המרד בגטו וילנה - היה ? או לא היה? ומה היה?
ליטמן מור
תקציר
ההתנגדות לנאצים בגטו וילנה מתועדת בספרי ההיסטוריה "כניסיון למרד" מבלי לפרט מה היה שם אם בכלל. מטרת מאמרי זה הוא לפרט את העובדות ולהסיק כי בגטו וילנה, הייתה התנגדות מתמשכת מתחילת הקמתו ועד לחיסולו. מאז עברו כ 65 שנים,אבל להערכה היסטורית אין מוקדם ואין מאוחר. בתנאי שההערכה מסתמכת על העובדות בזמן אמת שאין עוררין עליהן.
העובדות
1. בסוף 1941 הוקם בגטו ארגון מחתרתי "הקואורדינציה הציונית" שהורכבה מהמפלגות הציוניות בגטו. בליל הסילבסטר ה- 31 לדצמבר1941 התקיימה במטבח ברח' סטראשונה 2 בסודי סודות אסיפה של כ 150 בני נוער ואני בתוכם,של התנועות החלוציות –חברי "הנוער הציוני", ,"השומר הצעיר", "החלוץ הצעיר","דרור" .האספה הייתה במחתרת,לא חוקית גם כלפי היודנראט של הגטו,באסיפה זו הקריא אבא קובנר את הכרוז הנודע "פונאר זה מוות" "אל נלך כצאן לטבח".
ב 21 לינואר 42 הוקמה באופן פורמאלי תנועת המחתרת פ.פ.או אלה הם ראשי התיבות באידיש "פאראייניגטע פארטיזאנער אורגאניזאציע".(ובתרגום חופשי: הארגון המאוחד של הפרטיזנים) . לארגון השתייכו מפלגות השומר הצעיר, בית"ר, הנוער הציוני, הקומוניסטים ולאחר זמן גם "הבונד".
בראש המחתרת היה מטה בהרכב : יצחק ויטנברג -קומוניסט יו"ר,יוסף גלזמן-נציב בית"ר בליטא, אבא קובנר ראש הקן של "השומר הצעיר" בווילנה, אבראשא חבויניק נציג "הבונד" זיכרונם לברכה וניסן רזניק –שייבדל לחיים, ראש "הנוער הציוני".
מטרות הארגון היו: להתנגד להליכה מרצון לפונאר. הארגון אמור היה להוות מעין חלוץ לפני המחנה ובעת מבחן לגרום להצטרפות כל תושבי הגטו להתנגדות.הכנת התנגדות מזוינת המונית נוכח כל ניסיון של חיסול הגטו, להצטרף בפועל לפרטיזנים הלוחמים בעורף ולסייע בידי הצבא האדום נגד הפולש הנאצי.המחתרת פעלה בניגוד למדיניות וההוראות של היודנראט ומפקד הגטו יעקב גנס וסגנו דסלר עושה דברו של הגסטפו.
2. ה- פ.פ.או הקים בגטו בית דפוס מחתרתי בראשותו של יצחק קובלסקי. אני הייתי עוזרו, הציוד שנגנב מחוץ לגטו היה בחדרי. הדפסנו כרוזים, ביולטין חדשות יומי שהופץ בחשאי לחברי הארגון. הדפסנו כרטיסי מזון מזויפים .באמצעותם קנה המטה מזון שהיה בקיצוב ותמורתו קנה נשק.
3. באביב 1942 שלח הארגון שליחים לגטו ורשה- את סלומון אנטין ואת האחיות זילבר כדי להזהיר את תנועות הנוער שהגרמנים משמידים פיסית את יהודי וילנה וליטא כולה וכי והי רק התחלה של רצח עם וכי בכוונתם לרצוח את כל היהודים בכל מקום שגרמניה תכבוש. (סלומון אנטין ושתי האחיות זילבר נתגלו באחד המסעות ונרצחו על ידי הגרמנים). המחתרת שהוקמה בוורשה והתמרדה נגד הגרמנים באפריל 1943 ינקה למעשה את שורשיה מהמחתרת בגטו וילנה. מרדכי טננבוים, אדק בורקס וחייקה גרוסמן מפעילי פ.פ.או.עברו מווילנה לביאליסטוק לארגן שם את המחתרת בגטו.
4. פרשת גלזמן. יוסף גלזמן חבר המטה של פ.פ.או היה במשך כשנה סגן המשטרה בגטו. לאחר שסרב להשתתף באקציה של אושמיאני (במחצית השנייה של אוקטובר 1942 הטילה הגסטאפו (וייס)על המשטרה היהודית למיין את תושבי הגטו באושמיאני ולמסור לה את הזקנים להשמדה) גלזמן פוטר על ידי גנס מפקד המשטרה. ב 31 לאוקטובר ציווה גנס לעצור את גלזמן,הוא נכבל באזיקים ואמור היה להישלח אל מחנה עבודה מחוץ לגטו.בדרך לשער הגטו שחררה אותו בכוח קבוצה של פ.פ.או .תושבי הגטו הבינו שקיים כוחמחתרתי שמתנגד לפעולות היודנראט, גלזמן נשאר לפי שעה בגטו מלא אהדה של היהודים.
5. פרשת קובנה. באפריל 1943 נצטווה היודנראט בקובנה להכין מקום בשביל 5000 יהודים תושבי הגטאות מערי השדה סווינצ'יאן מיכאלשוק, אושמיאני. הרכבת שהובילה אותם כביכול לקובנה עצרה בדרך בפונאר בכוונה להורידם ולהשמידם. היהודים קפצו דרך החלונות,זנקו מהקרונות, דקרו בסכינים את הליטאים וקבוצת נוער מסווינצ'יאן חמושים באקדחים הסתערו על הגרמנים .היהודים ניסו לברוח, הגרמנים ירו ונמצאו כ- 600 גויות בסביבה. רבים ברחו והגיעו לגטו, ביניהם הקבוצה מסווינציאן.
6. ב-21 לאפריל ברחה הקבוצה הראשונה ליערות רודניקי בהשתתפות בורקה פרידמן וסולקה לוין.
7. יום ויטנברג. ב 8 ליולי הגיע קייטל מפקד הגסטאפו ודרש להסגיר את ויטנברג. ויטנברג התחבא.
ב-15 ליולי הזמין גנס את חברי המטה של פ.פ.או לפגישה בערב אתו וסגנו דסלר כביכול לדיון (נוכחו יצחק ויטנברג, אבא קובנר, חיינה בורובסקי ואבראשא חבוינק). ויטנברג התכוון להזהיר את גנס שהסגרתו תיחשב כניסיון לחיסול הגטו.בזמן הפגישה נכנסו שני שוטרים ליטאים אסרו את ויטנברג והובילו אותו לשער הגטו במטרה להסגיר אותו לגסטאפו.
כוח של פ.פ.או.שגויס קודם לכן, על כל צרה שלא תבוא, חלץ בכוח את ויטנברג מידי שוביו.
למחרת ה- 16 ליולי הודיע גנס שהגרמנים הציבו אולטימאטום להסגיר את ויטנברג אחרת יוצאו להורג כל תושבי הגטו. מטה הפ.פ.או. ראה בכך סימן לחיסול המחתרת ולחיסול הגטו. המטה פרסם כרוז והכריז על גיוס החברים. אני קבלתי אקדח ונצטוויתי לחכות בעמדת תצפית בפינת רחוב רודניצקה בדרך לשער וכאשר אבחין שמובילים את ויטנברג לשער לירות בשוטרים המלווים גם אם השוטרים יהיו יהודים. גנס הקים את יהודי הגטו ובעיקר את "הגברתנים" ( די שטארקע ) ששרתו ביחידות המובחרות – האספקה של הגרמנים וחיו בתנאים טובים, נגד המחתרת.גנס טען שהגרמנים דורשים להסגיר את ויטנברג בגלל פעילותו במפלגה הקומוניסטית מחוץ לגטו ושכנע את מרבית היהודים שבגלל איש אחד יחוסל הגטו.במשך כל היום התנהל משא ומתן בין המחתרת לבין אנשי ציבור, היודנראט וגנס. הוחלפו מכות עם ה"גברתנים" ושוטרים יהודים,נשמעו יריות. למחתרת היה נשק והייתה סכנה ממשית למלחמת אחים,. בסוף היום החליט ויטנברג להסגיר את עצמו לגסטאפו לא לפני שהמטה הסכים לכך,לדברי ניסן רזניק חבר המטה היחידי שעודנו ב"ה בחיים הוא שוכנע על ידי חבריו הקומוניסטים להסגיר את עצמו. יום ויטנברג טרף את הקלפים.לאחר שיהודי הגטו לא שתפו פעולה עם המחתרת החליט המטה להעביר את ההתנגדות אל מחוץ לגטו –ליערות לפרטיזנים.
8. המגע עם הפרטיזנים. ב 1942 התחילה להתארגן ביערות על יד האגם נארוץ כ-200 ק"מ צפונית מערבית מווילנה בריגאדה בראשותו של פולקובניק –סגן אלוף מרקוב. מרקוב ביאלורוסי היה מורה בבית הספר בסווינצ'אן.מקצת מקבוצת סווינצ'יאן היו תלמידיו בבית הספר.הוא זכר להם חסד נעורים ,קרב אותם ובאמצעותם התחיל הקשר עם המחתרות בגטו וילנה.בקיץ 1943 היו כבר בנארוץ אלפים של פרטיזנים וביניהם הרבה יהודים מערי השדה גלובוקי, מולודצ'נו, וויליקה, סוויר ועוד. ביוני 1943 יצאה מהגטו הקבוצה של סווינצ'אן בהנהגתו של משה שוטאן ליערות נארוץ והצטרפה לבריגאדה של מרקוב. ב 24 ליולי יצאה מהגטו קבוצה בראשותו של גלזמן לכיוון נארוץ.הקבוצה מנתה 21 חברי פ.פ.או.אליה הצטרפו ב נובו-וילייקה 14 אנשים נוספים.בדרך נתקלה הקבוצה במארב של הנאצים .רבים מהקבוצה נהרגו.גלזמן הצליח להגיע לנארוץ עם פחות מ 20 אנשים והם הצטרפו לבריגאדה של מרקוב.התארגן אז גדוד יהודי.ביולי 1943 יצאה מהגטו לנארוץ קבוצה של גרודנאים וביניהם בומקה בויארסקי והצטרפו אף הם לבריגאדה של מרקוב.
9. ההתנגדות ב- 1- 4 לספטמבר 1943. ב1 לספטמבר בשעה 5 בבוקר הוקף הגטו במפתיע במשמרות כבדים ופלוגות של גרמנים,ליטאים ואסטונים מזוינים נכנסו לגטו ודרשו להעביר 5000 יהודים למחנה באסטוניה , תוך חצי שעה גייס מטה פ.פ.או. את אנשי המחתרת.הבטליון הראשון התמקם במטה ברחוב סטראשונה 6. אני הוצבתי בבטליון זה וחכינו לנשק שהיה שמור בסליקים. הבטליון השני כ 100 איש התמקם ברחוב שפיטלנה 2 ועוד בטרם חולק הנשק הוא הוקף בגרמנים ושוטרים ונשבה על ידי הגרמנים שחדרו לגטו דרך הכניסה האחורית מרחוב זאוואלנה. 25 לוחמים הצליחו להימלט והתחברו לעמדה הראשונה בסטראשונה 6. במספר 8 הייתה עמדה קדמית –העמדה השנייה. בבלוק שממול במספר 7 הייתה עמדה שאמורה הייתה לחפות על העמדה הראשונה אם וכאשר הגרמנים ייכנסו לרחוב ראשונה.ההנחה הייתה שהגרמנים ייכנסו דרך השער הראשי של הגטו ויגיעו דרך רחוב יאטקובה בכיוון הפוך למחוגי השעון.הנשק בידינו היה דל. מורכב ברובו מאקדחים,מספר רובים ומכונת ירייה אחת.
לאנשי המטה ולמרבית הלוחמים לא היה ניסיון קרבי כלשהו.רק מעטים שרתו בצבא. והמדובר לא רק בחברי פ.פ.או.אלא גם חברי המחתרת הקרויה "הקבוצה השנייה" שלוחמיה איישו גם הם את העמדות הנ'ל.בזמן לימודי בגימנסיה עברתי במשך שנתיים כנהוג אז אימון צבאי. אני שהוצבתי לעמדה הראשונה קבלתי רובה עם מספר כדורים ועמדתי עם רובה דרוך לכיוון ,שממנו,חשבנו יבואו הגרמנים.לא עלה בדעתנו שהגרמנים יכולים לכתר אותנו מאחור דרך רחוב זאוואלנה. בסטראשונה 12 הייתה עמדה שלוש ובראשה עמד יחיאל (איליה) שיינבוים .יחיאל שרת בצבא והיה לו ניסיון קרבי.הוא נצטווה לפתוח ביריות כאשר הגרמנים ייכנסו לרחוב. .בשעת הצהריים התקדמה פלוגה גרמנית לעבר הרחוב. שיינבוים פתח ראשון ביריות אחרים זרקו רימונים ,מספר גרמנים נפצעו והאחרים השיבו אש קטלנית.יחיאל נהרג במקום.הגרמנים פוצצו את הבלוק בסטראשונה 12 ואת הבלוק שממול בסטראשונה 9ואחר כך נסוגו ויצאו מהגטו.
10. ב- 12, 13 14 לספטמבר יצאו מהגטו לנארוץ שלוש קבוצות פ,פ.או. כ 150 בנים ובנות, אני יצאתי עם הקבוצה הראשונה עם אקדח בהדרכתו של ידידי הצייר אלכסנדר קצנלבוגן שבא בשליחות של מרקוב למפלגה הקומוניסטית בווילנה ולמחתרת בגטו. ב- 14 לחודש יצאו ליערות רודניקי שלוש קבוצות כ 200 איש מ"הקבוצה השנייה" ואחרים.
11. ב- 23 לחודש ביום חיסול הגטו יצאו דרך צינורת הביוב בהדרכתו של שמולקה קפלינסקי כ 150 אנשי פ.פ.או לתחנת מעבר ברחוב סובוטש והגיעו ליערות רודניקי. לאחר מכן ברחו עוד יהודים מה.ק.פ. וקייליס ליערות רודניקי.בדרך למקום הריכוז של לוחמי הפ.פ.או נתקלו אבראשא חבויניק,יעקב קפלן ,אסיה ביג בפטרול גרמני, הזקיפים עמדו לבדוק את תעודותיהם. הם השיבו ביריות גרמני אחד נפל. למחרת נתלו שלושתם ברוסה.
בהתנגדות ב 1 לספטמבר 1943 נפל יחיאל שיינבוים. לפי יצחק קובלסקי (ג.עמ'37) נפלו עוד שניים חיים נאפולעאון וגורביטש ) אבל הגרמנים נסוגו ויצאו מהגטו. הגרמנים בוודאי למדו לקח מהמרד בגטו ורשה בגלל האבדות שהיו להם ובגלל ההד השלילי שהיה לו בעולם. גם המשטרה היהודית לא הייתה מעוניינת להתקרב לעמדות של המחתרת ברחוב סטראשונה, כי היא ידעה שהלוחמים יגיבו ביריות.
ב 1941 ו 1942 ההתנגדות היחידה האפשרית הייתה הלחימה בגטו. עד כאן העובדות, למרביתן ככולן הייתי עד בגטו.
גטו וילנה היה בלב העיר מוקף פולנים שונאי ישראל וליטאים צמאי דם שהאשימו את היהודים ב"כיבוש" הסובייטי ב 1940.בסביבה הקרובה ואפילו הרחוקה לא היו אז פרטיזנים.בגטו התחילה ההתנגדות מראשית 1942. ההתנגדות של הפרטיזנים הייתה אפקטיבית רק מאמצע 1942 . מבחינה טקטית המוצא היחידי להתנגדות הייתה ההתנגדות בתוך הגטו.נשבענו אישית כל אחד שיציאה מהגטו לשם הצלה כמוה כבגידה. מגטו וילנה יצאו שליחים לביאליסטוק ,לוורשה להזהיר על הכוונה האמיתית של הגרמנים להשמיד פיסית את כל היהודים.אזהרה זו השפיעה להקים מחתרות גם במקומות אחרים.. לאחר האכזבה מההתנהגות של אנשי הגטו ביום ויטנברג יצאו רבים לפרטיזנים וביום חיסול הגטו יצאו דרך צינורות הביוב כ 150 לוחמים לפרטיזנים.היציאה לפרטיזנים הייתה כרובה בסכנה וגם בפרטיזנים נפלו הרבה קרבנות.הטקטיקה של הפרטיזנים הייתה לא להתנגש עם האויב בקרב פנים אל פנים.הייתה לחימה אקטיבית-פיצוץ פסי רכבת ,מארבים וחבלה בדרכי האספקה של הגרמנים לחזית, פיצוץ רכבות על ידי יחידות מיוחדות מאומנות. עם זאת היעוד של הלחימה היה לשרוד ולהחזיק בשטח רחב בעורף של הצבא הגרמני. ההתנגדות ב-1 לספטמבר הייתה דומה ללחימה של הפרטיזנים.
בבואנו להסיק אם בגטו וילנה היה מרד? עלינו לדון במשמעות של המילה מרד. המילה מרד והמילה התנגדות משמשות לסירוגין לגבי אותו אירוע של ההתנגדות. לא מזמן ההתנתקות-הנסיגה מחבל עזה, דנה העיתונות במשמעות של ההתנגדות של מתנחלי גוש קטיף והשתמשה לסירוגין פעם במילה מרד ופעם במילה התנגדות.בזיכרון הלאומי שלנו מרד מזוהה עם התנגדות שגרמה להרבה קורבנות. למשל, מרד בר-כוכבא, מצדה. לפעולות של ההגנה, אצ"ל ולחי" בארץ ישראל נגד השלטון הבריטי קוראים מרי. המרד של הפולנים ב- 1944 בוורשה לא הצליח והיה קשור עם הרבה קורבנות. כך גם המרד של הפולנים נגד הצאר הרוסי ב- 1863 היה קשור עם קורבנות ופולין הייתה מזכירה אותו מידי שנה. "הרזיסטנס" בצרפת בזמן הכיבוש הגרמני מזוהה עם ניצחון דה-גול ולא קוראים לזה מרד. כל ההתנגדויות האלה מקומן נכבד בהיסטוריה של העמים.
מה נצפה מההתנגדות בגטו וילנה? ב- 1941-42 ההתנגדות היחידה האפשרית הייתה הלחימה מגטו. לאחר האכזבה מההתנגדות של אנשי הגטו ביום ויטנברג יצאו רבים לפרטיזנים וביום חיסול הגטו יצאו דרך צינורות הביוב 150 לוחמים לפרטיזנים. היציאה לפרטיזנים הייתה כרוכה בסכנה וגם בפרטיזנים נפלו הרבה קורבנות.הטקטיקה של הפרטיזנים הייתה לא להתנגש עם האויב בקרב פנים אל פנים. הייתה לחימה אקטיבית- פיצוץ פסי רכבת, מארבים לחבלה בדרכי האספקה של הגרמנים לחזית, פיצוץ רכבות על ידי יחידות מיוחדות מאומנות. עם זאת היעוד של ההתנגדות היה לשרוד ולהחזיק בשטח רחב בעורף של הצבא הגרמני. ההתנגדות ב- 1 לספטמבר הייתה דומה ללחימה של הפרטיזנים. ההתנגדות נכשלה- הכזיבה, כפי שמרד בר-כוכבא הכזיב. (בביטוי הכזיב משתמשים כמה חוקרים בתיאור של מרד בר-כוכבא. האנציקלופדיה העברית, כרך תשיעי, עמ' 754). . עיני לא צרה חס וחלילה, אולם המרד הייחודי לא צריך להאפיל על ההתנגדות בגטאות ומקומות אחרים. עיינתי באטלס ההיסטורי של העולם (אורן נהרי 2004). פרט למרד בגטו ורשה באפריל 1943 לא מופיעה שום התנגדות נוספת של יהודים בזמן השואה.באוקטובר 2000 לרגל ביקורו בארץ של ד"ר אדלמן איש "הבונד" ממנהיגי המרד בגטו החי בפולין- הופיעו בעיתון "הארץ" כמה כתבות השופכות אור על המרד בגטו. לוחמים בפיקודו עברו דרך צינורות הביוב לצד הארי וניצלו. בפולין נחשב ד"ר אדלמן לגיבור. באמצע 1943 התחיל המגע עם מפקד הבריגאדה מרקוב. כל מגע עם הפרטיזנים נחשב על ידי הגרמנים כסכנה אקוטית.מבחינה אסטרטגית היוו הפרטיזנים סכנה יותר גדולה מחבלה ברכוש או בהתנקשות פה ושם בחיילי הוורמאכט. יצחק ארד מצטט מסמכים גרמניים שכל מגע של יהודים עם פרטיזנים שהיו קרובים לגטאות גרם לחיסולם המידי.
אני כאיש המחתרת בגטו וילנה רואה חובה להעלות בכתובים לדורות הבאים, כי בגטו וילנה, הייתה התנגדות מתמשכת מתחילת הקמתו ועד לחיסולו. למעלה מ-800 משפחות של לוחמים ששרדו מגטו וילנה מרביתם פרטיזנים עלו לארץ, הקמנו משפחות, השתקמנו, בנינו ונבנינו.
ביבליוגרפיה.
א. "להבות באפר" של רוז'קה קורצ'אק 1946
ב."די געהיימע דרוקעריי " של יצחק קובלסקי. 1953 ("הדפוס המחתרתי")
ג."געטא און וואלד " של משה שוטאן 1971 ( "גטו ויער")
ד."חורבן וילנה " של אלכסנדר (סניה) רינדזיונסקי 1987
ה. "קבוצת המאבק השנייה." הוצאת לוחמי הגטאות .
ו." תולדות השואה .ברית – המועצות והשטחים המסופחים" של יצחק ארד. תשס"ד
ז. "ניצנים באפר" של ניסן רזניק 2003.
ח. הידע האישי שלי. את זיכרונותיי העליתי בספר "המלחמה על החיים" 2005 . הייתי בגטו מיום הקמתו ועד בריחתי לפרטיזנים שבועיים לפני חיסולו. כותב המאמר הוא כימאי מזון היה מראשוני המחתרת פ.פ.או. בגטו וילנה ופרטיזן בביילורוסיה ,מחבר הספר "המלחמה על החיים". הודפס בעיתון "חדשות בן עזר " בגיליון 630 ב-31/03/2011 המאמר הודפס בנובמבר 2005 והפצתי אותו ל"יד ושם" ,לעיתון "הארץ "ליוצאי המחתרת מגטו וילנה. היו דעות שונות והמאמר לא הודפס. אני לא ויתרתי ובהזדמנויות שונות חזרתי על דעתי. לבקשת פרופ' דינה פורת הרציתי על נושא השואה כמי שהיה בפ.פ.או.בגטו וילנה ופרטיזן לשעבר. בפני סטודנטים באוניברסיטה ב.תל אביב.הבאתי את העובדות ואשר למרד אמרתי": יראה העם וישפוט".ישנה אמרה ביידיש:"אז מען לעבט - דערלעבט מען". והנה בידיעון האחרון מאי 2013 של בית לוחמי הגטאות במאמר הראשי "פני המרד 70 שנה למרד הגטאות" נאמר ואני מצטט: "מרד אינו רק לחימה בנשק. מרד הוא מצב רוחני וקיומי של אדם, הבוחר להתייצב באומץ לצד הצדק והחירות ולמחות נגד עוול, שנאה ורוע".
אנחנו חיים בעידן שרבים מכחישים את השואה. הגיבורים האמיתיים הם אלה שהתנגדו ונהרגו ולא היה מי שיתעד את מעשיהם. ברית המועצות ורוסיה הפדראלית מחנכת דורות על רקע גבורתם של הלוחמים בצבא ובפרטיזנים. הווטרנים של מלחמת העולם השנייה קבלו אותנו משלחת של פרטיזנים מהארץ בסבר פנים יפות בשלהי שנות השמונים למרות שלא היו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לרוסיה הסובייטית.
המרד בגטו וילנה הוא לא מיתוס. הוא היה ושמש רקע להחלטת הממשלה לקבוע את יום השואה והגבורה לזכר הלוחמים שנפלו.
תל אביב ,יוני 2013