מלונדון אולם מפקד פיקוד המזרח הרחוק, ברוק פופהם, עדיין פסח על שני הסעיפים כיוון שעדיין לא היה משוכנע לחלוטין שמטרת הכוח היפני היא מלאיה. כאשר נתן לבסוף את האישור לביצוע, היה זה לאחר שהיפנים כבר נחתו והתחילו לנוע לפנים הארץ. בנסיבות אלו ולאחר שהדיביזיה ה- 11 החלה לנוע צפונה, שונתה הפקודה ובצהרי ה- 8 לדצמבר היא קיבלה פקודה להיערך להגנה בגזרת ג'יטרה (JITRA) בתוך ביצורים שנבנו מראש להגן על שדות התעופה של צפון מלאיה אבל לא כרצועת הגנה כוללת. דיב' 11, אשר מפקדה היה מהמצדדים הנלהבים ביותר במבצע "מטדור", הורה לארגן 3 צוותי קרב גדודיים אשר יתקדמו לתוך שטח תאילנד על מנת להלחם בפלישה היפנית שם. מפקד הקורפוס אף הקצה לו את עתודת הקורפוס חטיבת החי"ר ההודית ה- 28 שתהפוך לעתודת הדיביזיה.
היפנים שהתכוונו לתפוס במהירות האפשרית גשר על נהר פרק, ארגנו משמר קדמי של דיב' החי"ר ה- 5 באמצעות גד' הסיור מס. 3 אשר תוגבר בפל' ג' מגדוד טנקים מס. 1 בפיקודו של סגן סיגרו יאמנה (YAMANE). צוות-קרב זה כונה על שם מפקדו, כוח סאאקי (SAEKI). סא"ל סאקי, קצין פרשים במקור ומבוגר יחסית לתפקידו, החליט להמר ועל אף שלא ידע בבירור היכן ביצורי הבריטים, נתן הוראה להבקיע באמצעות פלוגת הטנקים לאורך הציר הראשי ולהשליך הצידה כל רכב/רק"ם שיפגע. ב- 111100 החל צוות קרב סאאקי בתנועה ובהסתערות על מוצבי החוץ הבריטים. ההודים אשר לראשונה בחייהם ראו טנקים, נתפסו לבהלה והחלו נסוגים. גדוד הגורקה 2/1 אשר תפס מספר מוצבי חוץ, נשטף למעשה, איבד 350 מ- 550 חייליו (מיעוטם נפגע ורובם נפלו בשבי ובשל תקרית אומללה פוצץ הגשר לפני שהצליחו להעביר את הציוד אשר יחד עם 7 תותחי נ"ט נשאר בידי היפנים).[35] הטנקים היפנים ניצלו זאת והמשיכו במרדף דרומה לאורך הכביש הראשי.[36] בשעה 1940 הם החלו בהבקעת המערך הבריטי העיקרי. במקביל הגיע גדוד חי"ר יפני מס. 2 (מחט' 41) על אופניים, דרך הביצות ומטעי הגומי מצפון מזרח ותקף את המתחם הבריטי רגלית. הבריטים אשר כבר סבלו אבדות כבדות בחטיבה 15 שערוכה הייתה בג'יטרה, נבהלו מהאנדרלמוסיה שצוות הקרב המשוריין של סאאקי גרם והורו על נסיגה כללית מג'יטרה במהלך ה- 12 לחודש. בתוך 15 שעות הצליחה הדיב' ה- 5, בפיקודו של מיג'ר ג'נרל טאקורו מטצואי (MATSUI), באמצעות התקפה משוריינת, לעקור את הדיב' ההודית ה- 11 מעמדותיה ולהתחיל במרדף דרומה. דיב' 5 היפנית המשיכה במרדף לאחר הדיב' ההודית ה- 11 הנסוגה וכבשה את כל שדות התעופה בצפון מלאיה עד ה- 16 לדצמבר ואת מבצר פננג ב- 19 לחודש. בתוך כך תפסה שלל רב, מצבורי הספקה וכלי רכב שהוכנסו מייד לשירות בדיביזיה. פרסיבל הורה מיד להדיח את מפקד הדיביזיה ה- 11, מורי-ליון מתפקידו וב- 24 לדצמבר מינה במקומו את מח"ט 12 בריגדיר ארצ'יבלד פריס (PARIS). נוסף על כך, באה ביום ההוא מהלומה נוספת על פיקוד המזרח הרחוק הבריטי, עת נכנע חיל המצב הבריטי בהונג קונג על 11,000 חייליו.
צוות-הקרב של קולונל תדאו אנדו (ANDO) אשר נחת, במקביל, בפטאני ומשימתו הייתה להשתלט על הגשר של נהר פרק, נע בינתיים במהירות מכוון צפון-מזרח בציר גריק – קואלה – קנגסר, לאחר שעבר את הגבול התאילנדי ב- 15 לחודש. תוך כדי מרדף אחר הבריטים, שמעו לפתע חיילי הכוח פיצוץ עז ב- 23 לדצמבר בערך ב- 0800 עת פוצצו הבריטים את הגשר על הנהר שהיה יעדו העיקרי של כוח זה מאז הנחיתה.
בינתיים, בנצלו את העליונות האווירית והמנחתים הרבים שנתפסו המשיך להק האוויר ה- 3 של הצבא היפני בהפצצותיו המצמיתות על הבריטים הנסוגים תוך שהוא מקדם את יחידותיו ממנחת למנחת תוך התקדמות הכוחות וקיצור הטווח לכוחות המסתייעים. התמקמותו בשדות התעופה באזור סונגאי פאטאני אפשרה מתן סיוע אווירי רצוף לארמיה ה- 25 והקלה מאד על מבצעי הארמיה.
יחד עם זאת הצלחת הבריטים לסגת ופיצוץ הגשר על הנהר פרק הביאה את הדיב' היפנית ה- 5 לעצור והכוח הבריטי ניצל מהשמדה מוחלטת עם כי 2 חטיבות של דיב' 11 נפגעו כה קשה ששרידי חט' 6 ו- 15 מוזגו לחט' אחת. גם כך היא מתחה כבר את צירי התחזוקה שלה עד הקצה ועצירת המבצעים התחייבה ולו רק מבחינה לוגיסטית.
בחוף המזרחי, צוות-הקרב טאקומי, לאחר שכבש את המנחתים באזור קוטאבל ואת העיר קואלה קראי, קיבל פקודה להמשיך דרומה לאורך החוף המזרחי של מלאיה ולכבוש את קואנטן. כוח טאקומי החל מתקדם דרומה ב- 22 לדצמבר.
הקרבות במרכז מלאיה
מערך ההגנה העיקרי של הבריטים במלאיה נבנה לעומק, לאורך הציר הראשי המערבי במרחב קמפר (KAMPAR) – טנז'ונג-מלים (TANJONG MALIM). מערך זה נשען במערב על הביצות אשר בין הציר הראשי לים ובמזרח על אזור גבעי-הררי מכוסה צמחיה. לאורך הציר נבנו מספר מערכי ביניים בשלושה דרגים: טפה (TAPHA), בידור (BIDOR) ונהר סלים (SLIM). מערך קמפר אמור היה להחזיק מעמד עד להגעת התגבורות שהיו בדרך מאנגליה.
דיב' החי"ר ה- 5 היפנית, אשר הצליחה בינתיים לצלוח את נהר פרק (באמצעות יח' ההנדסה/גישור) באזור בלנז'ה החלה ב- 26 לדצמבר בהתקדמות דרומה. תנועתה הייתה במספר שדרות שהתאימו לקרב התקדמות ורדיפה. ב- 31 לחודש היא התקרבה לרצועת ההגנה העיקרית במבואות קמפר. בנקודה זו היא נאלצה להפסיק את קרב ההתקדמות ולהיערך להבקעת המערך הבריטי. אולם אש הארטילריה המדויקת הבריטית ועוצמת המערך, של דיב' הודית 11 (הפעם בפיקוד בריגדיר פריס) בלמו את הדיב' היפנית ה- 5. הפתרון היפני היה איגוף ימי באמצעות צוות-קרב וואטנבה (WATANABE) אשר התארגן סביב חט' חי"ר 11 של דיביזיית המשמר. גד' חי"ר 3 (מחט' משמר 4) אשר סופח אליו נחת בעורף הבריטי וכבש את טלוק-אנסון ב- 2 לינואר בעוד עיקר כוח וואטנבה ממשיך באיגוף ימי עמוק יותר לעבר שונגקאי (SHUNGKAI) וקואלה סלנגור.[37] כאשר הבין מפקד דיב' הודית 11 שנוצר איום על ציר התחזוקה שלו עקב האיגוף הימי היפני, הוא הורה על נסיגה בליל ה- 2 לינואר.
לאחר נסיגה זו מקמפר עשה גנרל פרסיבל מאמצים נואשים להשהות את המשך ההתקדמות היפנית על מנת למנוע מהם את השימוש במנחתים של מרחב קואלה לומפור ופורט סוויטנהם. הייתה לכך חשיבות רבה כי החלו מגיעות תגבורות משמעותיות מאירופה ועל כן הוא הורה לקורפוס ה- 3 להחזיק במערך זה לפחות עד ל- 14 לינואר על מנת לאפשר לתגבורות אלו להיכנס למערכה באופן מסודר.
מפקד הקורפוס ה- 3 הורה, לפיכך, לדיב' 11 להיערך לעומק כאשר חטיבה הודית 12 בחזית וחט' הגורקה 28 מאחוריה. החטיבה הממוזגת 6/15 שזקוקה הייתה לשיקום והתארגנות נשלחה לאבטח את האגף המערבי של הדיביזיה מפני נחיתות נוספות מהים בעורף. המערך הדיביזיוני כולו נשען על נהר הסלים כמכשול עיקרי. הכוחות הבריטים של חט' 12 נערכו בשדרת מתחמים גדודיים לאורך הציר העיקרי כאשר בחזית הגד' ההודי היידראבד 4/19 ולאחריו הגד' ההודי פונג'ב 5/2 ואחרון גד' בריטי סדיר – ארג'יל וסאטרלנד ה-2.
הכוחות היפנים התארגנו בצוות קרב חטיבתי על בסיס כוח אנדו (חט' 42) אשר החליף את צוות הקרב אוקבה (חט' 41) שנשא בעיקר הנטל של קרב ג'יטרה וסבל אבידות כבדות בהיתקלות בקמפר. 2 הכוחות במסגרת דיב' חי"ר 5.
בחוד הכוח היפני הועמד צוות-קרב משוריין שכלל 17 טנקים בינוניים מדגם 97 ועוד 3 טנקים קלים מדגם 95, בפיקוד רס"ן האז'ימה שימאדה (SHIMADA). מפקד שריון זה, אשר הבין שהמתחם הבריטי כולו ערוך לעומק במעבר הכרחי משני עברי הציר, מצב שלא יאפשר לטנקים למצות את טווח תותחיהם, הציע הצעה לא מקובלת עד אז, לבצע התקפת לילה משוריינת להבקעת המערך הבריטי.[38]
בשעות אחר הצהריים של ה- 5 לינואר 1942, סיים המשמר העורפי של חט' הודית 6/15 לעבור דרך קווי חט' הודית 12 והמשמר הקדמי היפני של כוח אנדו הנחית התקפת ניסיון, תוך כדי תנועה, על גד' היידראבד אשר נבלמה עם 60 הרוגים יפנים. גנרל אנדו החליט לעצור ולהמתין להגעת השריון. ב- 6 לינואר הגיעה פלוגת הטנקים של שימאדה והאחרון הפציר באנדו להרשות לו לתקוף מיידית לאורך הכביש ולא לפתח התקפת איגוף, על פי התו"ל היפני המקובל, אשר תמשך זמן רב.
ב- 070330 החלה ההתקפה היפנית הלילית בגשם שוטף. שימדה החל בריכוך ארטילרי ומרגמות של המתחם הבריטי הקדמי (גד' היידראבד) כשהטנקים מפלסים דרכם לאורך הכביש. ההודים הצליחו לכוון אש תותחים ונ"ט ולפגוע בטנק אחד אולם אז ניתק הקשר עם הארטילריה והכוח היפני המשיך להתקדם. כך שגד' חי"ר 3 היפני הצליח לחבור לטנקים ולבסס את הפרצה במחסום הדרכים הבריטי. בתוך 15 ד' נטרלו חיילי ההנדסה היפנים את המוקשים במחסום וצוות הקרב היפני המשיך בלחץ על הגד' ההודי אשר התפורר לחבורות – חבורות. הטנקים של שימאדה ניצלו את ההצלחה והמשיכו בהתקדמותם תוך התגברות על שאריות הגד' ההודי. בשעה 0400 כבר היו בדרכם למתחם הגדודי הבא.
מספר חיילים מהגדוד ההודי הקדמי הצליחו לברוח ולהזהיר את גד' פאנג'ב על הטנקים היפנים המתקרבים. שימאדה איבד 3 טנקים בחזית גד' פאנג'ב ממוקשים, מטול נ"ט בויס ובקבוק מולוטוב. השדרה היפנית נעצרה כאשר משני צידיה ג'ונגל והיא חשופה לאש הבריטית אולם העדר תקשורת בין גד' פאנג'ב המסתייע לארטילריה לא אפשרו לנצל את המצב. בינתיים המשיך לחץ החי"ר היפני ואילו הטנקים המשיכו במבקע שלהם לאחר שמצאו עקיפה שאפשרה לעבור את הטנקים הפגועים. בשעה 0600 הם כבר עברו גם את המתחם הבריטי הגדודי השני כאשר, דיקין, המג"ד הבריטי נמלט עם קומץ מאנשיו, בעור שיניו, מעבר לנהר סלים. אולם מרבית גדודו נשטף ע"י היפנים.[39]
בשעה 0630 הגיעו ראשוני הטנקים היפנים למתחם השלישי של ארג'יל וסאטרלנד הסדירים הבריטים. על אף שהאחרונים הוזהרו כמה דקות קודם ע"י כמה הודים בורחים, הם טעו בזיהוי 4 הטנקים היפנים הראשונים כנושאות-ברן של הגד' הבריטי שלפניהם. ולפני שהספיקו להגיב, הטנקים היפנים כבר הבקיעו את המתחם לאורכו תוך כדי נסיעה על הכביש. החי"ר היפני שהיה צמוד לטנקים, כבש את שני עברי הציר וביתק למעשה את הגד' הבריטי. החיילים הבריטים אשר ברחו למטעי הגומי ולג'ונגל המשיכו ללחום להישרדותם ביח' קטנות בראש מספר קצינים, כשעה, לפני שנפוצו לכל עבר.[40] למחרת כאשר ניסו לארגן את הגד' מחדש, התייצבו 94 חיילים בלבד (מתוך 650).
לפני שהגיעו למתחם החטיבתי הבא, של חט' הודית 28, נתקלה מחלקת הטנקים המובילה של שימאדה, בפיקודו של סגן סדנובו וואטנבה (WATANABE) בגד' נוסף של חט' 12, פאנג'ב מס' 5/14 בפיקודו של סא"ל סטוקס אשר נעו לתגבר את חט' 12 המותקפת במבנה מסודר של תנועה מנהלתית משני עברי הכביש בשדרות מסע. מח' הטנקים פתחה באש מקלעים תוך כדי תנועה ופיזרה את הגדוד לכל עבר תוך גרימת אבדות כבדות (לאחר התקפה זו נשארו בגדוד 146 איש בלבד) כשמראשוני ההרוגים – המג"ד.
בשעה 0800 הגיעו ראשוני הטנקים היפנים לאזור המפקדה של חט' 28 בפיקודו של סא"ל סלבי(CELBY) אשר לא ידעה כלל על אשר קרה לחט' 12 (בפיקוד סא"ל סטיוארט). לפני שהבינו מה קורה, שטפו הטנקים היפנים בין הפלוגות של גדודי הגורקה 2/2 ו- 2/9 אשר נפוצו לכל עבר, אולם רבים מהם הצליחו לעבור את נהר הסלים על גשר הרכבת לפני שהיפנים הגיעו אליהם.
כמו הפאנג'בים, הגדוד האחרון של חט' 28, גורקה 2/1, פגש בטנקים היפנים גם כן בשדרות מסע משני עברי הכביש, אלא שהפעם מהיפנים והלאה, עם הגב, כך שאבידותיהם מאש מקלעי הטנקים היו כבדות בהרבה. רק קצין אחד ו- 27 חיילים נאספו מגד' זה למחרת הקרב.
הטנקים של שימאדה, אשר הבקיעו 2 מתחמים בריטים חטיבתיים, נמצאו עתה בעורף הדיב' ההודית ה- 11 והחלו לנוע במהירות לעבר גשרי הכביש והרכבת החיוניים להמשך ההתקדמות היפנית. סגן ווטאנבה ומחלקתו, עזבו את גשר הרכבת לכוח הטנקים העיקרי ושמו פעמיהם לגשר הכביש, החשוב יותר, שהיה 10 ק"מ דרומה משם. תוך כדי נסיעה עברה המחלקה דרך מרחב העורף הדיביזיוני (של הדיב' ההודית ה- 11) תוך שטיפה באש של אזורי הארטילריה, הלוגיסטיקה והרפואה. 2 סא"לים בריטים נהרגו מאש הטנקים תוך הבעת הפתעה מוחלטת על פניהם. על גשר הכביש הגנה סוללת תותחי בופורס נ"מ 40 מ"מ והיה מוכן לפיצוץ ועל אף ששניים מהם הספיקו להפנות את הקנים ולירות על הטנקים, פגזיהם הנפיצים לא חדרו ווואטנבה תפש את הגשר בשלמותו. סגן וואטנבה ירד מהטנק וניתק את הפתיל הרועם של חומרי הנפץ בתחתית הגשר באמצעות חרב הסמוראים שלו.
לאחר הבקעה זו לעומק 30 ק"מ במערכי הבריטים שלח ווטאנבה צוער בשם סאטו עם 3 טנקים לסייר את הציר בהמשך ההתקדמות מעבר לנהר הסלים דרומה. סאטו הדרים כ- 5 ק"מ עד שהגיע לאתר הפריסה של גד' חת"ם בריטי 155 של תותחי 4.5 אינץ' אשר ירו עליו בכינון ישיר והוא נהרג. לאחר חילופי ירי 2 טנקים חזרו למתחם הגשר.
בסיום קרב נהר סלים נשארו בחטיבה 12 - 14 קצינים ו- 409 חיילים ובחט' 28 - 750 איש בסה"כ.[41] היפנים ספרו 500 הרוגים ותפסו 3,200 שבויים בתום הקרב. הדיביזיה ההודית ה- 11 הובסה כליל ומפקדה, מיג'ר ג'נרל פאריס (קיבל בינתיים דרגת מיג'ר ג'נרל זמנית) אשר רק שלושה שבועות קודם קיבל את הפיקוד לאחר הדחת קודמו, הודח והוחזר לתפקיד מח"ט כאשר הוא מוחלף ע"י בריגדיר קי, אשר פיקד עד אותה עת על חט' הודית 8 מדיב' 9 כנגד נחיתת היפנים בקוטה-ברו ונחשב למי שביצע נסיגה מסודרת בחוף המזרחי.[42]
החלפת "סוסים" באמצע המירוץ...
תגבור מלאיה במחצית השנייה של שנת 1941 הפך את כוחות היבשה לזרוע הלוחמת העיקרית בזירה. התפתחות זו הביאה את הפיקוד העליון בלונדון למסקנה שיש להחליף את מפקד פיקוד המזרח הרחוק, מרשל-האוויר רוברט ברוק פופהם, בגנרל של הצבא והוחלט לבצע חילופין ב- 1 לנובמבר, אולם המצב החמור גרם לדחיית ההחלפה. עם הפלישה היפנית והכישלונות הבריטים הראשונים נשלח לסינגפור דף קופר כנציג הממשלה (שר תושב בסינגפור). הוא התרשם שברוק פופהם עומד בפני התמוטטות עצבים והמליץ להחליפו באופן מיידי וכך ב- 27 לדצמבר הוא הוחלף ע"י סגן הרמטכ"ל, גנרל הנרי פאונל אשר החזיק במשרתו עד ל- 7 בינואר 1942 (כעשרה ימים) עד שהוחלף ע"י גנרל ארצ'יבלד וויבל, (פאונל הפך להיות ראש המטה שלו) מפקד הצבא בהודו אשר התמנה לפקד על כל צבאות בעלות הברית בדרום-מזרח אסיה – פיקוד ABDACOM (הפיקוד האמריקאי-בריטי-הולנדי-אוסטרלי) שזה עתה נוצר כמענה למתקפה היפנית. כך שבמהלך המערכה במלאיה, מפקד הפיקוד הוחלף פעמיים.
עם קבלת הפיקוד טס וויבל לסינגפור, וכאשר שמע על המשבר בנהר סלים, נסע צפונה ומצא את הקורפוס ה- 3 באנדרלמוסיה, ואת הדיב' ההודית ה- 11 מפוררת לחלוטין. הוא פקד על נסיגה בת 240 ק"מ כמעט למחוז ג'והור.[43] קואלה לומפור, בירת מלאיה ומושב מפקדת הקורפוס ההודי ה- 3, נעזבה ב- 8 לינואר ונכבשה ע"י היפנים ב- 10.
כוח המשימה טאקומי, בחוף המזרחי כבש את קואנטנג ב- 31 לינואר והוחלף ע"י כוח קטן יותר גדודי – צוות-קרב קובה (KOBA) (על בסיס גדוד 22 מחט' 55) אשר משימתו הייתה כיבוש אנדאו.
כוח טאקומי שם פעמיו לעבר קואלה לומפור לחבירה לדיביזיה שלו.[44]
הלחימה בדרום מלאיה
במהלך הנסיגה דרומה, המשיך הצבא הבריטי לנסות ולהשהות את היפנים תוך צבירת תגבורות. בדרום חצי האי בנו הבריטים רצועת הגנה אשר נתפסה ע"י 3 הדיביזיות שעמדו לרשותם. דיביזיות אלו אורגנו בשני כוחות משימה: הכוח המערבי (WESTFORCE) בפיקוד גנרל גורדון בנט (BENNETT) האוסטרלי שכלל את דיביזיית החי"ר האוסטרלית מס. 8 (פחות חט' 22) ועוד חט' חי"ר הודית 45 ואת דיב' החי"ר ההודית מס. 9 ואילו במזרח, שאריות הקורפוס ה- 3 שכלל את דיב' 11 שזקוקה הייתה לשיקום וחט' אוסטרלית 22. רצועת הגנה זו הורכבה משני מערכים: גמס – מואר (GEMAS – MUAR) ו- אנדאו/מרסין – קלואנג (KLUANG) – באטו-פאהט (BATU PAHAT). הארמיה היפנית ה- 25 פתחה במסע התקדמות ורדיפה על מנת לשמר את הלחץ על הבריטים תוך ניצול ההצלחה של הקרב במרכז מלאיה. בהכירו כי השטח בדרום מלאיה בעל רשת דרכים מפותחת יותר החליט יאמשיטה לתקוף דרומה, הפעם, עם 2 דיביזיות לפנים. החי"ר ה- 5 המשיכה לאורך הציר הראשי ואילו דיביזיית המשמר על ציר החוף, ממערב לה.
אולם דיב' 5 הייתה זקוקה למנוחה והתארגנות לאחר המסע המאומץ בחוד המתקפה היפנית מהנחיתה בצפון. על כן משימת הובלת המרדף בגזרתה הוטלה על צוות-קרב משוריין מוקודה (MUKODA) שנבנה על בסיס גד' טנקים מס. 1. וגד' חי"ר. כוח זה נע במהירות דרומה ובבוקר ה- 14 לינואר נתקל החוד שלו, חי"ר רכוב על אופניים, במארב של גדוד מהחטיבה האוסטרלית ה- 27 כ- 10 ק"מ ממערב לגמס. כוח מוקודה נעצר לאחר שספג אבדות. עקב כך, מפקדת הארמיה הורתה לדיב' 5 לצאת מאזור ההתארגנות ולחדש את התקדמותה. התקדמות הדיב' חודשה ב- 15 לחודש בבוקר באמצעות משמר קדמי ואחר כך עם שאר הכוחות. הדיביזיה ניצלה עתה את כל הצירים האפשריים וביצעה התקפת לפיתה, במסגרת זו גם כוח השריון חידש את התקדמותו וכבש את גמס בערב ה- 15 לינואר.[45]
התקפת המשמר הקדמי של דיב' 5 הוטלה על מיג'ר ג'נרל קואמורה (KAWAMURA) אשר תקף את המתחם העורפי הבריטי בבאטו-אנאם באמצעות 2 גד' חי"ר מצפון ומדרום. במקביל ארגן מפקד דיב' 5 התקפת לפיתה דיביזיונית לעבר שטח המפתח של סאגאמט (SEGAMAT) באמצעות חטיבה 42 וחטיבה חי"ר 21 שזה עתה הגיעה לתגברו. לאחר כיבוש באטו-אנאם ב- 19 לינואר המשיך גם כוח קואמורה בהתקדמות לעבר סאגאמט. הכוחות האוסטרלים וההודים מצאו עצמם מוקפים מכמה עברים ונלחצו יותר ויותר עד שניתנה להם הוראת נסיגה. דיב' 5 המשיכה במרדף לעבר מיצרי ג'והור, באמצעות 2 שדרות מקבילות: כוח קואמורה על ציר אחד וכוח סוגיאורה על ציר מקביל.[46]
על ציר החוף המערבי, בגזרת מואר (MUAR) הגנה חטיבת חי"ר הודית 45 במתחם מבוצר שהשתרע לרוחב כ- 38 ק"מ עם 2 גדודי לפנים וגדוד מאחור, בעתודת החטיבה. דיב' המשמר היפנית, בפיקודו של גנרל טאקומה נישימורה (NISHIMURA), אשר נעה במרדף עם 2 שדרות מקבילות על בסיס חטיבות המשמר ה- 4 וה- 5, כבשה את מואר ב- 16 לינואר תוך גרימת אבדות כבדות להודים אשר נהדפו לעבר בקרי (BAKRI).
הגדוד השני של חט' משמר 4, אשר נתקל באוסטרלים בסביבות בקרי בבוקר ה- 18 לחודש השיג תוצאות חלקיות בלבד ו- 8 טנקים קלים שהובילו נפגעו ע"י אש תותחי הנ"ט של האוסטרלים.[47] אולם פעולתו ריתקה את הכוח האוסטרלי ואפשרה לגד' ה- 3 של חט' משמר 5 לנתק את דרך הנסיגה של כוח זה כ- 5 ק"מ מדרום מזרח לבקרי.
לפני כן, בנועו במהירות לאורך החוף החליט מג"ד 3 של חט' משמר 4, על דעת עצמו לפנות מזרחה באזור פריט-שולונג (PARIT-SHULONG) וכבש גשר ב- 20 לחודש בשעה 1600. בינתיים הגדוד הראשון של חט' משמר 5 אשר ביצע איגוף עמוק לכיבוש מעבר (הכרחי) פלנדוקס (PALANDOX) השלים את משימתו בבוקר אותו יום ותוך עקיפת האוסטרלים ניתק את ציר הנסיגה שלהם.
הכוחות האוסטרלים וההודים, אשר צירי התנועה שלהם נותקו ב- 3 מקומות נכנסו לבהלה וחט' 45 הובסה לחלוטין במהלכי לפיתה אלו ובשילוב סיוע אוויר התקפי שסיפק חיל האוויר היפני.
לאחר אירועים אלו, המשיכה דיב' המשמר להדוף את הבריטים בשתי שדרות, וכבשה את בטופה (BATHOPA) ב- 25 לחודש ואילו דיב' 5 אשר פוררה את חט' 22 האוסטרלית ליד רנגם (RENGAM) כבשה את קלואן באותו יום. צוות-קרב קובה (KOBA) אשר התקדם לאורך החוף המזרחי, נכנס למרסין ב- 26 לחודש, וחבר לכוח סאאקי בג'מלואנג (JEMALUANG) ב- 28 לחודש ויחד הדפו במהירות את הכוחות הבריטים מקלואן.
הצבא הבריטי, אשר רצועת ההגנה העורפית שלו מבטופה לקלואן הובקעה, נאלץ לסגת לסינגפור ב- 28 והמשיך בנסיגתו ביום ובלילה ביומיים הבאים. הדיב' היפניות ה- 5 והמשמר אשר רדפו אחר הבריטים, פרצו לעיר ג'והור-בארו, הנקודה הדרומית ביותר בחצי האי המלאי, אשר על שפת הים בערב ה- 31 לינואר, ביום ה- 55 מאז הנחיתה. כאשר הכוח הבריטי האחרון נסוג למבצר-סינגפור לאחר פיצוץ הגשר ליבשת ויצירת פער של 50 מ'.
סינגפור סבלה מהפצצות יפניות יומיות החל ממחצית חודש ינואר 1942. פליטים אשר ברחו ממלאיה הכפילו את אוכלוסיית סינגפור בת 550,000 התושבים. יותר ויותר כוחות ים, אוויר ויבשה בריטים הובאו לסינגפור במהלך חודש ינואר, אך רובם סבלו מהעדר הכשרה מתאימה, או שהיו אלו כוחות שזה עתה הגיעו מאוסטרליה, הודו והמזרח-התיכון. תושביה הסינים של סינגפור אשר ניזונו משמועות בדבר התייחסותם הברוטלית של היפנים לתושבים הסינים במלאיה יצרו וועד-להגנה עצמית, התגייסו לגדוד מיוחד "כוח-דאל" והצטרפו לכוחות הבריטים המגינים על סינגפור.
בין ה 1 – 8 לפברואר 1942 ניצבו שני הצבאות משני עבריו של מייצר ג'והור כאשר היפנים מגבירים את הפצצותיהם על העיר ובעיקר על שדות התעופה והנמל והכינו את התקפתם.
ההתקפה היפנית הונחתה בעוצמה של כ 30,000 חיילים אל מול כ- 70,000 בריטים ובקצה גבול צירי התחזוקה שלהם. עם זאת השילוב הבין-זרועי שלהם היה כה מוצלח שבהנחיתם את כוחותיהם בעלטת ליל ה- 8 לפברואר הצליחו להפתיע את המגינים להשתלט במהירות על שדה התעופה טנג ולהביא לחוף 2 דיביזיות. הם תקנו בתוך 4 ימים את הגשר ליבשת וב- 11 לפברואר ובהתקפה משותפת של חי"ר-שריון-ארט' והנדסה, כבשו את הנקודה הגבוהה באי – בוקיט-תימא. הבריטים נסוגו לקו ההגנה האחרון שלהם סביב העיר אשר הובקע גם הוא ב- 13 לפברואר והעיר כולה הייתה בכינון ישיר של תותחי היפנים. עוצמת האש היפנית גבתה 2,000 נפגעים ליום בקרב אוכלוסייה של מעל מליון. במהרה השירותים העירוניים הפסיקו לפעול והמושל שנטון תומס (THOMAS) ביקש מלונדון אישור להיכנע. בקשה שהועברה גם בצינורות הצבאיים מגנרל פרסיבל, לגנרל וויבל, מפקד הכוחות בדרום-מזרח אסיה. האישור ניתן ע"י צ'רצ'יל ב- 14 לחודש וב- 15 לפברואר נכנעה סינגפור.
סיכום ולקחים
התכנון הראשוני של המבצע היפני לכיבוש מלאיה כלל כ- 122,000 חיילים. בפועל, גלי הנחיתה הרביעי והחמישי לא יצאו אל הפועל ובסה"כ השתתפו במבצע כ- 35,000 חיילים בלבד (עם כי סה"כ עד סיום כיבוש סינגפור עברו דרך הזירה כ- 93,000 חיילים יפנים). המהירות בה השלימה הארמיה ה- 25 את מבצעיה הייתה כה גדולה שהדיביזיה הרביעית שלה, ה- 56 (ותגבורות נוספות) כלל לא הספיקה להשתתף.
כיבוש חצי האי המלאי ארך בסה"כ 55 יום תקופה בה גמאו הכוחות היפנים מרחק של 1,100 ק"מ (ממוצע של 20 ק"מ ליום) וכן משט בן 650 ק"מ. במהלך הכיבוש נערכו 95 קרבות (ממוצע של 2 ליום).
בתדריך המפקד אמר גנרל יאמשיטה: "מטרת מבצע זה איננה להשמיד את האויב, נשקו או ציודו, אלא להבקיע דרך מערכיו מהר ככל האפשר ולכבוש את סינגפור. במלים אחרות, ע"י קיצור משך הזמן של מבצע זה, ייחסך זמן לצורך לחימה בזירות אחרות".[48]
יחד עם זאת, קצב המבצעים הוביל, באופן טבעי, גם להשמדה משמעותית של הכוחות הבריטים. כ- 25,000 חיילים בריטים אבדו במהלך הלחימה בחצי האי (לא כולל סינגפור) ו- 5 חטיבות מוגברות הושמדו. לארמיה ה- 25 היו במקביל, 1,794 הרוגים ו- 2,272 פצועים.[49]
בסה"כ, כולל סינגפור, איבדו הבריטים ב- 70 יום:
38,496 חיילים, האוסטרלים 18,490, ההודים 67,340 ועוד 14,372 מקומיים ובסה"כ: 138,708 חיילים (מהם מעל 130,000 שבויים) לאוסטרלים אבדו 14,937 שבויים, 1,789 הרוגים ו- 1,306 פצועים.[50]
ההכנות והתכנון היפנים שקדמו למבצע, ירדו לפרטים והוכיחו את עצמם. שטחי המפתח לאורך חצי האי נתפסו מהר מהמצופה ואפילו כישלונם העיקרי בכיבוש הגשר על הנהר פרק, אשר הבריטים הצליחו לפוצץ, לא גרם לעיכוב משמעותי בשל ההכנות המוקדמות של העוצבות לצליחת מכשולי מים וכוחות ההנדסה הייעודיים שנבנו מבעוד מועד.
הניצחון היפני המהיר הושג, בראש ובראשונה מניצול גורם התנועה בשדה הקרב. מצד אחד עמד צבא רגלי אשר מהירות תנועתו תלויה הייתה קודם כל במהירות צעידתם של החיילים בעוד מהצד שכנגד פעל צבא אשר נע ברציפות כל הזמן באמצעות שריון, אופניים ואף רכב שלל.
מערכת הפיקוד והשליטה תאמה בשני הצדדים את אופי הלחימה ועל כן גם היפנים הובילו את עוצבותיהם מלפנים, אפשרו למפקדים הכפופים עצמאות בקבלת החלטות על פי התפיסה של פיקוד-מוכוון משימה בעוד הבריטים פעלו במיקום מפקדות בעורף וזמני תגובה שמתאימים היו יותר ללחימה סטטית במאפיינים של מלחמת העולם הראשונה.
החלטתם של הבריטים להסתמך על זרוע האוויר ולבסוף לא לספק מספיק מטוסים וכן החלטתם שסיוע לרוסיה של טנקים ומטוסים עומד בסדר עדיפות גבוה יותר מאשר המזרח הרחוק, הביאו למחסור קריטי במערכה במלאיה בעוד בחזית הרוסית סיוע זה היה "טיפה בים".
המפקד הבריטי של מלאיה, לא הצליח בשום שיטה לעצור את היפנים והובס מכל בחינה שהיא, מהיבט הפיקוד-והשליטה, ערעור מערכיו ואיכות הלחימה. לעומת הבריטים אשר לא הצליחו ולו פעם אחת להוציא לפועל מבצע משולב, השילוב היפני בין כוחות הים-האוויר והיבשה השיג ריכוז מאמץ מכריע אל מול הנרפות הבריטית. הניצחון היפני התבסס על הכנה מודיעינית נאותה, הפתעה, תמרון, העזה ושילוב בין-זרועי ובין חיילי.
ביבליוגרפיה
1. טולנד ג'ון, השמש העולה, מערכות, ת"א, 1985.
2. מהאן אלפרד תייר, השפעת העוצמה הימית על ההיסטוריה, מערכות, ת"א, 1985.
3. מערכות, גיליון 431, רבקה ירמיאש, מדיניות השיטור של חיל האוויר הבריטי בארץ ישראל במרד הערבי.
4. סקוט רוברט לי הבן, הנמר המעופף, מערכות, ת"א, 1984.
5. צ'רצ'יל וינסטון, מלחמת העולם השנייה, כרך רביעי, ציר הגורל, עם הספר, ת"א 1966.
6. תזכיר לט. גנרל הנרי פאונל אשר שימש כסגן הרמטכ"ל וראש מטה פיקוד המזרח הרחוק (בין שאר תפקידיו), התבקש להכין דו"ח/תזכיר בהקשר למגננה על סינגפור אשר הועבר לראשי המטות ולראש ממשלת בריטניה בלונדון.
.
7. Elphick, Peter, Singapore, The Pregnable Fortress: A Study in Deception, Discord and Desertion, Hodder Stoughton, London, 1995.
8. London Gazette 1948 - Force Z by Sir G.Layton 1941 Dispatch.
9. Nakao Yuji, Japanese operations on the Malay peninsula, in view of the operational Tempo, Department of History, The National Institute for Defense Studies, Tokio, 1987.
10. Nakayama Takashi, Col. The background leading to offensive operations to seize the Philippines, Japan-US Military History Exchange Conference, Tokyo, 1988.
11. Percival Arthur E. Lt. General, The War in Malaya, extract from his official report to the government, 1946, Chapter 3, the plan of defense.
12. Rottman Gordon, Peter Dennis, Akira Takizawa, World War II Japanese Tank Tactics, Osprey Publishing, North America, 2008.
13. Shai Aron, Origins of the War in the East, London, 1976.
14. Tsuji Masanobu, Colonel, Japanese Army, Chief of Operations and Planning, Malayan Campaign, Singapore 1941-1942: The Japanese Version of the Malayan Campaign of World War II, 1988.
15. Walsh Matt, The Fall of Singapore, Defense Reserve Association (Australia), Casula, 2006.
16. Warren Alan, Britain's Greatest Defeat: Singapore 1942, Humbledone, London, 2002
17. Wigmore Lionel, Australia in the War of 1939–1945. Series 1 – Army, Volume IV – The Japanese Thrust, Chapter 11 – Australians into Battle: The Ambush at Gemas (1st edition, 1957.
[1] וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך רביעי, ציר הגורל, עם הספר, ת"א, 1966, עמ' 49.
[2] Lt. General A. E. Percival, The War in Malaya, extract from his official report to the government, 1946, Chapter 3, The plan of defense.
[3] תזכיר לט. גנרל הנרי פאונל אשר שימש כסגן הרמטכ"ל וראש מטה פיקוד המזרח הרחוק (בין שאר תפקידיו), התבקש להכין דו"ח/תזכיר בהקשר למגננה על סינגפור אשר הועבר לראשי המטות ולראש ממשלת בריטניה בלונדון.
[4] ראה תזכיר פאונל, שם. וכן: רבקה ירמיאש, מדיניות השיטור של חיל האוויר הבריטי בארץ ישראל במרד הערבי, מערכות, גיליון 431.
[5] מושל מלטה בעת התגוננות הגבורה של אי זה בהמשך המלחמה.
[6] אלוף הפיקוד בעת המתקפה היפנית.
[7] תקרית אשר כמעט גרמה למלחמה בין בריטניה ליפן באפריל 1939 כאשר היפנים הטילו מצור על שטח החסות הבריטי בטיאנצין/סין עקב אי העברה לידיהם של פושעים סינים אשר רצחו את מנהל הבנק היפני שם.
[8] תזכיר פאונל, שם.
[9] מפקד חיל האוויר הבריטי במזרח התיכון בפרוץ המרד הערבי, ב- 1936.
[10] Elphick, Peter, Singapore, The Pregnable Fortress: A Study in Deception,
Discord and Desertion, Hodder Stoughton, London, 1995, p. 268.
[11] רוברט לי סקוט הבן, הנמר המעופף, מערכות, ת"א, 1984, עמ' 38.
[12] אלפרד תיר מהאן, השפעת העוצמה הימית על ההיסטוריה, מערכות, ת"א, 1985.
[13] Nakayama Takashi, Col. The background leading to offensive operations to seize the Philippines, Japan-US Military History Exchange Conference, Tokyo, 1988, p. 6
[14] Nakayama, Ibid. p. 7
[15] Yuji Nakao, Japanese operations on the Malay peninsula, in view of the operational Tempo, Department of History, The National Institute for Defense Studies, Tokio, 1987, p. 6.
[16] מחקרים שיצאו ברוסיה לאחר נפילת ברה"מ מצביעים על מעורבות עמוקה של שירותי הביטחון הסובייטיים במנצ'וריה בתקופה זו, ראה למשל חיסולו של זן זו לין ביוני 1928..
[17] Nakayama, Ibid. p. 12
[18] Nakao, Ibid, p. 7.
[19] Shai Aron, Origins of the War in the East, London, 1976, p. 229
[20] Nakayama, Ibid. p. 13-14
[21] Nakao, Ibid, p. 40.
[22] Colonel Masanobu Tsuji, Japanese Army, Chief of Operations and Planning, Malayan Campaign, Singapore 1941-1942: The Japanese Version of the Malayan Campaign
of World War II, 1988, p. 13.
[23] Nakayama, Ibid. p. 22-23.
[24]Nakayama, Ibid. p23
[25] Nakao, Ibid, p. 94.
[26] Nakayama, Ibid. p, 29
[27] Nakao, Ibid, p. 28.
[29] Nakao, Ibid, p. 40.
[30] בשלב זה, היו לבריטים עדיין ספקות באשר ליעדי הכוח היפני בהאמינם שאולי הם מיועדים לתאילנד בלבד.
[31] Nakao, Ibid, p. 14.
[32] Nakao, Ibid, p. 15.
[33] במקור הייתה צריכה להתלוות אליהן גם נושאת מטוסים, אולם בשל בעיות טכניות היא לא הצטרפה לבסוף וסמכו על שת"פ עם מטוסי חיל האוויר המלכותי מבסיסים יבשתיים.
[34] London Gazette 1948 - Force Z by Sir G.Layton 1941 Dispatch.
[35] Alan Warren, Britain's Greatest Defeat: Singapore 1942, Humbledone, London, 2002, p. 85.
[36] Gordon Rottman, Peter Dennis, Akira Takizawa, World War II Japanese Tank Tactics, Osprey Publishing, North America, 2008, p. 43.
[37] Nakao, Ibid, p. 19.
[38] Warren, Ibid, p. 134.
[39] Warren, Ibid, p. 136.
[40] חלקם התגלו בג'ונגל כעבור 6 שבועות ואחד רק ב- 1949 לאחר המלחמה.
[41] Warren, Ibid, p. 145.
[42] Lionel Wigmore, Australia in the War of 1939–1945. Series 1 – Army, Volume IV – The Japanese Thrust,Chapter 11 – Australians into Battle: The Ambush at Gemas (1st edition, 1957), p. 207
[43] ג'ון טולנד, השמש העולה, מערכות, ת"א, 1985, עמ' 203.
[44] Nakao, Ibid, p. 21.
[45] Wigmore, Ibid, p. 220.
[46] Kanao, Ibid, p. 24.
[47] Wigmore, Ibid, p. 227.
[48] Nakao, Ibid, p. 84.
[49] Nakao, Ibid, p. 85.
[50] Wigmore, Ibid, p. 388.