"קינדר-טרנספורט" Kindertransport
בעקבות אירועי ליל הבדולח 1938, הפוגרומים והרציחות של יהודים, ברחבי גרמניה הנאצית, הסכימה ממשלת בריטניה לקלוט אליה ילדים יהודים, וילדים נוצריים לא-ארים, בתכנית שנקראה "קינדר-טרנספורט" (מישלוח ילדים).
ב-15 בנובמבר 1938 נפגש ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין עם משלחת של יהודים בריטיים מהוועד למען יהודי גרמניה, בראשם הלורד הרברט סמואל. סמואל בקש מצ'מברלין להסכים לקליטת כמות גדולה של ילדים, שאינם מתחרים בשוק העבודה. בדיון בפרלמנט הבריטי ב-22 בנובמבר 1938, שיוחד לבעיית הפליטים, הביע שר הפנים נכונות לקלוט ילדים פליטים בתנאים של פליט במעבר. הילדים לא יורשו לעבוד, אלא יקבלו הכשרה מקצועית, ובסיומה יידרשו להגר מבריטניה.
הקהילה היהודית התחייבה לערוב לעלויות הנסיעה והקליטה של הילדים בסכום של 50 לירה שטרלינג לכל ילד (בערכים של אז, השווה לכ-1,500 אירו כיום), הבטיחה לקלוט את הילדים בכל רחבי בריטניה ולדאוג לחינוכם. הכוונה הייתה לאחד את הילדים בנקודת זמן מאוחרת יותר עם הוריהם ולהביא לשיכונם בארץ ישראל, שהייתה אז תחת מנדט בריטי.
ימים אחדים לאחר הפגישה הקלה ממשלת בריטניה את תנאי ההגירה, ופורסמה קריאה לציבור הבריטי לקלוט ילדים במשפחות אומנות. ילדים ובני נוער יהודים עד גיל 17 הורשו מעתה להגר לבריטניה, בתנאי שיימצא מי שייקח אותם תחת חסותו. לא הוטלה כל מגבלה על מספרם של הנקלטים.
התכנית הצליחה בזכות פעילות נחושה ואמיצה של אנשים, אשר הקדישו את עצמם למטרת הצלת הילדים, כמו:
חרטראודה וייסמילר-מאייר - הולנדית שנשאה ונתנה עם אדולף אייכמן, ראש הלשכה להגירה יהודית, והצליחה להשיג את הסכמתו השקטה למשלוחי הילדים.
ג'וליאן לייטון - אשר ניהל משא ומתן עם אדולף איכמן, להוצאתם של 8000 נערים ונערות מהטריטוריות שבשליטת הנאצים (גרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה), לאחר ליל הבדולח.
וילפריד ישראל - סוחר ופעיל ציוני מברלין, שבעזרת קשריו בבריטניה הצליח להביא את העניין לתודעת ראשי הציבור היהודי בפרט והבריטי בכלל וגם לארגן את המסע בגרמניה.
ברטה ברייסי - חברת אגודת הידידים הקוויקרית, אשר יחד עם קוייקרים נוספים נסעה לברלין, במסגרת משלחת חירום, כדי לעמוד על המצב הקשה לאחר ליל הבדולח. הייתה פעילה מרכזית בהצלת הילדים ובדאגה לקליטתם לאחר הגעתם לבריטניה.
ניקולס וינטון - בריטי שארגן משלוחים והצליח להציל 669 ילדים מצ'כוסלובקיה לבריטניה, ב-8 רכבות.
רוב הילדים הוסעו ברכבות ממקום מגוריהם להולנד ומשם הפליגו באניות לאנגליה.
מסע הילדים היה לא קל. הם הורשו לקחת אתם רק מזוודה אחת, תיק אחד, תמונה אחת ועשרה רייכסמארק. נאסר עליהם לקחת אתם ספרים וצעצועים, דברי ערך שהתגלו בכליהם של הילדים הוחרמו. לקבוצות הילדים הוצאו אשרות קבוצתיות, ולכל ילד הוקצה מספר משלו. כדי למנוע סצנות פרידה קורעות לב ובעלות השפעה על דעת הקהל, נאסר על ההורים וקרובי המשפחה ללוות את הילדים לרציפי תחנות הרכבת.
הקבוצה הראשונה הגיעה ב-2 בדצמבר 1938 להרוויץ', ובה 196 ילדים מברלין. שם נקלטו ונשלחו למשפחות אומנות, תוך הפגנת התעניינות גדולה מצד הציבור הבריטי וכלי התקשורת.
אלא שההתלהבות דעכה, לא לכל הילדים נמצאו משפחות אומנות מתנדבות. רבים שוכנו במוסדות, ונאלצו לחוות קשי הסתגלות לא קלים.
מלחמת העולם השנייה החמירה את מצבם. חלקם הועברו מן המשפחות האומנות למוסדות והיו אף שנחשדו בריגול לטובת גרמניה, ונשלחו בשל כך למוסדות בקנדה.
פרוץ המלחמה היה הסוף ל"קינדר-טרנספורט". גרמניה הנאצית אסרה על יציאת היהודים.
בזכות המבצע ניצלו כ-12,000 ילדים מתוכם 10,000 ילדים יהודים. חלקם, עם התבגרותם, התגייסו ושרתו בצבאות בעלות הברית.
אנדרטת "קינדר-טרנספורט ההגעה" לזכר הקינדר-טרנספורט, של הפסל פרנק מייסלר, מחוץ תחנת הרכבת "ליברפול סטריט" בלונדון.
סיפורו של אברהם גרוסמן https://www.youtube.com/watch?v=JwfHhQ4MASA
סיפורה של ליזלוטה פינטר https://www.youtube.com/watch?v=UeqHMDveAIQ
ישראל וילפריד https://vimeo.com/198381702