דן אבן

נולד בגרמניה בשנת 1912 כדן אפשטיין, בן לקלרה ואויגן. עלה לארץ ישראל בשנת 1934 והצטרף לקיבוץ גבעת חיים ולארגון "ההגנה". בקיבוץ הכיר את אשתו לעתיד, דורה. שירת כסמל במשטרת היישובים העבריים. למרות דרגתו הנמוכה היה למעשה מפקד האזור (מא"ז) ולאחר מכן סגן מפקד הגוש של עמק חפר.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, והגיוס לצבא הבריטי, היה צורך להכשיר סגל פיקוד לטובת המגוייסים הארצישראלים, בוצעה פניה לסמלים שהיו במשטרת הישוביים העבריים להתגייס ישירות לקורס קצינים מקוצר, כדי לשרת אח"כ ביחידות העבריות. הוא היה בין אלו שנענו לקריאה, התגייס וסיים את קורס הקצינים הראשון של תושבי הארץ, שלא היתה להם נתינות בריטית, ביולי 1940 (מספר אישי 120123).

שירת בחיל החפרים, פלוגה 601, ובהמשך בפלוגה 609 שהוקמה בפברואר 1941 ונשלחה למדבר המערבי. הפלוגה נועדה - כשאר פלוגות החפרים הארצישראליות - להישלח ליוון במסגרת חיל המשלוח הבריטי. לצורך זה, היא הוחזרה במחצית אפריל למצרים, אולם עד שהיתה מוכנה להפלגה, החליטה מפקדת הזירה לפנות את חיל המשלוח מיוון, והחפרים נשלחו חזרה למדבר במערבי. הפלוגה שירתה כשנה במדבר המערבי, ולאחר שהתקבלה החלטה לפזר את החפרים הארצישראלים ביחידות המקצועיות ובפלוגות הרגלים, היא הועברה לבסיס המרכזי של חיל החפרים באזור תעלת סואץ ומשם הוחזרה לארץ ישראל. טקס הפירוק של הפלוגה התקיים במחנה סרפנד ביום 8 אוקטובר 1942. הוא היה מפקדה האחרון ועבר עם מקצת החיילים, לפלוגת חיל הרגלים העברי (הבאפס) כמפקד פלוגה 8. הפלוגה עברה אימון בסיסי בסרפנד ואימון משלים בבקעת הירדן. בתום האימון נשלחה למחנה לטרון וקיבלה תפקידי שמירה ופיקוח על שגרת המחנה. משם הועברה לאזור חיפה וביצעה תפקידי שמירה בנקודות שונות. בסוף ספטמבר 1942 הוקמו גדודי חיל הרגלים, והפלוגה צורפה לגדוד השני.

שוחרר מהשירות לאחר שחלה. בשובו לארץ ישראל נתמנה לסגנו של יוחנן רטנר ראש אגף התכנון של "ההגנה". לאחר מכן השתחרר מן השירות והחל לעבוד בחברת החשמל בחיפה. באותה תקופה התגורר עם משפחתו על הכרמל.

בקיץ 1947, בימי המאבק ולקראת ההכרעות הגורליות שעמדו בפתח, חזר לשרת במטה "ההגנה". דוד בן-גוריון, שראה באבן את איש אמונו, רצה למנותו כרמטכ"ל "ההגנה", אך הדבר לא נסתייע.

באוקטובר 1947, בהתקרב החלטת החלוקה, סייע אבן בהקמת שלוש חטיבות של "ההגנה", מתוך שש החטיבות שהעמידה "ההגנה" לרשות צה"ל עם הכרזת העצמאות. אחת מאותן חטיבות היא חטיבת אלכסנדרוני (חטיבה 3) שהופקדה על הגנת מרכז הארץ - חזית התיכון, שכללה את אזור חדרה, עמק חפר, השרון הצפוני והדרומי וחלק מבקעת אונו. החטיבה הוקמה ב-1 בדצמבר 1947. תחילה שכן מטה החטיבה בגבעת חיים, אולם לאחר שהבריטים עזבו מחנה אחד ליד נתניה, הוא עבר לידי ה"ההגנה" ואבן הפך למפקדו. משפחתו עברה להתגורר בנתניה ועם הזמן נקרא הבסיס "מחנה דורה" (על שם אשתו). עם הכרזת המדינה הפכה אלכסנדרוני לחטיבה בצה"ל. בשנת 1949 הוקמה בשטח הבסיס "שכונת דורה".

חזית המרכז הייתה קשה במיוחד; צבא ההצלה של פאוזי אל קאוקג'י והלגיון הערבי שאפו לבתר את המדינה לשניים, ולנתק בין חיפה ובין תל אביב. המקום המתאים ביותר למימוש כוונה זו היה אזור השרון, שבו הפרידה רצועה של 15 קילומטר בלבד בין קווי האויב לחוף הים. ברצועה זו ניצבה חטיבת אלכסנדרוני בפיקודו, על ארבעת גדודיה. מבצע חמץ הוא שמו של המבצע לכיבוש יפו וסביבתה במלחמת העצמאות על ידי חטיבות 'ההגנה' אלכסנדרוני, גבעתי וקרייתי. המבצע החל ב-28 באפריל 1948, עד 15 במאי 1948, הוא היה מפקד המבצע. לאחר מועד זה הצטרף צבא עיראק לחזית המרכז. לצבא העיראקי היו שריונים, ולחטיבת אלכסנדרוני לא היה אף נשק נ"ט. העיראקים ניסו לתקוע טריז בלב השרון, המדינה לא בותרה לשניים במרכזה, וכביש תל אביב חיפה טוהר כולו מכוחות האויב. הכל הודות ללחימתה של חטיבת אלכסנדרוני. 

החטיבה תחת פיקודו השתתפה במבצע יובל, מבצע מדינה, קרב קאקון, מבצע נמל, מבצע דני, מבצע בתק ומבצע שוטר. 

ב-20 ביוני 1948, בעת שספינת הנשק של אצ"ל, "אלטלנה", עגנה מול כפר ויתקין, חטיבת אלכסנדרוני קיבלה פקודה לעצור את פריקת הספינה, לכתר את כפר ויתקין, ולהחרים את ציוד האוניה. עם השלמת פקודת הכיתור שלח דן אבן אולטימטום מטעם משרד הביטחון למנחם בגין, ובו דרישה למסירת האונייה על תכולתה לרשות צה"ל. את התשובה נדרש בגין לתת תוך 10 דקות (על מנת שאצ"ל לא יספיק בינתיים לפרוק את הנשק מהספינה ולהכינו למתקפה). בגין לא רצה להיענות לאולטימטום הדחוק, אבן נפגע מכך והחלו חילופי-אש, שבהם נהרגו ארבעה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל. הקרב נפסק בעקבות מגעים בין סגנו של בגין, יעקב מרידור, לבין אבן, ביוזמת חברי כפר ויתקין, מגעים שבהם נקבעה הפסקת אש, על-פיה הועבר הנשק שעל החוף לידי צה"ל, אך הספינה הפליגה לחוף תל אביב.

בעקבות פעילותו בפרשה זו הוצמדה שמירה מיוחדת עליו, על ביתו ועל בני משפחתו, עד שנרגעו הרוחות.

באוגוסט 1948. הוא התמנה למפקד החזית המזרחית והועלה לדרגת אלוף אך נאלץ לעזוב בסוף אותה שנה עקב מצב בריאותו. בחייו האזרחיים חזר לעבוד בחברת החשמל ומילא בה תפקיד של מנהל אדמיניסטרטיבי. בשנים 1962–1967 כיהן כמנהל נמל התעופה בן-גוריון. 

נפטר ביוני 1975 והוא בן 63 שנים, ונטמן בחלקה הצבאית של בית הקברות הישן בהרצליה. הותיר אחריו את רעייתו, בן ובת.