ד"ר ג'ו שוורץ - מנהל פעילות הג'וינט באירופה

ד"ר ג'ו שוורץ מנהל פעילות הג'וינט באירופה

אל"מ (מיל) ד"ר בני מיכלסון

ד"ר ג'ו שוורץ  (1899- 1975)  מנהל הפעילות של הג'וינט (Joint Distribution Committee) באירופה בזמן מלחמת העולם השנייה. אחד האנשים המרכזיים בהצלת יהודים באירופה בתקופת השואה. שוורץ היה מעורב במאות פעולות הצלה ועזרה בארצות רבות ברחבי היבשת, אולם שמו לא ידוע כמו שמם של ראול ולנברג, הדיפלומט השוודי שהציל אלפי יהודים בהונגריה ב-1944 (וכנראה שילם בחייו על פעולותיו), ושל ישראל קסטנר, שהיה אולי גדול מצילי היהודים אך שמו שנוי במחלוקת עד עצם ימינו. חוקרי קורות השואה ודמויות שפעלו להצלת היהודים הכירו היטב את שמו של שוורץ והעריכו אותו מאוד. טדי קולק, שהיה נציג המחלקה המדינית של הסוכנות במשלחת היישוב באיסטנבול, כתב עליו כי "הוא היה אחד האנשים הכי אינטליגנטים, הכי הגונים והכי מסורים שהכרתי בימי חיי".[1]

נולד בדרום רוסיה וכשהיה בן שש היגר לארצות הברית עם משפחתו. הוא הוסמך לרבנות ובמקביל למד מזרחנות באוניברסיטת ייל היוקרתית. אחרי סיום כתיבת עבודת הדוקטורט הוא קיבל מלגת פוסט-דוקטורט באוניברסיטה האמריקאית בקהיר. ב-1929, כשחזר לארצות הברית, הוצעה לו קביעות באוניברסיטה של לונג איילנד, אך הוא סירב לקבל את ההצעה המפתה. "ייתכן שהעיסוק בהוראה בלבד לא סיפק אותו עוד, והיה בו צימאון לצאת ולטפח קשרים חברתיים רחבים עם אנשים, ולא לחיות רק בעולם המחקר.
בהמשך הוא הגיע ל"ג'וינט" - סוכנות הסעד שהקימו יהודי ארצות הברית - והתקדם בסולם הניהול. במאי 1940 מונה לנציג הג'וינט באירופה, שמלחמת העולם כבר התחוללה בה. שוורץ הגיע מניו יורק השלווה והבטוחה לפאריס ההמומה והמיוסרת, שתושביה נסים ממנה מאימת הצבא הגרמני שדהר לבירת צרפת. שם הבין את משמעות החרדה מפני הכיבוש. כשהגיע לתחנת הרכבת, היא הייתה חשוכה ורק אור קלוש האיר את הרציפים המקוריים. המוני פאריסאים עמוסי חבילות, מזוודות ותיקים קשורים בחבלים גדשו את האולמות בדרכם לברוח דרומה. פחד וחרדה אפפו את כולם.
פעולות ההצלה הראשונות שלו נערכו בצרפת הכבושה. אחת מהן הייתה בסיוע לארגוני המחתרת היהודיים, שלדעתו "לקחו את גורלם בידיהם ולא חיכו לחסדי שלטונות הרשע". ב-1942, כשהמדיניות האנטי-יהודית נהפכה ליותר ויותר אלימה ומסוכנת, הבין שוורץ כי זה לא הזמן לבקש אישורים פורמליים מהממונים עליו, אלא לחזק את פעולות המחתרת. הוא לא קיבל אישורים רשמיים להעברות כספיות לאותן פעולות אך דאג לכיסוי פיננסי עבורן. על זה נכתב כי: "שוורץ העלים עין ועודד המרות כספים לפי שערים משתנים והעברתם באמצעות מבריחי גבול, בעלי דרכון דיפלומטי, ספסרים ואנשי עסקים. הללו קיבלו פרנקים שווייצים והעבירו אותם במטבע מקומי לארצות הכבושות... העיקרון היה: לבצע מה שניתן ולדווח על מה שחוקי. ג'ו שוורץ היה אמן בתרגילים הללו.
 מבצע מופלא אחר שיזם היה מימון מרד גטו ורשה. בזכות קשריו ההדוקים עם נציגי הממשלה הפולנית הגולה בלונדון הוצנחו בימי המרד כסף וחבילות במצנחים. לא כל הסכום והמזון הגיעו ללוחמים, חלק הגיע לידיים פולניות, אך זה היה הישג עצום להעביר עזרה בצורה זו. יהודה באואר קובע בקשר לכך כי "הג'וינט מימן את מרד גטו ורשה.
פעולה משמעותית שבה היה מעורב, הייתה מימון של "הצבא היהודי" (larmee Juive) ארגון המחתרת הצרפתיי שמטרתו הייתה להציל יהודים דרך העברות גבול והנפקת מסמכים שנדרשו לקיום היומיומי בימי המלחמה. המקור העיקרי למימונו היה "הג'וינט".

בתחילת קיץ 1944 הגיעה פעילות "המוסד לעלייה ב" באיסטנבול לשיאה. ההצלחות בתחילת השנה המריצו את פעילי "המוסד" לעשות מאמצים נוספים ולנצל את המצב ברומניה כדי לחלץ מתוכה יהודים. כמו כן חששו שליחי "המוסד", שמא הנאצים, שפלשו להונגריה במרץ אותה שנה, ישתלטו גם על בולגריה ורומניה ויחרצו את גורל הקהילות היהודיות גם בארצות אלו. בחודש יולי 1944 נפגשו באיסטנבול, שאול מאירוב וגזבר הסוכנות אליעזר קפלן, עם ג'ו שוורץ וראובן רזניק, נציגי הג'וינט באירופה ובמזרח התיכון. מטרת הפגישה הייתה לרתום את ארגונם למימון פעולות להצלת יהודי אירופה וכן לאחד כוחות, בין מוסדות היישוב לארגון, לאחר שהג'וינט התכוון לתגבר את פעילותו בעקבות שינוי המדיניות של משרד האוצר האמריקאי, בראשותו של הנרי מורגנטאו,[2] כאשר החריג תקנות שאסרו להעביר כספים לשטחים שהיו כבושים ע"י הנאצים – בבחינת מדינות אויב. במגעיו עם הג'וינט, נהג שאול, בגישה ממתנת ופרגמטית. בדומה לאנשי הסוכנות, גם שאול ראה בג'וינט יריב של התנועה הציונית. המחלוקת הייתה לא רק על דרכי הפעולה השונות של הג'וינט, אלא גם על גישת נציגיו, שהאמינו שבהיותם "בעלי המאה" צריכה להיות להם הגמוניה על הפעילות בקרב היהודים. אולם, בשל הצורך הדחוף להציל את יהודי אירופה, העדיף שאול, בניגוד לגולדה מאיר ואחרים, לא ללבות את המחלוקות עם הג'וינט אלא למצות את המכנה המשותף עמו ולדחות את הוויכוחים לימים שלאחר המלחמה. שאול גרס כי חרף "הניגוד העצום" בין תפישת הג'וינט לתפישה הציונית, לא היה באותה תקופה ניגוד בין הצדדים בהבנה שיש להושיט עזרה ליהודי אירופה וכי העלייה לארץ ישראל הינה חלק בלתי נפרד מעזרה זו. שאול סבר כי הג'וינט פעל ממניעים חיוביים של רגש יהודי ורצון כן להושיט עזרה ויש לנצל זאת להידוק שיתוף הפעולה אתו. הוא התרשם מאישיותו של ג'ו שוורץ וממחויבותו לשורשיו היהודיים, וסיפר כיצד שוחח אתו בעברית ויצר עמו קשרים אישיים. לאחר סיום המלחמה תרמו קשרים אלו לשיתוף הפעולה הפורה בין הג'וינט לבין "המוסד לעלייה ב" ואחר כך, לאחר קום המדינה, בינו לבין ארגון "נתיב".[3]
הפגישות באיסטנבול הוכתרו בהצלחה, והג'וינט הסכים לכסות את ההוצאות על האוניות וסירות המעפילים ששוגרו, וכן להשתתף במימון אוניות נוספות בעתיד. לאחר משא-ומתן נוסף הוסכם, כי הג'וינט יממן 75% מההוצאות והשאר יכוסה ע"י הסוכנות. הסכם זה הושג בלא שנענתה דרישת הג'וינט להפסיק את פעילות מוסדות היישוב בשטחי הכיבוש באירופה ולהותירה באופן בלעדי בידיו. לאחר זמן ציין שאול כי אלמלא השתתפות הג'וינט במפעל ההעפלה בשנת 1944, אי אפשר היה להוציא לפועל את כל מבצעי ההעפלה.
אחרי המלחמה עסק שוורץ בשיקום שארית הפליטה באירופה והיה מעורב בארגון "הבריחה" - בריחת שארית הפליטה ממזרח אירופה לאיטליה ואחר כך לגרמניה, בעיקר לבוואריה, אזור שהיה בשליטת הצבא האמריקאי. הוא השתמש בקשריו הטובים עם הגנרלים האמריקאים כדי לשכנע אותם להעלים עין מהסתננות הפליטים למחנות שבשליטתם. בביקוריו בפולין הוא יצר קשרי ידידות עם ראשי התנועות החלוציות שהנהיגו את הבריחה. יצחק צוקרמן (אנטק), שהיה מראשי המרד בגטו ורשה, תיאר אותו כ"אישיות מקסימה" וככזה שהסכים לקבל כל בקשה כספית, כולל בקשות של תנועת "דרור", תנועתו של אנטק.