שירים רוסיים

מאת ד"ר יצחק (טולקה) ארד

לשירים בקרב חיילי הצבא האדום בתקופת מלחמת העולם השנייה ("המלחמה הפטריוטית הגדולה"), היה תפקיד מיוחד במינו - הם היוו מרכיב בהעלאת המוראל של הלוחמים והעורף וגיבושם סביב המטרה הלאומית, וזאת, למרות כל הסבל הקשה שעברו. הם קראו לניצחון, ניחמו על אבידות ומפלות והחדירו תקווה ליום המחר. את השירים שרו בכל המקומות: בחזית, בעורף שם יצרו נשק למען הניצחון, ביחידות הפרטיזנים, בשידורי הרדיו, בבתי קולנוע בערים ובכפרים, ביחידות תעמולה, ופרסמו אותם בעיתוני החזית ועל גלויות דואר. 
מרשל ברית המועצות, י.ק. בגרמיין, כתב על המשמעות הרבה של השירים האלה בקרבות הקשים ביותר בעת המלחמה:
"אני נזכר בשנים 1941-1942, זמן שהיה לנו קשה במיוחד. התבוננתי אז על התופעה הבלתי צפויה... נוצרו בזמן הזה שירים רבים. הם היו שירים טובים, שירי הלל למולדת ושנאה לאויב, שירי גבורה, אומץ לב ואחוות לוחמים, כל מה שיכול היה לסייע להתגבר על קשיי המלחמה... שירים שיוכלו להלהיב את הלוחמים במלחמת הדמים עם האויב שיש להשמידו למען הצלת המולדת, עתיד ילדינו, האושר והעולם התרבותי. השיר תמיד השיג את מטרתו המבורכת , הצלילים והמילים הביעו את רגשותינו בצורה הטובה ביותר ואנו והיא הייתה לנו העזרה הנפשית הדרושה". 

המלחמה פרצה ב-22 ביוני 1941. יומיים לאחר מכן ביקש העיתון "איזווסטיה" מאלכסנדרוב להלחין את השיר "עורי מדינה ענקית" שכתב לבדב-קומאץ'. כבר באותו ערב הולחן השיר, והושר בלילה לראשונה בידי מקהלת הצבא האדום. כעבור ימים אחדים שרה המקהלה את השיר באוזני אלפי חיילים שעמדו לצאת לחזית. השיר הותיר על הלוחמים רושם עז ולימים סיפרו אחדים מהם כי עברה בהם צמרמורת כששמעו את השיר לראשונה והם חשו כאילו כל מילה יצוקה מעופרת או פלדה. השיר ליווה את הלוחמים כל הדרך, לאורך כל שנות המלחמה, עד כיבוש ברלין. 
להלן הבית הראשון: 
"עורי מדינה ענקית, 
עורי לקרב הקטלני, 
נגד הכוח הפשיסטי החָשׁוּךְ, 
כנגד ההמון המקולל"

השיר המפורסם מאוד לפני המלחמה היה "שלושת הטנקיסטים" (1938). הלחן היה של האחים דימיטרי ודנילה פוקראס והמלים של בוריס לסקין שזכה בימי המלחמה להתחדשות (ובעברית - למילים "הזקן רק יתן פקודה" לכבודו של מפקד הפלמ"ח - יצחק שדה). השיר דיבר על המלחמה עם היפנים במזרח הרחוק:
"עננים קודרים שטים בגבול, הארץ הזועפת עטופה בשקט.
בחופיה הגבוהים של אמיר, זקיפי המולדת שומרים
והם ניצחו במתקפת אש את כול האויביםשלושה טנקיסטים,
שלושה ידידים שמחים, צוותה של מכונת המלחמה". 
האמן הלאומי של ברית המועצות, ניקולאי קריוצ'קוב כתב אודות פגישתו עם חיילים בחזית בסתיו בשנת 1941: "האויב עמד במבואות מוסקבה...למחרת בבוקר, כאשר יצאתי מהמקלט, אני רואה: חיילים צועדים במבנה קרבי. פניהם עייפים, מכוסי אבק ונשק בידיהם. בירכתי אותם והם ענו לי במקהלה, בקולותיהם המצוננים: "שלושה טנקיסטים....." ברגע זה הייתי מוכן לכל הקרבה למען העייפים עד מוות אבל חזקים ברוחם ובשירם".

האחים פוקרס כתבו לפני המלחמה מנגינות לשירים רבים, שהחיילים שרו בזמן המלחמה, ביניהם "אם מחר תהיה מלחמה", "זה לא עננים, זה ענן סוער", "קונארמייסקיה/ מרש של בודיוני".
הרוסים הקדישו שירים לכל גזרות הלחימה, לטנקיסטים, לארטילריה, למשמר הגבול, לטייסים, לצנחנים, אפילו לנהגים בחזית ולכתבים הצבאיים, לאחיות, לרופאים ולקומיסרים. גם למאמץ המלחמתי של פועלי החרושת, מפעלי הפלדה והתחמושת הוקדשו שירים. כן נכתבו שירים רבים על גבורת מגני מוסקבה, לנינגרד וסטלינגרד.
השיר הפופולארי "22 ביוני בשעה 4" (בעברית זכתה המנגינה למילים אחרות - "תכול המטפחת") מספר על הרגעים שבהם פרצה המלחמה עם גרמניה - קייב הופצצה וכל אוקראינה התבשרה על פרוץ המלחמה. ז'אנר שלם הוקדש למנהיגים הסובייטים ובראשם סטלין. בין השירים הידועים "תהילה לסטלין" ו"תהילה למולוטוב", "יחי סטלין" ו"לחיי סטלין" בו מרימים החיילים כוסית לכבודם של אבי האומה סטלין, המפלגה הקומוניסטית ודגל הניצחון.
הצמד קרנוקוב וגוסב חיברו את השיר "למען המולדת", שיר חיילים קצבי שמלותיו "למען סטלין נצעד קדימה, קדימה לקרב".
לצלילי מנגינתו של המלחין ז'ינובי דונייבסקי צעדו החיילים ובפיהם השיר "קדימה פטיורטים, קדימה חברים לקריאתו של מנהיגנו החכם".
במארש הארטילריה הנודע שרים ה"ארטילריסטים": "נה רודינו, זה סטלינה", למען המולדת, למען סטלין נצעד קדימה!
במארש הטנקיסטים נאמר: "טוואריש סטלין יתן לנו את הפקודה וורושילוב ינהיג אותנו לקרב". 
נראה, שהשופע והאהוד ביותר בין הקומפוזיטורים הסובייטיים בשנות המלחמה היה מטביי (מרדכי) בלנטר שהיה בתקופת המלחמה כתב צבאי בדיוויזיה על שם המרשל וורושילוב. המנגינות של השירים : "קטיושה" (1939), "אהובה שלי",(1941), "ביער ליד החזית" (1942), "ממוסקבה לברסט" (1944), "האויבים שרפו את הבקתה שלי" (1945) הם שלו.
בעולם השיר המזוהה ביותר עם רוסיה בתקופת המלחמה הוא "קטיושה", שירם של המלחין מרדכי מטווי בלנטר, ומחבר המילים מיכאיל איסאקובסקי. השיר שחובר ב- 1938 עוסק בקטיושה (שם חיבה לקטיה, יקטרינה), נערה רוסיה ששרה על אהוב נפשה המתגעגע, שיצא להגן על המולדת, ולו היא שומרת אמונים. השיר "קטיושה" , שנשמע בחזית ובעורף בעת "מלחמת המולדת הגדולה" לעתים קרובות, כאמור נכתב לפני המלחמה, אך ענני המלחמה כבר היו באוויר. בספרד נמשכה מלחמת האזרחים, הצבא האדום נלחם עם יפן מעל אגם חסן, גרמניה כבשה את צ'כיה. מיכאיל יסאקוביץ', מחבר השיר, כתב "אנו כאילו חשנו את המלחמה הקרבה, למרות שלא ידענו בדיוק מתי ומהיכן היא תפרוץ... מסיבות אלה המולדת וההגנה עליה מפני מתקפת האויב היו הנושאים המרכזיים ביותר..".
בעת המלחמה התותחנים אימצו את השיר קטיושה, והחיילים חיברו מילים משלהם להמשך השיר:
"שהפריץ (הגרמני) יזכור את הקטיושה הרוסית, שישמע כיצד היא שרה ולועגת לו אבל לחייליה מוסיפה אומץ".
חיילי הצבא האדום חיברו נוסחים נוספים לשיר הזה. המנגינה של "קטיושה" קנתה לעצמה תהילה בינלאומית, כבר בעת המלחמה היא הפכה להימנון של הפרטיזנים האיטלקיים, מתנגדי הפשיזם . השיר תורגם לעברית על ידי נח פניאל ונקרא "קטיושה".
בלנטר ויסאקובסקי חיברו ביחד מספר רב מאוד של שירי צבא מקובלים. באחד מהם "ביער במקום החזית" מסופר:
הנה הוא שוב נשמע ביער ליד שדה הקרב
וכל אחד שמע שותק על משהו יקר לו
וכל אחד חשב על העבר, בהיזכרו באביב ההוא
וכל אחד ידע – הדרך לשם מובילה דרך המלחמה
אך גם המוות באש ובעשן את החייל לא יפחיד...."
השיר הזה חובר והגיע לחזית בעת הקרבות על סטלינגרד.
השיר הידוע "אהובה שלי" (1941), המוסיקה של בלנטר, מלים של דולנטובסקי, הביע את רגשותיהם של המצויים בקרב המופנים לאהובה רחוקה:
אז למסע יצאתי, לארצות רחוקות
אהובתי את המטפחת נופפה ליד השער
גדוד הקלעים השני האמיצים הם משפחתי עכשיו
ד"ש וקידה הוא שולח לך, אהובתי
שימי יחלפו להם מהר במסעות ובקרבות
מרחוק חייכי אלי, אהובה שלי
השיר "מוסקבה שלי" (מוסקבה מויה) של מרק ליסיאנ'קו, המלא אהבה למוסקבה, פורסם בסוף 1941, כאשר הגרמנים התקרבו למבואות מוסקבה. את המוסיקה לשיר כתב יסאק דונייבסקי:
"בעולם כמעט כולו עברתי, חייתי בבקתת עפר, בחפרה ובטייגה
פעמים נקברתי חי, חוויתי פרידה, אהבתי בעצב
אנו נזכור את הסתיו הקודר עם רעש הטנקים וברק הכידונים
בלבבות יחיו עשרים ושמונה האמיצים ביותר בבנייך
והאויב לעולם לא יצליח להרכין את ראשך.
עיר הבירה שלי, מוסקבה זהובה שלי" *
 (*..."עשרים ושמונה בנים האמיצים ביותר" מתייחסים לחיילי הגנרל פנפילוב שנפל בקרב על מוסקבה.)
"שיר הפנסים" (1941) מלים של מיכאיל סבייטלוב, מוסיקה של ד. שוסטקוביץ, נכתב בזמן מתקפות האוויריות של חיל האוויר הגרמני על מוסקבה, כאשר העיר הייתה שרוייה באפילה ופנס כיס הפך להיות אמצעי חשוב. על השיר הזה כתב שוסטקוביץ': "שיר הפנסים" הגיע לליבותיהם של השומעים. בימי החרדה במלחמה היה ידידך השומר הנאמן. כל מי שהוטל עליו לשמור על הגגות בעת ההתקפות מהאוויר או לפלס לעצמו דרך בערים החשוכות".
מרק פרדקין היה מחברם של שירי צבא רבים, ביניהם "במרחבים מרחבים", "דרך לברלין", "שחרחורת שלי", "שיר על הנהר דניפר" (1941). המילים של האחרון חוברו בימים בהם הצבא האדום נסוג מהנהר, אבל השיר השמיע מילים של תקווה:
"האויב התקיף אותנו, עזבנו את דניפר בקרב עד מוות וברעם סערה
יום הנקם הגיע, אנו צועדים קדימה וניפגש שוב
דמם של הכלבים הפשיסטיים יישפך כמי נהר
האויב לא יכבוש את הארץ הסובייטית
כמו הדניפר האביבי, את אויבינו נמגר, הצבא שלנו, העיר שלנו."
כאשר בתחילת אוקטובר 1943 הצבא האדום עבר את הדניפר ליד העיר לוייב, השיר הזה ליווה ברמקולים את הלוחמים במתקפה.
חייל, שהשתתף בקרב הזה כתב:
"השיר הזה נשמע כל כך חזק ששום הרעשה לא יכלה להשתיק אותו. השיר נשמע כחמישה-שמונה קילומטרים מהנהר. הוא העניק כוחות לנפשות החיילים, עורר את השנאה לכובשים הפשיסטיים, קרא למעשי גבורה".
השיר שנכתב בזמן המלחמה "העיר האהובה" (1939) המלים של דלמטובסקי, מוסיקה של בוגוסלבסקי , נאסרה באביב 1941 . הביורוקרטיה המפלגתית חשבה, שהמילים: "עירי האהובה, את יכולה לישון בשקט" לא מתאימות לרוח המלחמה. וזאת גם כששרים: "נעבור את הקרבות, בלי שינה ובלי שקט". בעורף, לדעתם, אסור "לישון בשקט", כי העורף חייב לקחת חלק במאמץ. אבל השיר ניצח את האיסור הזמני והחיילים שרו אותו בחזית, בהיזכרם בעירם בעורף (השיר עם תרגום לעברית).
דולמטובסקי חיבר עוד שיר אהוב בשנים ההם -"הוואלס המקרי" (הוואלס של הקצינים) 1943, עם מוסיקה מאת מרק פרדקין. על הרקע לשיר סיפר דולמטובסקי:
"נסענו ברכבת לחזית החדשה עם הקומפוזיטור מרק פרדקין. הרכבת התקדמה לאט, עצרה לעתים קרובות ואנחנו התחלנו לחבר שיר. בימים ההם מעטים ידעו שיסודו במקרה שהתרחש במציאות. על כך סיפר לפרדקין הטייס ואסילי וסילייביץ'. הזדמן לו להיות בערב מאוחר בכפר קטן באזור החזית. פתאום שמע צלילי מוסיקה – הצעירים המקומיים רקדו. הוא התקרב והבחין בבחורה בודדה שעמדה בצד. הוא הזמין אותה לריקוד ואלס. התחילו לדבר, הוא שאל לשמה היא ענתה – זינה. אבל באותו רגע נאלץ להיפרד ממנה, כי הנהג אותת לו שהגיעה העת לזוז משם. בקשה לי אליך – אליכם, מלחינים ומשוררים – חברו שיר על מה שסיפרתי לך זה עתה. אם תתארו בדיוק את הסיפור זינה תבין שמדובר על פגישתנו. אולי תשמע ותענה. פעם הגיע לרדיו מכתב עבור מחבר השיר מהבחורה. היא ביקשה לדעת את כתובתו של הקצין הצעיר. התקשרנו לחיל האוויר שם שירת הקצין – סיפר פרדקין, אבל הקצין כבר לא יכול היה לענות לה: הוא נהרג בקרב אווירי כגיבור". ואלה מילות השיר:
 "הלילה קצר, נמים העננים ובכף ידי מונחת
 ידך הלא מוכרת. לאחר האזעקות ישנה העיר
 ואני שמעתי צלילי וואלס ונכנסתי הנה לדקה
 למרות שאיננו מכירים וביתי רחוק
 אני חש מחדש שאני בעיר מוכרת...
הבוקר שוב קורא למסע, בעוזבי את עירך הקטנה
אעבור על יד שערך..."
פרדקין כתב את המוסיקה לשיר "במרחבים הלבנים" למלים של לב אושנין על המלחמה בחזית רחוקה בתנאים קשים.
השיר חובר באביב 1944, כאשר הקומפוזיטור והמשורר נשלחו לחזית הזאת ע"י ההנהגה הפוליטית של הצבא האדום.
הפיקוד של החזית נתן את הסכמתו לביקורם של המחברים בתנאי אחד – להביא שיר.
את השיר חיברו בקרון של הרכבת שהובילה את פרדקין ואושנין למפקדת החזית. השיר ביטא תנאיי החזית במרחבים המושלגים בצפון:
"נגררות, ניגררות לילות החורפיים המעורפלים
השמש אינה יורדת ממרומי הקוטב הצפוני
במרחבים של רוסיה המכורה
את שירותו המסור מקיים החייל הרוסי..."
לאחר הגעתם, בישיבת המועצה הצבאית של החזית, בהנהלתו של החבר מיריצקי , מחברי השיר הציג את השיר החדש. "אני זוכר – אמר אושנים – את התחושה של חג ואת התרגשות שהרגשתי. בהתחלת הצלילים של האקורדאון ופרדקין התחיל לשיר , הרגשתי בקולו את הרעד המתוח. המועצה הצבאית העניקה לשיר הזה ציון גבוה .
פרדקין ואושנין חיברו עוד שיר ידוע – "שחורת העיניים שלי", כאשר צבא האדום היה כבר במבואות ברלין. המלים:
"שחורת עיניים שלי, ממני רחוקה את
בדרכי הקרב הנכבשים
עד לברלין עצמה הגענו
זכרי, יקירתי, פרידה היא לא אסון
האוהבים יפגשו בכל עת"
השיר "לילה בנמל" נחשב אף הוא לאחד השירים המזוהים ביותר ברוסיה עם תקופת המלחמה. חיבר אותו המשורר אלכסנדר צ'ורקין.
את הלחן חיבר ואסילי פבלוביץ סולוביוב סדוי.  שיר זה תורגם אחר כך לעברית על ידי אברהם שלונסקי ונקרא "שלום עירי נוחמה". 
(ראו גם את המאמר גלגולו של ניגון: מ'לילה בנמל' ל'שלום עירי נֻחָמָה' - שבעים שנה לתחילת המצור על לנינגרד)
בין החיילים בחזית זכה בפרסום רב השיר הלבבי "בוא נעשן" שהלחין מודסקי-טבצ'ניקוב למלים איליה פרנקל:
"על הקרבות שלנו עם האויב ישירו זמן רב שירים
ועל האש-השרפות, על הידידים החברים
כאשר אי שם מתישהו נדבר על זה
אזכר בחיל רגלים, את הפלוגה ואותך שמהסיגריה שלך עישנתי.... "
טבצ'ניקוב כתב לחן למלים של השיר "אתה מאודסה, מישקה" של וולדימיר אברמוביץ דיחוביצ'ני.
בהגנה על אודסה לקחו חלק רבים מחיל הים. השיר מוקדש לימאים הצעירים שלחמו שם בגבורה, אבל בגלל הנסיבות בחזית נאלצו לסגת מהעיר. מלות השיר הביעו את הכאב מעזיבת העיר ואת הביטחון שהוא ישוחרר:
"...המפרצים הרחבים, הערמונים שנעלמו,
אודסה היפה תחת אש האויב,
עם מקלע החם ביד, על המשמר תמיד
הבחורון הצעיר באפודת הימאי
גם הלילה, במו ביום האתמול מתקיף בירי ..
הבחור, ללא פחד, ואם יפחד הוא יאמר לעצמו:
אתה מאודסה, מישקה, וזה אומר, שאינך פוחד מעצב ויגון
הרי הנך ימאי, מישקה, וכזה אינו בוכה ולא מאבד את חוזק רוחו אף פעם ,
בדממה הכחולה, ללא חצוצרות ולא תופים ,
את אודסה עוזבת הגדוד האחרון ....
כאשר יכנס בחזרה, בפסיעות מדודות,
לאודסה היפה הגדוד של חיל המשמר..." 
"בזימלנקה (במחפורת)" היה השיר הידוע ביותר בין שירי המלחמה (מלים של אלכסי סורקוב ולחן של קונסטנטין ליסטוב) סורקוב, ששירת במפקדת חיל המשמר בקרבות בהגנה על מוסקבה , כתב:
"השיר נכתב וממנו נולד הזמר במקרה. היו שם 16 שורות מהמכתב אל אשתו, סופיה אנדרייבנה . המכתב נכתב בסוף נובמבר (1941) כאשר אנו נאלצנו למצוא דרך להשתחרר מהכיתור... כך היו נשארים המלים כחלק מהמכתב, לו כבר בחודש פברואר 1942 לא הגיע אלינו המלחין קונסטנטין ליסטוב, שמונה לתפקיד יועץ המוסיקלי הבכיר של צי הים. הוא הגיע למערכת בחזית והתחיל לבקש "משהו שניתן לכתוב עליו שיר". כאן, למזלי, נזכרתי בשירים שכתבתי הביתה... ליסטוב עבר על השורות אמר משהו לא ברור והתרחק. הלך והכול נשכח. אבל כעבור שבוע ימים הוא הופיע אצלנו במערכת וביקש אצל הצלם סלבין את הגיטרה ובלווי הנגינה על הגיטרה שר את השיר החדש שלו ב"זימלקנה" . כל הפנויים מהעבודה עצרו את נשמתם בהקשבתם לשיר... ומיד היה ברור שהשיר "יילך". (קישור לשיר עם התרגום לעברית)
טולקה (יצחק ארד) שמע לראשונה את השיר ב-1943 בשורות הפרטיזנים ביערות בילורוסיה, שם היה בסיסו, עת הגיע לגדוד שלו צנחן מאודסה בשם מישקה. ממנו שמע את השיר והתחיל לשיר אותו. מישקה נהרג בקרבות בסוף 1944 ורק לאחר מותו נודע לטולקה שהוא היה יהודי.
המלים של השיר הביעו רגשות של סורקוב, כאשר בעת פריצתו את הכיתור הגיע לשדה מוקשים והיה באמת במרחק מהמוות ארבע צעדים ... והוא כותב לאשתו את השורות הבאות:
"בבקתה הצפופה מתפתלת האש, על גזירי העץ הזפת כמו דמעה
והאקורדיון שר לי על חיוכיך ועיניך
עליך לחשו לי השיחים ביערות מכוסי לובן מאחורי מוסקבה
אני רוצה שתשמעי כיצד מתגעגע קולי החיי
את עכשיו רחוקה רחוקה, בינינו שלגים ושלגים
לא קל לי להתקרב אליך כעת אבל מהמוות רק ארבע צעדים..."

שיר מהידועים ביותר היה "רועש בקשיחות היער של ברינסק" (1942 מלים של א. סופרונוב. לחן של סיגיזמונד כץ).
כץ כתב כיצד נוצר השיר: "התבקשנו (בקשה כזאת למעשה הייתה כמו פקודה) ליצור שיר למען הפרטיזנים מברינסק. קיבלנו גם תאריך מדוייק: ב- 6 בנובמבר 1942 יישלח אווירון לאורך החזית. הפרטיזנים פנו למפקדת החזית במכתב: "תחמושת יש לנו ובמקרה של הצורך ניקח אותו מהאויב אבל שיר אי אפשר לקחת. שילחו לנו שיר" . וכך אנו עם סופרונוב, בעיירה קטנה, כמעט הרוסה כמעט כולה, יפרימובו, בכנסיה ישנה, תהינו על השיר הנחוץ לפרטיזנים. וכך נזכרנו בשיר ישן ממלחמת המולדת הראשונה ב-1912 : "רעשה בערה השרפה במוסקבה " וכך נוצרו השורות הראשונות של השיר "רעש בקשיחות היער בברינסק" בעקבות השיר הופיע גם הלחן ואחריה השיר כולו....סופרונוב, בתור כתב העיתון "ידיעות" – איזבייסטיה טס, בנובמבר מהאדמה הרחבה לאדמת הפרטיזנים וכך הוא מסר את השיר לפרטיזנים. המלים של השיר:
"רועש בקשיחות היער של בריאן, ערפילי התכלת נחתו
והאורנים שמעו את צעדת הפרטיזנים לקרב
אין מקום לאויב ביערות, סביב הרימונים הסובייטים
ובעקבותיהם צעקת המפקד: "הרסו את הכובשים,חברה!"
הלחן הידוע של השיר בחזית "מטפחת התכלת" למלים של מ. מקסימוב נכתב על ידי המלחין היהודי, יז'י פטרבורגסקי בפולין טרם המלחמה למלים אחרות. 
מהמצעד שהתקיים ב- 7 בנובמבר 1941 בכיכר האדומה במוסקבה,  המשיכו משתתפיו לצעוד הישר אל הקרב, להילחם על מוסקבה. הנעימה שליוותה אותם היתה "פרידה של סלאבית" פרי עטו של המלחין וסילי אגפקין.  הנעימה התפרסמה בגרסה בעברית שנכתבה בשנת 1945 על ידי חיים חפר, לפלמ"ח, ונקראה בשם "בין גבולות" בו טבע את הביטוי "אָנוּ פֹּה חוֹמַת מָגֵן" - מטבע לשון שהיה לשם המבצע הצה"לי ב-2002.

את שירי המלחמה השלים השיר "הקוזקים בברלין" הלחן של האחים דימיטרי ודניאל פוקראס, מלים של צזאר סולודאר. השיר הזה נוצר ביום האחרון של המלחמה – 9 במאי 1945. סולודאר, הכתב הצבאי, ששהה בימים אלה בברלין, כתב:
"השקם בבוקר ב-9 במאי 1945, בברלין, בצומת הרחובות ההומה ביותר, עמוס שברי הטכניקה הפשיסטית שנכבשה ובחצץ מההריסות, בחורה צעירה עם דגלון בידה, ניסתה לווסת את התנועה ללא הצלחה. עשרות ברלינאים השקיפו על תנועותיה המדודות והשולטות, שעוד יותר הדגישו את הרצינות של ההקפדה ואת השליטה הצבאית בנעשה. פתאום נשמעה פרסות סוסים דוהרים וראינו טור רוכבי סוסים . היו אלה קוזאקים מחיל הפרשים שהתחילו את דרכם הצבאית במרחביה המושלגים של מוסקבה בדצמבר הזכור היטב שנת 1941. איני יודע מה חשבה ברגעים אלה הבחורה עם הדגלון אבל ניתן היה לראות שלרגע עיניה נצמדו לרוכבים. בתנועה נמרצת עם הדגלון ובמבט קשוח בעיניה הגדולות, עצרה את כול התנועה למכוניות ולהולכי הרגל ועם חיוך גלוי פנתה לקוזאק הצעיר: קדימה פרשים , אל תעצרו. אחד הקוזאקים נתן פקודה: בזריזות! בהחליפם את ההליכה המתונה לריצה זריזה, הטור עבר על פני מפקדו ופנה לכיוון התעלה. והמפקד, לפני שהצטרף לחייליו, סובב את ראשו לבחורה ונפרד ממנה בנפנוף ידו . .." כעבור שעות צזאר סולודאר טס למוסקבה וכבר במטוס כתב את השורות הראשונות של השיר העתידי:
"לאורך הגשר של ברלין הלכו הסוסים לשתות מים
הלכו, בנענוע את הרעמות, סוסי דון
ושר הפרש הראשי: חברה, לא בפעם הראשונה
עלינו להשקות את סוסי הקאזקים בנהר זר".
ללחן הידוע בזמן המלחמה השיר של האחים פוקרס "אלה לא עננים קלים, אלה ענני סערה " ב-1943 בגטו בווילניוס המשורר הירש גליק כתב תמליל ביידיש "אל נא תאמר הן זאת דרכי האחרונה", שהפך להיות המנון של הפרטיזנים היהודים .
ב-1945, כאשר חגגו את הניצחון, הופיע השיר "האויב שרף את הבקתה שלי", הלחן של בלנטר והמלים של יסאקוב . מדובר בו אודות חייל שהיה בקרבות את שנות המלחמה, חזר למקום הולדתו , בתקווה למצוא שם את ביתו ולפגוש את אשתו, אבל מצא את הבית שרוף ואת הקברים של משפחתו.כלשון מלות השיר:
"האויב שרף את בית הילדות, רצחו את משפחתו,
לאן כעת ללכת לחייל, למי יספר את הדאבון הלב שלו?
הלך החייל בעצב עמוק להצטלבות של שני דרכים
מצא החייל בשדה הפתוח תלולית מכוסה בירק
איש לא פגש אותו ואיש לא ענה
ורק הרוח הקיצית נענע את הדשא על הקבר
הוא שתה – השרת החייל של כל העם, ובכאב בלב אמר:
ארבע שנים הלכתי אליך וניצחתי שלוש מעצמות ..."
כזה היה הגורל של חיילים רבים, אשר הגיעו ממקומות שהאויב כבש, לרבים לא נשאר הרבה.
רע במיוחד היה מצבם של הלוחמים היהודים. הם לא מצאו את הבית, לא את המשפחה, אלא רק קברים המוניים.
לשיר המרגש הזה התנגד הוועד הפוליטי-הביורקרטי. הם טענו שהשירים הטרגיים אינם מתאימים לניצחון, כאילו המלחמה לא הביאה עמה לעם אימה וכאב. אלא שהשיר הדרמטי הזה נצח את הגישה של המפלגה והעם והחיילים ויחד שרו אותו.
המשוררים והקומפוזיטורים של שירי המלחמה, לחמו באויב בתחמושת שהם הכירו הכי טוב – בשירים והיה זה נשק אמיתי במלחמה. רבים מהם היו יהודים חלק מהם היו אנשי צבא ואחרים אזרחים.
שירי המלחמה נולדו בחיי החזית. הם התאימו לכול תקופה של המלחמה, ממוסקבה עד לברלין, מהקוטב עד להרי קווקז. המלים האופייניות והמוסיקה רבת-הרושם של רוב השירים: געגועים לאהובה, השנא לאויב והאמנה שהדרך לזה מובילה דרך ברלין.
ביסודם של השירים – לא סטאלין , לא המפקדים, אלא החייל הפשוט בחזית, בקרב.
בדרכי המלחמה מכוסי דם עברו עם החיילים גם השירים ואתם חזרו לבתיהם.
כמו נבואה נאמר בשיר "בוא נעשן" של הקומפוזיטור טבצ'ניקוב והמשורר פרנקל , שנכתב ב-1942, בעת הקרבות הקשים באוקראינה.
"על המסעות שלנו ועל הקרבות עם האויב ,
זמן רב ימשיכו אנשים לשיר
וכאשר לא נזכור כבר את הגרמנים
ונחזור לעיר שלנו האהובה שוב
נזכור את הימים האלה" 
ב-9 במאי מידי שנה מציינים ברוסיה ובמדינות חבר העמים את יום הניצחון על גרמניה הנאצית.
הנאצים נכנעו רשמית ב-8 במאי 1945 אולם בשל הבדלי הזמנים בין גרמניה לברית המועצות לשעבר הוא צוין במוסקבה ב- 9 במאי.
חגיגת יום הניצחון במצעד חגיגי בכיכר האדומה.
לרגל חגיגות 30 לניצחון, הכריז המשטר הסובייטי ב- 1975, על תחרות לכתיבת שיר מיוחד ליום הניצחון. הצמד ולדימיר חריטונוב (מילים) ודוד טוקמנוב (לחן) חיברו יחדיו מארש עליז וקצבי. השיר הפך ללהיט ענק נקרא Dyen' Pobyedy, יום הניצחון,  ומאז הוא מושר בכל שנה בחגיגות יום הניצחון, ובאירועים לציון הניצחון על גרמניה הנאצית. כנאמר בבית האחרון בשיר: "אמא, לא כולנו חזרנו. חצינו את כל אירופה, את חצי כדור הארץ, כדי להגיע ליום הזה, יום הניצחון".
והיום, כאשר קולות המלחמה נשכחו כבר מזמן - השירים נשארו עדים חיים לזמנים ההרואיים והטרגיים ההם.

(* כל השמות האחרים המוזכרים בכתבה אינם יהודים)